האדם מסוגל למנות דברים רבים, אך יש דברים שאין ביכולתו למנות. הכוכבים הם דוגמה לכך: האדם יכול לצפות בהם, לחקור אותם ולחשב את מספרם המשוער, אך אינו מסוגל למנות כל כוכב וכוכב ולקרוא לכולם בשמותיהם. יכולת זו נתונה לבורא עולם בלבד.
בספר תהלים מופיע הפסוק:
מֹונֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא:
גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:
תהלים
שני חלקי הפסוק מציבים זה לצד זה שני דברים שונים: מצד אחד, יכולתו של הבורא למנות את הכוכבים כולם ולקרוא לכל אחד מהם בשם; ומצד שני, תבונתו של הבורא, שאין לה מספר.
אין מדובר רק במספר גדול מכפי שהאדם מסוגל לתפוס. תבונת הבורא אינה כמות שאפשר למדוד או למנות. היא שייכת לעולמות האין־סוף, מעבר לגבולות ההבנה האנושית. האדם יכול למנות תוצרים, עצמים ותופעות, אך אין ביכולתו למנות את התבונה שממנה נבראו. גם כאשר הוא מצליח למדוד חלק מן הבריאה, אין בכך כדי למדוד את חכמת הבורא.
כאשר שלמה המלך מתבקש לבחור מה לבקש, הוא אינו מבקש עושר, אריכות ימים או נפש אויביו. הוא מבקש לב שומע, כדי שיוכל לשפוט את ישראל ולהבין בין טוב לרע.
בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבִישְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ:
מלכים
בקשתו של שלמה מבטאת את ההכרה בגבולות האדם ואת הצורך בתבונה שתאפשר לו לשפוט ולהבחין. לא די באיסוף ידיעות או בספירת נתונים; נדרשת יכולת להבין את משמעותם ולהבחין בין טוב לרע. המילים "להבין" ו"תבונה" מבטאות את אותה יכולת אנושית שהאדם מבקש לקבל, אך היא אינה משתווה לתבונת הבורא.
התורה מציבה את דבריה במקום אחר לגמרי: לא בשמים ולא מעבר לים, אלא בפיו ובלבבו של האדם, כדי שיוכל לעשותם.
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:
דברים
הדברים מדגישים כי הדרך לקיום המצווה אינה תלויה בחיפוש אחר סודות נסתרים או בשיטות חישוב שמבקשות לפענח את מה שמעבר להבנת האדם. התורה קרובה לאדם, בפיו ובלבבו, והיא נועדה לעשייה.
על המשל הזה:
בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: תהלים.
מניין האותיות — גבולות הבינה האנושית
יש מי שמונים אותיות, מחשבים את ערכן המספרי ומייחסים לסכומים משמעות רוחנית. לעיתים המספר הופך למפתח שבאמצעותו מבקשים לפרש מציאות, לקבוע סדר או להציב אדם במקום מסוים בתוך מניין שמונים אותו. או לשים אדם במקום אדם.
אולם מניין האותיות הוא פעולה אנושית. האדם הוא שמונה, האדם הוא שמעניק למספר משמעות, והאדם הוא שמבקש להסיק ממנו מסקנות. אין בכך כדי להפוך את החשבון לתבונת הבורא, ואין במספרים שהאדם יוצר כל משמעות רוחנית כזאת יוצרת בינה יש מאין כשם שקיבל שלמה מבורא עולם, כשם שקיבל בצלאל מבורא עולם.
ההבחנה היא בין יכולת האדם למנות דברים מסוימים לבין מה שאינו נתון למניינו. לא כל דבר ניתן לספירה אנושית, ובוודאי שאין בכוחו של מניין אותיות לתחום את תבונת הבורא או למדוד אותה.
בסיפור מפקד דוד, הספירה אינה מוצגת רק כפעולת מנייה. הכתוב מתאר כיצד השטן עומד על ישראל ומסית את דוד למנות את ישראל. יואב מזהיר את המלך מפני התוצאה: "לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל". כלומר, הספירה משמשת כאן אמצעי להאשמה נגד ישראל.
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל:
דברי הימים
הדגש אינו שכל ספירה אסורה, אלא שהמנייה יכולה לשמש כלי שבאמצעותו מסיתים ומביאים האשמה על ישראל. זהו ההקשר שבו מופיעה הספירה בסיפור דוד.
סיפור מגדל בבל מתאר בני אדם שהתאחדו בשפה אחת ובדברים אחדים, וביקשו לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים ולעשות להם שם. השפה המשותפת אפשרה להם להתארגן ולפעול יחד, עד שבורא עולם בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ.
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:
בראשית
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
בראשית
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
בראשית
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
בראשית
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:
בראשית
סיפור בבל מציג את השפה ואת השיטות שבני האדם מפתחים כאמצעי לארגון כוחם ולבניית שמם שלהם לעומת השפלה של מי שאינו הם, להם העמל לשם ולהם לאוון.
הנבואה בישעיהו מזכירה את שפת כנען במצרים, ובהמשך מתארת את ההכרה של מצרים בבורא עולם ואת הריפוי שיבוא לאחר המכה.
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיהוָה: וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:
ישעיהו
עמי כנען הם העמים שבורא עולם הוריש לנו מפניהם את הארץ הזאת ועליהם נאמר ככה:
אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ: לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: דברים.
וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ:
ביודעינו זאת, אפשר להבין ששפת כנען שהייתה שגורה במצרים, הייתה המחלה:
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת:
ובורא עולם ריפא את מצרים:
וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:
ישעיהו
גם מזמור תהלים מזכיר את יוסף ואת השפה שלא ידע:
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:
תהלים
תהלים מבהיר כי דברי הבורא, חוקיו ומשפטיו ניתנו ליעקב ולישראל:
מַגִּ֣יד (דברו) דְּבָרָ֣יו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:
לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן | לְכָל-גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל-יְדָע֗וּם הַֽלְלוּיָֽהּ:
תהלים
התורה וחוקיה אינם תוצר של מניין אנושי או של ניסיון למדוד את תבונת הבורא. הם דבריו וחוקיו שניתנו לישראל. האדם יכול ללמוד, להבין, למנות ולחקור, אך עליו להכיר בכך שיש גבול ליכולתו, ושאין ביכולתו להקיף את תבונת הבורא.
|