|
משיח יהוה – דוד בצקלג
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ:
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.
אחרי המקרה הראשון שבו דוד לא הרג את שאול וכרת עמו ברית, בא המקרה השני. למרות הברית שכבר נכרתה ביניהם, חזר שאול לרדוף אחרי דוד. כמו במקרה הראשון, גם הפעם יכול היה דוד להרוג את שאול אך נמנע מלעשות זאת.
לאחר מכן נכרתה ביניהם ברית נוספת, ושאול הבטיח שוב שלא ידרוש את מות דוד.
אולם דוד הבין כי למרות דברי השלום, אם ישוב הוא ואנשיו לגבול ישראל קיימת אפשרות ששאול יחזור לרדוף אחריו. לכן החליט דוד שלא לשוב לגבול ישראל לאחר השלום שנעשה ביניהם.
החלטה זו הניחה את דעתו של שאול.
וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.
משעה שנודע לשאול כי דוד עזב את גבול ישראל ועבר לגת, חדל מלרדוף אחריו.
צקלג וגושן
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ:
וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. שמואל- פרשת משיח יהוה.
מעניין לראות שגם במקרה זה, כמו בעת ירידת ישראל למצרים, ניתן לישראל מקום נפרד לשבת בו.
כאשר הגיעו בני ישראל למצרים, הושיב אותם פרעה בארץ גושן:
בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן: בראשית.
וכאן, כאשר דוד ואנשיו הגיעו לגת, נתן להם אכיש מלך גת מקום משלהם, נפרד מעיר המלוכה.
יש בכך היגיון הנובע מאורחות ישראל הנבדלים מעמי העולם. ההפרדה הזאת מצמצמת חיכוכים ומונעת עימותים בין הקבוצות השונות.
אנשי דוד
וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם־אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.
חשוב להבין מיהם אנשי דוד.
אלו היו אנשים נאמנים שהלכו עם דוד באש ובמים. לא רק הם עצמם, אלא גם בני משפחותיהם.
יחד עם דוד הם עזבו את גבול ישראל, עברו למקום חדש ובנו שם את חייהם מחדש. הם קשרו את גורלם בגורלו של דוד.
גם כיום ניתן לראות תופעה דומה בעולם העסקים. משקיע או בעלים של חברה רוכש עסק חדש ומציב בו את אנשיו בעמדות המפתח. לעיתים, כאשר הוא עובר למיזם חדש, הוא לוקח עמו את הצוות הבכיר שסומך עליו.
אם העסק החדש נמצא בעיר אחרת או אפילו במדינה אחרת, גם אותם מנהלים ובני משפחותיהם עוברים למקום החדש. כיום קוראים לכך Relocation.
כך ניתן להבין במידת מה את נאמנותם של אנשי דוד ואת הנכונות שלהם לעזוב את סביבתם המוכרת וללכת אחריו.
דוד בשדה פלשתים
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: שמואל- פרשת משיח יהוה.
דוד ישב בצקלג שבתחום הפלשתי, אך היה ברור שיש הבדל בין גת לבין ישראל ובין דוד לבין אנשי גת.
במהלך ישיבתו שם פעל דוד נגד הגשורי, הגזרי והעמלקי.
כֹּה־עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים: שמואל- פרשת משיח יהוה.
דוד לא הביא לגת את שלל מלחמותיו. הוא לא היה מבני גת, ושלל כזה לא היה מועיל להם ואף היה עלול להזיק להם.
יש בכך הבדל מהותי בין מקום מושבו הזמני בגת לבין זהותו וייעודו כמלך ישראל.
כפי שניתן ללמוד ממעשה שאול בעמלק, שלל העמלק קשור בחטא. משום כך אין זה ראוי להביא שלל כזה אל המחנה.
צקלג למלכי יהודה
וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: שמואל- פרשת משיח יהוה.
בעת שניתנה צקלג לדוד הוא עדיין לא היה מלך יהודה.
לכן יש משמעות מיוחדת לכך שהכתוב קושר את צקלג למלכי יהודה, גם לאלה שיבואו מזרעו אחריו.
זרעו של דוד הוא הנבחר למלוך על יהודה, וזאת הבטחת עולם.
אכיש מלך גת נתן לדוד את צקלג לשבת בה, והכתוב מעיד:
לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: שמואל- פרשת משיח יהוה.
"עד היום הזה" אינו מתייחס רק ליום שבו נכתב הספר יען כי דוד עוד לא היה מלך ביום "הזה". תורת ישראל היא תורת עולם, ולכן "עד היום הזה" נכון גם ליום הזה ממש. משום כך אני רואה בנתינת צקלג לדוד נתינה שנמשכת לדורות, כחלק ממעמדה של מלכות יהודה וזרעו של דוד לעולם.
סיכום
פרשה זו מלמדת שלא כל מחלוקת חייבת להסתיים במלחמה, ולא תמיד שלום מושג באמצעות קִרבה. לעיתים דווקא ההיפרדות היא המונעת את המשך הסכסוך.
דוד לא ביקש את מות שאול, ואף פעמיים נמנע מלפגוע בו כאשר הייתה בידו האפשרות לעשות זאת. אולם לאחר שנוכח כי העימות ביניהם עלול להתחדש, בחר להרחיק את עצמו מגבול ישראל ולשבת במקום אחר. דווקא החלטה זו הביאה לסיום הרדיפה:
וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי־בָרַח דָּוִד גַּת וְלֹא־יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
עיקרון זה מופיע גם במקומות נוספים במקרא. כאשר התעוררה מחלוקת בין רועי אברהם לרועי לוט, אמר אברהם:
וַֽיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵֽה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָֽרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּֽי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָֽחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵֽעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה: בראשית.
הפתרון היה בהיפרדות, ולא במאבק. כך גם אצל יעקב ועשיו:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: בראשית.
גם שם ההפרדה אפשרה לכל אחד ללכת בדרכו ללא סכסוך.
כך היה גם עם דוד. ההתרחקות משאול, קבלת צקלג כמקום נפרד לדוד ולאנשיו, והישיבה מחוץ לגבול ישראל, מנעו מלחמה נוספת בין דוד לבין מלך ישראל. מכאן ניתן ללמוד כי לעיתים אין השלום תלוי בחיים משותפים באותו מקום, אלא בהבנה שכל צד זקוק למרחב משלו. כאשר ההיפרדות נעשית מתוך כבוד הדדי ולא מתוך שנאה, היא עשויה למנוע מריבה ולשמור על השלום.
|
