כשגבר מגרש אישה הוא מתיר אותה לכל אדם.

אשה אלמנה נחשבת אלמנה עד הרגע שהיא מתירה עצמה לכל אדם.

במשכב עם איש לאחר שנתאלמנה, היא מתגרשת מאלמנותה.

מבחינת קצבת אלמנות.

מדינת ישראל כמו שאינה מקבלת ואף סותרת את תורת ישראל מבחינת חוקה, לא יכולה להשתמש בדבר (לפחות לא רטרואקטיבית) לשלילית קצבת אלמנות.

במגרש הזה על פי חוקת הביטוח במדינה, אשה זאת נחשבת עודה אלמנה ומשכך מקבלת קצבת אלמנות.

מהבחינה הזאת מדינת ישראל היא ככל הגויים ובמקרה הזה חוקת הביטוח היא שקובעת כי על פיה נעשה ההסכם ושולמו הפרמיות הביטוחיות/התשלומים החודשיים לביטוח. הסכם ככל ההסכמים שלא נוגד דבר תורה מבחינת הכסף.

גם בסיס החוקה של הגויים נשען על חוקת ישראל בבסיסו כחוקות הגויים הנלמדות מתורתנו מבחינת איסורים והיתרים כחוקת הגויים. בתורתינו משכב זכר הוא אסור, על פי חוקת המדינה , מותר.

כך שגם מבחינה זאת חוקת מדינת ישראל אינה נבדלת ממדינות הגויים.

לכן מבחינת חוקת אלמנות לצורך קצבה מביטוח לאומי אישה זאת נחשבת אלמנה אפילו שבן הזוג החדש (שאינו בעלה) אוכל מהכסף הזה.

מבחינה זאת יהודים, כהנים , לווים , מוסלמים, נוצרים נחשבים גרים במדינה זאת כמו יהודים בגלות במצרים בעת שאחרי ימי קדם, גם להם היה חופש דת מלא, כולל חופש מהעבודה במועדים כמו פה. בארץ בעת הזאת גם מוסלמים ונוצרים יש להם חופש דת מלא שאינה כדת ישראל ומשכך לא נחשבים גרים ביחס ליהודים.

נקודה למחשבה- ברור שהאלמנה לא היתה מתחתנת עם אדם אחר אם בעלה לא היה מת.

לכן נכון הדבר להמשיך לשלם לאלמנה כזאת לאחר שהתגרשה מבעלה השני. ברור שבעלה השני לא אמור לשאת בעול היתומים.

מדברים כעת על הטעות באסותא בה הפרו בהפריא חוץ גופית עובר שאינו העובר של האם המופאית הנושאת אותו, עובר לא שלה.

היכולת לעשות הפריא חוץ גופית ולשתול את העובר לאחר מכן מלמדת שיש אפשרות להוציא את ביצית מופרית מאשה בהריון  ולשתול אותה באשה עקרה שלא מייצרת ביציות שאפשר להפרותן.

לנוכח מקרים שקרו במערכת הבריאות (כמו חטיפת ילדי העדה התימנית והבולגרית) תחשבו שיש התכנות שיש נשים שבאו לעשות הפלה באסותא ובמקום הפלה הם הוציאו הביצית המופרית ולשתול אותה באשה עקרה וזאת ללא ידיעתה של האשה והאיש שהזריע בה.

שזאת הדרך החדשה לחטוף ילדים.

בהסכמה כזאת של בית החולים, יכול זוג שהאשה עקרה לעשות קומבינה בה האשה שולחת את בעלה לנהל רומן ועם הרומן כניסה להריון של המאהבת ומשם הפלה.. ובמקרה זה, שאיבה והפריית העקרה.

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז:

הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו: מזמור ארבעה עשר ומאה.

מַמְשְׁלוֹתָֽיו:

דרך עם ישראל התגלה בורא עולם לעמים כולם, השחרור ממצרים והניסים הגדולים נראו דרך ישראל,

היות עם ישראל העם הנבחר גם להתגלות הזאת וגם להבאת חוקת תורת ישראל לגויים מקיימת את ישראל כממשלה לבורא עולם בעולם הזה.

כל סיפור התורה לטוב ולרע הוא ביחס לישראל וסיפורו, גם סיפור ישראל הוא משל לחוקות התורה, לעתים שישראל חוטא, חטאיו שנלמדים הם משל לחוק לגויים מה לעשות ולא לעשות.

וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵֽעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכָּל-מִצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ: וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָֽטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן-בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:מאוד מענין וגם יפה העדתיות מהבחינה שעדת ישראל כעדה חוטאת, היא נדרשת להכיר בכך שכל עדת ישראל חטאו, לשפוט את עצמה ולהחיל את הדין וגם להקריב בעבור חטאי כל עדת ישראל.

והוידוי, כמכירים בחטאם ולא מכסים על עוונם:

וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-שְׁתֵּ֣י (ידו) יָדָ֗יו עַל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל-חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד-אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה: פרשת הַכַּפֹּרֶת.

וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל-חַטֹּאתָ֑ם

צריך להבין מה נדרש מעם ישראל להיות, או יותר נכון לרצות להיות ומתוך המקום גם לרצות לשפוט ולהחיל דין כענישה עצמית על חטא. חברה שבוחנת את עצמה, מתקנת טעויות ומשפרת את עצמה.

תורת ישראל והיותה נראית וידועה לכל הגויים, היא גם וידוי של אבות אבותינו על חטאיהם קבל הגויים כולם עד עצם היום הזה, העובדה שעם ישראל לא מתבייש בתורתו והמוזכר והנזכר בה אודות אבותיהם ידועים לכל הגויים כולם גם בעת הזאת, שמה את ישראל גם בדור הזה כערומים ולא התבוששו.

לזכות ישראל יאמר.

זה כמו שגנב גונב מליארד שקל והוא מת.

ומוריש את הכסף לבנו.

הבן נושא בחטאי אביו.

החטא בידיו.

מה יעשה הבן.

פה גם מתקיים מבחן האמונה:

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ (יהועדין) יְהוֹעַדָּן מִן יְרוּשָׁלִָם: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה: רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו: וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ (ימות) יוּמָת: הוּא הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא (המלח) מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ יָקְתְאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פרשת- אמציהו:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה: פרשת- אמציהו:

חזקה הממלכה בידיו, במובן שהוא השיג שליטה מלאה על יהודה ומפה אמציה החל לחזק במובן של חיסול אויבי אביו מקרה דוד ויהונתן מלמד אותנו על היום שאחרי כניסה של מלך לכס המלך מבחינת חיזוק הממלכה בידיו גם על ידי חיסול אויבים מהמלוכה הקודמת באם היתה אויבות או עוינות בין בית המלוכה הקודם לבית המלוכה החדש:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ: כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְהוָה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי: וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהוָה וְלֹא אָמוּת: וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד: שמואל.

וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו: פרשת- אמציהו:

יהונתן שהיה בן שאול שהיה אויב של דוד ביקש והבטיח עצמו ואת בני ביתו ביום שאחרי אביו..

וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְהוָה אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יְהוָה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד: שמואל.

לכת יהונתן עם דוד נגד אביו, הוציא אותו מחטא אביו ומהמקום הזה ביקש יהונתן לא לשאת בחטא אביו לאחר מות אביו ועליית דוד לכס המלוכה ומשכך לא למות בחטאי אביו.

וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית  כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ (ימות) יוּמָת: פרשת- אמציהו:

גם בן שלמה לא מת על חטאי אביו, מיד בנו נקרעה מלכותו, אך בן שלמה,להבדיל מיהונתן שלא עשה כחטאי אביו, יורשו של שלמה, חטא בעצמו כחיטאי אביו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לִשְׁלֹמֹ֗ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה–זֹּ֣את עִמָּ֔ךְ וְלֹ֤א שָׁמַ֙רְתָּ֙ בְּרִיתִ֣י וְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי עָלֶ֑יךָ קָרֹ֨עַ אֶקְרַ֤ע אֶת–הַמַּמְלָכָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יהָ לְעַבְדֶּֽךָ:  אַךְ–בְּיָמֶ֙יךָ֙ לֹ֣א אֶעֱשֶׂ֔נָּה לְמַ֖עַן דָּוִ֣ד אָבִ֑יךָ מִיַּ֥ד בִּנְךָ֖ אֶקְרָעֶֽנָּה:  מלכים- מלכות שלמה:

וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וְיָֽרָבְעָ֖ם יָצָ֣א מִירוּשָׁלִָ֑ם וַיִּמְצָ֣א אֹת֡וֹ אֲחִיָּה֩ הַשִּׁילֹנִ֨י הַנָּבִ֜יא בַּדֶּ֗רֶךְ וְה֤וּא מִתְכַּסֶּה֙ בְּשַׂלְמָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וּשְׁנֵיהֶ֥ם לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה:  וַיִּתְפֹּ֣שׂ אֲחִיָּ֔ה בַּשַּׂלְמָ֥ה הַחֲדָשָׁ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וַיִּ֨קְרָעֶ֔הָ שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר קְרָעִֽים:  וַיֹּ֙אמֶר֙ לְיָֽרָבְעָ֔ם קַח–לְךָ֖ עֲשָׂרָ֣ה קְרָעִ֑ים כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֨י קֹרֵ֤עַ אֶת–הַמַּמְלָכָה֙ מִיַּ֣ד שְׁלֹמֹ֔ה וְנָתַתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת עֲשָׂרָ֥ה הַשְּׁבָטִֽים:  וְהַשֵּׁ֥בֶט הָאֶחָ֖ד יִֽהְיֶה–לּ֑וֹ לְמַ֣עַן | עַבְדִּ֣י דָוִ֗ד וּלְמַ֙עַן֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֣רְתִּי בָ֔הּ מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מלכים- מלכות שלמה:

וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑ם כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥א כָל–יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ: מלכים- מלכות שלמה:

וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ | יָרָבְעָ֣ם בֶּן–נְבָ֗ט וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ בְמִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֔ח מִפְּנֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יָרָבְעָ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ וַיִּקְרְאוּ–ל֔וֹ (ויבאו) וַיָּבֹ֥א יָרָבְעָ֖ם וְכָל–קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל–רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר: מלכים- מלכות שלמה:

אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת–עֻלֵּ֑נוּ וְאַתָּ֡ה עַתָּ֣ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר–נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לְכ֥וּ עֹ֛ד שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּלְכ֖וּ הָעָֽם: מלכים- מלכות שלמה:  

וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת–הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר–הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת–פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת–הָֽעָם–הַזֶּ֖ה דָּבָֽר:  (וידבר) וַיְדַבְּרוּ֙ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם–הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה–עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל–הַיָּמִֽים: מלכים- מלכות שלמה:

וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת–עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת–הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו:  וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם מָ֚ה אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים וְנָשִׁ֥יב דָּבָ֖ר אֶת–הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֨ר דִּבְּר֤וּ אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הָקֵל֙ מִן–הָעֹ֔ל אֲשֶׁר–נָתַ֥ן אָבִ֖יךָ עָלֵֽינוּ: מלכים- מלכות שלמה:

וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה–תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת–עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי:  וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל–עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים: מלכים- מלכות שלמה:

(ויבו) וַיָּב֨וֹא יָרָבְעָ֧ם וְכָל–הָעָ֛ם אֶל–רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי: מלכים- מלכות שלמה:

וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת–הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת–עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ:  וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת–עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל–עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים: מלכים- מלכות שלמה:

וְלֹֽא–שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל–הָעָ֑ם כִּֽי–הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת–דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל–יָרָבְעָ֖ם בֶּן–נְבָֽט: מלכים- מלכות רחבעם וירבעם:

וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת–הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת–עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ:  וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת–עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל–עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים: מלכים- מלכות שלמה:

וְלֹֽא–שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל–הָעָ֑ם כִּֽי–הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת–דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל–יָרָבְעָ֖ם בֶּן–נְבָֽט: מלכים- מלכות שלמה:

זאת אומרת שרק לאחר שחטא בן שלמה בעצמו נקרעה מלכות שלמה מידו.

בידיו היו חטאי אביו.

אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים: מלכים- מלכות שלמה:

זה כמו שגנב גונב מליארד שקל והוא מת.

ומוריש את הכסף לבנו.

הבן נושא בחטאי אביו.

החטא בידיו.

וַיֵּרֶד יְהוָֹה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹה: וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: שמות.

עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים: שמות.

ובהמשך על הנכדים.

וְעַל בְּנֵי בָנִים: שמות.

כמו עוון האמורי בימי אברהם שעוונו לא היה שלם בעת שיעקב, ישראל, שבו לפה אחרי יציאת מצרים.

הדין במקרה זה הוחל על זרעו בדור של משך ישראל לאחר יציאת מצרים.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: בראשית.

הסיפור ידוע מראש.

לימודי תהלים- אל תשגני ממצוותיך.

הדור הרביעי ששב הנה בחר להסיר את חטאי אבותיו מעליו.

ומשכך חטאיו של אבותיו לא היו עליו, אבותיו של הדור הרביעי לא שבו הנה, הם נשאו בעוונם.

על המשל הזה:

זה כמו שגנב גונב מליארד שקל והוא מת.

ומוריש את הכסף לבנו.

הבן נושא בחטאי אביו.

החטא בידיו.

מה יעשה הבן.

פה גם מתקיים מבחן האמונה:

יַעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַנְּנ֗וּ כָּל-עֲצֵי-יָֽעַר:

לִפְנֵ֤י יְהוָ֨ה | כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֪ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ: מזמור שישה ותשעים.

לימודי תורה על הדרך- חודש רביעי- שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

בהמשך לשיחתנו:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:  כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח.  וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה.  וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם.  וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם--יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה:  בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.  פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.  וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ.  וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.  וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה:  בִּי אֲדֹנִי--אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ.  אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר:  אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ: במדבר.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:

ברור שמרים נענשה כי דברה לא יפה אודות אשתו הכושית של משה.

על הכושיות שלה אהרון ומרים דיברו רעות על כך שמשה לקח אשה כושית.

כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח.

עכשיו תחשוב שוב על פרוש המילה כושית.

מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד יְהוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר:

בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל-מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי:

נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי-צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ:

גַּ֤ם כִּֽי-אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא-אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי-אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי:

תַּעֲרֹ֬ךְ לְפָנַ֨י | שֻׁלְחָ֗ן נֶ֥גֶד צֹרְרָ֑י דִּשַּׁ֖נְתָּ בַשֶּׁ֥מֶן רֹ֝אשִׁ֗י כּוֹסִ֥י רְוָיָֽה:

אַ֤ךְ | ט֤וֹב וָחֶ֣סֶד יִ֭רְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑י וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית-יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים: תהלים מזמור שלושה ועשרים.

בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל-מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי:

יַרְבִּיצֵ֑נִי

מלשון רבץ

לרבוץ,..

כמשל רביצה על דשא ככה זה שבורא עולם רועה את ישראל..

על מי מנוחות..

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לְהִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, אֵת כָּל-הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה, הַזֹּאת; קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה, מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו, וְכַפָּיו, פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם.  וַיַּעֲמֹד--וַיְבָרֶךְ, אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל:  קוֹל גָּדוֹל, לֵאמֹר. בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל, אֲשֶׁר דִּבֵּר:  לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד, מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: מלכים.

גם בעוני:

תַּעֲרֹ֬ךְ לְפָנַ֨י | שֻׁלְחָ֗ן נֶ֥גֶד צֹרְרָ֑י

כל סוגי השולחנות, גם שולחן משפט:

לוּלֵי תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי--  אָז, אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ:  כִּי בָם, חִיִּיתָנִי: תהלים.

לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ:

לעיני האויב לעיני המעני את המשורר:

כִּי בָם, חִיִּיתָנִי:

צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה: ישעיהו.

לא בכסף וגם לא במלחמה.

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר;  מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים. כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף.  יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים;  וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי. אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ:  כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ: תהלים.

כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.

תפדה בדבר בורא עולם בדבר תורה וחוקיה.

במקום שהעשיר והעני שווים בו:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.  זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה.  כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה--יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה.  הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.  וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ, עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: שמות.

הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: שמות.

לעתים מהדרים דל במובן שמיחסים לא סוג של עושר, שמשווים לו אורחות בזבזניים או אורחות של פזרנות שהם למעשה סוג הידור כזה שמבקש לעתים למנוע משפט צדק לעני וקיום הזכויות המגיעות:

שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם;  עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ. פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן; מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ: תהלים.

לעתים העשיר מעליב עצמו כדי להשפט כמשפט העני על זכויותיו, אפשר היה לראות את תשובה מדבר כדבר העני בעת משפט התיספורת הוא טען להגנתו שיש לו שבעה עשר נכדים לפרנס... כמתרפס לעיני העם כמעליב עצמו כמבקש שלא יקחו אוכל מהפה של הילדים שלו וזאת שכתב ההגנה שלו הובא לידיעת העם בעתונות הפופולארית..  ומשכך.. מבקש מהעם למחול לו על חובו.. כמבקש את זכות העני להצדקה זאת.

כִּי-עַד-צֶדֶק, יָשׁוּב מִשְׁפָּט;  וְאַחֲרָיו, כָּל-יִשְׁרֵי-לֵב. מִי-יָקוּם לִי, עִם-מְרֵעִים;    מִי-יִתְיַצֵּב לִי, עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן. לוּלֵי יְהוָה, עֶזְרָתָה לִּי-- כִּמְעַט, שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי: תהלים.

לוּלֵי יְהוָה, עֶזְרָתָה לִּי-- כִּמְעַט, שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי:

צריך לחשוב על זה עם זה:

לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת: שמות.

במצב כזה, שיש רבים מוטים, ובעת שהארץ המירה מאחד לשני אין מי שיקום עימו נגד המרעים ונגד פועלי האוון שאין מתנגדים להם שואל המשורר בבדידותו זאת:

מִי-יָקוּם לִי, עִם-מְרֵעִים;  מִי-יִתְיַצֵּב לִי, עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן.

ומפה התודה לבורא עולם:

אֱלֹהִים לָנוּ, מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד. עַל-כֵּן לֹא-נִירָא, בְּהָמִיר אָרֶץ; וּבְמוֹט הָרִים, בְּלֵב יַמִּים: תהלים.

אֱלֹהִים לָנוּ, מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד.

לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.  לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.  אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ.  וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: ישעיהו.

לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

התורה כשריד לברית חורב היא זאת ששומרת עלינו לא להדמות לסדום, לעתים כאור בדרך לשוב מסדום.

שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה.

קיום ההומו כמושל, גם בהנהגה האזרחית וגם בהנהגה הצבאית הוא למעשה המשלתכם למושל בכם:

אם הקצינים:

קְצִינֵי סְדֹם;

אז העם:

עַם עֲמֹרָה:

דברי הרב הצבאי אתמול לכבוד יום הזכרון, היו דברים טובים, עד שהרב לא ינהיג למעשה הוא נחשב סריס בעת המושל הזה:

וזאת סכנה, שבנט יכול להפיל את ישראל למקום הזה:

לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי;

לזכות ישראל יאמר-

עם ישראל לא בחר בבנט. בנט לא יכול להחשב ראש על ישראל כשרק 6 אחוז מן האזרחים בחרו בו.