אחד מעקרונות היסוד של משפט צדק הוא שאין לשפוט אדם שלא בהתאם למעמדו, לנסיבותיו ולדין החל עליו. שפיטת אדם מחייבת לבחון מיהו האדם העומד לדין, מה מעמדו המשפטי, מהן נסיבות המעשה ומהו החוק שעל פיו יש לשפוט אותו.
אדם מן היישוב אינו נשפט על פי מערכת המשפט והחוקים המיוחדים החלים על נשיא המדינה. גם אם אדם מן היישוב ונשיא המדינה ביצעו לכאורה אותה עבירה, אין משמעות הדבר שמעמדם המשפטי זהה ושכל הוראות הדין החלות על האחד חלות בהכרח גם על האחר. מעמדו של האדם הוא חלק מן המסגרת המשפטית שבתוכה נבחן המעשה.
אותו עיקרון נכון גם ביחס למעמד האישי. אישה שאינה בעולת בעל אינה יכולה להישפט על עבירה המוגדרת כבעילת אשת איש, כאילו הייתה בעולת בעל. אי אפשר לייחס לה מעמד אישי שאינו שלה, וממילא אי אפשר להחיל עליה דין המתייחס למעמד הזה.
כך גם במעמד הכלכלי. העני אינו עשיר, ואין להתעלם ממצבו הכלכלי כאשר הדין מביא בחשבון את מצבו של האדם ואת הנסיבות שבהן הוא עומד למשפט. אין להחליף בין מעמדו של העני למעמדו של העשיר, ואין להחיל על אדם את אמות המידה של מי שנמצא במצב אחר.
אין משמעות הדבר שכל אדם מקבל דין לפי רצונו או שהחוק משתנה לפי זהותו. משמעות הדבר היא שהמשפט צריך לבחון את האדם כפי שהוא, ולא לייחס לו מעמד, נסיבות או מעשים שאינם שלו.
אותו עיקרון עולה גם מן המקורות המקראיים העוסקים במצרים ובכנען. התורה מבחינה בין מעשי העמים, והנבואה אף מתארת עתיד שבו מצרים זוכה להכרה ולברכה. מכאן עולה השאלה כיצד ניתן לשפוט אדם או עם על פי דין המתייחס למעשים ולנסיבות של אחר.
ההבחנה בין מעשי מצרים למעשי כנען
התורה מציבה את מצרים ואת כנען כשתי ארצות נפרדות, ומצווה על ישראל שלא לעשות כמעשיהן:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ: אֶת-מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:
ויקרא, פרשת קדושים.
התורה מציינת בנפרד את ארץ מצרים ואת ארץ כנען. בהמשך היא מפרטת את המעשים שבגינם נטמאה הארץ, ומייחסת אותם לאנשי הארץ שישבו בה לפני ישראל.
מכאן חשיבות ההבחנה: אין להסתפק בכותרת כללית של חטאי העמים, אלא יש לבחון מהם המעשים המיוחסים לכל אחד מהם. אם התורה מפרטת מעשים מסוימים ומייחסת אותם לאנשי כנען, אין בכך היתר לייחס את אותם המעשים למצרים, או לכל אדם אחר, ללא הבחנה.
חטאי כנען: הדין מתייחס למעשים מוגדרים
אלה חטאי כנען:
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת-אָבִ֨יךָ֙ א֣וֹ בַת-אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן: עֶרְוַ֤ת בַּת-בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת-בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָֽתְךָ֖ הֵֽנָּה: עֶרְוַ֨ת בַּת-אֵשֶׁ֤ת אָבִ֨יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחֽוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי-שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא:עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל-אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא:עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ:עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת-אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת-בַּת-בְּנָ֞הּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַֽׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא: וְאִשָּׁ֥ה אֶל-אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ: וְאֶל-אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ: וְאֶל-אֵ֨שֶׁת֙ עֲמִ֣יתְךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ: וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא-תִתֵּ֖ן לְהַֽעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת-שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: וְאֶ֨ת-זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּֽוֹעֵבָ֖ה הִֽוא:וּבְכָל-בְּהֵמָ֛ה לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה-בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא: אַל-תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל-אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל-אֵ֨לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם: וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָֽאֶפְקֹ֥ד עֲוֹנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת-יֽשְׁבֶֽיהָ: וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶֽם: כִּ֚י אֶת-כָּל-הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ: וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת-הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם: כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
ויקרא, פרשת קדושים.
התורה אינה מציגה כאן עבירה אחת כללית, אלא מפרטת מעשים שונים, ומבחינה ביניהם. בין היתר, היא מתייחסת בנפרד למעמד של אישה נשואה ולמעשים המוגדרים ביחס אליה.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד כאשר מבקשים לדון במעמדו של אדם. אם הגדרת העבירה תלויה במעמד אישי מסוים, אי אפשר להחיל את אותה הגדרה על אדם שמעמדו שונה.
כך, למשל, בעילת אשת איש אינה זהה מבחינת הגדרתה ליחסי אישות עם אישה שאינה נשואה. אין אפשרות לשפוט אישה שאינה בעולת בעל כאילו היא בעולת בעל, ואין אפשרות להחיל על אדם דין המתייחס למעמד שאינו מתקיים בו.
המשפט אינו יכול להתעלם מן ההבדל בין המקרים, משום שהמעמד האישי הוא חלק מהגדרת המעשה שעליו דנים.
קורבן האדם וההבחנה בין סוגי המעשים
גם זה חטאי כנען:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל-נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל-נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהוָֹ֖ה לְעֹלָֽה: לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים:
ויקרא, פרשת קדושים.
בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים.
לא אדם, כפי שהיו מקריבים הכנענים:
וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם: וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ:
תהילים.
וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים:
וַיִּשְׁפְּכוּ דַּם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן:
ההבחנה בין קורבן מן הבקר, הכבשים והעזים לבין הקרבת בני אדם היא הבחנה מהותית. אין מדובר באותו מעשה, ואין אפשרות לטשטש את ההבדל ביניהם.
התורה והמקרא מתארים את הקרבת הבנים והבנות כמעשה המיוחס לעובדי עצבי כנען. גם כאן נדרשת שפיטה מדויקת: יש לזהות את המעשה, את עושה המעשה ואת נסיבותיו, ולא להחליף ביניהם.
מצרים אינה כנען: אין לשפוט עם על פי מעשי עם אחר
משכך נשאלת השאלה: מה הכוונה לחטאי מצרים, כאשר לנוכח האמור בספר בראשית ובספר ישעיהו אנו למדים שחטאי מצרים אינם כחטאי כנען?
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיהוָה: וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם: בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל:
ישעיהו.
גם מצרים ברבות הימים, כישראל, צעקה מפני לוחצים, כפי שישראל צעקו מפני מצרים.
כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.
וכשם שהושיע בורא עולם את ישראל, הוא הושיע גם את מצרים.
וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה.
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם.
גם הם עדים:
וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ.
ישעיהו מתאר את מצרים לא כעם שמעמדו נקבע לנצח על פי מעשיו בעבר, אלא כעם שיש לו עתיד של הכרה ביהוה, ישועה וברכה.
הנבואה אף מציבה את מצרים, אשור וישראל יחד:
"בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל".
המשמעות לעניין שפיטת אדם ברורה: אין לשפוט את מצרים על פי מעשיהם של הכנענים, כשם שאין לשפוט אדם על פי עבירה שביצע אדם אחר.
השעבוד במצרים והאיסור לשעבד אחרים
ומשכך נלמד שהעבדות, כשם שהעבידו המצרים את ישראל, אסורה בארץ הזאת. בארץ הזאת עם ישראל הוא עבד של בורא עולם ולא של הלוחצים האלה.
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַֽעַמְסֵֽס:
שמות.
אם בורא עולם הושיע אותנו מזאת, ברור שגם לנו אסור לעשות זאת.
אין כל היגיון שעם ישראל יהיה עבד של אדם ולא עבד של בורא עולם בארץ אותה נתן בורא עולם לעם ישראל.
היציאה מעבדות מצרים מחייבת שלא להפוך את חירותנו להצדקה לשעבודו של אדם אחר. אין אדם רשאי להעתיק מעשה שנעשה בו ולבצעו באחר, כאילו עצם היותו בעבר נפגע מעניקה לו היתר לעשות את אותו הדבר.
דרך ארץ אינה יכולה להכשיר מעשה האסור בתורה
ואם נאמר ש:
וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ:
אז ברור שדרך ארץ שסותרת דבר תורה אינה קודמת לתורה.
משכך, אתה לא יכול לומר שמשכב של בעולת בעל עם איש שאינו בעלה הוא דרך ארץ ולכן הוא משכב מותר.
אתה לא יכול לומר שמשכב של איש עם זכר כמשכבי אישה הוא דרך ארץ ולכן הוא משכב מותר.
המעשה נבחן על פי הגדרתו ועל פי הדין המתייחס אליו, ולא על פי השם שמעניקים לו. באותה מידה, אין להרחיב איסור מעבר להגדרתו ולהחיל אותו על מי שאינו נמצא במעמד שאליו מתייחס הדין.
אין לייחס את ירושת הארץ לצדקת ישראל
אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ:
דברים.
אם על זאת בורא עולם הוריש לך את הארץ, ברור שאתה לא יכול לקיים זאת בארץ הזאת.
הגויים האלה נהגו להקריב אדם לחטאיהם האלה, ופה נראית רשעותם של אלה.
וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: וַיִּשְׁפְּכוּ דָּם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם: וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ: וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם:
תהילים.
כנלמד מזאת, ברור שהחוטאים האלה לא יכולים לייחס את ההקרבה הזאת כתשועת בורא עולם.
סיכום: המשפט חייב להתאים לאדם הנידון
העיקרון העולה מן הדברים הוא שאין לשפוט אדם שלא כמשפטו. אין להחיל על אדם מעמד משפטי שאינו שלו, אין לייחס לו עבירה שאינה מתאימה למעמדו האישי, ואין להתעלם מנסיבותיו כאשר הן רלוונטיות לדין.
אדם מן היישוב אינו נשיא, אישה שאינה בעולת בעל אינה בעולת בעל, העני אינו עשיר, ומצרים אינה כנען.
בכל אחד מן המקרים האלה נדרשת הבחנה בין המעמדות ובין הנסיבות. אין די בכך ששני אנשים עשו לכאורה מעשה דומה כדי לקבוע שהם עומדים באותו מצב משפטי. יש לבחון את המעמד, את הגדרת העבירה, את הנסיבות ואת הדין החל על כל אחד מהם.
גם ביחס לעמים, אין להחיל על עם את מעשיו של עם אחר. התורה מייחסת לאנשי כנען מעשים מסוימים, ואילו ישעיהו מתאר את מצרים בעתיד כמי שתזבח לבורא עולם כשם שזובחים לבורא עולם ותזכה לברכה. אין לערבב בין שתי התיאורים, ואין לשפוט את מצרים כאילו הייתה כנען.
המשפט אינו יכול להתקיים על בסיס הכללות, החלפת זהויות או ייחוס מעשים שאינם של האדם העומד לדין. משפט צדק מחייב לראות את האדם כפי שהוא, להכיר במעמדו ולבחון את מעשיו על פי הדין המתאים לו.
לא שופטים אדם על פי מעמדו של אחר, לא דנים אישה כאילו הייתה אישה אחרת, לא דנים עני כאילו הוא עשיר, ולא שופטים עם על פי חטאיו של עם אחר.
זהו עיקרו של משפט שאינו מעוות את דינו של האדם: שפיטת אדם כמשפטו.
מאמר מחזק:
|