ייחוד הבורא בספר דברים

שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ: דברים.

מן ההתגלות אל הידיעה

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה רבנו לישראל בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ולאחר שמתו בני הדור שיצא ממצרים בעקבות חטאיהם, עומד משה לפני דור חדש. רבים מבני דור זה נולדו במדבר ולא ראו בעיניהם את שעבוד מצרים ואת מכותיה.

עם זאת, לא היה זה דור של הסתר פנים. זהו דור שגדל לאור גילוי שכינת הבורא: אוהל מועד היה בקרב המחנה, הארון נסע לפני העם, המן ירד מן השמים, וחוקי התורה ומשפטיה נמסרו לו על ידי משה. משום כך שב משה ומבאר לדור הנכנס לארץ את התורה, את קורות אבותיו ואת היסוד שעליו תעמוד אמונתו בארץ המובטחת.

בתוך הקשר זה מציב ספר דברים את אחד היסודות הגדולים של התורה: ייחוד הבורא.

כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: דברים.

אין הספר מסתפק בהצהרה שיש בורא לעולם, אלא מבסס את ידיעת הבורא על אירועים שהעם כולו היה עד להם. משה רבנו מלמד את ישראל כי האמונה בבורא העולם אינה בנויה על השערה פילוסופית בלבד, אלא על ידיעה הנשענת על עדות לאומית ועל מעשים גלויים שנעשו לעיני עם שלם.

על כן נאמר:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

דקדוק הפסוק מלמד הרבה.

לא נאמר: שמעת לדעת.

לא נאמר: חשבת לדעת.

לא נאמר: הסקת לדעת.

אלא:

הָרְאֵתָ לָדַעַת.

מן הראייה אל הידיעה.

מן ההתגלות אל ההכרה.

ומן המעשים אל ההבנה כי יהוה הוא אלוהי השמים והארץ.

הראייה של אותות יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכל הנפלאות במדבר נועדה להביא את ישראל לידיעה ברורה כי הבורא הוא אחד ואין עוד מלבדו.

יציאת מצרים כהוכחת הבורא

משה מפנה את ישראל לשאלה שאין לה אח ורע בהיסטוריה:

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וַיֶּחִי.

וכן:

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים…

יציאת מצרים אינה רק הצלה מעבדות. היא גילוי של כוח הבורא הפועל בתוך המציאות ושולט בכל כוחותיה.

בכל מכה ומכה התגלה דבר נוסף על הבורא.

היאור הפך לדם.

הצפרדע עלתה מן המים.

הכינים יצאו מן העפר.

הברד ירד מן השמים.

החושך כיסה את הארץ.

והים נבקע.

מי ששולט במים, בארץ, בבעלי החיים, באש, בברד, בחושך, במחלות ובחיי האדם, מגלה בכך שאינו חלק מן הטבע אלא אדון הטבע כולו.

מכאן מתברר כי יציאת מצרים מחזירה את ישראל למעשה בראשית. הגואל הוא גם הבורא. מי שמסוגל לשנות את חוקי הטבע לעיני כל, הוא גם מי שקבע אותם מלכתחילה.

כָּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים–מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי־אֲנִי הוּא–לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: ישעיהו.

אותות ומופתים לביסוס השליחות

עוד לפני יציאת מצרים נדרש משה להציג אותות ומופתים בפני ישראל.

מדוע?

מפני שהעם אינו נדרש לקבל טענה ללא ראיה. אפילו משה, גדול הנביאים, אינו בא ואומר: "האמינו לי מפני שאני אומר". הוא מקבל אותות כדי להוכיח ששליחותו מאת בורא עולם.

כך גם ביחס להתגלות כולה. הבורא אינו דורש מן העם להאמין ללא בסיס, אלא מראה אותות ומופתים לעיני העם כולו.

תחילה הוא מראה.

אחר כך הוא מלמד.

תחילה הוא מגלה.

אחר כך הוא מצווה.

העיקרון העולה מספר דברים הוא שהבורא מבסס את דבריו על מעשים גלויים. לכן התורה חוזרת שוב ושוב על הביטויים:

לְעֵינֵיכֶם

לְעֵינֵינוּ

אַתָּה הָרְאֵתָ

הראייה היא יסוד הידיעה.

בחירת ישראל

הֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ:  רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: דברים.

לאחר שהתברר כי הבורא הוא אדון השמים והארץ, מוסיף משה:

הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

ורק לאחר מכן נאמר:

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.

הסדר משמעותי.

תחילה מתברר כי יהוה הוא אדון הכול.

רק לאחר מכן מתברר כי מתוך כל אשר ברא בחר בישראל.

בחירת ישראל איננה הוכחה לאלוהותו, אלא תוצאה של אלוהותו. הוא בחר בישראל מפני שהוא אדון הכול ובידו הסמכות לבחור.

ישראל כעם נברא

בספר ישעיהו נאמר:

אֲנִי יְהוָה, קְדוֹשְׁכֶם; בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל, מַלְכְּכֶם:

וכן בתהלים:

תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃

הרעיון העולה מכאן הוא שעם ישראל אינו מציאות עצמאית אלא יצירה של הבורא.

בספר דברים נאמר:

וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

כשם שהשמש והירח הם ברואים, כך גם עם ישראל הוא בריאה. אין הוא מקור הקדושה אלא מקבל הקדושה.

זהו אחד היסודות הגדולים של ייחוד הבורא.

כל מה שאינו הבורא הוא נברא.

השמש נבראה.

הירח נברא.

הכוכבים נבראו.

האדם נברא.

ישראל נברא.

וכל המציאות כולה נבראה.

ורק הבורא לבדו אינו נברא.

ומכאן נובע יסוד ייחוד הבורא: כל מה שאינו הבורא תלוי בו, ואילו הוא לבדו קיים מעצמו.

וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: דברים.

לכן אין לעבוד אלא אותו.

אין עוד מלבדו

זוהי נקודת השיא של כל המהלך:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

האותות והמופתים אינם מטרה לעצמם.

יציאת מצרים אינה מטרה לעצמה.

כיבוש הארץ אינו מטרה לעצמו.

כל אלה מובילים למסקנה אחת:

יש בורא אחד.

יש מנהיג אחד לבריאה.

יש מקור אחד למציאות.

יש רצון אחד המקיים את העולם.

יש אדון אחד לכל הנבראים.

משום כך ממשיכה התורה:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד.

לאחר שהעם ראה את מעשי הבורא, הוא נקרא להבין את משמעותם: אחדות הבורא וייחודו.

נעשה ונשמע

רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:  וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:  כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו:  וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: דברים.

משום שהבורא הוא יוצר העולם ונותן התורה, קיום התורה אינו רק ציות אלא הכרה במציאות.

לכן אומר משה:

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם.

החכמה שבתורה נובעת ממי שנתן אותה.

ברור שאם בורא עולם נתן לנו את התורה הזאת, אז ברור שזה הכי טוב והכי נכון להשכיל ממנה, זה ברור, בורא עולם שעשה כל זאת עשה גם זאת, ברור שזה הכי נכון להשכיל בו.

כשם שהבורא הוא מקור המציאות, כך תורתו היא מקור החכמה.

אין כאן הפרדה בין ייחוד הבורא לבין התורה. התורה מוצגת כהמשך ישיר להתגלות הבורא בימי קדם.

ייחוד הבורא וסמכותו לקבוע את עבודתו

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל-הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל-הָֽאֲדָמָֽה: דברים.

עיקרון זה נובע ישירות מייחוד הבורא. אם הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, הרי שגם קביעת עבודתו בידו בלבד.

האדם אינו יוצר את הקדושה ואינו מחליט היכן תשרה השכינה. תפקידו הוא לדרוש את המקום אשר בחר בו הבורא ולבוא שמה.

וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹֽתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: דברים.

עד הדור האחרון

וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ דברים.

וכן נאמר:

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ.

העדות על ייחוד הבורא אינה מיועדת רק לדור יוצאי מצרים.

כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָֽעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם:  וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ:  וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר.

כל דור מקבל את העדות מן הדור הקודם.

כל דור שומע על האותות והמופתים.

כל דור לומד מחדש כי הבורא שהוציא את ישראל ממצרים הוא הבורא שברא שמים וארץ.

וכך נשמרת הקריאה המרכזית של ספר דברים מדור לדור:

הבורא הוא בורא הכול.

הוא גאל את ישראל.

הוא בחר בישראל.

הוא נתן את תורתו לישראל.

והמסקנה העולה מכל אלה היא אחת:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

סיכום: מן הראייה אל הידיעה

אין העין משגת את הבורא, כי אין הנברא משיג את מי שברא אותו, ואין השכל מקיף את מי שנתן לשכל את כוחו. עצמות הבורא נסתרת מן האדם, ואין בשר ודם יכול לעמוד על עומק מהותו.

אולם לא לכך מכוונת התורה.

התורה אינה דורשת מן האדם להשיג את עצמות הבורא, אלא להכיר את ייחודו.

לא נאמר לישראל לראות את הבורא עצמו.

נאמר להם לראות את מעשיו.

לראות את יציאת מצרים.

לראות את האותות והמופתים.

לראות את מעמד סיני.

לראות את הנהגתו המתמדת בעולם.

ומתוך המעשים להכיר את הפועל.

ומתוך הגילוי לדעת את מי שנתגלה.

זהו אחד היסודות הגדולים העולים מספר דברים.

לא מן הנסתר מתחילה הידיעה.

אלא מן הגלוי.

לא מן המופשט מתחילה ההכרה.

אלא מן המעשה.

לא מן ההשערה מגיעים אל האמונה.

אלא מן העדות.

משום כך חוזר משה רבנו פעם אחר פעם:

לְעֵינֵיכֶם.

לְעֵינֵינוּ.

אַתָּה הָרְאֵתָ.

הראייה מולידה ידיעה.

הידיעה מולידה הכרה.

וההכרה מולידה קבלת עול מלכות שמים.

כל המהלך הגדול של ספר דברים מוביל לנקודה אחת:

השמש נבראה.

הירח נברא.

הכוכבים נבראו.

האדם נברא.

ישראל נברא.

וכל אשר בשמים ובארץ נברא.

ורק הבורא אינו נברא.

ומשום כך:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

זהו לבו של ספר דברים.

וזוהי הקריאה העולה ממנו לדור הראשון ולדור האחרון:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד.