אַ֣ךְ בְּֽכוֹר-שׁ֡וֹר אֽוֹ-בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ-בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת-דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙– חוק הבכורות, קורבן בכור והבחנת התורה בין אדם לבהמה:

מצוות הבכורות תופסת מקום מרכזי בתורה. בכור אדם, בכור בהמה טהורה ובכור בהמה טמאה נזכרים במקומות רבים, אך התורה מבחינה ביניהם באופן ברור. מתוך העיון בפסוקים עולה כי בכור הבהמה הטהורה מיועד להקרבה, ואילו בכור האדם נפדה ואינו קרב. מאמר זה בוחן את חוקת הבכורות, את תנאי ההקרבה של הבכור, ואת סיפור הקרבת בנו הבכור של מלך מואב לאור ההבחנות הללו.

בכור הבהמה שייך לבורא עולם

בספר במדבר נאמר:

אַ֣ךְ בְּֽכוֹר-שׁ֡וֹר אֽוֹ-בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ-בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת-דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְאֶת-חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וּבְשָׂרָ֖ם יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ כַּֽחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: קרח חוקת.

פסוק זה מלמד שבכור השור, הכבש והעז אינו נפדה אלא מועלה כקורבן. לאחר זריקת הדם והקטרת החלב, בשרו ניתן לכהנים.

גם בספר שמות נאמר:

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: שמות.

הפסוק מציב סמיכות בין בכור האדם לבין בכור הבהמה, אך בהמשך התורה מתבאר שבכור האדם נפדה ואילו בכור הבהמה הטהורה מוקרב על המזבח.

שולפים את בכורות הצאן ומגדלים בהתאמה למה שבורא עולם ציווה כדי שהמוקרב יהיה לרצון.

כמבואר בספר ויקרא:

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם: וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:  עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָֹה:  וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:  וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם:  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָֹה: ויקרא.

ספר ויקרא קובע תנאי יסוד להקרבת בהמות:

תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:

לאחר מכן מונה התורה רשימה של מומים הפוסלים את הקורבן:

עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָֹה:

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:

מכאן שהקורבן חייב להיות מובחר, שלם וראוי. אין די בעצם היותו בכור; עליו גם להיות ללא מום.

בספר ויקרא מפורטים סוגי הקורבנות המותרים, וכולם באים מן הבקר ומן הצאן או מן העופות שהותרו לכך. אין בתורה ציווי להקריב אדם כקורבן לבורא עולם.

להפך, במקומות אחרים התורה אוסרת במפורש העברת בנים ובנות באש ומציגה מעשים אלה כתועבות הגויים.

מלך מואב והקרבת בנו הבכור:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ:  וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ: מלכים.

לעם ישראל אסור להקריב אדם, אך ניתן לראות שמואב שמר על החוקה ביחס לבנו- בכור צאן ביתו. בכור צאנו שלו.

הכתוב מתאר את מעשהו של מלך מואב בעת מצור קשה. הבן שהוקרב היה הבכור והיורש למלוכה.

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה:

ניתן לראות כי גם בתרבויות שכנות היה מעמד מיוחד לבכור, וכי בשעת משבר נחשב הבכור לקורבן היקר ביותר שאדם יכול לתת. אולם הכתוב אינו מתאר מעשה זה כמצווה מישראל, אלא כמעשה שביצע מלך מואב במסגרת עולמו הדתי והתרבותי.

לכן, מבחינה מקראית ניתן לומר שסיפור מואב משקף תפיסה שבה הבכור הוא הנכס היקר ביותר של האדם, אך אין בו הוכחה שהתורה מתירה לישראל או מצווה על ישראל הקרבת אדם.

מלך מואב היה יכול להקריב כל בכור בממלכתו באם היה חפץ.. כך שיש עניין גם במקרה הקרבת אדם מה מקריבים ומאיזה צאן הקורבן.

לקרוא עוד:

אלה תנאי הסף למי תתקבל להיות הפרה האדומה– פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין-בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל– מה זה מום, כמבואר בספר ויקרא– עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת–וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת- בעריכה.

אָדָם אַתֶּם– מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם– הקורבן צריך להיות מסלתא ומשמנה כמשל הסולת, במובן של קורבן מהצאן הכי משובח שיש לך, הכי יקר לך, שתקבל תמורתו הכי הרבה כסף ותקריב בכל מאודך, ברור שאת הפיסח ובעל המום אין לך בעיה להקריב,  ומשכך לא לרצון יהיה.- פרשת צו שמיני.

כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם– לרצון מי, לרצון בורא עולם. אם תכפר על נפשך כדבר בורא עולם אז תזכה לכיפורי נפש מבורא עולם, את הכיפורי נפש אתה לא מקבל מהבהמה, עצם ההקרבה של הבהמה לא היא שמכפרת על נפשך, מי שמכפר על נפשך ומושיע אותך את התשועה הוא בורא עולם, הכי טוב משל ברכת הכהנים הברכה על פי הכהנים המברך הוא בורא עולם. אותו הדבר במקרה הזה.