מן הימנעות דוד מהריגת שאול (משיח בורא עולם) ועד השאלות העולות לנוכח רצח רבין (נבחר עם) על המשל הזה- וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹֽר:

לאחר העימות הקודם בין שאול לדוד, שבו הייתה לדוד האפשרות להרוג את שאול והוא נמנע מכך, ולאחר ששאול הודה בטעותו והתחייב שלא לרדוף עוד את דוד, נראה היה שהסכסוך ביניהם הגיע לסיומו. אולם בפועל, הדברים לא נמשכו כך.

הזיפים באו אל שאול בגבעה והודיעו לו כי דוד מסתתר בגבעת החכילה אשר על פני הישימון. בעקבות זאת קם שאול וירד אל מדבר זיף, ועמו שלושת אלפים איש מבחורי ישראל, כדי לבקש את דוד במדבר זיף.

וַיָּבֹ֤אוּ הַזִּפִים֙ אֶל–שָׁא֔וּל הַגִּבְעָ֖תָה לֵאמֹ֑ר הֲל֨וֹא דָוִ֤ד מִסְתַּתֵּר֙ בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֔ה עַ֖ל פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּ֙רֶד֙ אֶל–מִדְבַּר–זִ֔יף וְאִתּ֛וֹ שְׁלֹֽשֶׁת–אֲלָפִ֥ים אִ֖ישׁ בְּחוּרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבַקֵּ֥שׁ אֶת–דָּוִ֖ד בְּמִדְבַּר–זִֽיף: וַיִּ֨חַן שָׁא֜וּל בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֗ה אֲשֶׁ֛ר עַל–פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹ֖ן עַל–הַדָּ֑רֶךְ וְדָוִד֙ יֹשֵׁ֣ב בַּמִּדְבָּ֔ר וַיַּ֕רְא כִּ֣י בָ֥א שָׁא֛וּל אַחֲרָ֖יו הַמִּדְבָּֽרָה: וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד מְרַגְּלִ֑ים וַיֵּ֕דַע כִּֽי–בָ֥א שָׁא֖וּל אֶל–נָכֽוֹן: 

שוב שאול רודף אחר דוד ומבקש את נפשו, למרות המאורעות הקודמים ולמרות ההכרה שכבר הביע בצדקת דוד.

 וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל–הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה–שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד אֶת–הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁכַב–שָׁ֣ם שָׁא֔וּל וְאַבְנֵ֥ר בֶּן–נֵ֖ר שַׂר–צְבָא֑וֹ וְשָׁאוּל֙ שֹׁכֵ֣ב בַּמַּעְגָּ֔ל וְהָעָ֖ם חֹנִ֥ים (סביבתו) סְבִיבֹתָֽיו: וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר | אֶל–אֲחִימֶ֣לֶךְ הַחִתִּ֗י וְאֶל–אֲבִישַׁ֨י בֶּן–צְרוּיָ֜ה אֲחִ֤י יוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי–יֵרֵ֥ד אִתִּ֛י אֶל–שָׁא֖וּל אֶל–הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֲבִישַׁ֔י אֲנִ֖י אֵרֵ֥ד עִמָּֽךְ: 

ההזדמנות השנייה

כאשר דוד ואבישי הגיעו בלילה אל מחנה שאול, הם מצאו את המלך ישן במעגל, וחניתו וצפחת המים שלו מונחות למראשותיו. אבנר בן נר והעם כולו ישנו סביבו.

וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַאֲבִישַׁ֥י | אֶל–הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה–בָאָ֖רֶץ (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָ֑יו וְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹׁכְבִ֖ים (סביבתו) סְבִיבֹתָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר אֲבִישַׁי֙ אֶל–דָּוִ֔ד סִגַּ֨ר אֱלֹהִ֥ים הַיּ֛וֹם אֶת–אוֹיִבְךָ֖ בְּיָדֶ֑ךָ וְעַתָּה֩ אַכֶּ֨נּוּ נָ֜א בַּחֲנִ֤ית וּבָאָ֙רֶץ֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וְלֹ֥א אֶשְׁנֶ֖ה לֽוֹ: וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל–אֲבִישַׁ֖י אַל–תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּ֠י מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה וְנִקָּֽה: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי–יְהוָ֔ה כִּ֥י אִם–יְהוָ֖ה יִגָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ–יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה: חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְ֠עַתָּה קַח–נָ֨א אֶֽת–הַחֲנִ֜ית אֲשֶׁ֧ר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָ֛יו וְאֶת–צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם וְנֵ֥לֲכָה לָּֽנוּ: וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת–הַחֲנִ֜ית וְאֶת–צַפַּ֤חַת הַמַּ֙יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת יְהוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם: וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל–רֹאשׁ–הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם: 

באותה שעה אמר אבישי לדוד:

"סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ"

לדעת אבישי, זו הייתה הזדמנות שסיפק אלוהים לדוד לסיים את הסכנה הנשקפת לו מצד שאול. אולם דוד סירב בתוקף:

"אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה וְנִקָּה"

זוהי הפעם השנייה שבה עומדת בפני דוד האפשרות להמית את שאול ולהסיר מעליו את האיום המתמשך, ושוב הוא נמנע מכך.

דוד מוסיף ומבהיר כי משפטו של שאול אינו מסור לידיו:

"חַי יְהוָה כִּי אִם יְהוָה יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה"

כלומר, אם נגזר על שאול להיענש או למות, הדבר ייעשה על ידי בורא עולם ובדרכו, ולא על ידי דוד.

החנית וצפחת המים

במקום לשלוח יד במשיח יהוה, דוד לוקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים אשר למראשותיו.

המעשה נועד לשמש הוכחה ברורה לכך שהיה בידו של דוד להגיע עד המלך עצמו בעת שהיה חסר הגנה לחלוטין. שאול היה שרוי בתרדמת ששלח יהוה על המחנה כולו, ואיש לא ראה, לא ידע ולא התעורר.

לאחר מכן התרחק דוד אל ראש ההר וקרא אל אבנר בן נר ואל אנשי המחנה.

וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל–רֹאשׁ–הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם: 

תוכחת דוד לאבנר

וַיִּקְרָ֨א דָוִ֜ד אֶל–הָעָ֗ם וְאֶל–אַבְנֵ֤ר בֶּן–נֵר֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא תַעֲנֶ֖ה אַבְנֵ֑ר וַיַּ֤עַן אַבְנֵר֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י אַתָּ֖ה קָרָ֥אתָ אֶל–הַמֶּֽלֶךְ: וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל–אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא–אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֙וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֙מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל–אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי–בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת–הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ: לֹא–ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי–יְהוָ֗ה כִּ֤י בְנֵי–מָ֙וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל–אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל–מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְעַתָּ֣ה | רְאֵ֗ה אֵֽי–חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת–צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָֽיו: 

דוד מוכיח את אבנר על כישלונו בשמירת המלך:

"לָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ"

דבריו נאמרים בלשון חריפה. דוד מדגיש כי די היה באדם אחד שיגיע אל המחנה כדי להשחית את המלך, וכי השומרים נכשלו בתפקידם. לשם כך הוא מציג את הראיה הברורה לכך שהגיע למקום מושבו של שאול: החנית וצפחת המים של המלך.

פניית דוד אל שאול

וַיַּכֵּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶת–ק֣וֹל דָּוִ֔ד וַיֹּ֕אמֶר הֲקוֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד קוֹלִ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה–בְּיָדִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע–נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם–יְהוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם | בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּֽי–גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים: וְעַתָּ֗ה אַל–יִפֹּ֤ל דָּֽמִי֙ אַ֔רְצָה מִנֶּ֖גֶד פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּֽי–יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת–פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים: 

לאחר ששאול מזהה את קולו של דוד, פונה אליו דוד ושואל:

"לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ"

דוד שב ומעמיד את העובדות לפני שאול. הוא מזכיר שלא עשה כל רע ושאין בידו עוון המצדיק את הרדיפה אחריו.

עצם העובדה שחניתו וצפחת המים של שאול נמצאות בידי דוד מוכיחה כי אילו רצה דוד לפגוע במלך, היה יכול לעשות זאת בקלות. אולם הוא נמנע מכך במודע.

הודאת שאול השנייה

וַיֹּאמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי–דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא–אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד:

כשם שהודה בעבר בחטאו, כך גם כאן אומר שאול:

"חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד… הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד"

זוהי הודאה נוספת של שאול בכך שטעה ברדיפתו אחר דוד.

גם לאחר הפרת התחייבותו הקודמת, דוד אינו נוקם בשאול ואינו מנצל את חולשתו. במקום זאת הוא משיב לו את חניתו ואומר:

"הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ"

יהוה הוא השופט והדיין

 וַיַּ֤עַן דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר הִנֵּ֖ה (החנית) חֲנִ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְיַעֲבֹ֛ר אֶחָ֥ד מֵֽהַנְּעָרִ֖ים וְיִקָּחֶֽהָ: וַֽיהוָה֙ יָשִׁ֣יב לָאִ֔ישׁ אֶת–צִדְקָת֖וֹ וְאֶת–אֱמֻנָת֑וֹ אֲשֶׁר֩ נְתָנְךָ֙ יְהוָ֤ה | הַיּוֹם֙ בְּיָ֔ד וְלֹ֣א אָבִ֔יתִי לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה: וְהִנֵּ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר גָּדְלָ֧ה נַפְשְׁךָ֛ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּעֵינָ֑י כֵּ֣ן תִּגְדַּ֤ל נַפְשִׁי֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וְיַצִּלֵ֖נִי מִכָּל–צָרָֽה: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ:

בהמשך מדגיש דוד את העיקרון שעל פיו פעל:

"וַיהוָה יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ"

דוד מוסר את הדין לבורא עולם. אף על פי ששאול רדף אותו וביקש את נפשו, דוד אינו רואה בעצמו את מי שמוסמך להעניש את משיח יהוה.

לכן הוא מדגיש פעם נוספת:

"וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהוָה"

לפי דבריו של דוד, כאשר מדובר במשיח יהוה, ההכרעה הסופית נתונה ביד יהוה בלבד.

נפשו של שאול ונפשו של דוד

מעניינים במיוחד דבריו של דוד:

"וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי יְהוָה וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה"

זוהי למעשה המשוואה העולה מן הדברים.

דוד השכיל להבין כי שאול הוא משיח יהוה, ומשום כך נפשו יקרה. למרות הסכנה שנשקפה לו ממנו, הוא נמנע מלהרגו. משום שנפשו של שאול גדלה בעיני דוד, מבקש דוד כי גם נפשו תגדל בעיני יהוה וכי יהוה יציל אותו מכל צרה.

לו היה דוד הורג את שאול כאשר נקרתה לפניו ההזדמנות, היה הדבר נובע מן הפחד מפני הרודף אחריו. אולם דוד בחר לעשות את רצון הבורא ולא לשלוח יד במשיח יהוה.

סיכום

בפרשה זו חוזר ומודגש העיקרון שעל פיו פעל דוד: אין הוא שולח יד במשיח יהוה, גם כאשר אותו משיח רודף אותו ומבקש את נפשו.

שאול הפר את התחייבותו הקודמת ושב לרדוף את דוד, ואף על פי כן דוד נמנע מלפגוע בו, לוקח רק את החנית ואת צפחת המים כהוכחה ליכולתו, ולאחר מכן משיב את החנית לבעליה.

לדברי דוד, כאשר מדובר במשיח יהוה, גם אם חטא, הדין והמשפט מסורים לבורא עולם:

"כִּי אִם יְהוָה יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה"

בנוסף, דוד עצמו, אף שהיה משיח יהוה, לא נצטווה להרוג את שאול, ומשכך לא עשה זאת.

כמה מילים למחשבה לימינו אנו.

אמנם מנהיג בימינו אנו אינו נבחר בורא עולם ואינו מלך משיח בישראל כשאול ודוד.

אני חושבת על הדבר מבחינת תורנית בענין רצח רבין כהוצאה להורג ללא משפט ולא רק מבחינת משפט לא תרצח, במקרה רבין מדובר במנהיג: