תפריט סגור

וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן–הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן–יְרֹחָ֧ם– אדם מן הישוב שלא היה מלך או שר או שופט שהיו לו– שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה– נורמטיבי..

מי היה אלקנה – אדם מן היישוב

סיפורם של אלקנה, חנה ופנינה פותח בפנינו חלון לחיי משפחה, לזוגיות, לרגישות אנושית ולמצוקה אישית. בניגוד לסיפורים על מלכים, מנהיגים, שופטים ומלחמות, כאן התורה אינה במרכז הסיפור, אלא חיי היום־יום של משפחה ישראלית.

כך פותח ספר שמואל את הסיפור:

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים" שמואל, פרשת חנה.

מי הוא אלקנה?

אדם מן היישוב. אדם שיש לו משפחה, שתי נשים וענייני יום־יום. אין הוא מוצג כאן כמלך, כשר או כשופט, אלא כאיש שמקום מושבו בהר אפרים ושמו ושושלתו מפורטים בפסוק.

התורה שבעל פה אינה נדרשת כאן כדי להבין את עיקר הסיפור. ספר שמואל עצמו מציג לנו את אלקנה דרך משפחתו, יחסיו עם שתי נשותיו והעלייה השנתית שלו לשילה.

אלקנה נשוי לשתי נשים: חנה ופנינה. לפנינה ילדים, ואילו לחנה אין ילדים.

מציאות משפחתית מורכבת, המזכירה במידת מה את בית יעקב, שבו היו רחל ולאה. גם כאן קיימת הבחנה בין אישה שיש לה ילדים לבין אישה שלא זכתה עדיין בפרי בטן.

אלא שבסיפור הזה מתגלה תכונה מיוחדת של אלקנה: הרגישות שלו לחנה.

אלקנה – רגישות מיוחדת כלפי חנה

הפסוקים הבאים מתארים את אורח חייו של אלקנה ואת העלייה הקבועה שלו לשילה:

"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי-סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ".

אלקנה עולה מדי שנה לשילה כדי להשתחוות ולזבוח ליהוה. במסגרת העלייה הזאת הוא מעניק מנות מזון לבני משפחתו.

לפנינה, אשתו השנייה, ולכל ילדיה הוא נותן מנות. לחנה הוא נותן מנה מיוחדת, המתוארת במילים:

"וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם".

הכתוב מסביר מדוע:

"כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב".

ובהמשך מציין את הסיבה למצוקתה:

"וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ".

יש כאן ביטוי לרגישות מיוחדת של אלקנה כלפי חנה. הוא יודע שאין לה ילדים, הוא אוהב אותה, והוא מעניק לה תשומת לב מיוחדת.

אפשר להמשיל זאת לדרך שבה אנו מתנהגים כלפי אדם שיש לו קושי מיוחד, או כלפי ילד חולה: לעיתים דווקא מי שזקוק ליותר תשומת לב מקבל יחס מיוחד, לא משום שאחרים אינם חשובים, אלא משום שאנו רואים את המצוקה שלו.

כך גם אלקנה. פנינה מקבלת מנות לה ולילדיה, ואילו חנה, שאין לה ילדים ושנושאת את כאב העקרות, מקבלת ממנו מנה מיוחדת.

אבל גם רגישותו של אלקנה אינה מצליחה להסיר את הכאב מלבה של חנה.

פנינה – הכאב שמעמיק בגלל ההשוואה

הכתוב מתאר את יחסה של פנינה אל חנה:

"וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי-סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ".

פנינה מכעיסה את חנה ומצערת אותה דווקא בשל העובדה שאין לה ילדים.

כאן אנו פוגשים כאב אנושי נוסף: לא די בכך שחנה מתמודדת עם העדר ילדים, היא גם נאלצת להתמודד עם ההשוואה המתמדת לפנינה ועם הפגיעה שמגיעה ממנה.

המצוקה אינה רק גופנית או משפחתית, אלא גם רגשית. חנה רואה את ילדיה של פנינה, מקבלת ממנה תזכורת מתמדת למצבה, ונאלצת להתמודד עם תחושת החסר.

הכתוב אינו מסתיר את הכאב הזה. הוא מתאר אותו באופן ישיר, ומראה כיצד המצב המשפחתי משפיע על התנהגותה ועל מצב רוחה של חנה.

חנה – מרת נפש, בכי ואובדן התיאבון

המשך הסיפור מציג את מצבה הרגשי של חנה:

"וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ".

חנה מתוארת כ"אִשָּׁה מָרַת נָפֶשׁ". היא בוכה ומתפללת, ומבקשת מהבורא לזכור אותה ולתת לה בן.

רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה | בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ

חנה המשילה את עקרותה לעוני.

חנה ועלי הכהן – לפעמים צריך להקשיב לפני ששופטים

בזמן שחנה מרבה להתפלל, עלי הכהן יושב במקומו ורואה את שפתיה נעות, אך אינו שומע קול:

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ:

עלי רואה את התנהגותה, אך מפרש אותה באופן שגוי. הוא חושב שהיא שיכורה ומוכיח אותה.

וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

אלא שחנה אינה שיכורה. היא אישה כואבת, המדברת אל לבה ושופכת את נפשה לפני הבורא ולכן תפילתה נראית של אישה מעורערת.

תגובתה של חנה לעלי חשובה במיוחד:

"וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה: אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה".

חנה מסבירה לו שהיא אינה שיכורה. היא אישה קשת רוח, הנמצאת במצוקה ושופכת את נפשה לפני בורא עולם אך מפה נלמד משהו על אורחות, תפילה שקולה לא נשמע היא תפילה לא נכונה, מראה של אישה ששפתיה נעות ללא קול נחשב למראה של אישה שיכורה.

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ:

ברכת עלי

לאחר שחנה משתפת את עלי בתחושותיה, הוא משיב לה:

"וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלתְּ מֵעִמּוֹ".

חנה מקבלת את דבריו ומשיבה:

"וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד".

הכתוב אינו אומר רק שחנה הפסיקה לבכות, אלא שפניה השתנו. עד אותו רגע היא הייתה מרת נפש, בוכה, כעוסה וחסרת מנוח. לאחר השיחה עם עלי וברכתו היא הולכת לדרכה, אוכלת ופניה אינן עוד כפי שהיו.

"וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד".

אפשר לומר בלשון ימינו: באה בפנים נפולות, עם פרצוף חמוץ, ויצאה בפנים אחרות.

סוף טוב – לידתו של שמואל

לאחר תפילת חנה, שיחתה עם עלי וברכתו, הסיפור ממשיך:

"וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה: וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו".

אלקנה וחנה חוזרים לביתם הרמתה, ובורא עולם זוכר את חנה.

לאחר מכן היא הרה ויולדת בן, וקוראת את שמו שמואל:

"כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו".

גם הנדר שנדרה נשאר חלק מהמשך הסיפור ומהקדשת שמואל לעבודת הבורא.

כך מסתיים הפרק הראשון בסיפור שמואל, שמתחיל בבית משפחה רגיל, במצוקת עקרות ובכאב אישי, ומוביל להולדת אחד האנשים החשובים בתולדות ישראל.