מאמר זה עוסק על מקומו של הלב בתורה, במשפט ובהנהגה: נשיאת שמות ישראל על לב הכהן הגדול, לב שומע לשופט את העם, והחובה להנהיג מתוך יושר, הבנה ואחריות.
החושן – שמות ישראל ומשפטם על לב אהרן
בציווי על בגדי הכהונה, התורה אינה מסתפקת בתיאור החושן כפריט לבוש המונח על האפוד. היא מפרטת כיצד יש לחבר אותו אל האפוד, כיצד לקבע אותו באמצעות טבעות ופתילים, ובעיקר – מה תפקידו של החושן ביחס לבני ישראל ולמשפטם. אהרן נושא את שמות בני ישראל על לבו, ונושא את משפטם על לבו לפני בורא עולם תמיד.
וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ וְעָשִׂ֨יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָֽתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ וְנָֽתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָֽתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָֽאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָֽאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָֽאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֽוֹד׃ וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד׃ וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ וְנָֽתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָֽאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַֽהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ שמות.
שתי פעמים חוזרת התורה ומדגישה את נשיאת ישראל על הלב: תחילה נשיאת שמות בני ישראל בחושן המשפט, ולאחר מכן נשיאת משפט בני ישראל על לב אהרן. אין מדובר רק בזיכרון שמותיהם של בני ישראל, אלא גם באחריות למשפטם. הכהן הגדול נושא אותם עמו לפני בורא עולם, והדבר נעשה תמיד.
ההדגשה:
וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ:
וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃
בעניין הלב תחילה, התורה עצמה מלמדת כי המצווה אינה רחוקה מן האדם ואינה נמצאת במקום שאי אפשר להגיע אליו. התורה ניתנה כדי שילמדו אותה, יבינו אותה ויעשו אותה. היא קרובה, בליבו של האדם לעשותה:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: דברים.
הדגש הוא על החיבור בין הפה, הלב והמעשה. התורה נלמדת ונאמרת בפה, אך אינה מסתיימת בידיעת הדברים. עליה להיות בלב האדם, ומשם להגיע לידי עשייה. הלב אינו מנותק מן המשפט ומן המצווה, אלא חלק מן הדרך שבה האדם מקבל את הדברים ומוציא אותם אל הפועל.
עניין הלב מופיע גם בציווי על התרומות לבניית המשכן. לא נדרשת רק תרומה חומרית; התורה מציינת שהתרומה תילקח מאדם אשר ידבנו לבו.
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי׃
התרומה למשכן נובעת מנדיבות הלב. אין זו רק פעולה של נתינה, אלא נתינה שיש בה רצון פנימי. גם כאן הלב הוא המקום שממנו יוצאת העשייה. התרומה אינה רק מה שהאדם נותן, אלא גם הדרך שבה הוא ניגש לתת.
במדבר היה אוהל מועד, ובהמשך, כאשר שלמה בנה את הבית לבורא עולם, חוזר עניין הלב ביחס למשפט. שלמה אינו מבקש עושר, אריכות ימים או ניצחון על אויביו. הוא מבקש דבר אחר: לב שומע, כדי שיוכל לשפוט את העם ולהבין בין טוב לרע.
הבקשה הזאת מתחילה בתיאור דרכו של שלמה ובעלייתו לגבעון, שם הוא זוכה להתגלות האל אליו בחלום.
וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב: רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה עַד הַיָּמִים הָהֵם: וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְהוָה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר: וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא: בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבִישְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: מלכים.
הבקשה של שלמה היא בקשה של מנהיג המבין את כובד האחריות המוטלת עליו. הוא אינו מבקש את טובתו האישית, אלא את היכולת לשפוט את העם. הוא מבקש לב שומע, כדי להבין בין טוב לרע ולשפוט את ישראל כראוי.
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ:
לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ:
עם ישראל הוא עם נבחר, עם שבניו ובנותיו הם בנים ובנות של בורא עולם. ברור שכל אב ירצה מנהיג שישפוט את בניו ובנותיו מהלב, שיהיה הרועה המופקד על ילדיו.
הלב השומע הוא הבסיס למשפט: היכולת להקשיב, להבין, להבחין בין טוב לרע ולשפוט את העם מתוך אחריות. אין מדובר בוויתור על המשפט, אלא בבקשה לדעת לשפוט את העם כראוי.
ומשום כך נאמר על בקשתו של שלמה:
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
למחשבה:
שלמה ביקש לב שומע כדי לשפוט את העם. אולם בהמשך ימיו מתואר כיצד נשים שהיו אסורות לו הטו את לבבו. כאן עולה הניגוד שבין הבקשה הראשונית של שלמה לבין מה שאירע בהמשך: מי שביקש לב שומע כדי לשפוט את העם, נדרש גם לשמור על לבו שלו כדי שלא יוסט מן הדרך.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם–בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה. וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ: מלכים.
הכתוב מפרט את הנשים הנוכריות שהיו לשלמה ואת האזהרה שניתנה לישראל מפני קשרים שעלולים להטות את הלב. בתוך הרשימה מובחנת בת פרעה, המוזכרת בנפרד מן הנשים המואביות, העמוניות, האדומיות, הצידוניות והחתיות.
ההדגשה: הנשים שהטו את לב שלמה
אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–
מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם,
וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:
בת פרעה מופיעה כבר בתחילת סיפור מלכות שלמה. תחילה שלמה מתחתן עם בת פרעה, ולאחר מכן נבנים ביתו, בית בורא עולם וחומת ירושלים.
וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה:
ובהמשך:
וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב:
בת פרעה הייתה האישה שעמה שלמה בנה את הבית לבורא עולם. הדבר מובא לצד תיאור הנשים האחרות שהכתוב מציין כי הטו את לבבו.
בהמשך מתואר גם בית המשפט שבנה שלמה, ובית לבת פרעה:
וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד הַקַּרְקַע: וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה:
עם בת פרעה נבנה הבית, ואילו ביחס לנשים האסורות מתאר הכתוב את הטיית לבבו של שלמה. בסופו של דבר, כאשר לב המלך מוטה מן הדרך, הדבר אינו נשאר עניין אישי בלבד: הוא נוגע למלכות ולממלכה.
סיכום: הלב הוא יסוד התורה, המשפט וההנהגה
מן החושן של אהרן ועד בקשתו של שלמה, התורה חוזרת ומעמידה את הלב במרכז האחריות כלפי ישראל.
אהרן נושא את שמות בני ישראל ואת משפטם על לבו לפני בורא עולם תמיד. התורה עצמה קרובה לאדם, בפיו ובלבבו, כדי לעשותה. התרומה למשכן נלקחת ממי שלבו נדבו. שלמה מבקש לב שומע כדי לשפוט את העם ולהבין בין טוב לרע.
החוט המקשר בין הדברים הוא שהמשפט וההנהגה אינם עניין טכני בלבד. הם דורשים לב שומע, לב נושא באחריות, לב שמבקש להבין ולשפוט כראוי. כשם שאהרן נושא את משפט ישראל על לבו, כך מבקש שלמה לקבל לב שומע כדי לשפוט את ישראל.
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: תהלים.
הלב בתורה אינו רק רגש. הוא מקום נשיאת האחריות, ההקשבה, המשפט והמעשה.
|