"איש כמתנת ידו": הקשר בין הברכה לבין ההפרשה:

וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי-עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָֽׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה:  חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים | בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֩ה כָל-זְכ֨וּרְךָ֜ אֶת-פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם: אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ: דברים.

לצד החובה להפריש מעשרות ותרומות, התורה מדגישה עיקרון נוסף: ההפרשה קשורה לברכה שקיבל האדם.

בפרשת הרגלים נאמר:

"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ."

הפסוק מופיע בהקשר של שלושת הרגלים, הזמנים שבהם עם ישראל נקהל לפני בורא עולם ומביא את מתנותיו. עיקרון זה מלמד כי קיים קשר ישיר בין גודל הברכה שקיבל האדם לבין היקף הנתינה הנדרש ממנו.

מבחינה כלכלית, אין מדובר בתפיסה של סכום אחיד המוטל באופן שווה על כל אדם ללא קשר למצבו. ההפרשה נבחנת ביחס לתבואה, ליבול, להכנסה ולברכה שניתנה לכל אדם. מי שהתברך ביותר נדרש להפריש יותר, ומי שהתברך בפחות מפריש בהתאם למה שניתן לו.

המעשר. ככל שתבואותיך גדולות יותר כך המעשר שלך גדול יותר.

הדבר משתלב עם התפיסה הרחבה של התורה ביחס לעוני. מטרת ההפרשה איננה להכביד על האדם אלא ליצור מנגנון שבו הברכה המגיעה אל היחיד מחלחלת גם אל שאר חלקי קהל ישראל:

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה… וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה."

כלומר, השמחה והברכה אינן מיועדות ליחיד בלבד. הן אמורות להתרחב אל הלוי, אל הגר, אל היתום ואל האלמנה. לכן ההפרשה מן הברכה איננה רק חובה כלכלית, אלא אמצעי שבאמצעותו הופכת ברכת היחיד לברכה של קהל ישראל כולו.

בספר ויקרא נאמר:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

פסוק זה מציג תפיסת קניין ייחודית. האדם יושב בארץ, עובד את אדמתה, נהנה מפירותיה ומוריש את נחלתו לבניו, אולם קניינה העליון של הארץ איננו שלו. קניין הארץ נותר בידי בורא העולם, ואילו ישראל מחזיקים בנחלה מכוח רשות שניתנה להם.

נקודת מוצא זו מאפשרת להבין את מנגנון המעשרות והתרומות באור נוסף. בעולם האנושי מקובל שאדם המשתמש בקניינו של אחר משלם תמורה בעבור זכות השימוש בו. שוכר משלם לקונה הבית בעבור השימוש בקניינו, חוכר משלם בעבור השימוש בקרקע שאינה קניינו, ומשתמש במשאב השייך לאחר מכיר בזכותו של בעל הקניין לקבוע את תנאי השימוש בו.

על בסיס עיקרון זה ניתן לראות את המעשרות, התרומות ומתנות העניים כחלק מתנאי הישיבה בארץ. אין הכוונה שבורא העולם זקוק לכסף או ליבול, אלא שקונה הארץ קבע את התנאים שבהם ייהנה האדם מפירות קניינו.

בשונה מבעל קניין אנושי הנוטל את התמורה לעצמו, בורא העולם קובע כי התמורה תועבר למי שנבחרו על ידו.

לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן:  וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: דברים.

ללוי:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם.

לכהן:

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ.

ולגר, ליתום ולאלמנה:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

מכאן שהמעשרות והתרומות אינם רק מעשי חסד או נדיבות. הם חלק ממערכת הקניין שהתורה מציבה. האדם מחזיק בנחלה ונהנה מפרי עמלו, אך אינו מחזיק בקניין העליון של הארץ. משום כך חלק מן הרווח המופק מן הארץ מועבר, על פי ציוויו של קונה הארץ, אל הלוי, הכהן, הגר, היתום, האלמנה והאביון.

לפיכך, הסיוע לעני בתורה איננו רק ביטוי לרחמים אישיים. הוא חלק מהסדר הקנייני והכלכלי של הישיבה בארץ. האחריות לאביון איננה מנותקת מן הזכות להתנחל בארץ, להחזיק בנחלה ולהפיק ממנה רווח.

בהקשר זה ניתן להבין גם באור חדש את הפסוק:

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.

קיומם של אביונים איננו רק תיאור של מציאות חברתית. הוא גם מבחן מתמשך לקהל ישראל היושב בארץ. הנהנה מקניינו של בורא העולם נדרש לקיים את התנאים שקבע בעל הקניין, ובכללם הדאגה לחלשים שבקרב העם.

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ,

כך ניתן לראות במצוות החברתיות מעקה כלכלי שנועד למנוע את נפילת האדם לעוני קיצוני.

אדם הנופל לעוני ואינו מקבל סיוע עלול להידרדר לפשיעה, לאלימות, לתלות, לניצול ולתופעות חברתיות קשות אחרות. משום כך התורה אינה מחכה לאחר הנפילה אלא בונה מראש מערכת של מניעה, תיקון ושיקום.