נשים בעולם העסקים: בין פריצת גבולות לירושה של כוח- יומן צפייה – פתיח לפני התוכנית בכאן שתשודר ביום חמישי אודות נשים מצליחות בעסקים.

הפרומו לתוכנית שתשודר בכאן ביום חמישי מציג חלק מהנשים הללו — נשים כמו רקפת רוסק עמינח ואחרות, שבאמת חוו על בשרן את המאבק. הן מספרות על הדרך הארוכה, על הדלתות שנסגרו בפניהן, על הישיבות שבהן היו הנשים היחידות בחדר, ועל העובדה שגם כשהגיעו לפסגה, גבר בתפקיד מקביל עדיין הרוויח יותר מהן. זהו סיפור חשוב, חיוני, שמגיע לו להשמע.

לצד הנשים הללו הופיעו בפרומו גם שמות אחרים — עופרה שטראוס, שרי אריסון ושירלי  טנג'י (הבת של רמי לוי). כאן מתעוררת שאלה מהותית: האם כל אישה שמחזיקה בעמדה בכירה אכן מייצגת את סיפור המאבק הפמיניסטי? האם עצם היותה אישה בעמדת כוח הופך אותה לדוגמה של פריצת גבולות?

נשים שנולדו לעמדת כוח אינן מייצגות את אותו מאבק

אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים כמו עפרה שטראוס, שירלי טנג'י ושרי אריסון, נכנסו לעולם העסקים מתוך נקודת פתיחה שונה לחלוטין מזו של רוב הנשים. הן נכנסו לתפקידים בכירים בחברות מהמובילות במשק, נכנסו למערכות שכבר היו מבוססות, ולא נאלצו להיאבק על עצם הכניסה למרחב העסקי. הן לא נדרשו לפרוץ את הדלת — היא כבר הייתה פתוחה עבורן.

זה לא מבטל את יכולותיהן או את תרומתן, אבל זה כן משנה את הסיפור. הן לא התמודדו עם אפליית שכר בתחילת הדרך, לא נלחמו על הזדמנות ראשונה, ולא נאלצו להוכיח שהן “ראויות” להיכנס למועדון סגור. הן הגיעו אליו מלכתחילה כחלק מהמשפחה שבנתה אותו.

למה זה חשוב?

הצגת נשים אלו לצד נשים שנאבקו באמת על מקומן עלולה לטשטש את ההבדל בין כוח שנבנה בעמל רב לבין כוח שנמסר בירושה או מתוקף קרבה משפחתית. היא עלולה ליצור מצג שווא כאילו כל אישה בעמדה בכירה מייצגת את אותו סיפור של מאבק פמיניסטי — וזה פשוט לא נכון.

המאבק הפמיניסטי בעולם העסקים הוא מאבק על הזדמנות, על שוויון, על שבירת תקרות זכוכית. הוא מאבק של נשים שנאלצו לעבוד פי שניים כדי לקבל חצי מההכרה. הוא מאבק של נשים שלא נולדו לעמדת כוח, אלא בנו אותה לבנה אחר לבנה.

לכן, חשוב להבחין בין נשים שהגיעו לעמדות בכירות בזכות מאבק אישי וחברתי, לבין נשים שהגיעו לשם בזכות מבנה כלכלי משפחתי. שתי הקבוצות יכולות להיות מעניינות, אבל הן לא מייצגות את אותו סיפור — ולא צריכות להיות מוצגות כאילו כן.