עדית סילמן כפולנסקי: כשהמהלך ששינה את ההיסטוריא הפוליטית לא מבטיח מקום במחנה המנצח.

מבוא

ישנם רגעים בפוליטיקה שבהם אדם אחד משנה את מהלך ההיסטוריא. לעיתים מדובר בראש ממשלה, ולעיתים במנהיג מפלגה גדולה. אך לפעמים דווקא דמות שנמצאת לכאורה בשורה השנית היא זו שמבצעת את המהלך שמטלטל את המערכת כולה.

עדית סילמן ופולנסקי מייצגים תופעה דומה. שניהם פעלו מתוך המחנה שאליו השתייכו, אך תרמו בפועל למחנה שמנגד. שניהם עוררו מחלוקת עמוקה בקרב המחנה שלהם. ושניהם, בסופו של דבר, גילו שהמחנה שנהנה מפעולותיהם אינו בהכרח מעניק להם מקום של כבוד לאורך זמן, אם בכלל.

עדית סילמן: מהקואליציה אל האופוזיציה

עדית סילמן נבחרה לכנסת כחלק מהמחנה שהקים את ממשלת השינוי. היא הייתה חברת קואליציא, נהנתה מהמעמד שהעניקה לה הממשלה ואף שימשה כיו"ר הקואליציא. מבחינת הציבור שבחר במפלגות הקואליציא, היה עליה לפעול למען יציבות הממשלה ולמען הצלחתה.

אולם ברגע האמת בחרה סילמן לפעול אחרת. פרישתה מהקואליציא הייתה נקודת המפנה שהובילה לערעור יציבות הממשלה ולבסוף לנפילתה. במובן הפוליטי, היא פעלה מתוך הקואליציא אך תרמה להצלחת האופוזיציא.

אפשר להתווכח על מניעיה. יש הרואים בכך צעד אידיאולוגי אמיץ, ויש הרואים בכך בגידה פוליטית.

אך ללא ספק מדובר בפוליטיקאית שפעלה מתוך הקואליציאלמען תוצאה ששירתה את האופוזיציא.

קשה לראות כיצד התהליך הפוליטי היה מתפתח באותו אופן ללא המהלך שביצעה. במובן הזה, היא הייתה אחת הדמויות המשמעותיות בדרך לחזרת הליכוד לשלטון. האצבע שלה הייתה הרבה יותר מעוד הצבעה בכנסת. היא הייתה חוליה מרכזית בשרשרת האירועים שהובילה למהפך פוליטי.

אלא שכמו שקורה פעמים רבות בפוליטיקה, מי שמאפשר את הניצחון אינו תמיד מי שנהנה ממנו. לאחר שהשינוי הפוליטי הושג, סילמן גילתה שמעמדה במחנה שניצח אינו מובטח רק בזכות תרומתה למהפך.

פולנסקי: מתוך המחנה היהודי למען שונאי ישראל