הפסוקים מציגים את הציווי על בכור הבנים ועל בכור הבהמה, ומדגישים את מועד הנתינה ביום השמיני. אני מבקשת להצביע על הקשר שבין הציווי הזה לבין ברית המילה, ברית אברהם, ועל ההבחנה בין זרעו של אדם לבין מי שנכנס לביתו.מְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִֽי׃ כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹֽׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִֽהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃ שמות.הברית שנכרתה עם אברהם ממשיכה גם באמצעות ישמעאל, יצחק ויעקב. שלושתם ממשיכים את אברהם כענפים נפרדים, וכל אחד מהם וזרעו אחריו מקיימים את הברית לדורותיהם.לכן, יש לבחון את ברית המילה גם דרך שלושת הענפים האלה, ואת ההבחנה בין הזרע לבין מי שאינו מזרעו.כך נאמר:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: בראשית.הכתוב מגדיר את הברית בין הבורא לבין אברהם וזרעו אחריו, אך מפרט גם את ילידי הבית ואת מקנת הכסף, לרבות בן נכר שאינו מזרעו.וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:הציווי כולל אפוא גם את מי שאינו מזרעו של אברהם, אך נמצא בביתו כיליד בית או כמקנת כסף. מכאן עולה הצורך להבחין בין קיום ברית המילה לבין ייחוסו של הנימול.כך מתאר הכתוב את קיום הציווי:וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ: בראשית.בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ:אברהם מל את עצמו ואת ישמעאל בנו, אך גם את כל אנשי ביתו, ילידי בית ומקנת כסף, ובהם אנשים שאינם מזרעו. הדוגמה הזאת ממחישה את ההבחנה בין בן ממשיך לבין אדם הנמצא בביתו של בעל הברית.יש להבחין בין אדם שיהודי מל אותו ומגייר אותו, לבין אדם שנימול במסגרת ביתו של ישמעאל או של ענף אחר מזרע אברהם.כאשר יהודי מל אדם ומגייר אותו, הגיור אינו הופך אותו לבן ישראל מכוח הזרע ואינו מקנה לו ייחוס לבית אב או לשבט בישראל. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע ממשמעות הגיור: בהתגיירותו הוא מקבל עליו עול תורה ומצוות על פי תורת ישראל. הוא מקבל עליו את תורת ישראל, אך אינו הופך לצאצא של השושלת שמכוחה נקבע הייחוס המשפחתי.לעומת זאת, כאשר ישמעאלי מל אדם, אין בכך כדי להעמיד אותו במקום של מי שמקבל עליו את עול התורה והמצוות של תורת ישראל. המילה הנעשית במסגרת בית ישמעאל אינה גיור לתורת ישראל ואינה הופכת את הנימול למי שקיבל עליו את תורת ישראל. הוא נימול במסגרת בית ישמעאל ונשאר גר בישמעאל.לכן, ישמעאל אינו יכול למול אדם כדי להכניסו למעמד של מקבל ומקיים תורת ישראל. עצם פעולת המילה אינה זהה לגיור, ואינה קובעת כשלעצמה את ההשתייכות לתורה, לעם או לבית אב.ההבחנה היא בין שלושה דברים: ברית המילה, קבלת עול תורה ומצוות והייחוס לזרע ולבית אב. אלה אינם מושגים זהים, ואין לערבב ביניהם.התורה מביאה הבחנה נוספת בין ישראל, הגר והנוכרי:לֹא תֹֽאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַֽאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹֽא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּֽוֹ: דברים.אני רואה בפסוק הזה חיזוק להבחנה שעליה אני מצביעה: התורה מתייחסת בנפרד לישראל, לגר היושב בשעריו ולנוכרי. היא מגדירה את ישראל כעם קדוש לבורא, ובאותו פסוק מבחינה בין ישראל לבין הגר והנוכרי.גם כאשר אדם מתגייר ומקבל עליו עול תורה ומצוות על פי תורת ישראל, אין בכך כדי לשנות את מוצאו ואת ייחוסו לבית אב. הוא מקבל עליו את תורת ישראל, אך אינו הופך לבן זרעו של יהודה או לבן בית האב של שבט יהודה.הגיור אינו מבטל את ההבחנה בין מוצא לבין קבלת התורה. אדם יכול להצטרף לתורת ישראל ולקיים את מצוותיה, אך אין בכך כדי להפוך אותו לצאצא של השבט שאליו הצטרף.הפסוק מחזק את הצורך להבחין בין מעמדו של הגר לבין ייחוסו של מי שנולד לבית אב בישראל. הגר יכול לקבל עליו את תורת ישראל, אך אינו נעשה בן השבט מכוח הגיור. הגר לא מתפקד בפיקודי ישראל כי אבותיו אינם מזרע אבות ישראל.העיקרון של ברית העוברת מאבות לבנים אינו מסתיים בברית אברהם. הוא ממשיך גם בברית שנכרתה עם בני ישראל בחורב, כאשר הזהות והשייכות נקבעות על פי בתי האבות והמשפחות.הברית אינה רק בין הבורא לבין אדם יחיד, אלא גם בין הבורא לבין שושלת, זרע ובנים הממשיכים את אבותיהם לדורות.מכאן החשיבות של ההבחנה בין זרעו של אדם לבין מי שנכנס לביתו, בין בן השושלת לבין גר, ובין מי שנמנה על בתי האבות לבין מי שאינו נמנה בהם.התורה חוזרת ומדגישה כי פקודי ישראל נמנים למשפחותם ולבית אבותם. זהו עיקרון יסודי בזהות הנפקדים, שאינו משתנה בהתאם למטרת הפקידה.כך נאמר:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹֽר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: במדבר.ובהמשך:וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: במדבר.ההגדרה ברורה: למשפחותם, לבית אבותם. זהו בסיס הפקידה. יהודה, למשל, הוא בן יעקב ומשתייך לבית יעקב, ולא לבית לבן מצד אמו לאה. כך נקבעים השבטים לפי בתי האב, וכך יש להבין את זהותם של הנפקדים.מטרת הפקידה יכולה להשתנות, אך הייחוס לבית האב אינו משתנה. בפקידה לצורכי צבא ונחלות נדרש גם תנאי של יציאה לצבא, גיל עשרים ומעלה וכשירות לשירות. לעומת זאת, בפקידה לצורך כופר נפש אין תנאי של יציאה לצבא, אך זהות הנפקדים נשארת זהה.בספר שמות נאמר:כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה: כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָֹה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: שמות.גם כאן הנפקדים מוגדרים במפורש: "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אין מדובר בפקידה לצורכי צבא, אך זהות הנפקדים נשארת אותה זהות: בני ישראל, המשתייכים לבתי אבותיהם.העיקרון הוא אחד: מטרת הפקידה ותנאיה יכולים להשתנות, אך זהות הנפקדים וייחוסם לבית האב נשארים בעינם. |