דבר שמואל לעם ישראל:

גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַיהֹוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם׃ שמואל.

זאת חובה של כל זרע ישראל.

המאמר הזה נכתב בעקבות כתבה ששודרה אמש אצל איילה חסון, ובה נראה מחזה שאסור להתעלם ממנו: זוהראן ממדאני מבקר בחנות לתשמישי קדושה של יהודים חרדים בניו יורק, שחלק מבעלי החנות או מאנשי הקהילה במקום תומכים בו. בתוך אותה סיטואציא נראתה גם אישה יהודיה שהתנגדה לממדאני, ולפי המתואר בכתבה הוצאה מהחנות.

התמונה הזאת מספרת סיפור גדול בהרבה מביקור של מועמד פוליטי בחנות יהודית.

היא מעלה שאלה כואבת: מה קורה כאשר מחלוקת פנימית בתוך העם היהודי הופכת לכלי בידי פוליטיקאי שמחזיק בעמדות עוינות כלפי ישראל?

מחלוקת פוליטית בתוך הקהילה היהודית היא דבר לגיטימי. יהודים יכולים להצביע למועמדים שונים, להחזיק בדעות שונות על ישראל, לבקר את ממשלותיה ולהתווכח על מדיניותה. אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין הענקת לגיטימציא פומבית למי שהפך את העוינות לישראל לחלק מרכזי בזהותו הפוליטית.

וזה בדיוק ההבדל שנעלם כאן.

מה החיבוק נותן לממדאני?

הבעיה אינה רק שהם נותנים לממדאני קולות.

הם גם נותנים לגיטימציא לדעות שהוא מביא איתו. הם מאשרים דיעותיו.

כאשר יהודים חרדים, המזוהים כלפי חוץ באופן הברור ביותר כיהודים, מארחים אותו, מצטלמים איתו, מאפשרים לו להופיע במרחב הקהילתי שלהם ומעניקים לו את חיבוקם הפומבי — הם אינם רק אומרים: "אנחנו תומכים במועמד הזה".

הם מחזקים את המסר שלו.

הם מעניקים לו אישור לעמדותיו  נגד ישראל, הם מאשרים BDS ואת טענותיו שארץ ישראל אינה מדינת הלאום של העם היהודי.

מבחינתו, זה הישג פוליטי עצום.

הוא יכול להצביע על אותם יהודים ולומר: הנה, גם יהודים תומכים בי. גם יהודים דתיים אינם רואים בי אויב. לכן הביקורת שלי על ישראל אינה אנטישמית; היא כביכול רק ביקורת פוליטית לגיטימית.

בכך בדיוק טמונה הסכנה.

החיבוק אינו ניטרלי.

הוא מאפשר לממדאני להלבין את עמדותיו כלפי ישראל בעיני בוחריו ושאינם בוחריו.

במקום להיתפס רק כפוליטיקאי שמחזיק בעמדות אנטי־ישראליות חריפות, הוא יכול להציג את עצמו כפוליטיקאי שמקובל גם בקרב יהודים שבחרו לא לגור בישראל.

הפרדוקס:

דווקא יהודים, מסייעים לו לבנות חומת הגנה מפני הביקורת על העוינות שלו כלפי ישראל.

אפשר לחלוק על ישראל. אפשר לבקר ממשלה.

אבל כאשר אתה מעניק למי שמחזיק בעמדות כאלה במה ואישור פומבי— אתה כבר לא רק מביע את דעתך.

אתה מחזק אותו.

אתה מעניק לו לגיטימציא.

ובעיקר, אתה מאפשר לו להשתמש ביהודים עצמם כהוכחה לטענותיו שארץ ישראל אינה ארצם של עם ישראל.

הדבר סותר את דבר תורת ישראל.

וזו בדיוק הטענה שצריך לעצור: העובדה שיהודים מסוימים תומכים בו אינה הופכת את עמדותיו לפחות עוינות לישראל. היא רק מעניקה לו כלי פוליטי יעיל יותר להציג אותן ברבים.

לא רק ניצחון פוליטי מקומי

עלייתו של ממדאני לראשות עיריית ניו יורק לא הייתה רק ניצחון פוליטי מקומי. היא הייתה רגע שבו עמדות שפעם נתפסו כשוליות הרבה יותר — התנגדות לציונות, תמיכה ב־BDS, שלילת אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והאשמות קשות כלפיה — הפכו לחלק מהשיח הפוליטי המרכזי בעיר שבה מתגוררת אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם מחוץ לישראל.

(קשה להמנע ממחשבה על האיחוד של סגאלוביץ' עם עבאס המחזיק בדיעות דומות לגבי למי נתנה הארץ הזאת)

והסחף הזה אינו נשאר באולמות הנאומים.

הוא מגיע לרחוב.

הוא הורג.

בניו יורק חיים מאות אלפי יהודים, ובמיוחד בולטים בה המגזרים החרדיים והאורתודוקסיים. דווקא יהודים אלה הם החשופים במיוחד לאנטישמיות שמזהה יהודי על פי סממנים חיצוניים.

הרחוב אינו בודק מה כתוב בפנקס החברתי שלך.

הוא מזהה כיפה.

פאות.

שטריימל.

זקן.

לבוש חסידי.

ומכאן מגיעה אחת האירוניות הגדולות של הסיפור.

מי משלם את המחיר?

יש מי שסבורים שהתנגדות לישראל או תמיכה בממדאני הן עניין הנוגע בראש ובראשונה לישראלים תושבי ארץ ישראל.

זו טעות.

האנטישמיות ברחוב אינה בודקת דרכון.

וכך קרה שאנטישמים רצחו יהודים עם "סממנים יהודים"

האדם שהולך ברחוב עם כיפה אינו נושא על מצחו את עמדתו ביחס לציונות. מי שחובש שטריימל אינו מצרף אליו פתק שמסביר אם הוא ציוני, אנטי־ציוני או אם הוא תומך בממשלה הנוכחית בישראל.

יהודי שנראה יהודי — נראה יהודי.

מי שתוקף יהודי בברוקלין לא בהכרח יודע, ולא בהכרח אכפת לו, אם אותו יהודי תומך בישראל, מתנגד לממשלת ישראל, חרדי, חילוני, ציוני או אנטי־ציוני.

הוא רואה יהודי.

הנזק אינו נשאר בירושלים.

הוא חוזר לברוקלין.

סאטמר והחשבון המקומי:

ההתנגדות של חסידות סאטמר לציונות אינה המצאה של השמאל הרדיקלי של היום. מדובר בעמדה דתית־אידיאולוגית ותיקה, שקדמה בעשרות שנים לתופעות הפוליטיות העכשוויות.

אפשר להבין גם את התלות של קהילה חרדית מול ראש העיר: מוסדות חינוך, דיור, תקציבים, רגולציא, מעונות, יחסים עם עריית ניו יורק והיכולת לקיים חיים קהילתיים ללא עימותים מיותרים.

כל אלה אינטרסים לגיטימיים.

אבל אינטרס מקומי אינו מבטל מחיר האנטישמיות.

כאשר פגישה עם פוליטיקאי מתקיימת בחדר סגור — זו החלטה פוליטית של קהילה.

כאשר היא הופכת לביקור מתוקשר בחנות יהודית, כאשר תמונות מופצות והמסר לאמריקאים הוא שיהודים חרדים עומדים לצד ממדאני — זה כבר משהו אחר.

זה אינו רק משא ומתן עם פוליטיקאי.

זה סמל.

והסמל הזה הוא בדיוק מה שממדאני צריך.

כשהמחלוקת הופכת להשתקה

הסצנה שעלתה בכתבה של איילה חסון מטרידה במיוחד.

לא רק מפני שממדאני נכנס לחנות של יהודים חרדים התומכים בו.

אלא מפני שעל פי המתואר בכתבה, בתוך המרחב היהודי עצמו הייתה אישה שהתנגדה לו — והיא הוצאה מהמקום.

גם אם נשים בצד את הוויכוח הפוליטי על ממדאני, יש כאן שאלה עמוקה הרבה יותר:

כי ממדאני יוצא מהאירוע עם תמונה מושלמת: הוא נמצא בין יהודים דתיים, בתוך מוסד יהודי, ומקבל את תמיכת הקהילה — בעוד שמתנגדיו  היהודים מוצגים כמי שמפריעים.

זו בדיוק הלגיטימציא הפוליטית שהוא צריך.

מחלוקות שהפכה לאויבות.

יש מחלוקות בעם היהודי שלא נכון להם להראות לעיני שונאי ישראל.

ובוודאי שאין שום הצדקה להפוך יהודיה שמתנגדת לממדאני לאויבת בתוך חנות יהודית.

לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות — אבל החיבוק הזה הוא תחמושת לאויבי ישראל.

ביקור בחנות יהודית הוא מסר.

אירוח של פוליטיקאי הוא מסר.

מדובר במסר שהעולם כולו רואה.

והמסר הזה עלול לחזור בסופו של דבר דווקא אל היהודי שעומד ברחוב, עם הכיפה, הפאות או השטריימל.

כי מי ששונא יהודים לא רואה כל הבדל בין יהודי ליהודי בדיוק כמו שחמאס לא הבדיל בין ימנים לשמאלנים (שחלקם אף עזרו לפלסטינאים עזתים לפני הטבח) ביום הטבח.

מבחינתו, אנחנו עדיין יהודים.

ושוב ושוב ושוב חשוב לזכור יהודים מתו מהאנטישמיות הזאת. זאת התוצאה של האנטישמיות.

יש סיפורים היסטוריים שקל מאוד לספר אותם כסיפור של גאולה אישית.

יהודי עשיר, אדם שנרדף על ידי שלטונות זרים, אדם שהגדיר את עצמו כיהודי וכציוני, אדם שתרם למען מדינת ישראל ואף סייע, לפי המקורות ההיסטוריים, למאמצים להשגת נשק עבור היישוב היהודי – ולבסוף, כאשר ביקש למצוא מקלט במדינת ישראל, המדינה דחתה אותו.

זהו סיפור המעורר באופן טבעי תחושת חמלה.

ואכן, דמותו של מאיר לנסקי יכולה להצטייר, במבט מסוים, כדמות מורכבת: יהודי גאה, אוהד ישראל, אדם שסייע למפעל הציוני בתקופות שבהן מדינת ישראל עדיין הייתה בראשית דרכה.

אבל דווקא כאן צריך לשאול שאלה קשה יותר:

האם די בכך שאדם מזדהה עם עם ישראל, אוהב את מדינת ישראל ותורם למענה, כדי שהמדינה תהיה רשאית לקבל ממנו את פירות מעשיו – גם כאשר מדובר בהון שמקורו בפשיעה?

לדעתי, התשובה צריכה להיות - לא.

ואם כך, הרי שהחלטת בית המשפט בעניין לנסקי אינה רק החלטה משפטית. אפשר לראות בה גם החלטה שיש לה יסוד מוסרי עמוק.

יהודי – כן. מעל החוק – לא

בשנת 1970 הגיע לנסקי לישראל וביקש להישאר בה מכוח חוק השבות. לאחר שמשרד הפנים דחה את בקשתו, הגיע העניין לבית המשפט העליון.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון פה אחד את עתירתו ואישר את החלטת הממשלה לגרשו. לפי הדיווח מאותה תקופה, בית המשפט קבע כי היו בידי הרשויות יסודות מספיקים לקביעה שללנסקי עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, וזאת לאחר שעיין בחומר שהעבירו הרשויות האמריקאיות.

יש כאן נקודה עקרונית מאוד:

יהדותו של אדם אינה מעניקה לו חסינות מוסרית.

להיות יהודי אין פירושו שכל מעשה שעשה אדם יהודי מקבל הכשר כאשר הוא מגיע לארץ ישראל.

להפך.

דווקא משום שמדובר במדינה יהודית, יש חשיבות עצומה לשאלה איזה אופי ציבורי ומוסרי היא מבקשת לעצמה.

מדינת ישראל אינה אמורה להיות המקום שבו אדם נמלט מאחריותו הפלילית רק מפני שהוא יהודי.

חוק השבות הוא ביטוי לקשר ההיסטורי והלאומי שבין יהודים לבין ארץ ישראל. הוא אינו אמור להפוך את המדינה למקלט אוטומטי מפני שלטון החוק.

אבל מה עם הכסף?

וכאן מגיעה בעיניי השאלה העמוקה אפילו יותר.

נניח שאדם עשה את הונו בפשיעה.

נניח שאותו אדם, מתוך אהבה אמיתית לעם היהודי, החליט לתרום חלק מן הכסף למפעל הציוני.

האם עצם התרומה הופכת את הכסף לכשר?

האם אפשר לומר:

נכון, הכסף הושג בדרכים פסולות – אבל עכשיו הוא משמש למטרה טובה, ולכן הכול נסלח?

אני חושבת שלא.

ויש כאן סכנה מוסרית גדולה מאוד.

מפני שאם נאמר שהמטרה הטובה מכשירה את הכסף, אנו עלולים להגיע למצב שבו הפשע עצמו הופך למקור לגיטימי של כוח.

האדם פשע, צבר הון, ואז לקח חלק מן ההון, תרם אותו למטרה לאומית – וזכה לא רק להכרת תודה אלא גם לטיהור מוסרי.

זהו מסר מסוכן.

הוא אומר, למעשה:

אם אתה מספיק עשיר, ואם תתרום מספיק למטרה הנכונה, ייתכן שהחברה תפסיק לשאול כיצד השגת את הכסף.

אבל מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל את העיקרון הזה.

יש כסף שאסור לברך עליו

התורה מלמדת אותנו שיש משמעות לא רק לשאלה לשם מה משתמשים בדבר, אלא גם לשאלה מה מקורו.

לא כל דבר שמגיע לידינו הופך לכשר מפני שאנחנו מתכוונים להשתמש בו למטרה טובה.

אחד הביטויים החריפים ביותר לרעיון הזה נמצא בפרשת שאול ועמלק.

שמואל מצווה את שאול להשמיד את עמלק ואת רכושו. שאול והעם אינם מקיימים את הציווי במלואו. הם משאירים בחיים את אגג ואת מיטב הצאן והבקר.

כאשר שמואל מגיע, שאול מנסה להסביר:

הבהמות נשמרו כדי להקריב אותן לבורא עולם.

כלומר: לקחנו דבר שאסור היה להשאירו, אבל אנחנו מתכוונים לעשות איתו דבר קדוש.

וזו בדיוק הנקודה.

שמואל אינו מקבל את הטיעון.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה:

והמסקנה:

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב:

הבעיה אינה נפתרת בכך שהשלל מיועד לקרבן.

השלל נשאר שלל.

מקורו של הדבר אינו נמחק רק מפני שמצאנו לו שימוש קדוש.

"למען מטרה טובה" אינו מטבע קסם

אדם יכול לומר:

"אני לקחתי את הכסף שלא כדין, אבל אני משתמש בו כדי להציל יהודים."

אחר יכול לומר:

"אני התעשרתי מפעילות עבריינית, אבל אני תורם לבית חולים."

שלישי יאמר:

"אני עושה דברים אסורים, אבל לפחות חלק מהכסף שלי הולך לצבא."

והשאלה היא:

האם המטרה הטובה הופכת את הדרך הרעה לדרך טובה?

התורה מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהחשיבה הזאת.

קדושה אינה פח אשפה מוסרי שאליו אפשר להשליך את פירות החטא ולצפות שהם ייטהרו מעצמם.

יש הבדל בין אדם שחטא ואחר כך עשה תשובה, השיב את אשר גזל, תיקן את אשר קלקל – לבין אדם שלוקח את פירות החטא ומשתמש בהם כדי לקנות לעצמו מעמד, כבוד והשפעה.

זה כבר דבר אחר לגמרי.

ומה משמעות הדבר כאשר המקבל הוא צבא ישראל?

כאן הטענה נעשית חריפה עוד יותר.

אפשר אולי להתווכח על תרומה לאדם פרטי.

אפשר להתווכח על תרומה למוסד אזרחי.

אבל כאשר מדובר בצבא של מדינת ישראל, השאלה איננה עוד שאלה פרטית.

צה"ל אינו אדם פרטי.

הוא מייצג את מדינת ישראל.

והמדינה מייצגת את העם היהודי.

לכן כאשר מגיע כסף שמקורו בפשע ומשמש לרכישת נשק עבור צבא ישראל, אין זו רק שאלה של:

"האם אנחנו זקוקים לנשק?"

השאלה היא גם:

"איזה נשק אנחנו מכניסים אל תוך מחנה ישראל?"

יש דברים שאיננו רוצים שיישאו את חותמנו.

לא מפני שאיננו זקוקים להם.

אלא מפני שהמחיר המוסרי שלהם גבוה מדי.

הרי צבא ישראל אינו אמור להיות רק צבא חזק.

הוא אמור להיות צבא של מדינה יהודית.

ואם מקורו של הנשק הוא בעולם הפשע, בהון שנבנה על חשבון קורבנות, על הפרת חוק ועל פגיעה באנשים אחרים – הרי שאפשר לטעון שהכנסתו אל תוך צבא ישראל יוצרת כתם מוסרי על הצבא עצמו.

לא מפני שהחיילים אשמים.

לא מפני שהנשק עצמו "אשם".

אלא מפני שהמדינה נותנת בכך לגיטימציא למקור שממנו הגיע.

דווקא משום שהיו זקוקים לנשק

אפשר כמובן להעלות טענה נגדית חזקה:

אבל מה היה מצבה של ישראל?

בשנות המאבק לעצמאות היו יהודים בסכנת חיים. היה מחסור בנשק. כל רובה וכל כדור היו יכולים להציל חיי אדם.

ואם אדם יהודי, אפילו אדם מפוקפק, היה מוכן לסייע – מדוע לדחות את עזרתו?

זו טענה שאי אפשר לבטל בקלות.

אבל דווקא כאן נמצא המבחן המוסרי.

מוסר אמיתי נבחן לא כאשר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מוסריים, אלא כאשר המוסר עולה לנו במחיר.

אם היינו אומרים:

"אנחנו מוכנים לקבל כל דבר, מכל מקור, מפני שאנחנו במלחמה" –

אז למעשה היינו אומרים שאין גבול.

ואם אין גבול למקור הכסף והנשק, אז בסופו של דבר גם אין גבול למה שהמדינה מוכנה לעשות כדי להשיג כוח.

העם היהודי אינו רשאי לומר:

"אנחנו נילחם למען הצדק בכל אמצעי שאינו נוח לנו לבדוק את מקורו."

הרי כל המפעל הציוני נועד, בין היתר, להקים כאן בית לאומי שבו היהודי לא רק שורד – אלא גם בונה חברה אחרת.

על פי מחשבת תורה גם אם נהיה רבים מול מעטים כמו שהיה במקרה מעל בחרם שהמחנה לא היה טהור אנו נפסיד במלחמה ולהפך גם אם נהיה מעטים מול רבים והמחנה טהור ננצח במלחמה.

ומה עם הכרת הטובה לאמריקה?

כאן נכנס בעיניי ממד נוסף.

היהודים חיו במשך דורות בגלות.

ארצות שונות פתחו בפניהם את שעריהן, ובתקופות שונות גם ארצות הברית העניקה ליהודים אפשרויות של חיים, עבודה, חירות וביטחון.

לכן יש טעם מוסרי בטענה שאם אדם צבר את הונו בארצות הברית באמצעות פגיעה באזרחיה או באמצעות פעילות עבריינית בתוכה, קשה לראות כיצד ניתן להפוך את פירות המעשים האלה לתרומה למדינה אחרת – ועוד להציג זאת כמעשה ציוני טהור.

לא כל מה שנעשה בשם "עם ישראל" מקבל בכך קדושה.

הציונות אינה אמורה להיות מערכת להלבנת חטאים.

להפך.

הציונות, במיטבה, היא התביעה מן היהודי לקחת אחריות על גורלו ועל גורל עמו.

ולכן צריך לומר:

אהבת ישראל אינה מחייבת אותנו לקבל כל כסף שמוצע לנו בשם ישראל.

לפעמים אהבת ישראל מחייבת אותנו לומר "לא".

ומה אם הנשק שעל האלטלנה היה ממקור כזה?

וכאן מגיעה שאלה נוספת, הנוגעת לפרשת אלטלנה.

חשוב להבהיר: אינני טוענת שהנשק שהיה על סיפון האלטלנה אכן היה נשק שמקורו בכספי פשע, או שנרכש בכספו של מאיר לנסקי.

אין זו טענתי.

אני שואלת שאלה עקרונית:

מה היה הדין אילו הנשק שהגיע על האלטלנה היה נשק ממקור כזה?

האלטלנה הגיעה ביוני 1948 עם עולים ועם מטען גדול של נשק ותחמושת שרכש האצ"ל. באותה תקופה כבר נחתם הסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, והמחלוקת התמקדה, בין היתר, בשאלה מי יפקח על הנשק ולאן הוא יועבר. הממשלה דרשה שהנשק יימסר לידי המדינה, בעוד שהאצ"ל דרש שחלק ממנו יישאר בידיו, ובכלל זה לצורך הכוחות שפעלו בירושלים. בסופו של העימות נפתחה אש על האונייה והיא עלתה באש מול חופי תל אביב.

אבל כאן אני מבקשת להציב שאלה נוספת, שאינה תלויה בשאלה ההיסטורית מה היה מקורו של אותו נשק.

אילו היינו יודעים שהנשק שנועד להיכנס אל תוך צה"ל נרכש מכספים שמקורם בפשיעה – האם עצם העובדה שישראל הייתה זקוקה נואשות לנשק הייתה מספיקה כדי להכשיר את מקורו?

לדעתי, התשובה היא שלא.

ואם כך, הרי שהשאלה על אלטלנה מקבלת עומק נוסף.

בן־גוריון עמד על כך שהנשק יימסר לידי המדינה ולא יישאר בידי ארגון צבאי נפרד. מבחינתו, לא ייתכן שבמדינה הריבונית שזה עתה קמה יהיו גופים שונים המחזיקים בנשק ומחליטים בעצמם כיצד לחלקו. המקורות ההיסטוריים אכן מציגים את פרשת אלטלנה כמבחן מכריע לסמכותה של המדינה וליצירת צבא אחד תחת סמכות אחת.

אפשר לדון עד אין סוף בדרך שבה התקבלה ההחלטה ובדרך שבה התנהל העימות, ואפשר לחלוק בחריפות על ההחלטה לפתוח באש.

אבל עצם העיקרון שלפיו במדינה יהודית ריבונית הנשק צריך להיות נתון לסמכותה של המדינה – הוא עיקרון שאפשר להבין היטב.

ועכשיו נציב לידו את העיקרון השני:

לא רק מי שמחזיק בנשק חשוב – גם מהו מקורו של הנשק חשוב.

נניח, לצורך הדיון בלבד, שאונייה הייתה מגיעה לחופי ישראל ובה נשק שנרכש באמצעות הון שהושג בפשיעה קשה.

האם היינו אומרים:

"לא משנה כיצד הושג הכסף; עכשיו יש מלחמה, אנחנו זקוקים לנשק"?

אני סבורה שלא.

דווקא בשעת מלחמה המבחן המוסרי קשה יותר.

כאשר חיי אדם תלויים בנשק, הפיתוי לומר "אין לנו ברירה" הוא עצום.

אבל אם כל צורך ביטחוני הופך כל אמצעי למותר, הרי שלא נשאר למעשה שום גבול מוסרי.

לא די בכך שהנשק מגן על יהודים

אפשר לומר:

"אבל הנשק נועד להציל יהודים."

ודאי.

ואם נשק כזה היה יכול להציל חיי יהודים, הפיתוי לקבלו היה עצום.

אבל דווקא כאן התורה מלמדת אותנו שלא כל דבר נעשה כשר מפני שאפשר להשתמש בו למטרה קדושה.

זהו עומק הסיפור של שאול המלך ועמלק.

שאול לא טען שהוא משאיר את השלל מפני שהוא רוצה להתעשר.

הוא ניסה להצדיק את השארת השלל בכך שהוא מיועד לעבודת הבורא.

ובכל זאת, שמואל הנביא דוחה את הטענה.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

כלומר: אי אפשר לקחת דבר שמקורו במעשה שאסור היה לעשותו, ולהניח שעצם הכוונה להשתמש בו לצורך קדוש הופכת את המעשה למותר.

הלקח הוא שאפילו כאשר המטרה נעלה – הדרך ומקור הדבר עדיין עומדים לבחינה.

ואם כך – אפשר להבין את עמדת בן־גוריון

שוב: אינני קובעת שהנשק שעל האלטלנה היה נשק ממקור פלילי.

אני אומרת דבר אחר.

אילו היה מתברר שמקורו של הנשק הוא בכספי פשע, הרי שהייתה למדינה סיבה מוסרית נוספת שלא להסכים לקבל אותו ללא תנאים ובלא בירור.

ואפילו אם הנשק היה נחוץ ביותר.

אפילו אם היה מחסור חמור.

אפילו אם כל רובה היה יקר מפז.

משום שהמדינה צריכה לשאול לא רק:

"האם הנשק יעזור לנו?"

אלא גם:

"האם הדרך שבה הנשק הזה הגיע אלינו מתאימה למדינה שאנחנו מבקשים לבנות?"

זו אינה שאלה של חולשה.

זו שאלה של עוצמה מוסרית.

מדינה שאומרת:

"אנחנו זקוקים לנשק ולכן נקבל אותו מכל מקור"

אולי משיגה נשק מהר יותר – אבל היא עלולה לאבד משהו מן הגבולות המוסריים שבשמם היא נלחמת.

בין לנסקי לאלטלנה

וזו גם הסיבה שסיפור לנסקי וסיפור אלטלנה מתחברים אצלי לאותה נקודה.

במקרה של לנסקי השאלה הייתה:

האם מפני שהוא יהודי, ציוני ותומך בישראל, ראוי לתת לו מקלט בישראל למרות עברו הפלילי?

ובמקרה של נשק שמגיע למדינה השאלה היא:

האם מפני שאנחנו זקוקים לנשק, ראוי לנו לקבל אותו גם אם מקורו נגוע בפשע?

בשני המקרים התשובה שלי זהה:

המטרה הטובה אינה מוחקת את הבעיה המוסרית שבמקור.

יהודי יכול להיות יהודי – ועדיין לעמוד בפני החוק.

כסף יכול להגיע לישראל – ועדיין להיות כסף שמקורו פסול.

נשק יכול להיות מיועד להצלת חיים – ועדיין צריך לשאול מהיכן הגיע.

והמדינה יכולה להיות זקוקה מאוד לעזרה – ועדיין מותר לה לומר:

יש עזרה שאיננו רשאים לקבל.

כי בסופו של דבר, השאלה היא איזה צבא אנחנו רוצים

צה"ל אינו רק מנגנון שמטרתו לנצח במלחמות.

הוא צבא ההגנה לישראל.

הוא צבא של מדינת ישראל.

והמדינה הזאת אינה אמורה להיבנות רק מכוח הנשק שבידיה, אלא גם מן העקרונות שבשמם היא מחזיקה בנשק.

לכן, אילו היה מתברר שהנשק שעל האלטלנה מקורו בכספי פשע – הייתי רואה בכך שיקול מוסרי כבד מאוד בעמדת המדינה.

לא מפני שאין ערך לנשק.

אלא מפני שיש ערך גם לכבודו של הצבא.

לא מפני שאין ערך להצלת חיים.

אלא מפני שאסור לנו להגיע למצב שבו בשם הצלת החיים אנו נותנים הכשר לכל מקור של כוח.

ולכן, גם כאן, צריך לזכור את לקחו של שמואל:

"הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב."

לפעמים דווקא הוויתור על דבר שאנו מאוד רוצים בו הוא המעשה ששומר על הקדושה.

לא כל יהודי שמסייע לישראל הופך את מעשיו לציוניים

צריך להיזהר גם מפיתוי רגשי.

כאשר אנחנו שומעים שאדם יהודי סייע לישראל, במיוחד בתקופה שבה המדינה הייתה במצוקה, קל מאוד לומר:

"הוא היה משלנו."

אבל יהדותו של אדם אינה מבטלת את מעשיו.

אפשר להיות יהודי, לאהוב את ישראל, להתפלל לשלומה, לתרום לה כסף – ועדיין להיות אדם שעשה מעשים חמורים.

שתי העובדות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת.

אין צורך להפוך אדם למלאך כדי להכיר בכך שעשה מעשה טוב.

ואין צורך למחוק מעשה טוב כדי לומר שאדם היה עבריין.

היכולת להחזיק בשתי האמיתות האלה היא דווקא סימן לבגרות מוסרית.

לנסקי יכול היה להיות יהודי גאה.

הוא יכול היה לאהוב את ישראל.

הוא יכול היה לסייע לציונות.

ובכל זאת, מדינת ישראל הייתה רשאית לומר:

איננו מקבלים את זכותך להפוך את ישראל למקלט מפני ההשלכות של עברך הפלילי.

דווקא מדינה יהודית צריכה להציב גבולות

יש מי שעלולים לראות בהחלטה לגרש את לנסקי מעשה של כפיות טובה.

אבל אפשר לראות אותה בדיוק להפך.

מדינה שמכבדת את עצמה אינה מוכרת את עקרונותיה תמורת תרומות.

היא אינה אומרת לעשיר:

"תן לנו כסף – ונשכח."

היא אינה אומרת לעבריין:

"עזור לנו – ותהפוך לצדיק."

והיא אינה אומרת:

"אתה יהודי, ולכן אנחנו חייבים לקבל ממך הכול."

היא אומרת:

אתה יהודי – ולכן יש לך קשר עמוק לארץ הזאת. אבל דווקא משום שהמדינה הזאת היא מדינה של חוק, איננו רשאים להפוך את יהדותך לפטור מן החוק.

זו אינה אנטי־ציונות.

זו ציונות אחראית.

לא כל כסף צריך להיכנס לקופה הלאומית

יש כאן עיקרון רחב הרבה יותר מלנסקי.

בעולם המודרני אנו עדים פעמים רבות לתופעה שבה אנשים בעלי הון תורמים למוסדות ציבוריים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ארגוני צדקה ומוסדות לאומיים.

וככל שהתרומה גדולה יותר, כך גדל הפיתוי לשתוק על מקור הכסף.

אבל חברה מוסרית חייבת לשאול לא רק:

כמה כסף קיבלנו?

אלא:

מאיפה הכסף הגיע?

כי לפעמים קבלת הכסף היא עצמה הצהרה.

אם מוסד ציבורי מקבל כסף שמקורו בפשע, הוא עלול לשדר לעולם:

"העבריין הזה מקובל עלינו."

אם צבא מקבל נשק שנרכש בהון פלילי, הוא עלול לשדר:

"כל עוד הדבר משרת אותנו – איננו שואלים שאלות."

ואם מדינה מעניקה מחסה לאדם בעיקר מפני שהוא יהודי ומסייע לה בכספו, היא עלולה לשדר:

"החוק שווה פחות כאשר האדם עשיר ונדיב."

זהו מסר שאסור למדינה יהודית לשלוח.

"והיה מחניך קדוש"

הצבא אינו רק כלי מלחמה.

הוא מחנה.

והתורה עצמה מדברת על קדושת המחנה:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

קדושת המחנה אינה אומרת שהחיילים הם מלאכים.

היא אומרת שהמחנה עצמו צריך להיות מקום שיש בו גבולות.

יש דברים שלא מכניסים לתוכו.

יש דרכים שלא משתמשים בהן.

יש מקורות כוח שאינם מתאימים לרוחו של צבא יהודי.

ומכאן נובעת טענה עקרונית:

לא די בכך שהנשק יעיל. גם הדרך שבה השגנו אותו צריכה להיות ראויה.

ובסופו של דבר – על מה אנחנו רוצים לברך?

יש שאלה פשוטה שכל חברה צריכה לשאול את עצמה:

כאשר אנו מסתכלים על בניין המדינה, על הצבא, על מוסדות הציבור ועל הישגינו – האם אנחנו רוצים לומר:

"ניצחנו בכל מחיר"?

או שאנו רוצים לומר:

"ניצחנו בלי לאבד את הנשמה."

זו בעיניי השאלה האמיתית בסיפור לנסקי.

אפשר להתפעל מאדם שהעז לסייע לישראל.

אפשר להכיר תודה על כל יהודי שסייע ליהודים.

אפשר אפילו להכיר בכך שאדם בעל עבר מפוקפק עשה מעשים טובים.

אבל אין פירוש הדבר שעלינו להכניס את פירות הפשע אל תוך הקופה הלאומית, אל תוך מוסדות המדינה או אל תוך צבא ההגנה לישראל.

המדינה היהודית אינה צריכה רק נשק.

היא צריכה כשרות מוסרית של מקור הכוח שלה.

לכן, בעיניי, בית המשפט צדק

אפשר לחלוק על פרטים כאלה ואחרים בפרשת לנסקי.

אפשר לדון בשאלות משפטיות.

אפשר להסתכל על הסיפור מזוויות שונות.

אבל מבחינה עקרונית אני מבקשת להגן דווקא על העיקרון הפשוט:

מדינת ישראל אינה מקלט לפושעים מפני החוק רק משום שהם יהודים.

ויותר מכך:

אהבת ישראל אינה מכשירה הון שמקורו בפשע.

תרומה אינה מוחקת את מקור הכסף.

נשק אינו נעשה טהור רק מפני שהוא נועד להגן על יהודים.

ומטרה קדושה אינה מעניקה אוטומטית הכשר לכל אמצעי.

את זה כבר לימד אותנו שמואל הנביא.

שאול רצה להביא את מיטב השלל אל הקודש.

אבל שמואל לימד אותו שהקודש אינו זקוק לשלל שמקורו באי־ציות.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

זהו גם המבחן שלנו.

האם אנחנו רוצים צבא חזק בכל מחיר?

או צבא חזק שגם מקור כוחו עומד במבחן המוסרי?

האם אנחנו רוצים מדינה שמקבלת כל תרומה שמועילה לה?

או מדינה שיודעת לומר גם לאדם עשיר וחזק:

יש דברים שאיננו מוכנים לקבל.

מפני שאם מדינת ישראל מקבלת את פירות הפשע בשם הצלת ישראל, היא עלולה להציל את הגוף – אך לפגוע בנשמה.

ומדינה יהודית צריכה לשמור על שניהם.

גם על הגוף – וגם על הנשמה.

בפרשת צו שמיני מדובר על קורבנות למילואים אסור שחיילי ישראל המתים במלחמה יהיו כקורבנות לתורמים האלה.

צו שמונה- צו שמיני- קרבן למילואים- פרשות ויקרא, צו, שמיני- לימודי תורה- תוכנית לימוד- שנת שבעים ושלוש לקוממיות שהפכה לעצמאות.

דיני הצרעת בתורה: מערכת אבחון, טיפול וכפרה

מבוא

פרשת הטמא והטהור מלמדת על מערכת הלכתית־רוחנית מפורטת העוסקת בנגעי עור, בבגדים ובבתים. מערכת זו מתוארת במבנה הדומה להפליא למערכות רפואיות מודרניות: הופעת סימן גופני, בדיקה מקצועית, אבחון, הסגר, מעקב, קביעה סופית וטיפול. לצד הממד הקליני, התורה מעניקה לנגעים משמעות רוחנית עמוקה, הקשורה לטהרה, טומאה וכפרה:

זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק:  וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:  וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: פרשת הטמא והטהור.

תורת המצורע היא תורה שמלמדת אודות מחלת הצרעת  היא מוגדרת כתורה שעוסקת בתחום זה בלבד בהמשך פרשת הטמא והטהור אפשר לראות עוד תורה כזאת מעולם הרפואה בתורת ישראל, תורת הזב העוסקת בדימומים או הפרשות אחרות מהגוף.

הופעת הנגע והפניה לסמכות מקצועית

תורת המצורע נפתחת בתיאור הופעת סימנים בעור: שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת — שלוש קטגוריות בסיסיות של שינויי עור. כאשר סימנים אלו מופיעים, האדם מובא אל הכהן, שהוא בעל הסמכות לאבחון.

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל-אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים:

הכהן אינו פועל על פי תחושה או אינטואיציא, אלא על פי מערכת סימנים ברורה:

וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר-הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ | לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ: וְאִם-בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין-מַרְאֶ֣הָ מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹֽא-הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:  וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: וְאִם-פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֨חַת֙ בָּע֔וֹר אַֽחֲרֵ֧י הֵרָֽאֹת֛וֹ אֶל-הַכֹּהֵ֖ן לְטָֽהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל-הַכֹּהֵֽן:  וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּֽשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא:  נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן: וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָֽפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת: צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא: פרשת הטמא והטהור.

• צבע השיער בנגע (האם הפך ללבן)

• עומק הנגע ביחס לעור

• התפשטות הנגע או עמידתו

• הופעת “מחיית בשר חי”

זהו מודל אבחוני מדויק, הדומה לבדיקות קליניות של רופא הבוחן את מאפייני המחלה.

ההסגר: שלב המעקב וההערכה

כאשר הסימנים אינם חד־משמעיים, הכהן מסגיר את האדם לשבעה ימים. לאחר מכן:

• אם הנגע לא השתנה — הסגר נוסף.

• אם הנגע התפשט — טומאה.

• אם הנגע כהה ולא התפשט — טהרה.

ההסגר משמש ככלי אבחוני, לא כעונש. זהו מודל רפואי מובהק של מעקב אחר התפתחות המחלה, הערכת חומרה וקבלת החלטה על בסיס שינוי קליני.

כוויה המתפתחת לצרעת: מודעות לסיבוכים רפואיים

א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת-אֵ֑שׁ וְהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה: וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֨הָ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בַּבַּהֶ֨רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם-פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְאִם-תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַֽעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא-פָֽשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי-צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא:  

בפרשה מתואר מצב שבו כוויה עלולה להתפתח לנגע דמוי־צרעת. הסימנים הנבדקים זהים: שיער לבן, עומק הנגע, התפשטות.

אם הנגע מתפשט — צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה.

אם אינו מתפשט — צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא.

התורה מציגה כאן מודעות לסיבוכים רפואיים של פגיעה בעור, ומיישמת פרוטוקול בדיקה מסודר — ממש כמו ברפואה מודרנית.

צרעת הבגד והבית: הרחבת המודל מעבר לגוף האדם

זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק:  וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:  וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת:

התורה בפרשת הטמא והטהור מרחיבה את מושג הצרעת גם לבגדים ולבתים. גם כאן מופיעים אותם שלבים:

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם:  וּבָא֙ אֲשֶׁר-ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת:  וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת-הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת-הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל-אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת-הַבָּֽיִת:

• בדיקה

• הסגר

• מעקב

• קביעה

• טיפול (כיבוס, קילוף טיח, החלפת אבנים, שריפה)

הטיפול בבית כולל פעולות הנדסיות־חומריות לצד טקסי טהרה וכפרה. הדגשה משמעותית היא שהנגע בבית ניתן בדבר  בורא עולם:

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם

ולכן גם הבית זקוק לכפרה, לא רק לטהרה.

טהרת המצורע: תהליך רפואי־רוחני משולב

לאחר שהנגע נרפא, מתחיל תהליך טהרה וכפרה הכולל:

• שתי ציפורים — אחת לשחיטה ואחת לשילוח

• עץ ארז, אזוב ושני תולעת

• הזאה שבע פעמים

• גילוח מלא

• רחיצה

• הקרבת קורבנות

• משיחת דם ושמן על אוזן, יד ורגל

הטיפול אינו רק גופני, אלא גם רוחני וחברתי: המצורע חוזר למחנה רק לאחר טהרה מלאה.

הצרעת כדין אלוהי

הצרעת אינה רק מחלה גופנית. היא דין אלוהי, ולכן יש בה:

• טומאה

• טהרה

• כפרה

• חזרה למחנה

הנגע בבית או בגוף אינו מקרי — הוא חלק ממערכת מוסרית־רוחנית. לכן הטיפול כולל גם כפרה, לא רק ריפוי.

הכהן כמוסד מקצועי־רוחני

הכהן משמש כגורם המאבחן, המכריע והמטהר. תפקידו משלב:

• מומחיות בסימני טומאה וטהרה

• סמכות רוחנית

• אחריות על קדושת המחנה

הוא אינו “רופא” במובן המודרני, אך הוא הסמכות המקצועית בתחום זה.

מודל משולב: גוף–נפש–חברה

דיני הצרעת מציגים מערכת מורכבת הכוללת שלושה רבדים:

1. רובד רפואי־קליני

אבחון, הסגר, מעקב, טיפול.

2. רובד רוחני־מוסרי

הצרעת קשורה למצבים מוסריים (כגון לשון הרע), ולכן הטיפול כולל כפרה.

3. רובד חברתי

המצורע מורחק מהמחנה וחוזר רק לאחר טהרה — תהליך של שיקום חברתי.

התורה רואה את האדם כשלם: גוף, נפש וחברה.

צרעת כמודל להבנת האדם והחברה

המערכת מלמדת:

• מחלות מתפתחות בהדרגה ויש לעקוב אחריהן.

• בידוד הוא כלי אבחוני וטיפולי.

• ריפוי כולל גם תיקון רוחני וחברתי.

• האדם אינו רק גוף — הוא חלק ממארג מוסרי וחברתי רחב.

סיכום

דיני הצרעת מציגים מערכת ייחודית בעולם העתיק: מערכת רפואית־קלינית מדויקת, המשולבת עם מערכת רוחנית־מוסרית עמוקה. הם מלמדים על אחריות אישית, על טהרה ועל כפרה, ועל קשר בין האדם, סביבתו ובוראו.

הצרעת בתורה היא מודל שלם של אבחון, טיפול ושיקום — מודל המשלב גוף, נפש וחברה, ומציג תפיסה רוחנית דתית של האדם וקהילתו.

אפשר לראות פה תהליך שמוכר לנו בעת הזאת מעולם הרפואה:

לאדם יש בעיה, הולך לרופא הרופא מסתכל על סמני המחלה--- מאבחן--- וקובע טיפול בהתאם לסוג המחלה וחומרת המחלה.

וכמובן שלאחר האבחון, הטיפול בהתאמה כנלמד מפרשה זאת.

זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק:  וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:  וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת:

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:  וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:  וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָֹה: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:  אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדְּשׁוֹ: ויקרא.

זה ציווי לכהן.

כידוע לכולם משה לא היה כהן, הוא היה לוי והוא התחתן עם בת מדין.

כששני בניו של אהרן מתו, בני משה לא נכנסו לתפקיד כהן במקומם ואהרן ושני בניו הנותרים התפקדו ככהנים. הם היו שלושת הכהנים היחידים בעת שפיקודי ישראל היו כשש מאות אלף. (הנשים והטף לא פקודים פה)

בני ישראל במדבר — טבלה מאוחדת לפי גיל וקבוצות:

וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:  שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:

על פי פיקודים לראש בית אב, הבן של יצחק לוי מלוסי מתפקד בישראל בפיקודי אביו.

ולא רק, משפחתה של לוסי יכולה להיות אורחת בשולחן החג בבית יצחק לוי:

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּֽוֹ:  תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵֽאָכֵל לֹֽא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ: כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ:  וְכִֽי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַֽעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: שמות.

וגם להפך כפי שנלמד מיתרו כהן מדין אבי ציפורה אשת משה.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָֹה: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָֹה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: שמות.

מי היה יתרו המדייני:

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: בראשית.

כִּֽי–הָיָ֞ה חֵ֤לֶק בְּנֵֽי–יְהוּדָה֙ רַ֣ב מֵהֶ֔ם– חלק נחלת בני יהודה היה גדול יותר מתוקף פיקודיו– שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל– לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת– לשבט יהודה יש הכי הרבה יוצאי\משרתי צבא– פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: 

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

משפט המלך בימינו אנו לא יכול להתקיים. העובדה שהעם בוחר את המנהיגים לא עושה אותם מלכים בארץ הזאת במשמעות שאין להם את ההיתרים שיש למלך שבורא עולם בחר בו למלוך על קניינו.

גם עם ישראל הוא קניינו של בורא עולם וגם הארץ הזאת היא קניינו של בורא עולם, ומשכך מלוכה כזאת לא יכולה להתקיים בארץ הזאת, כפי שנלמד גם ממלך אשור בעת שמשל בארץ הזאת ונצטווה לשמור ולקיים את משפט אלהי הארץ הזאת:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:  וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה: מלכים.

וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי–הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

לעם יש זכות בחירה, קבלת עם ישראל את בורא עולם היא בחירה של העם ולזכות העם יאמר:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: שמות.

במקרה זה חשוב לזכור שהעם ביקש מנביא ושליח בורא עולם שישים מלך:

וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה–לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל–הַגּוֹיִֽם:

המלך הזה הוא נבחר של בורא עולם ולא של העם, העם לא יבחר מי ימלוך עליו בארץ הזאת, העם בחר כמו שאומרים לשנות את שיטת הממשל הוא בחר בשיטת ממשל חדשה, אך העם לא קבע מי יהיה המלך. זה לא כמקרה ביבי ולא כמקרה בנט וגם לא כמקרה בגין. העת הזאת היא עת הסתר פנים.

בקשת העם למלך נענתה, שמואל נצטווה לאמר לעם את משפט המלך. ההיתרים שיש למלך כמולך על העם, עם הסתייגות- לאחאב ואיזבל לא היתה זכות לדרוש את כרם נבות.

העם בעת שמואל קבע שהוא רוצה מלך ובורא עולם התיר זאת, לא לפני שהם יבינו מה הם בוחרים, שידעו מה הם מבקשים ומה הם יקבלו ומה יקרה אם:

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל–דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל–הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת–בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ: וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי–מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ: וְאֶת–בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת: וְאֶת–שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת–כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו: וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו: וְאֶת–עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת–שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת–בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת–חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ: צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ–ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים:וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא–יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

זה ההבדל:

בהמלכת מלך בני ישראל עבדי המלך:

אֶת–בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ:

ולא עבדי הבורא:

קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא: שמות.

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

כעת בואו נחשוב יחד מה אמר בנט שאינו נבחר של של בורא עולם כשאמר זאת:

וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: שמות.

כִּי-אַתָּה אָבִינוּ--כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ:  אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ: ישעיהו.

אֱלֹהִים צְבָאוֹת,    שׁוּב-נָא: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה;    וּפְקֹד, גֶּפֶן זֹאת. וְכַנָּה, אֲשֶׁר-נָטְעָה יְמִינֶךָ;    וְעַל-בֵּן, אִמַּצְתָּה לָּךְ. שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה;    מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ. תְּהִי-יָדְךָ, עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ;    עַל-בֶּן-אָדָם, אִמַּצְתָּ לָּךְ. וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ;  תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה: תהלים.

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה, תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים: לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ, עַד-עוֹלְמֵי עַד: ישעיהו.

לא נכון הדבר לאמר כשר חינוך לילדי עניים "שלא שיחק להם המזל" שנולדו לאבות עניים ולשים עצמך כמושיע וזאת בעת שבאה אחרי זה:

וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת--שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ: דברים.

וַיִּתְּנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם, אֶל-פִּי יְהוָה, אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶן: יהושע.

""אחרי החשיפה במהדורה המרכזית לפיה במשרד הבינוי מקצים דירות שנועדו לנזקקים לעמותות דתיות המזוהות עם הבית היהודי,במערכת הפוליטית תוקפים את שר הבינוי: "הוא מספסר בדירות", האשים ח"כ גילאון. לפיד: "בבית היהודי מצאו פתרון קסם – פשוט מחלקים דירות לחברים על חשבונכם".פורום הדיור הציבורי פנה ליועמ"שחיים ריבלין | חדשות 2 | פורסם 31/12/14 11:58 " במקום לנזקקים – דירות לעמותות דתיותאמש חשפנו במהדורה המרכזית כי משרד הבינוי חתם בשקט על עשרות הסכמי מכירה של נכסי הדיור הציבורי למוסדות תורניים במחירים מגוחכים.למרות שבעיר דימונה יש יותר מ-100 דירות פנויות של הדיור הציבורי, משרד הבינוי לא מתכוון למסור אותן לזכאים או לשכן בהן משפחות קשות יום.במקום זאת, החליט המשרד למכור ללא מכרז לפחות 14 מהן לעמותה תורנית מקומית, בראשות הרב יעקב חמד. ממסמכים שהגיעו לידי חדשות 2 עולה, כי עסקאות מסוג זה הן עניין שכיח בהתנהלות המשרד שבראשות השר אורי אריאל, שמתברר כי מוכר עשרות דירות בהנחות מפליגות לעמותות דתיות שונות, מבלי להוציאן למכרז. למרות שעל פי חוק רק זכאי הדיור הציבורי רשאים לקנות את דירותיהם לאחר הערכת שמאי, אף אחת מהדירות שאנו בדקנו לא הוערכה וכעת הן מוצעות למכירה בהצעות מפליגות." ערוץ 2\רוטר.

וזאת עדות משנת 2015 לספורות הנוצריות:

וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם–מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ: וְהָיִ֥ינוּ גַם–אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל–הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת–מִלְחֲמֹתֵֽנוּ: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

וְאֶת-זָכָר--לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה:  תּוֹעֵבָה, הִוא.  וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ--תֶּבֶל הוּא.  אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה:  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה--וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

הכנסת זה בית מחוקקים,

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם:

וְלֹא תַעֲשׂוּ, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה:  הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

לא לשכוח את זה:

וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא–יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ.

לקרוא עוד:

לימודים מספר שמואל- פרשת משפט המלך.

"רס"ן דוד שקורי נפל בקרב בצפון הרצועה

בתוך כך מספר החללים מתחילת המלחמה עלה ל-563

צה"ל התיר היום (שלישי) לפרסום את שמו של רס"ן דוד שקורי, בן 30 מרחובות, סגן מפקד גדוד 601, חטיבה 401 'עוצבת עקבות הברזל', חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בכך עלה מספר חללי צה"ל מתחילת המלחמה ל-563.

דפנה שקורי, אלמנתו, ספדה לו ברשת החברתית: "אהוב ליבי, כל העולם שלי, הלכת ונשאר רק חצי מכל החיים שלי. תשמור עליי ועל יהלי מלמעלה. אוהבת אותך"." כאן חדשות.

תשמור עליי ועל יהלי מלמעלה.

ההרוג החמש מאות שישים ושלוש.

יש ענין עם גיוס למלחמה.

יש בתורתינו ציוויי מלחמה, יש כאלה שיש ציווי לא לגייס אותם:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:  וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:  וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:  וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:  וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: דברים.

נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ

אחרי שחיללו יתגייס לשרות, יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ

אחרי שיחנוך את ביתו יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

ופה זה מורכב, אחרי שהתחתן עם ארושתו, יש לו שנה לשמח את אשתו:

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:

עד שיקח אותה יש לו אישור לא לצאת לקרב ואחרי שלקח אותה:

כבהמשך הפרשה:

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת-אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר-לָקָֽח: דְּבָרִ֗ים.

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה

לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת

יש תוכנית בערוץ כאן שמפגישים שניים לשיח אודות פרשת השבוע, ביום שישי האחרון ישבו לשיחה שניים.

האחד ברסלב חוזר בתשובה. השני בני עקיבא מולד בית ששינה אורחות, לא נראה לי שהוא בשאלה, חילוני.

ומה זה חילוני, חילוני זה לא רע, למישה כל עם ישראל מלבד הלוי הוא חילוני במשמעות שישה ימים בשבוע עובד שלא בקודש ובשבת לא עובד. נח. בימינו אנו, רוב העם גם מקיים מצוות מקרא קודש בשבת ולא עובד בשבת. עבודה לפיקוח נפש לא נחשבת חילול.

הכהן והלוי הם כל השבוע בקודש ומשכך הם לא בחול ומשכך הם לא חילונים. מבחינתי אין בעיה עם הבחור שלומד תורה ונראה שלא עובד בשבת. ואם עובד בשבת, זה כבר סרט אחר.  אך זה לא העניין.

הם דיברו כל מיני דברים ולי כצופה היו את מחשבותי בעת הצפיה לנוכח הדברים הנידונים.

להלן יומן צפיה:

לגבי נחש הנחושת וסמל הרפואה.

צריך לחשוב על הדבר מבחינת הנחש שהארס שלו משמש לרפואה.

משמע אדם שהוקש על ידי נחש, נרפא באמצעות הארס של הנחש, שהארס המרעיל הוא גם הנוגדן.

ואת זאת בורא עולם ידע, יען כי בורא עולם ברא את הנחש.

אז מה היה פה,

עם ישראל חטא ובורא עולם הקים עליו נחשים שנשכו אותו ומשה הלך לבורא עולם וביקש מרפא לעם והתרופה הייתה נחש נחושת על נס שכל נשוך היה מביט אל הנחש והנשוך היה מסתכל מעלה על הנחש והיה נרפא.

וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃  וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃  וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃  במדבר.

לביאור מאיוב:

כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה: איוב.

הוא יכאיב ויחבש, הוא בורא עולם, בורא עולם שלח את הנחש, בורא עולם גם שלח עם משה את התרופה.

לאדם אין זכות להכאיב ולרפא את הכאב, אסור שאדם יקח מקום כזה המדמה עצמו לבורא עולם.

וככה בשביל הכיף...

לגבי הנדנדה בשיר של ביאליק.

היה מישהו  השבוע בטלויזיא שייחס משמעות רוחנית לנדנדה בשירו של ביאליק, שבחיים פעם "אני ואתה"  למטה ופעם "אי ואתה" למעלה"   והרחיב למשמעויות של שמיים כסולם יעקב ועוד כהנא וכהנא..

אישית אני מאמינה שהשמיים שמיים לבורא עולם והארץ נתן לבני אדם.

יש למעלה ויש למעלה, כמו שיש למטה ויש למטה.

אמשיל זאת במשל הטרפז שהוא למעשה מעויין שקיצצו את הקצה השפיץ העליון וקיצצו לו את השפיץ התחתון. שגבולות הטרפז הן גבול האדם  ומשכך אדם לא יכול להגיע לשמיים אך גם לא לשאול.

הפינימיות של מגן דוד, הוא טרפז. שמסביבו  המגן עליו על משל אם אסק שמיים שם אתה, אם אציע שאול- הנך.

ומה קשור לנדנדה כפי שמציע המראיין שגם רואיין,

בנדנדה של ביאליק העולה למעלה עולה שכל כובד משקלו נושא זה שלמטה, שבזי אמר ככה-

עול מלכות רשעה פרוק מצווארי, שדי ענני נא ונפשי חלצה.

בנקודת המבט של הבחור מהטלויזיא המשווה רוחניות ללמטה ולמעלה בשיר נד נד של ביאליק, הלמטה הוא במקומות השפל, והוא שם מתוקף היותו נושא את כובד חטאת של העולה ממנו. וזה חטא גדול מאוד.

בסך הכל נראה פה שהאדם הזה עף על שיר ילדים תמים, למקומות של עצמו, של הבנותיו והשגיו שלו.

אלטלנה- נדנדה באיטלקית, עוד מימי המלכות הרביעית שעליה הלין בשירו הרב שלום שבזי.

סולם יעקב שראשו בשמיים, הוא סולם שמלאכים עלו וירדו בו, ולא בני אדם:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: בראשית.

למחשבה ראשונה,

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

אם עסקינן בסולם משמיים לארץ, המשל הזה:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: בראשית.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ:

ואם מלאכים עולים ויורדים בסולם, אז גם המשל הזה:

כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: תהלים.

בורא עולם אמר ליעקב שהוא ירד עימו ויעלה עימו, יעקב מת לפני שבורא עולם שחרר את זרעו ממצרים וזה נאמר לזרעו כשיצא ממצרים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: שמות

אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה: משלי אחד ועשרים.

מִזַּעֲקַת דָּל:

ולא מזעקת אדם שאינו דל.

ברור שדל לא יכול להענות לזעקת דל אחר.

אתה לא יכול להאשים אדם עני שלא עזר לעני.

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח:

זאת אומרת שאפשר לזבוח בזאת:

צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:

לזבוח בזאת, גם בימים שאין אהל מועד, בימים של לאחר חורבן בית המקדש.

זבח לעולה כנלמד- צדקה טובה מזבח גם הזבח היקר ביותר- פרים. אם אתה עשיר כשווי פר לעני שבורא עולם ציווה לתת להם, העניים, הגר באם עני והיתום והאלמנה באם המה עניים. אם אתה מעמד ביניים כשווי כבש, ואותו הדבר הלאה, אם ידך אינה משגת את זאת ואת זאת אז עוף.

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

יש למידה מזה:

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי:

אדם שנכנס לכלא הוא אדם ענוש, כשהפתי רואה את הענוש נכנס לכלא, הוא לרוב מחכים לא לעשות כדבר הזה שעשה הענוש.

בַּעְנָשׁ לֵץ:

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

לעומת הלמידה הנלמדת מזאת, יש למידה מהחכם, שהיא לא ממקום של לקח ממקרה שקרה כמו המקרה הנ"ל, זאת למידת דעת מלקח דעת, שהדעת היא הנר לך.

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם:

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה: משלי עשרים ואחד.

זה כמו שיש לך כלי מלחמה אפילו המתקדמים ביותר, אתה לא תנצח בלי בורא עולם.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה: משלי עשרים ואחד.

אם בורא עולם אמר ככה יעשה, אין עצה שיכולה להיות טובה מזאת, כל עצה אחרת היא לא נכונה למשל.

פילגש זה לא חטא על פי תורת ישראל, בעת הזאת העצה להוקיע פילגש היא עצה שהיא נגד בורא עולם. לעומת הפילגש בעולת הבעל ששכבה עם איש שאינו בעלה היא אמורה להיות מוקעת. בעת הזאת יש נטיה להטות משפט של זאת בזאת וזה מעשה שהוא נגד עצת בורא עולם.

כמו בעניין ההומו. איש השוכב את זכר משכבי אישה הוא תועבה ועדיין מפלגות החרדים בחרו באוחנה להיות יו"ר כנסת ישראל.

מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר: משלי עשרים ואחד.

שהחברים של איוב באו לנחמו הם הבינו שאין ערך למילים– וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד— כל מילה מיותרת– וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר– המילה מותר היא ההפך ממחסור– בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר– כמו בשיר העצב אין לו סוף– כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד: