פרשת הריגת כהני נוב בידי דואג האדומי היא אחת הפרשות הקשות והמטלטלות בתנ"ך. היא מציגה התנגשות חריפה בין סמכותו של המלך לבין החובה המוסרית והדתית של האדם. במרכז הפרשה עומדת תופעה נדירה: עבדי המלך מסרבים למלא פקודה מפורשת של המלך שאול.

אולם כדי להבין את משמעות סירוב הפקודה, יש לעמוד תחילה על הרקע שקדם לו. שאול כינס סביבו את עבדיו ופנה אליהם כאל "בְּנֵי יְמִינִי", בני שבטו. בדבריו ניסה לחזק את נאמנותם אליו והזכיר להם כי הוא מקור כוחם ומעמדם:

"גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?"

שאול מבקש להבהיר כי דוד אינו יכול להעניק להם את המעמד, התפקידים וההטבות שהם מקבלים תחת שלטונו וזאת באם לא יהיו נאמנים לו:

"כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלָי"

ומשכך אם הם רוצים להמשיך להיות יותר קרובים לצלחת אז כדאי להם להיות בצד של שאול, הוא מבקש מהם מידע , לא להסתיר ממנו מידע אודות דוד באם יש להם שלא כמו בנו יהונתן:

וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי:

ובאותה נשימה הוא אומר זאת:

וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי

אין חולה עלי כמשל למביא נזק למחנה שאול, שהיותו במחנה שאול כאדם שכמו מרגל לא מוסר לו מידע ומי שמסתיר מידע מסייע למעשה לדוד ומחזק את עמידתו נגדו ומחליש אותו כמו בנו יהונתן:

כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

ברגע זה קם דואג האדומי ומוסר לשאול את המידע שחיפש. דואג היה נוכח בנוב כאשר דוד הגיע אל אחימלך הכהן וביקש ממנו לחם וחרב. הוא היה עד לכך שאחימלך נתן לדוד צידה, התיר לו לאכול מלחם הקודש ומסר לו את חרב גלית הפלשתי. כעת הוא מספר על כך לשאול:

"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב"

ובהמשך:

"וַיִּשְׁאַל לוֹ בַיהוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"

בעקבות דבריו של דואג מזמן שאול את אחימלך לשיחה. בשיחה זאת הוא מאשים אותם בקשירת קשר עם דוד:

"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי"

אחימלך משיב כי פעל בתום לב. מבחינתו דוד היה נאמן המלך, חתן המלך ואדם נכבד בבית המלוכה:

"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ"

הוא מדגיש שלא ידע דבר על העימות בין שאול לדוד:

"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל"

אולם שאול אינו מקבל את דבריו. הוא גוזר דין מוות על אחימלך ועל כל בית אביו:

"מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ"

לאחר פסק הדין פונה שאול לעבדיו ומצווה עליהם לבצע את ההוצאה להורג:

"סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"

כאן מגיע רגע המבחן.

אותם בני בנימין ששמעו זמן קצר קודם לכן את קריאתו של שאול לנאמנות, את ההבטחות למעמד ואת ההאשמות בדבר קשר נגדו, מסרבים לבצע את הפקודה:

"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה'"

זהו לב הפרשה. למרות היותם אנשי המלך ולמרות השתייכותם לשבט בנימין, שבטו של שאול, הם אינם מוכנים להיות שותפים להריגת כהני הבורא. דווקא לאחר ששאול דרש מהם נאמנות מוחלטת, הם מציבים גבול ברור לסמכותו.

משסירבו בני בנימין לבצע את הפקודה, פנה שאול אל דואג האדומי שאינו מבני עמינו:

"סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"

דואג אינו מסרב. הוא הורג שמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד. אך בכך אינו מסתפק. הוא ממשיך אל נוב עיר הכהנים ומכה אותה לפי חרב:

"מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב"

הניגוד בין עבדי שאול לבין דואג האדומי בולט במיוחד. בני בנימין שמעו את דרישת הנאמנות, היו קרובים למלך ויכלו להרוויח מציות לפקודתו, אך בחרו שלא לשלוח יד בכהני הבורא. דואג לעומתם היה האיש שמסר את המידע על אחימלך והאיש שביצע לבסוף את הפקודה הקשה ביותר.

ושוב זה ההבדל בין דואג האדומי שאינו מבני ישראל לעומת בני שבט בנימין שהם מבני ישראל.

מן הטבח הצליח להימלט אביתר בן אחימלך. הוא ברח אל דוד וסיפר לו על האסון. דוד הבין מיד כי דואג הוא שהביא את הדברים לידיעת שאול:

"יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל"

דוד קיבל את אביתר תחת חסותו ואמר לו:

"שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא… כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי"

סיכום

פרשת נוב מלמדת כי יש מקרים שבהם נאמנות למלך ולשלטון אינה הערך העליון. שאול דרש מעבדיו נאמנות מלאה ואף רמז כי מעמדם תלוי בו, אך כאשר נדרשו להשתתף בהריגת כהני הבורא, הם סירבו. בכך הוכיחו כי קיימים ערכים העומדים מעל הציות לסמכות.

לעומתם, דואג האדומי שאינן בן עמינו בחר בציות מוחלט לפקודת המלך והפך למבצע הטבח בנוב.

סיפור נוב עיר הכהנים מתחיל בדרישת נאמנות של שאול מבני שבטו ומעבדיו, ממשיך בהלשנתו של דואג האדומי על אחימלך הכהן, ומגיע לשיאו בסירובם של עבדי המלך לבצע את גזר הדין שהוטל על כהני הבורא.

דווקא לאחר שנדרשו להוכיח את נאמנותם, הם בחרו שלא לשלוח ידם בכהני הבורא.

מנגד ניצב דואג האדומי, שמסר את המידע לשאול וביצע את הפקודה עד תומה.