וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ–ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל–מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: 

וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת–אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת–צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל: וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת–שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא (כלבו) כָלִבִּֽי: 

וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי–גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת–צֹאנֽוֹ: וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל–נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם–ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם: וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר–לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר–לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא–נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל: שְׁאַ֨ל אֶת–נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי–עַל–י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה–נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד: וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל–נָבָ֛ל כְּכָל–הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ:

וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת–עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן–יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו: וְלָקַחְתִּ֤י אֶת–לַחְמִי֙ וְאֶת–מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה: וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי–דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה: 

וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם–דָּוִ֖ד אֶת–חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ | אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל–הַכֵּלִֽים: וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר–אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים | מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת–אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם: וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא–פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה: חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם–לַ֖יְלָה גַּם–יוֹמָ֑ם כָּל–יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן: וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה–תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי–כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל–אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל–בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן–בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו:

וַתְּמַהֵ֣ר (אבוגיל) אֲבִיגַ֡יִל וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי–יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן (עשוות) עֲשׂוּיֹת֙ וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל–הַחֲמֹרִֽים: וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה: וְהָיָ֞ה הִ֣יא | רֹכֶ֣בֶת עַֽל–הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם: וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת–כָּל–אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא–נִפְקַ֥ד מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב–לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה: כֹּה–יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם–אַשְׁאִ֧יר מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֛וֹ עַד–הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר: 

וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת–דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל–פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ: וַתִּפֹּל֙ עַל–רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי–אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר–נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ: אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר–הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי: שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי–מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא–תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ:  וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: וְהָיָ֗ה כִּֽי–יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר אֶת–הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ–דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת–אֲמָתֶֽךָ: 

וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי: וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי:  וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י | לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם–נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד–א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר:  וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר–הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ: 

וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל | אֶל–נָבָ֡ל וְהִנֵּה–לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד–מְאֹ֑ד וְלֹֽא–הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד–א֥וֹר הַבֹּֽקֶר: וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד–ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן: וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהוָ֛ה אֶת–נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת: 

וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת–רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת–עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל–אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל–הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי–ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וְאֶת–אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם–שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים: 

וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן–לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים:

אביגיל אשת נבל: החכמה שהפרידה את גורלה מגורל בעלה:

מיד לאחר סיפור מותו של שמואל הנביא נפתח סיפורם של נבל ואביגיל. סמיכות זו איננה מקרית. שמואל, אשר משח את דוד למלך וליווה את ראשית דרכו, מסתלק מן העולם. דווקא לאחר הסתלקותו עומד דוד בפני מבחן קשה של הנהגה. לא מלחמה בפלשתים ולא בריחה מפני שאול, אלא התמודדות עם עלבון אישי, כעס ורצון לנקום.

הפרק מציג שלוש דמויות מרכזיות: נבל, אדם עשיר וקשה לב; דוד, שהיטיב עם בית נבל אך נתקל בכפיות טובה; ואביגיל, אישה חכמה אשר מבינה את המציאות טוב מכל הסובבים אותה.

הצגת הדמויות

הסופר המקראי מציג את בני הזוג:

וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃ וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִיגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כָלִבִּֽי׃ שמואל- פרשת אביגיל.

כבר מן הפתיחה מציב הסופר ניגוד חריף.

אביגיל היא:

וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר

תחילה חכמתה ואחר כך יופייה.

לעומתה נבל הוא:

וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים

בהמשך יתברר שתיאור זה מדויק לחלוטין.

דוד בא בשלום

וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי–גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת–צֹאנֽוֹ: וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל–נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם–ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם: וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר–לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר–לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא–נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל: שְׁאַ֨ל אֶת–נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי–עַל–י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה–נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד: וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל–נָבָ֛ל כְּכָל–הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ: שמואל- פרשת אביגיל.

בעת גזיזת הצאן שולח דוד עשרה נערים אל נבל.

תחילה הוא מברך אותו:

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃

לאחר מכן מזכיר דוד את הטובה שעשו אנשיו לרועי נבל:

הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנֻם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃

ולבסוף הוא מבקש:

תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃

אין כאן איום. אין כאן כפייה. יש כאן פנייה של שלום המבוססת על יחסי גומלין.

כפיות הטובה של נבל

וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת–עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן–יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו: וְלָקַחְתִּ֤י אֶת–לַחְמִי֙ וְאֶת–מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה: וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי–דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה: שמואל- פרשת אביגיל.

נבל משיב בבוז:

מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃

ובהמשך:

וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃

נבל בוחר להתעלם מן הטובה שנעשתה לו ומשיב רעה תחת טובה.

עדות הנער: גילוי האמת על דוד ועל נבל

וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר–אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים | מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת–אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם: וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא–פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה: חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם–לַ֖יְלָה גַּם–יוֹמָ֑ם כָּל–יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן: וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה–תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי–כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל–אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל–בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן–בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו:

כאן מופיעה אחת העדויות החשובות ביותר בפרשה.

אחד מנערי נבל פונה דווקא אל אביגיל:

וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃

הנער מסכם את הסיפור כולו במשפט אחד.

דוד שלח שליחים:

לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ

ונבל:

וַיָּעַט בָּהֶם׃

לאחר מכן ממשיך הנער:

וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃

הנער מעיד כי דוד ואנשיו היו טובים לרועים.

הם לא פגעו בהם.

הם לא לקחו מהם דבר.

הם לא ניצלו את כוחם.

אבל דברו החשוב ביותר הוא:

חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃

זהו משפט המפתח של הפרשה.

דוד ואנשיו לא רק נמנעו מלעשות רע.

הם הגנו בפועל על רועי נבל ועל צאנו.

הם היו להם כחומה.

לכן בקשתו של דוד לא הייתה בקשת צדקה, אלא בקשה מאדם שנהנה במשך זמן רב מן ההגנה שסיפקו לו דוד ואנשיו.

הנער מבין את חומרת המצב ומזהיר:

וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ׃

ולבסוף הוא אומר:

וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃

כלומר, לדעתו אין דרך לשכנע את נבל. משום כך הוא פונה דווקא אל אביגיל.

דוד מחליט לנקום

ודוד גומר אומר להלחם בנבל:

וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם–דָּוִ֖ד אֶת–חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ | אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל–הַכֵּלִֽים: שמואל- פרשת אביגיל.

כאשר דוד שומע את תשובת נבל הוא מצווה:

חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ׃

ובהמשך הוא אומר:

וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃

ולבסוף נשבע:

אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃

מבחינת דוד, נבל כבר ראוי למוות.

אביגיל מפרידה את עצמה מנבל

ואביגיל טובת השכל מהרה לתקן הדבר והעמיסה מזון ושתיה והלכה לפגוש את דוד:

וַתְּמַהֵ֣ר (אבוגיל) אֲבִיגַ֡יִל וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי–יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן (עשוות) עֲשׂוּיֹת֙ וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל–הַחֲמֹרִֽים: וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה: וְהָיָ֞ה הִ֣יא | רֹכֶ֣בֶת עַֽל–הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם: 

וכשאביגיל בדרך ומעט לפני פגישתה עם דוד, דוד נשבע להלחם עם נבל ואנשיו על הרעה אשר השיב לו:

וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת–כָּל–אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא–נִפְקַ֥ד מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב–לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה: כֹּה–יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם–אַשְׁאִ֧יר מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֛וֹ עַד–הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר: 

ואביגיל מגיעה לדוד ותחילה מבקשת את סליחתו על דבר בעלה ומביאה לו ולאנשיו מזון ומבקשת שלא יחשיב אותה עם בעלה הנבל ושהיא יודעת שבורא עולם עם דוד והיא רוצה שדוד יחשיב לה את הדבר ושלא יהרוג אותה ביחד עם בעלה, שלא יקשור אותה במקרה הזה עם בעלה הנבל:

וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת–דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל–פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ: וַתִּפֹּל֙ עַל–רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי–אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר–נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ: אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר–הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי: שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי–מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא–תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ:  וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: וְהָיָ֗ה כִּֽי–יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר אֶת–הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ–דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת–אֲמָתֶֽךָ: 

אכן טובת שכל הייתה אביגיל. אביגיל עשתה ברית עם דוד, כשם שעשה יהונתן תחילה ולאחר מכן גם שאול:

וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת–דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל–פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ: וַתִּפֹּל֙ עַל–רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי–אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר–נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ: אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר–הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי: שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי–מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא–תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ:  וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: וְהָיָ֗ה כִּֽי–יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר אֶת–הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ–דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת–אֲמָתֶֽךָ: 

לשמע הדברים דוד מברך אותה ומבטיח לה שהוא יזכור לה את הדבר לטובה:

וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי: וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי:  וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י | לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם–נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד–א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר:  וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר–הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ: 

אך הזכות הזאת של אביגיל לא שמורה לבעלה:

וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י | לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם–נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד–א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר:

אביגיל במעשיה מנעה את מדוד להרע לה, אך לא לבעלה ולאנשיו כפי שהבטיח דוד.

יש פה סוג של הפרדות של אביגיל מבעלה שהיא כנמשלת לו לא תמות במותו של בעלה, לא תספה בחטא בעלה.

נבל מת בידי בורא עולם ולא בידי דוד

אביגיל חוזרת אל ביתה ומוצאת את נבל במשתה:

וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ׃

הוא שיכור:

וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד׃

לכן היא ממתינה לבוקר.

כאשר היא מספרת לו את הדברים:

וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃

ולאחר עשרה ימים:

וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃

הכתוב מדגיש שהמוות לא בא מידי דוד אלא מידי בורא עולם.

וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת–רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת–עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ :

יש לכך משמעות גדולה בהמשך הסיפור. דוד אמנם יצא לדרך מתוך כוונה להרוג את נבל, אך בסופו של דבר הוא לא שפך את דמו ולא הרג אותו. בורא עולם הוא שנגף את נבל והוא שגזר את דינו.

רק לאחר שנבל מת, ורק לאחר שדוד מודה כי בורא עולם רב את ריבו והשיב את רעת נבל בראשו, שולח דוד לקחת את אביגיל לאישה.

וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל–אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל–הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי–ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וְאֶת–אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם–שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים: 

אביגיל נעשית אשת דוד

לאחר מות נבל שולח דוד שליחים לאביגיל:

דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃

אביגיל מקבלת את ההצעה בענווה ונעשית אשתו.

אחר כך מוסיף הכתוב:

וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃

תחילה אביגיל ולאחר מכן אחינעם.

הסיפור יוצר בכך הבחנה ברורה: אביגיל לא נעשתה אשתו של האיש שהרג את בעלה. דוד לא הרג את נבל ולא לקח לעצמו את אשתו לאחר מעשה נקמה. נבל מת בדין שמים, ורק לאחר מכן נישא דוד לאביגיל.

יש בכך ניקיון מוסרי חשוב שהכתוב מדגיש בכוונה. דוד נושא את אביגיל לאחר שבורא עולם הוא שרב את ריבו והוא שגזר את דינו של נבל.

מיכל ניתנת לאחר

ובאותה נשימה שהסופר מספר לנו שדוד לקח לו שתי נשים הסופר מספר לנו ששאול נתן את ביתו מיכל לאיש אחר:

וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן–לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים:

הדבר שהוא דבר מאוד רציני, מסופר לנו בקצרה וכמעט בדרך אגב.

סיכום

פרשת אביגיל היא סיפור על חכמה, צדק והשגחה. הנער של נבל מעיד כי דוד ואנשיו היו "חוֹמָה" לרועים וכי נבל השיב רעה תחת טובה. אביגיל מבינה את הסכנה הקרבה, מפרידה את עצמה מדרכו של בעלה ומכירה בכך שדוד הוא האיש שבחר בורא עולם להיות נגיד על ישראל. דוד עצמו מודה כי בורא עולם חסך אותו מן הרעה ורב את ריבו. לבסוף, לא דוד הורג את נבל אלא בורא עולם נגף את נבל והמיתו. רק לאחר מכן נושא דוד את אביגיל לאישה. בכך מדגיש הסיפור כי דינו של נבל נעשה בידי שמים, בעוד דוד נשמר מלשפוך דם, ואביגיל זוכה לפתוח פרק חדש בחייה כאשתו של מי שעתיד למלוך על ישראל.

מות שמואל, משפט המלך והמעבר מהנהגת השופט הנביא והמושיע אל המלוכה: חלוקת הסמכויות בין מלך, כהן ונביא בישראל.

מבוא

פרשת אביגיל נפתחת בפסוק קצר אך רב משמעות:

"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה."

פסוק זה מופיע מיד לאחר פגישת הפיוס האחרונה בין שאול לדוד ולפני סיפור נבל ואביגיל. לכאורה מדובר בהודעה קצרה על פטירתו של שמואל, אך למעשה זהו אחד מפסוקי המפתח בתולדות ישראל. מותו של שמואל אינו רק סיומם של חייו של נביא גדול, אלא סיומה של תקופת הנהגה שלמה והשלמת המעבר מעידן השופטים לעידן המלוכה.

שמואל עומד בנקודת החיבור בין שתי תקופות. הוא היה נביא, שופט ומנהיג לאומי. הוא משח את שאול למלך, משח את דוד למלך, כשם שמשח משה את אהרן לכהונה והיה הדמות שדרכה נגלה דבר בורא עולם לישראל.

וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ:  וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר יְהוָה הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה: וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה: וַיֹּסֶף יְהוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְהוָה: שמואל.

כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה:

הבנת דמותו מחייבת הבחנה בין מוסדות ההנהגה השונים בישראל: כהונה, לויאים, נבואה, שיפוט ומלוכה. לכל אחד מהם ייעוד שונה, סמכות שונה ואף מקור פרנסה ושכר שונים.

מתוך כך ניתן להבין כי מותו של שמואל מסמל את סיומה של הנהגה המאוחדת בדמות אחת, ואת תחילתה של תקופה חדשה שבה הסמכויות מתחלקות בין המלך, הכהן והנביא.

שמואל לא ירש את כהונת עלי

לאחר מות עלי הכהן הפך שמואל לדמות המרכזית בישראל, אך הוא לא ירש את כהונתו של עלי.

עלי היה כהן מבית אהרן ותפקידו השתייך למוסד הכהונה. לעומתו שמואל מתואר בראש ובראשונה כנביא:

"וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה."

גם כאשר הנהיג את העם ושפט אותו, מעמדו לא נבע משושלת כהונה אלא מבחירה אלוהית ומתוקף דבר בורא עולם קבלת העם את סמכותו.

בדומה למשה רבנו, שלא הוריש את הנהגת ישראל לבניו אלא ליהושע בן נון משבט אפרים, גם שמואל לא הוריש את הנהגתו לבניו. בניו לא הלכו בדרכיו, והנהגת ישראל פנתה לכיוון אחר.

ההבדל בין כהן, לוי, נביא ושופט

התורה מציגה כמה מוסדות הנהגה שונים, שלכל אחד מהם סמכות ותפקיד ייחודיים.

הכהן

הכהן הוא מצאצאי אהרן.

תפקידיו כוללים:

• עבודת הקרבנות.

• שירות בבית המקדש.

• הוראת דיני טומאה וטהרה.

• שמירת קדושת העבודה.

שכרו וזכויותיו כוללים:

• תרומות.

• ביכורים.

• חלקים מן הקרבנות.

• מתנות כהונה שונות.

הכהונה עוברת בירושה מאב לבן.

הלוי

הלוי שייך לשבט לוי אך אינו כהן.

תפקידיו כוללים:

• סיוע לכהנים.

• שמירת המקדש.

• שירה ונגינה בעבודת הקודש.

שכרו הוא המעשרות שניתנים לו מאת ישראל.

מכאן שמשרת הלוי ומשרת הכהן אינן זהות, ואף דרך פרנסתם שונה.

הנביא

הנביא אינו בעל תפקיד תורשתי.

אין בתורה מערכת כלכלית קבועה לנביא כפי שקיימת לכהנים וללויים.

תפקידו הוא:

• למסור את דבר הבורא.

• להוכיח את העם.

• להדריך את המלך.

• להעמיד את הצדק והאמת מעל הכוח הפוליטי.

השופט

השופט מופקד על:

• עשיית משפט.

• הנהגת העם.

• הצלת ישראל בשעת משבר.

גם השופט אינו יורש את תפקידו בירושה משפחתית, אלא קם לפי צורכי הדור ובהנהגת הבורא.

הכהן והשופט כמוקדי סמכות נפרדים

התורה עצמה מבחינה בין מוסד הכהונה לבין מוסד המשפט.

נאמר:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: דברים.

פסוק זה מלמד כי הכהן והשופט אינם אותו תפקיד ואינם מחליפים זה את זה. כאשר מתעוררת שאלה קשה בעם, יש לפנות אל שני מוקדי הסמכות.

לצד זאת היו האורים והתומים, שבאמצעותם היה הכהן הגדול מבקש לברר את רצון הבורא במצבים מיוחדים. גם כאן ניכרת מערכת הנהגה מורכבת הכוללת כהן, שופט והדרכה אלוהית.

משה ושמואל כמנהיגים כוללים

משה ושמואל מייצגים דגם ייחודי של הנהגה הכוללת כמה סמכויות באדם אחד.

משה היה:

• נביא.

• שופט.

• מנהיג.

• מלמד תורה.

לצדו עמד אהרן ככהן.

כאשר נדרש להעביר את ההנהגה, היא לא עברה לבניו אלא ליהושע בן נון. בכך נקבע העיקרון שהנהגה אינה עוברת בהכרח בירושה.

גם שמואל ריכז בידיו תפקידים רבים:

• נביא.

• שופט.

• מנהיג לאומי.

• מושיע ישראל.

הוא היה החוליה האחרונה בשושלת המנהיגים שהחלה במשה ונמשכה ביהושע ובשופטים.

בקשת המלך ומשפט המלך

עוד בחייו של שמואל החל העם לבקש שינוי במבנה ההנהגה.

זקני ישראל פנו אליו ואמרו:

"שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם."

בקשה זו באה על רקע העובדה שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, אך היא ביטאה גם רצון עמוק יותר להחליף את שיטת ההנהגה שהייתה נהוגה מימי השופטים במוסד מלוכה קבוע ויציב.

שמואל הסתייג מן הבקשה, ובורא עולם ציווה עליו לשמוע בקול העם אך להזהירם תחילה. בעקבות זאת נשא את נאום "משפט המלך":

"זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם."

שמואל מפרט את סמכויותיו של המלך: גיוס לצבא, גיוס כוח עבודה, גביית מסים ועוד:

העובדה שהעם בוחר את המנהיגים לא עושה אותם מלכים בארץ הזאת כמשפט המלך- כפי שנלמד גם ממלך אשור בעת שמשל בארץ הזאת ונצטווה לשמור ולקיים את משפט אלהי הארץ הזאת– מעודכן.

בקשת העם למלך נענתה, שמואל נצטווה לאמר לעם את משפט המלך. ההיתרים שיש למלך כמולך על העם, עם הסתייגות- לאחאב ואיזבל לא היתה זכות לדרוש את כרם נבות.

משפט המלך אינו רק אזהרה מפני שלטון ריכוזי. הוא גם תיאור מפורט של שינוי היסטורי עמוק. במקום הנהגה המתבססת על שופט ונביא שקמים לפי צורכי הדור, קם מוסד קבוע של מלוכה בעל סמכויות שלטוניות רחבות.

המעבר לשלטון המלוכה

כאשר שמואל נפטר, תהליך המעבר כבר החל.

שאול כבר נמשח למלך.

דוד כבר נבחר למלוך אחריו.

עם מותו של שמואל הולכת ומושלמת חלוקת הסמכויות בין המוסדות השונים.

בתקופת דוד ושלמה כבר אין אדם אחד המחזיק בכל מוקדי הסמכות.

המלך הוא דוד או שלמה.

הכהן הוא צדוק וגם אביתר.

הנביא הוא נתן.

בעת המלכת שלמה מצווה דוד:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן:  וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:  וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה: מלכים.

פסוק זה מבטא היטב את המבנה החדש של ההנהגה בישראל.

דוד ושלמה כממשיכי מסורת השופטים

אף שדוד ושלמה הם מלכים ולא שופטים, הם ממשיכים חלק מרכזי מתפקידי השופטים הקדומים.

על דוד נאמר:

"וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ."

גם שלמה התפרסם בראשית מלכותו בזכות חכמת המשפט שהעניק לו בורא עולם.

לפיכך עבר תפקיד הנהגת העם והשיפוט מהמוסד הישן של השופטים אל מוסד המלוכה, בעוד שהכהונה והנבואה המשיכו להתקיים כמערכות עצמאיות.

משמעות מותו של שמואל

מותו של שמואל מסמן יותר מאשר את פטירתו של אדם גדול.

זהו הרגע שבו מסתיימת תקופה של מנהיגות המאוחדת בדמות אחת.

מאותו שלב:

• הכהונה ממשיכה באמצעות משפחות הכהונה.

• הנבואה ממשיכה באמצעות נתן, גד ונביאים אחרים.

• המלוכה מתבססת בבית דוד.

מה שהיה מרוכז בעבר במשה ובמידה רבה גם בשמואל, מתפזר עתה בין מוסדות נפרדים של הנהגה.

לכן הפסוק:

"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל"

אינו רק הודעת פטירה אלא הכרזה על שינוי יסודי במבנה הנהגת ישראל.

סיכום

שמואל הנביא אינו ממשיך את עלי הכהן במוסד הכהונה, אלא ממשיך את מסורת ההנהגה שהחלה במשה, נמשכה ביהושע והגיעה לשיאה בתקופת השופטים. כוחו נבע מן הנבואה, המשפט והנהגת העם, ולא מירושת כהונה.

התורה מבחינה בין כהן, לוי, נביא, שופט ומלך. לכל אחד מהם תפקיד, אחריות ומקור קיום משלו. הכהונה עוברת בירושה לבית אהרן, הלוויה נושאת תפקידים ייחודיים משלה, ואילו הנבואה והשיפוט ניתנים למי שנבחרו לכך משמים.

בקשת העם למלך ונאום "משפט המלך" מלמדים כי כבר בימי שמואל החל המעבר ממערכת הנהגה המבוססת על שופטים ונביאים למערכת שלטונית קבועה. שמואל עצמו היה עד למעבר זה ואף מילא בו תפקיד מרכזי כאשר משח את שאול ואת דוד.

לפיכך, מותו של שמואל בפרשת אביגיל מסמל את סיום עידן השופטים ואת התבססות הסדר החדש בישראל: מלך המנהיג את העם, כהן המופקד על עבודת הקודש ונביא המייצג את דבר בורא עולם. כך הופך הפסוק הקצר על מותו של שמואל לאבן דרך מרכזית בתולדות האומה, המסמלת את המעבר מהנהגה מאוחדת בידי שופט־נביא אחד למערכת מוסדות שלטונית ורוחנית המעצבת את ישראל לדורות.

די מעניין לחשוב מדוע אימו ואביו קראו לו בשם נבל:

 אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: אביגיל.

כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ.