מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, משה סמך ידו של יהושע שהיה השוליה שלו, כמו סגן. היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך- מי הממנה. הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.
סוף המסע, לפני המעבר מהגדה המזרחית לגדה המערבית של הירדן מדבריו האחרונים של משה לעם, החוקים והמשפטים:
וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל-הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַֽחֲרֵ֣י בַֽעַל-פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּֽאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל-לִי֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת-דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת-בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֗ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד-לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם ח֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַֽעֲרָפֶֽל: וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹֽׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵֽינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זֽוּלָתִ֥י קֽוֹל: וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת-בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל-שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים: וְאֹתִ֗י צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַֽעֲשֹֽׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל-תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: פֶּ֨ן-תַּשְׁחִת֔וּן וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל-סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה: תַּבְנִ֕ית כָּל-בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל-צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם: תַּבְנִ֕ית כָּל-רֹמֵ֖שׂ בַּֽאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל-דָּגָ֥ה אֲשֶׁר-בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וַֽיהֹוָ֥ה הִתְאַנַּף-בִּ֖י עַל-דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן וּֽלְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה: כִּ֣י אָֽנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת-הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָ֥ה-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן: וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ: כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם: כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד: וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים:
אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ: לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל-אַחַ֛ת מִן-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי: אֶת-בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת-רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת-גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת-אַרְצ֜וֹ וְאֶת-אֶ֣רֶץ | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ: מֵֽעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל-שְׂפַת-נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד-הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן: וְכָל-הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: פרשת החוקים והמשפטים.
ופה, במקום הזה:
בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן
שקרה הדבר הזה:
אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:
נעשה הדבר הזה:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
לפני המעבר והכניסה , החוקים והמשפטים לדרך החדשה וההתחלה חדשה במשמעות שאיש כתורה הזאת יעש ולא הישר בעיניו:
פרשת ברכה וקללה- איש הישר בעיניו יעשה.
וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים:
דבריו אלה של משה בפרשה זו הם בהמשך לתחילת דבריו של משה אותם התחיל בתאור המסע שעשו ישראל מיציאת מצרים ולאחר מות הדור החוטא/אבותיו של הדור החדש שהמנהיג משה גם הוא נפרד מהעם ובהמשך סומך ידו של יהושע שהיה משרתו של משה עוד מהיותו נער:
וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּֽאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל: שמות.
מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, המקובל הוא שממנים אדם מתוך המערכת, גם משה סמך ידו של יהושע, שהיה השוליה של משה. ולכן היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך מי הממנה, הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.
פרשת ירושת הארץ- למידה בתהליך– גם בפרשה הזאת כמו קודמתה יש תאור מסע: מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– ההבדל בתאור המסע בפרשה הקודמת לבין התאור בפרשה הזאת שברשה הקודמת זה כמו מפת דרך מפה לשם משם לפה מבחינת מקומות ושמותיהם במסע במדבר בפרשה זאת כל מקום חניה או מעבר או הליכה דרכו או לצידו והסיפור שלו:
מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– יומן מסע, לפני נכניסה לארץ סיכום דרך והוראות להמשך הדרך.
כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי־לאומי – הפער בין הצהרות מוסר, צניעות וקדושה לבין מעשים בפועל כמו ביקורי חרדים מקבלי קצבאות אצל זונות וישיבתם לצד האיש השוכב את זכר משכבי אישה מוכיח שקריותם ויש להדיחם ממשרה זו.
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו
צריכת זנות על ידי מקבלי קצבאות ציבוריות – פגיעה באמון ובצדק חברתי
כאשר אדם המקבל קצבאות ציבוריות – בין אם הוא חרדי ("דוס") ובין אם דתי-לאומי – משתמש בכספים אלו לצרכים בלתי מוסריים כמו צריכת זנות, מדובר לא רק בהתנהגות פסולה מבחינה אישית, אלא גם במעילה באמון הציבורי.
הפער בין ערכים להתנהגות:
כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי-לאומי – הפער בין ההצהרות על מוסר, צניעות וקדושה לבין התנהגות בפועל כמו ביקור בבתי זנות יוצר ציניות ציבורית, פוגע בתדמית הקהילה, ומעורר שאלות על כנות, יושר וערכים.
קריאה לפיקוח וביקורת
יש צורך בהגברת השקיפות בשימוש בכספי ציבור של תלמידי ישיבות יש מקום לביקורת מוסרית וחברתית.
יש לעודד דיון ציבורי על אחריות אישית, מוסרית וכלכלית של ,תלמידי ישיבות מקבלי קצבאות.
יש דיווחים שחרדים דוסים מבקרים אצל זונות גם באומן, יש לפתוח בחקירה ולקחת זכויות מאלה המועלים באמון העם.
על השותפות בין גולדקנופף לאוחנה בקואליציה של נתניהו
הפוליטיקה הישראלית יודעת לייצר שותפויות שנראות בלתי אפשריות. אך יש רגעים שבהם עצם הישיבה כתף אל כתף מעלה שאלות עמוקות על ערכים, זהות ומהות השלטון.
שני עולמות שונים
מצד אחד – אוחנה, הומו, איש השוכב את זכר משכבי אישה – דבר שהתורה מתייחסת אליו בלשון ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא.
מצד שני – גולדקנופף, נציג חרדי, המכריז כי “תורתנו אומנותנו” ודורש תקציבים בעבור לימוד התורה, מציג עצמו כמגן הערכים הדתיים.
והנה, שני אלה – השונים כל כך בהשקפת עולמם ובאורח חייהם – מוצאים עצמם שכם אל שכם, כתף אל כתף, בתוך אותה קואליציא פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו.
הפרדוקס
השותפות הזו אינה נובעת מקרבה רעיונית או אמונה משותפת, אלא מצורך פוליטי: הישרדות ממשלתית, חלוקת תקציבים ושימור כוח. כך נחשף הפער בין הצהרות ערכיות לבין מעשים פוליטיים. מי שטוען כי התורה היא אומנותו, יושב לצד מי שהתורה מתייחסת אליו בלשון תועבה.
המשמעות
המסר לעם ברור: בפוליטיקה, ערכים מתכופפים מול אינטרסים. התורה הופכת לכלי מיקוח, והזהות האישית הופכת לאמצעי לגיוס כוח.
סיכום
ברור כי תורתנו אינה אומנותם של גולדקנופף, צאן מרעיתו ורבו. משכך, אין זה נכון שהם ייחשבו כתלמידי ישיבה הזכאים לשכר מן העם בעבור עיסוקם. כאשר הכינוי “תורתנו אומנותנו” משמש ככיסוי בלבד ולא כמציאות אמיתית, הדבר פוגע באמון הציבור ובמהות התורה עצמה.
לפיכך, אני טוענת כי יש להדיח אותם מן המשרה הזאת, ולהפסיק את ההעמדת־פנים כאילו הם מייצגים את עולמה של תורה.
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.
לקחת את השמנת מהחתול- די לסחטנות הפוליטית- הפתרון לאי-שוויון ולפגיעה בנכים, ניצולי שואה, עניים וילדים רעבים הוא רשות רווחה א-פוליטית נפרדת. הגיע הזמן שמנהיגות הרווחה תיבחר בבחירה ישירה של העם ותנוהל בנאמנות.
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.
המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.
המציאות האנושית:
אולם ההיסטוריא מלמדת שגם אנשים מאמינים עלולים לחטוא בשוחד או לנצל כוח. התורה עצמה מזהירה: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים- שמות.
עצם העובדה שאדם לומד תורה או מקבל קצבאות אינה מבטיחה שהוא ירא שמים במעשיו.
שאלת האמונה, היראה והאחווה:
האם הם יראים מבורא עולם? – אם אדם לוקח שוחד ביודעין, קשה לומר שהוא פועל ביראת שמים.
האם הם מאמינים? – אמונה יכולה להיות קיימת, אך היא לא תמיד מתורגמת למעשים מוסריים.
האם הם אחינו? – אחווה אמיתית נבחנת במעשים של דאגה, חמלה ושקיפות. כאשר מתגלים מקרים של ניצול, קשה לראות בכך ביטוי לאהבת ישראל.
המשמעות המוסרית:
כאשר משגיח כשרות או דיין בגיור לוקח שוחד:
הוא חוטא כלפי התורה והמצוות.
הוא חוטא כלפי העם, שמפקיד בידיו אמון.
הוא חוטא כלפי ערך אהבת ישראל, כי במקום לקרב – הוא מרחיק ומכביד.
במעשיו הוא מתנהג כמי שהוא שונא ישראל, כי הוא פוגע באחווה ובכבוד התורה.
ההשוואה לפרוטקשן בכשרות
מערך הכשרות בישראל הפך בפועל לכלי שליטה כלכלי. בעלי עסקים תלויים לחלוטין בתעודת הכשרות – בלעדיה, העסק עלול לקרוס. מצב זה מזכיר פרוטקשן: "שלם ותזכה להגנה".
הנזק החברתי והכלכלי:
עסקים קטנים נאלצים לשלם מעבר לנדרש כדי לשמור על תעודה.
יוקר המחיה עולה, שכן מערך הכשרות מוסיף מיליארדים לעלות המזון בישראל.
אמון ההעם נפגע כאשר מתגלים מקרים של שחיתות או דרישות כספיות לא שקופות.
היעדר שקיפות ובקרה:
דוחות רשמיים מצביעים על ליקויים חמורים:
העסקת משגיחים ללא הסמכה מתאימה.
ניגודי עניינים (משגיחים קרובי משפחה לבעלי עסקים).
שעות עבודה לא הגיוניות ודיווחים פיקטיביים.
חוסר יכולת של המדינה לפקח על כל מערך הכשרות.
שוחד גם בגיור
לא רק בכשרות אלא גם בתחום הגיור נשמעות טענות על ניצול כוח ושוחד. מועמדים לגיור, הנמצאים במצב רגיש ותלויים בהחלטת הרבנות, עלולים להיתקל בדרישות כספיות או בהעדפת מועמדים מסוימים. בכך נוצרת תחושה שהגיור – תהליך רוחני עמוק שמטרתו קבלת עול תורה ומצוות – הופך לכלי שליטה ומסחר.
הדבר פוגע באמון ההעם במוסדות הדת. זהו חילול השם כפול: פגיעה בקדושת הגיור ופגיעה באחווה הלאומית. במקום להיות שער של אהבת ישראל, הגיור הופך לעיתים לשער של סחיטה.
ההבדל בין "נפילה" ל"חטא"
נפילה: מילה שמרמזת על חולשה אנושית, טעות רגעית.
חטא: פעולה מודעת, בחירה מוסרית שגויה, עבירה על מצוות התורה.
התורה מתייחסת לשוחד כחטא חמור: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים- דברים ט"ז. לא מדובר במעידה טכנית אלא בעיוות מוסרי שמסלף את הצדק.
הצעות לתיקון
כדי להחזיר אמון ולמנוע ניצול, יש צורך ברפורמות עמוקות:
פתיחת השוק לתחרות – לאפשר לגופים נוספים להעניק תעודות כשרות ולנהל מערכי גיור.
פיקוח חיצוני – להקים גוף בלתי תלוי שיפקח על המשגיחים והרבנויות.
שקיפות בתשלומים – לפרסם באופן ברור את עלות השירותים ולמנוע דרישות כספיות נוספות.
הפרדת סמכויות – להבטיח שהמשגיחים והדיינים לא יהיו תלויים ישירות בבעלי העסק או במועמדים לגיור.
החזרת ערכי אהבת ישראל – להדגיש שהמטרה היא לקרב ולא להרחיק, להקל ולא להכביד.
חקירה משטרתית- לעצור את הפושעים בזאת והעמדתם למשפט ודין- למען יראו וייראו ולא יזידון עוד.
מסר מסכם
הפער בין אידיאל "תורתו אומנותו" לבין מציאות של חטא השוחד מערער את אמון העם ומוביל לחילול השם. הכשרות והגיור אמורים להיות ביטוי לאמונה, ליראת שמים ולאהבת ישראל. אך כאשר הם הופכים לכלי שליטה כלכלי או אישי – הם פוגעים בעסקים קטנים, מייקרים את יוקר המחיה, מערערים את האחווה הלאומית ומחלישים את כבוד התורה.
על כן יש לראות בטענות אלו חשד סביר לחטא חמור ולהתנהלות פסולה. חובה להתלונן, לחקור ולהביא את האחראים למשפט ודין – כדי להגן על העם, על כבוד התורה ועל ערך אהבת ישראל. רק כך ניתן להבטיח שמערכות הכשרות והגיור יחזרו להיות מה שנועדו להיות: שירות רוחני לציבור, ביטוי לאחווה ולאמונה – ולא מנגנון של פרוטקשן ושוחד.
למחשבה:
אם בזאת ניתנת תעודת כשרות, אני טוענת לא כשר.
מקורות מידע:
מציאון גוגל-- שוחד כשרות:סרטון יוטיוב- משגיח כשרות מקבל ח'ווהוְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם– אני לא בעולת בעל ולא הייתי בעולת בעל, ולכן לא ניתן לייחס לי חטא של בעולת בעל ששכבה עם איש שאינו בעלה, כשם שאיני נחשבת חוטאת אם ראיתי ערווה של אדם שאינו בן אימי ואבי- לימודי תהלים..
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: ויקרא כ'.
וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ:
וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ:
כמובן שצריך שהתקיימו שני ה"פרמטרים" כדי להחיל הדין.
ואם הוא ראה והיא לא ראתה על פי הדין הזה:
עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ויקרא יח.
שהאח גילה והאחות לא ומשכך רק הוא בדין.
כל ישראל אחים זה נכון, אך חשוב להבין שמדובר פה באח הזה, באחות הזאת:
אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ
בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ
בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא
אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ
רק במקרה הזה יש חטא ערווה.
ומפה נלמד שאדם שחושף ערוותו בפני אישה ושאינה בת אימו או בת אביו או בת אביו ואימו לא מחטיא את האישה באם יחשוף ערוותו לעיניה. באם תראה את ערוותו של זה, היא אינה חוטאת בזאת.
וזאת נכתב כי יש אנשים שמתעקשים לחשוף ערוותם בפני כשאני הולכת ברחוב או בשביל המוביל לביתי כל ישראל אחים, אך לא כולם אחים מולדי אב או אם או שניהם ביחד ומשכך.
ערווה ותועבה- אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה– כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ– כל ישראל אחים, מתוקף היותם מזרע יעקב, יש הבדל בין אח שהוא שארית בשר וזה שלא, ללא קשר לחוקה הנלמדת מהכתוב בהמשך נלמד מי הם שארי בשר– טבלה להשוואה/הבדלה לשני איזכורים בענין גילויי ערווה ותועבה בפרשה זאת- פרשת קדשים.
מבחינת חוקות התעובה חשוב לזכור זאת:
וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא יח.
וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם:
ברור לכל שעל פי בורא עולם שלו כל הנפשות הנפש העושה תועבה היא נכרתה ולא הנפש הלא עושה.
אני לא הייתי בעולת בעל, אני לא יכולה להחשב עם אישה ששכבה עם איש שאינו בעלה, מתוקף זאת לא יכולתי לחטוא את החטא הזה, בדיוק כמו שאינני נחשבת חוטאת באם נחשפתי באונס ושלא באונס לראות ערווה של אדם שאינו בן אימי.
.
ומפה לכלל ישראל:
לַבְּקָרִ֗ים אַצְמִ֥ית כָּל-רִשְׁעֵי-אָ֑רֶץ לְהַכְרִ֥ית מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: תהלים אחד ומאה.
.
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: ירמיהו.
.
וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
כך שברור לכל שזאת ממשלת שקר.
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: שופטים- פרשת אין מלך בישראל.
בעת כזאת שאין מלך בישראל, איש הישר בעניו יעשה, ומשכך איש בחטאו יומתו שדין אדם עושה חטא בישראל לא מחטיא אדם אחר או את הרבים גם על המשל הזה:
כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.
לימינו אנו, שוב, רפורמה לא רפורמה, משפט אלהי הארץ הוא המשפט לארץ הזאת, על כל מה שמשתמע מכך גם בעת הזאת וזאת ביחס לירושלים, עיר הבורא:
במקרה זה היה חטא לחמול על עמלק ושמואל שפט את שאול ושאול אמר שהוא עשה כרצון העם בנסיונו לזכות עצמו, להשיל אשמה ממנו:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה: שמואל.
טענה זאת לא הועילה למשפט המלך הזה על פי חוקת משפט המלך.
יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:
על כל מה שמשתמע מכך. מבחינת מי ממליך ומוריד מלכים בישראל. ועל אחריות מנהיג. מנהיגים ומפקדים מתפטרים ונדרשים להתפטר. על פי הנלמד בתורה ממקרה שאול שעשה כדבר העם ולכן המחדל הזה כמו ששאול סיים תפקידו כך ביבי צריך להתפטר, הוא נושא באחריות הכוללת בעת מחדל. הלך שאול ובא דוד והלאה.
למחשבה ממקרה מלך אשור מה קורה שיש משילות שאינה משילות ישראל:
וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם:
גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם
ולא בירושלים. זאת עיר הבורא:
לְהַכְרִ֥ית מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: תהלים מזמור אחד ומאה.
מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה
כמו בעת כיבוש אשור:
לאחר עת השופטים בעת המלכים היה ענין משפטי דומה בעת כיבוש אשור:
וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה: וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם: מלכים.
במקרה זה, מלך אשור הבין בעת שהיה כובש בארץ שהוא צריך לנהוג כמשפט אלהי הארץ הזאת:
וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:
בתורה האחת הזאת כתובה חוקה נבדלת לגר- לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ- אם הגר נחשב יהודי לא היתה ההבדלה הזאת.
מעמד הגר בתורת ישראל:
בתורה:
התורה מייחסת לגר מעמד מיוחד:
מצווה להגן עליו: וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כ״ב, כ׳).
מצווה לאהוב אותו: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא י״ט, ל״ד).
מצווה לשתף אותו במצוות: "תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר ט״ו, ט״ו).
עם זאת, התורה מייחדת את חלוקת הארץ לישראל בלבד:
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבתם" (במדבר א׳, ב׳).
"למשפחותם לבית אבתם ינחלו" (במדבר ל״ו, ח׳).
תורה אחת לכם ולגר ובתורה האחת הזאת כתובה חוקה נבדלת לגר- לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ- אם הגר נחשב עם ישראל למשל יהודי, לא היתה ההבדלה הזאת.
מכאן עולה כי הגר אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל, משום שאין לו "בית אב" בישראל.
בכתובים:
רות המואביה: מצטרפת לישראל באמירה עמך עמי ואלוהיך אלוהי (רות א׳, ט״ז). ילדיה נחשבים יהודים כי אביהם בועז היה משבט יהודה, והשושלת נקבעת על פי האבות בלבד: ועובד הוליד את ישי, וישִי הוליד את דוד (רות ד׳, כ״ב).
משמעות הדברים:
כעת – לפי התורה: הגר אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל.
בעתיד – לפי הנביאים: יש חזון שבו הגרים יקבלו נחלה אך זה תלוי בגילוי רצון בורא עולם-- וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: יחזקאל
בעת הזאת בעת ההסתר פנים: אין נביא בינינו שיודע "עד מה", ולכן איננו יכולים לקבוע את מימוש הנבואה. וגם אם כך, בעת הזאת רק בנחלת יהודה.
מסקנה:
הגר נשאר גר, ואינו נחשב "ישראל" מבחינה שבטית־משפחתית.
הוא שותף במצוות, זכאי להגנה ואהבה מיוחדת, אך אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל.
- בני נכר שלא קיבלו עליהם את תורת ישראל – כגון מוסלמים, דרוזים, נוצרים, ארמנים ובדואים – אינם נחשבים גרי צדק, ולכן אינם נהנים מחוקת הגר.
השושלת בישראל נקבעת על פי האבות בלבד, ולכן מלכות בית דוד נבנתה מזרע בועז ולא ממוצא רות.
לא נכון לרשום גיור כיהודי.
לא נכון לרשום אדם שאביו אינו יהודי כיהודי.
לקרוא עוד:
מי הוא גר: גר הוא אדם שאבותיו אינם מבני ישראל שבחר להצטרף לישראל וללכת באורחות תורת ישראל. ודין תורת ישראל מוחל גם עליו באם לא יקיים כתורת ישראל- תורה אחת לכם ולגר.
חלוקת הנחלות, האדמה, מתחלקת בתוך שבט למשפחותיו על פי כמה פקודים יש לכל משפחה- מי הוא הפקוד: מבן עשרים שנה ומעלה ששירת בצבא.
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן– אי אפשר לפקוד אדם בצבא- ובהמשך ניתן ללמוד שהפיקודים על פי ראש השבט ובניו– וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: והלאה– אדם שאבותיו אינם מבני ישראל, לא יפקד ומשכך..– פרשת הטמא והטהור.
וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה- כמו על בנות האב כך גם על אלמנת אדם יכול להתקיים משך לאדם בתנאי שאין לו בן ממשיך. גם במקרה הזה וגם במקרה הזה, במקרה שבן השבט שנושא מנשים אלה לאישה, יש גאילה, גאולת זרע, לכן בעז נחשב גואל זרע. אשת אדם כבת אדם נחשבת לבשר אחד עם בעלה כמו בנותיו. כבמשל הזה: כְּאָח לִי- וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָֽד– לימודי תורה על הדרך- מעודכן.
משלי– שבעה עשר– הגורלות בישראל הם בעניין של חלוקת נחלות מה נפל בגורל של השבט הזה ומה נפל בגורל של השבט הזה. האדם הזה שאינו בן מבני ישראל לא מבין שהוא לא יכול להכנס להגרלה, כדי להכנס להגרלה הזאת אתה צריך להיות בן לאב מבני ישראל, יוצא צבא, ומבן עשרים שנה ומעלה. בשפתכם זה כרטיס הכניסה להגרלה.
מהנלמד מהרב משה בן מיימון, עצת בורא עולם קודמת לעצת הרב. ואם יבחין התלמיד בטעות בדברי רבו – גם לאחר מותו – חובתו לתקן, להעמיק, ולצמוח. זו אינה בגידה – זו נאמנות. זו אינה סטייה – זו המשכיות.
אם הרב משה בן מיימון היה חי עוד שנים:
על תיקון, ענווה, המשכיות ההגות — ונאמנות לדבר בורא עולם:
בפתח ספרו מורה נבוכים, פונה הרב משה בן מיימון לתלמידו ר׳ יוסף בן יהודה, ומניח יסוד עמוק: ההכרה באפשרות הטעות, והנכונות לתקן. הוא מודה כי לעיתים כתב דבר מה, ולאחר מכן גילה בו פגם או ניסוח לקוי, אך בחר שלא למחוק את הישן אלא להוסיף עליו את החדש. בכך הוא מלמד את תלמידו שיעור לא רק בהגות אלא גם במוסר ובאחריות הגותית.
ענווה של חכם אמיתי:
הרב משה בן מיימון לא ראה את עצמו כנביא, אלא כחוקר, לומד, ומורה. הוא לא ביקש להכתיב אמת מוחלטת, אלא להנחות את תלמידיו בדרך אל האמת. הוא ידע שדבריו אינם סוף פסוק, אלא שלב במסע. הוא עצמו כתב:
"אל תקבל דברי מפני שאני אמרתים, אלא אם כן תשתכנע באמתם מצד ההוכחה."
במילים אלו הוא מבטל את הסמכות האישית שלו לטובת סמכות השכל וההיגיון. הוא מזמין את תלמידיו – ואת כל הדורות הבאים – לא לקבל את דבריו ככתבי קודש וכדבר בורא עולם, אלא לבחון, לשאול, ולהמשיך את דרכו מתוך אחריות ולא מתוך צייתנות.
מה היה קורה אילו האריך ימים:
אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, אין ספק שהיה ממשיך לבחון את דבריו, לשוב ולשקול את עמדותיו, ולתקן את אשר יימצא לנכון. הרי כבר בחייו שינה את דעתו בכמה סוגיות – בהלכה, בהגות, ובפרשנות המקרא. הוא לא חשש להודות בטעות, לא היסס להחליף עמדה, ולא נמנע מלהשאיר את הסתירה גלויה – כדי ללמד את תלמידיו ענווה, יושר, ופתיחות.
שבע הסיבות לסתירות בטקסטים – בלשון הרב משה בן מיימון:
דע, כי הסיבות להימצאות הסתירות בדברים הנאמרים בספרים הן שבע:
שיהיו הדברים ההם נאמרים מפי שני אנשים, שכל אחד מהם בעל דעה שונה. והמחבר מביא דבריהם מבלי להודיע שהן שתי דעות, ויחשוב הקורא שהן סותרות.
שיהיה האדם עצמו אומר דבר אחד בזמן אחד, ואחר כך יחזור בו ויאמר דבר אחר. והמחבר יעתיק את שני הדברים, ולא יודיע שחזר בו.
שיהיה הדבר האחד נאמר בדרך משל, והאחר נאמר כפשוטו. והקורא לא יבחין בין המשל לבין הפשט, ויחשוב שיש סתירה.
שיהיה הרצון להסתיר את הדבר, ויאמרו דבר והיפוכו כדי להסתירו מן ההמון. כי אין ראוי שידעו הכל את הסודות.
שיהיה הרצון לעורר את השומע לעיון, ויאמרו דבר והיפוכו כדי שיתבונן ויחפש. והסתירה היא כלי לימודי.
שיהיה הדבר הראשון נאמר בשכחה, והשני נאמר בכוונה. כלומר, טעות אנוש – אך הרב מדגיש שזו סיבה נדירה אצל חכמים.
שיהיו שני הדברים נאמרים על שני עניינים שונים, והקורא יחשוב שהם על עניין אחד. והסתירה נראית רק בגלל בלבול בין ההקשרים.
תיקון כדרך חיים:
הרב משה בן מיימון לא רק לימד את תלמידו להבין את סודות התורה – הוא לימד אותו איך לחשוב. הוא לא ביקש ממנו לקבל את דבריו כמות שהם, אלא:
להבין את דרכי החשיבה שלו
להשתמש בשכלו ובכלי הביקורת שלו
ואם ימצא טעות – לתקן.
המשמעות היא שתלמידו של הרב – וכל לומד בדורות הבאים – אינו רק שומר המסורת, אלא גם ממשיכה, מפתחה, ולעיתים גם מתקנה. לא מתוך זלזול, אלא מתוך נאמנות עמוקה לרוחו של הרב שבקשה ממנו גם זאת. גם כדי לא לחטוא בחטא הגאוה שדבריו שלו עצמו יהיו קודמים לבורא עולם בעיני תלמידיו.
צמיחה דורית מתוך תיקון:
היכולת לתקן, לשנות, ולהתפתח אינה רק עניין אישי – היא יסוד לצמיחה דורית. כל דור של תלמידים נדרש לא רק ללמוד את דברי הרב, אלא גם לברר אותם מחדש, לאור השכל, הניסיון, והאתגרים של זמנו. כך נוצרת מסורת חיה – לא קפואה, אלא נושמת. מסורת שבה כל דור מוסיף נדבך, מעמיק את ההבנה, ולעיתים גם משנה את המבנה.
תשוקה להבין את רצון בורא עולם – יסוד ההמשכיות:
אך מעל לכל, עומדת נאמנות לדבר בורא עולם. זו הרוח הנלמדת מדברי הרב משה בן מיימון, וזו גם הרוח שמנחה את התלמיד בדרכו. התיקון, השאלה, וההמשכיות אינם נובעים מרצון אישי בלבד – אלא מתוך תשוקה להבין את רצון בורא עולם באמת וביושר. ולכן, כאשר התלמיד ממשיך את רבו, הוא אינו רק מהדהד את דבריו – אלא ממשיך את דרכו, מתוך נאמנות לרוחו ומתוך רצון להבין ולקיים את דבר בורא עולם.
סיכום: נאמנות לרוח, תיקון מתוך אמת, והמשכיות חיה:
אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, ודאי היה מוסיף, משנה, מתקן את דבריו שלו עצמו. הוא לא היה רוצה שיקפיאו את הגותו, אלא שימשיכו אותה. ולכן, תלמידו האמיתי אינו זה שמשנן את דבריו – אלא זה שמעז לחשוב, לשאול, ולבנות על יסודותיו בניין חדש. כך נבנית צמיחה דורית אמיתית – מתוך ענווה, מתוך אחריות, ומתוך נאמנות לדבר בורא עולם.
ועצה אחת קודמת לכול: עצת בורא עולם קודמת לעצת הרב. ואם יבחין התלמיד בטעות בדברי רבו – גם לאחר מותו – חובתו לתקן, להעמיק, ולצמוח. זו אינה בגידה – זו נאמנות. זו אינה סטייה – זו המשכיות.
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.
גולדקנופף – משמעותו "כפתור זהב".
הפלשתים על פי התורה:
התורה והנביאים מתארים את הפלשתים כעם שמוצאו מכַּפְתוֹר:
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִֽים: וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים: בראשית. – הפלשתים כצאצאי מצרים בן חם.
וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם- דברים – הכפתורים השתלטו על עזה.
הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר- עמוס.
כדי להבין מי הם הכושים-- וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהוָה אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד: דברי הימים.
דברי גולדקנופף בבית שמש:
בוועידת החינוך בבית שמש (מרץ 2025), שר השיכון יצחק גולדקנופף אמר כי הצליח להעביר פרויקטים שהיו מיועדים לעם ישראל לטובת הציבור החרדי:
“גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה… לציבור החרדי.”
תחקירים חשפו כי מכרזי דיור בהיקף אלפי יחידות דיור שונו ל"צביון חרדי", תוך מתן הנחות והטבות משמעותיות. במקביל, רשת הגנים של משפחתו קיבלה הקצאות קרקע ומבנים בעיר בית שמש.
הקשר הסמלי:
הכפתורים השתלטו על עזה והעבירו את השליטה לעצמם.
בימינו: "יו"ר דגל התורה משה גפני נזף בשר יצחק גולדקנופף, לאחר שביקר בחבל עזה וקרא להתיישבות ברצועה. "אתה נוסע ומדבר על ההתיישבות בעזה בשם יו"ר יהדות התורה, תפסיק לדבר בשם יהדות התורה, אתה לא מייצג אותי בשום צורה" - כך פורסם היום (שני) בתוכנית "כאן הערב" בכאן רשת ב" כאן חדשות.
בימינו: גולדקנופף מתאר בגלוי העברה של משאבים – דיור, קרקעות, תקציבים – מעם ישראל לציבור החרדי.
השם גולדקנופף (כפתור הזהב) מקבל כאן משמעות כפולה:
"כפתור" – כמו הכפתורים המקראיים, סמל להשתלטות והעברה.
"זהב" – סמל לעושר ולממון, בדיוק כפי שהמאמרים מתארים העברת משאבים כלכליים.
סיכום
הפסוקים בתורה מתארים את הפלשתים כעם שהגיע מכפתור, השמיד את העוים וישב בעזה – תהליך של העברה ושליטה. דברי גולדקנופף בבית שמש מהדהדים דימוי דומה: העברת משאבים מעם ישראל לדוסים תוך יצירת מציאות חדשה. השם גולדקנופף – כפתור הזהב הופך לסמל מודרני של אותה פעולה: אחיזה, שליטה וממון.
נראה מפה שגולדקנופף כדלילה.
שאני קוראת את המזמור הזה המחשבה שלי בראש שזה כמו סיפור לילדים- תנסו לקרוא אותו כמו שאתם קוראים סיפור לילדכם לפני השינה- מחשבות על מזמור במזמור.
ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: מזמור שנים ותשעים.מזמור מאה וארבע הוא מצוין להודות לבורא עולם:בָּרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת-יְה֫וָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֭וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ:עֹֽטֶה-א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה:הַ֥מְקָרֶֽה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם-עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מְהַלֵּ֗ךְ עַל-כַּנְפֵי-רֽוּחַ:עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט:יָֽסַד-אֶ֭רֶץ עַל-מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל-תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד:תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל-הָ֝רִ֗ים יַֽעַמְדוּ-מָֽיִם:מִן-גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן-ק֥וֹל רַֽ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן:יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל-מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה | יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם:גְּֽבוּל-שַׂ֭מְתָּ בַּל-יַֽעֲבֹר֑וּן בַּל-יְ֝שׁוּב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ:הַֽמְשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן:יַ֭שְׁקוּ כָּל-חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם:עֲ֭לֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ-קֽוֹל:מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ:מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר | לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝֗חֶם מִן-הָאָֽרֶץ:וְיַ֤יִן | יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב-אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב-אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד:יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע:אֲשֶׁר-שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ:הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשְׁפַנִּֽים:עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝֗מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ:תָּֽשֶׁת-חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ-תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָֽעַר:הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם:תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל-מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן:יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי-עָֽרֶב:מָֽה-רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ | יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ:זֶ֤ה | הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם-רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם-גְּדֹלֽוֹת:שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה-יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק-בּֽוֹ:כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ:תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָֽ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב:תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל-עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן:תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה:יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו:הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ:אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי:יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה:יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים | מִן-הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים | ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת-יְהוָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ:זה מזמור שהוא הודיה טהור. זאת לא תפילה של אדם במצוקה שמבקש שבורא עולם יעזור לו, זה לא מזמור שמתאר מעשי רשעים וכו' זה מזמור נקי מאוד לדבר. שיר הודיה טהור ומאוד מזוקק לזאת.שאני קוראת את המזמור הזה המחשבה שלי בראש שזה כמו סיפור לילדים שאפשר לעשות ממנו סרט אנימציא מצוייר לילדים עם מוסיקה והקראת המזמור. תנסו לקרוא אותו כמו שאתם קוראים סיפור לילדכם לפני השינה, או סרט שרואים בגן הילדים.ומפה אומנים יכולים לחשוב על כל מיני דרכים לעשות מהמזמור יצירת אומנות, גם הלחנה של השיר לילדים. וכמובן כל אלה בורא עשה לנו, גם לילדים שאוהבים להשתכשך בזֶ֤ה | הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם-רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם-גְּדֹלֽוֹת: |
אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.
בני ישראל במדבר — טבלה מאוחדת לפי גיל וקבוצות:וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:
|
יחס תלמידי ישיבות נתמכים מתוך כלל היהודים בישראל- 2025 לפי הספורות הנוצריות:
קטגוריא | מספר כולל | אחוז מהאוכלוסייה היהודית |
|---|---|---|
כלל היהודים בישראל | 7,420,000 | 100% |
תלמידי ישיבות נתמכים (משרד הדתות) | 221,306 | 2.98% |
הסבר:
הנתון של 221,306 תלמידי ישיבות נתמכים מבוסס על דיווח משרד הדתות לחודש דצמבר 2024.
תלמידי הישיבה שמקבלים קצבאות, כולל רווקים ונשואים.
טבלה יחסית – לויים פקודים מול כלל ישראל במדבר:
קטגוריא | מספר כולל | אחוז מתוך כלל ישראל במדבר |
|---|---|---|
כלל בני ישראל במדבר | 2,149,106 | 100% |
לויים פקודים לעבודת המשכן (כולל כהנים) | 8,580 | 0.399% |
הסבר:
הנתון 8,580 מופיע במפורש בפרשת במדבר ד', פסוק מ"ח: "שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים"
מדובר בלויים בגילאי 30–50, שנפקדו לעבודה במשכן בלבד — לא בכלל הלויים שנפקדו מבן חודש ומעלה.
חלקם היחסי מתוך כלל בני ישראל הוא פחות מחצי אחוז
בעת ההיא היו שלושה כהנים נושאי משרה אהרון ושני בניו אלעזר ואיתמר.
טבלה יחסית – פקודי משכן לפי יחס מדבר- 2025 לפי הספורות הנוצריות.
| קטגוריא | מספר כולל | אחוז מתוך כלל היהודים בישראל |
|---|---|---|
| כלל היהודים בישראל | 7,420,000 | 100% |
| לויים פקודים לעבודת המשכן (היפותטי) | 29,598 | 0.399% |