מלחמה מבית ומלחמה מבחוץ: הלקח מסיפורם של שאול ודוד

אחד הפרקים הכואבים והמאתגרים ביותר בתולדות ישראל מתואר בספר שמואל. בשעה שהפלישתים מוסיפים לאיים על ישראל מבחוץ, מתנהל בתוך העם מאבק חריף בין המלך שאול לבין דוד, מי שעתיד לרשת את המלוכה. שאול ואנשיו רודפים אחר דוד ואנשיו, ודוד נאלץ לברוח ולהסתתר כדי להציל את חייו. זהו עימות פנימי עמוק, המפלג את העם ומעסיק את הנהגתו בשעה שבה האויב החיצוני ממשיך לעמוד בשער.

אולם מנקודת מבטם של הפלישתים, למחלוקת הזאת אין כל משמעות. לא מעניין אותם מי תומך בשאול ומי תומך בדוד. הם אינם שואלים מי צודק ומי טועה, מי ראוי למלוכה ומי זכאי להנהיג. מבחינתם, שני המחנות שייכים לאותו עם ואותו יעד. הפלישתים רוצים להחליש את ישראל ולפגוע בה ככל האפשר.

מציאות זו מעוררת מחשבה גם ביחס לימינו. החברה הישראלית מתאפיינת בריבוי דעות, תפיסות פוליטיות שונות ומחלוקות חריפות על הדרך שבה יש לנהל את המדינה. לעיתים הוויכוחים הופכים כה עזים, עד שנדמה כי המחנות היריבים רואים זה בזה את האיום המרכזי. אך במקביל עומדים מול ישראל אויבים חיצוניים שהמחלוקות הפנימיות הללו אינן מעניינות אותם כלל.

זה כמו שיש מלחמה בקרב העם, בזמן שכל העם נלחם בחמאס. לחמאס יש מלחמה בישראל. את חמאס לא מעניין אם אתה בצד של שאול או בצד של דוד, אם אתה בצד של יאיר גולן או בצד של נתניהו. מבחינתו אין משמעות להשתייכות הפוליטית, להשקפה או למחנה. גם לא מעניין אותו אם אתה חי בארץ או בחוץ לארץ. בעיני האויב, עצם השתייכותך לעם היהודי או למדינת ישראל היא שקובעת. חמאס, כפי שהפלישתים ראו את המציאות בזמנם, רוצה לפגוע בכל הצדדים. הוא רוצה להרוג את זה ואת זה. האויב החיצוני אינו עורך הבחנה בין המחנות שבתוך העם, ואף לא בין יהודים החיים בישראל לבין יהודים החיים בתפוצות.

הדבר אינו אומר שיש לבטל מחלוקות או להפסיק את הדיון העממי. להפך, מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מחברה חופשית וחיה. גם בתקופת התנ"ך התקיימו ויכוחים קשים, מאבקי כוח ומחלוקות על הנהגה. אולם לצד המחלוקת חייבת להתקיים ההבנה שיש מכנה משותף עמוק יותר. יש עם אחד, גורל אחד ואחריות משותפת.

דוד עצמו מספק דוגמה חשובה לכך. אף שנרדף בידי שאול וסבל מעוול קשה, הוא לא ראה בפלישתים בני ברית. הוא לא שמח על חולשתה של ישראל ולא קיווה שהאויב החיצוני יסייע לו לגבור על יריבו הפוליטי. הוא הבין שהמאבק על ההנהגה אינו מבטל את המחויבות לעם כולו.

מתוך התפיסה הזאת, ומתוך הנלמד אודות מי הוא אויבנו וכיצד הוא רואה אותנו, ראוי להעלות לדיון גם את סוגיית כוחם של מסרים הבאים מתוך העם עצמו. לאורך ההיסטוריא היו מקרים שבהם הגורמים העוינים ביותר לישראל לא הסתמכו רק על דבריהם שלהם, אלא ביקשו להישען על קולות יהודיים שיחזקו את טענותיהם. כוחם של קולות כאלה אינו נובע בהכרח מעוצמת הטיעון, אלא מזהות הדובר.

כך ניתן להבין את הטענה בדבר פולנסקי: כוחו והשפעתו לא נבעו מכך שפעל מחוץ למחנה היהודי, אלא דווקא מכך שפעל מתוכו. זה מה שהפך את מעשיו למשמעותיים כל כך בעיני רבים. לפי תפיסה זו, פולנסקי קידם עמדות ורעיונות ששירתו בפועל גורמים עוינים לישראל ולעם היהודי. תומכיו עשויים לראות בכך מחויבות לערכים אוניברסליים או להשקפת עולם מסוימת, אך מנקודת מבט ביקורתית ניתן לטעון שהתוצאה הייתה אחרת: שאדם הפועל מתוך הזהות היהודית העניק חיזוק למי שפועלים נגד ישראל.

הסיבה לכך נעוצה בכוחו של המסר ובזהותו של השליח. כאשר אויבי ישראל משמיעים טענה מסוימת, קל יותר לדחות אותה כעמדתו של יריב. אולם כאשר אותו מסר בדיוק נאמר בידי יהודי, הוא מקבל בעיני רבים חותמת של אמינות. לעיתים התהליך המחשבתי הוא פשוט: "אם יהודי אומר שציונות היא גזענות, אז כנראה יש בכך אמת". לא משום שהטענה נבחנה לעומק, אלא משום שזהותו של הדובר נתפסת כהוכחה. כך נוצר מצב שבו לדברים הנאמרים מתוך העם עשויה להיות השפעה גדולה יותר על דעת הקהל מאשר לדברים הנאמרים בידי יריביו המוצהרים של העם.

מכאן עולה שאלה מוסרית ולאומית חשובה: מה אנו דורשים מיהודים ברחבי העולם ביחס לאחריותם כלפי עמם, ומה אנו עושים כאשר מסרים דומים נשמעים לכאורה מתוכנו? אם אנו מצפים מיהודים בתפוצות לגלות רגישות להשפעת דבריהם על ביטחונה, מעמדה ותדמיתה של ישראל, עלינו לקיים דיון דומה גם ביחס לקולות הפועלים מתוך החברה שלנו. אין פירוש הדבר ביטול חופש הביטוי או דיכוי ביקורת. ביקורת היא יסוד חיוני בכל חברה בריאה. אולם לצד הזכות לבקר קיימת גם אחריות לשקול כיצד הדברים נשמעים, כיצד הם מנוצלים, ובידי מי.

אפשר להתווכח על הדרך, על ההנהגה ועל המדיניות, אך אסור לשכוח את המציאות הרחבה יותר. הפלישתים לא הבחינו בין אנשי שאול לאנשי דוד. מבחינתם, שני המחנות היו חלק מאותו עם ואותו אויב. כך גם אויביה של ישראל כיום אינם מבחינים בין אנשי ימין לאנשי שמאל, בין תומכי ממשלה למתנגדיה, ואף לא בין יהודים החיים בישראל לבין יהודים החיים בתפוצות. בעיני האויב, כל אלה שייכים לאותו עם. משום כך, גם כאשר המחלוקות הפנימיות חריפות, חשוב לזכור שקיים גורל משותף ואיום משותף, שאינם מבחינים בין המחנות השונים.