במערת עין גדי: מבחן הכוח של דוד

מבוא

סיפורי הבריחה של דוד מפני שאול מלאים במרדפים, הסתרות וסכנות. אולם דווקא באחד הרגעים שבהם נראה כי גורלו של דוד עתיד להשתנות ברגע אחד, מתגלה עומק אישיותו. במערת עין גדי מתהפכים התפקידים: הרודף נופל לידיו של הנרדף, המלך המבקש להמית את דוד הופך לחסר אונים מול האיש שהוא רודף.

מבחינה אנושית, זהו הרגע המושלם לסיים את הסכסוך. מבחינה פוליטית, זוהי הזדמנות נדירה לתפוס את המלוכה. אך דוד בוחר בדרך אחרת. הוא מלמד את אנשיו שיעור במנהיגות, באמונה וביראת בורא עולם. דווקא כאשר הכוח נמצא בידו, הוא מסרב להשתמש בו.

"לא אשלח ידי במשיח יהוה"

לאחר שנמלט דוד מפני שאול והסתתר במדבר יהודה, הוא עלה וישב במצודות עין גדי:

"וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי".

באותה שעה עסק שאול במלחמה נגד הפלשתים. לכאורה, היה אפשר לצפות שלאחר מאבק צבאי קשה ינוח המלך מעט ויניח לדוד. אולם המציאות הייתה אחרת. מיד עם שובו מן המלחמה הגיע אליו דיווח מודיעיני על מקום הימצאו של דוד:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי".

שאול אינו מהסס. הוא בוחר שלושת אלפים איש מובחרים מכל ישראל ויוצא למסע נוסף, לא נגד אויבי ישראל אלא נגד דוד:

"וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים".

המרדף מביא את שאול ואת אנשיו אל אזור מצוקי עין גדי. שם מתרחש אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות מלכות ישראל.

ההזדמנות שלא תחזור

המקרא מספר:

"וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים".

שאול נכנס אל המערה מבלי לדעת שבירכתיה מסתתרים דוד ואנשיו. לפתע מתהפכים היוצרות. עד לפני רגע היה דוד הנרדף ושאול הרודף; כעת נמצא הרודף חסר אונים בידיו של הנרדף.

אנשי דוד מבינים מיד את גודל השעה. בעיניהם זוהי ההזדמנות שעליה חלמו. הם אומרים לדוד:

"הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ".

מבחינה אנושית ופוליטית קשה היה לחלוק עליהם. האדם המבקש להמית את דוד נמצא כעת ללא הגנה. מכה אחת הייתה מסיימת את המרדף, את הסכנה ואת שנות הבריחה.

אולם דווקא ברגע שבו הכוח נמצא בידיו, דוד מגלה את אצילותו.

קדושת המשיחה

דוד מתקרב אל שאול בחשאי, אך אינו פוגע בו. במקום זאת הוא כורת רק את כנף מעילו.

אפילו על מעשה זה מצפונו מייסר אותו:

"וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כְּנַף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל".

כאשר אנשיו מבקשים לנצל את ההזדמנות ולהרוג את המלך, דוד עוצר אותם בתקיפות:

"חָלִילָה לִּי מִיְהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא".

דוד מלמד כאן יסוד עמוק. גם כאשר בעל השררה מתנהג שלא כשורה, אין הדבר מבטל את קדושת המשיחה שניתנה לו מאת בורא עולם. המלוכה אינה רכושו הפרטי של המלך, אלא תפקיד שניתן לו מאת בורא עולם.

לכן דוד מסרב להיות האדם שיסלק את שאול מן העולם.

מידה כנגד מידה

יש כאן קו רעיוני המלווה את ספר שמואל.

כאשר ציווה שאול על עבדיו להרוג את כהני נוב, הם סירבו לשלוח ידם בכהני יהוה.

כאשר יהונתן נדרש לבחור בין נאמנותו לאביו לבין ידידותו לדוד, הוא סירב לפגוע בדוד, אף שהבין כי דוד עתיד לרשת את המלוכה.

וכעת גם דוד עצמו מסרב לפגוע בשאול, למרות הסבל הרב שנגרם לו בגללו.

דומה שכל הדמויות הצדיקות בסיפור מכירות בעיקרון אחד:

"אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ".

מי שמבין כי האדם שמולו נושא שליחות מאת בורא עולם, נזהר מלהרים עליו יד.

הראיה החותכת

לאחר ששאול יוצא מן המערה וממשיך בדרכו, יוצא דוד ממקום מחבואו וקורא אליו:

"אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ".

המחזה מרשים ומטלטל. האיש הנרדף משתחווה אפיים ארצה לפני מי שמבקש את נפשו.

ואז הוא מציג את הראיה שאין עליה עוררין: כנף המעיל שבידו.

דוד אומר לשאול:

"דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ… כִּי בְּכָרְתִּי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ".

זהו טיעון שאי אפשר להשיב עליו. אילו ביקש דוד את מות שאול היה יכול לבצע זאת לפני דקות ספורות. העובדה שלא עשה כן מוכיחה שכל ההאשמות נגדו היו חסרות יסוד.

המשפט של בורא עולם

במקום לנקום בעצמו, דוד מעביר את הדין לבורא עולם:

"יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ".

זהו אחד ההבדלים העמוקים בין שאול לבין דוד. שאול מנסה לפתור את בעיותיו בכוח החרב; דוד מוכן להפקיד את משפטו בידי בורא עולם.

הוא אינו מוותר על הצדק, אך גם אינו נוטל אותו לידיו.

לכן הוא יכול לומר בענווה:

"אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף, אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַרְעֹשׁ אֶחָד".

למרות שנמשח למלך העתיד, הוא מסרב לראות בעצמו מתחרה אישי לשאול.

הכרתו של שאול

דבריו של דוד חודרים ללבו של המלך.

שאול פורץ בבכי ואומר:

"צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְמַלְתִּיךָ הָרָעָה".

הוא מכיר בכך שדוד גמל לו טובה בעוד הוא גמל לדוד רעה. לראשונה הוא מודה בגלוי במה שהבין כבר זמן רב:

"וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל".

זו איננה רק הודאה מוסרית אלא גם הודאה היסטורית. המלך המכהן מכיר בכך שממלכת ישראל עתידה לעבור אל דוד.

מתוך הכרה זו הוא משביע את דוד שלא ישמיד את זרעו ואת בית אביו לאחר שיעלה למלוכה.

ודוד נשבע.

סיכום

פרשת מערת עין גדי היא הרבה יותר מסיפור בריחה מוצלח או הצלה מופלאה. זהו רגע מכריע שבו נבחנת דמותו של דוד כמנהיג וכמלך לעתיד. כאשר אויבו הגדול ביותר נתון בידיו, הוא בוחר שלא לנצל את כוחו אלא להכפיף אותו לרצון בורא עולם.

באותו יום ניצח דוד לא את שאול אלא את יצר הנקמה. הוא הוכיח כי המלוכה הראויה איננה נבנית על חיסול יריבים אלא על מוסר, ענווה ויראת בורא עולם. משום כך דווקא במערה החשוכה בעין גדי מתחילה להתברר באור גדול זכותו של דוד למלוך על ישראל.