בדיוק כפי שבן גביר נהנה כשהוא מכונה “ימני רדיקלי” על ידי יריביו — כך גם גדי אייזנקוט מרוויח כשהוא מוצג כ“שמאלן רדיקלי”.

הדינמיקה הפוליטית החדשה: איך תיוגים רדיקליים משרתים את שני הצדדים

במרחב הפוליטי הישראלי, שבו תיוגים הפכו לכלי עבודה מרכזי, אפשר לראות תופעה מעניינת: כל צד מרוויח כשהוא מציג את יריבו כקיצוני יותר ממה שהוא באמת. בדיוק כפי שבן גביר נהנה כשהוא מכונה “ימני רדיקלי” על ידי יריביו — כך גם גדי אייזנקוט מרוויח כשהוא מוצג כ“שמאלן רדיקלי”.

למה זה קורה? משום שהתיוגים האלה אינם משקפים את המציאות הפוליטית, אלא את האסטרטגיא של מי שמשתמש בהם.

1. מה יוצא לבן גביר מלכנות את אייזנקוט “שמאלן רדיקלי”?

כשבן גביר מציג את אייזנקוט כקיצוני, הוא מנסה לייצר דה־לגיטימציא למרכז הפוליטי. אבל בפועל, זה יוצר אפקט הפוך: מצביעי ימין מתונים מרימים גבה — הם מכירים את אייזנקוט, יודעים שהוא לא מירב מיכאלי ולא יוסי שריד, ומבינים שהתיוג מוגזם.

מצביעי מרכז ושמאל מתונים, לעומת זאת, מרגישים דווקא נוח יותר לעבור מלפיד לאייזנקוט. אם בן גביר מכנה אותו “רדיקלי”, הם מבינים שהמרחק בינם לבינו קטן בהרבה ממה שמנסים להציג.

2. תופעת העדר: איך זה משפיע על המפה הפוליטית

הפוליטיקה הישראלית רגישה מאוד לתיוגים ולסמלים. כשדמות ביטחונית כמו אייזנקוט מוצגת כקיצונית — זה יוצר תנועה של מצביעים שמחפשים אלטרנטיבה יציבה, ממלכתית, לא מתלהמת.

במקביל, דמויות כמו בנט, שניסו להחזיק את המרכז־ימין, מאבדות גובה. לא בגלל מה שעשו או לא עשו, אלא בגלל שהשיח הציבורי נדחף לקצוות.

וכשהשיח נדחף לקצוות — העם מחפש איזון. אייזנקוט מספק בדיוק את זה.

3. למה זה עובד?

כי תיוגים רדיקליים הם כלי פסיכולוגי. הם יוצרים תחושת “אנחנו מול הם”, אבל גם מבליטים את מי שנמצא באמצע.

כשבן גביר קורא לאייזנקוט “שמאלן רדיקלי”, הוא בעצם מייצר עבורו תדמית של מישהו שמאיים על הימין הקיצוני — וזה בדיוק מה שמחזק אותו בקרב מצביעי המרכז.

4. בסופו של דבר — זה משחק של נרטיבים

הפוליטיקה הישראלית לא מתנהלת רק על בסיס עובדות, אלא על בסיס תחושות. והתחושות האלה מושפעות מהשיח, מהתיוגים, ומהניסיון לצייר את היריב כקיצוני.

אבל העם לא טיפש. הוא יודע לזהות מתי תיוג הוא כלי פוליטי ולא תיאור מציאותי. ולכן, דווקא הניסיון להקצין את אייזנקוט — מחזק אותו.