קריאת שמות במקרא: ביטוי למשילות, אחריות ומשמעות

קריאת שם במקרא אינה רק זיהוי של אדם או מקום, אלא ביטוי למשילות, לאחריות ולמתן משמעות. פעמים רבות השם משקף את מהותו של האדם, את נסיבות היווצרותו, את הזיכרון שמבקשים להנציח או את הקשר שבין האדם לבין הדבר שעליו הוא מופקד.

בפרשת מטות־מסעי, לאחר שבני גד ובני ראובן מקבלים את נחלתם בעבר הירדן, מספרת התורה:

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ: במדבר- פרשת מטות מסעי.

לכאורה מדובר בפרט טכני בלבד: השבטים בנו ערים והעניקו להן שמות. אולם התורה מבקשת ללמד כאן רעיון רחב ועמוק יותר. האדם אינו רק בונה ומיישב, אלא גם מעניק זהות ומשמעות למקום שבו הוא חי ופועל. הענקת השם היא חלק מן המשילות והאחריות על המקום.

המשילות שניתנה לאדם מאת הבורא

יסודו של רעיון זה מצוי כבר בסיפור הבריאה. כאשר ברא בורא עולם את האדם, הוא העניק לו מעמד מיוחד ותפקיד בעולם:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית )

ובהמשך:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית)

פסוקים אלה מלמדים שמשילותו של האדם בעולם אינה נובעת מכוח שנטל לעצמו, אלא מציווי מפורש של הבורא. בורא עולם הפקיד בידיו את האחריות על הארץ ועל החיים שבה. משום כך המשילות המקראית אינה רישיון לניצול, אלא חובה של אחריות, סדר וניהול נכון של הבריאה.

קריאת השמות כמימוש המשילות

בהמשך מתואר אחד הביטויים הראשונים של המשילות שניתנה לאדם:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית)

האדם הראשון אינו רק צופה בבריאה. הוא מתבונן בה, מבחין בין יצור ליצור ומעניק לכל אחד שם המתאים לזהותו. עצם פעולת הענקת השם היא ביטוי למשילות שניתנה לו מאת בורא עולם, מאת בוראו. באמצעות השם האדם מסדר את עולמו, מגדיר אותו ומעניק לו משמעות.

כך גם בפרשת מטות־מסעי. בני גד ובני ראובן אינם מסתפקים בבניית הערים. הם גם מעניקים להן שמות. בכך הם מבטאים קשר למקום, אחריות עליו וזהות חדשה שהם מעניקים לו.

מן קריאת שמות בעלי החיים אל קריאת שמה של האישה

מעניין שהתורה אינה עוצרת בקריאת השמות לבעלי החיים. באותה נשימה היא מלמדת על בדידותו של האדם:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית).

תוך כדי התבוננותו בבעלי החיים ובבני זוגם, מתברר שלאדם עצמו אין בת זוג הראויה שיכולה לענות לשם הנכון לו להיות עזר כנגדו. משום כך מספרת התורה:

"וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית).

כאשר האדם פוגש לראשונה את האישה, הוא מעניק גם לה שם:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית).

לראשונה בתורה, האדם מסביר בעצמו את ההיגיון שמאחורי השם. אין מדובר בשם אקראי. "אישה" נקראת כך משום שהיא קשורה אל ה"איש" שממנו נלקחה. שוב אנו רואות שהשם במקרא מבטא מהות וקשר פנימי.

בהמשך מעניק האדם לאשתו שם נוסף:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית).

גם כאן התורה מסבירה את משמעות השם. חוה נקראת כך משום שהיא עתידה להיות "אֵם כָּל חָי". השם מבטא ייעוד ותפקיד.

רצף הפסוקים מלמד שהענקת שמות אינה פעולה שולית. תחילה ניתנת לאדם משילות בעולם, לאחר מכן הוא קורא שמות לבעלי החיים, אחר כך לאישה, ולבסוף גם לחוה. התורה מציגה את קריאת השמות כחלק בלתי נפרד מתפקידו של האדם להבין את המציאות ולהעניק לה משמעות.

השם במקרא נושא משמעות

במקרים רבים בתנ"ך השם אינו מקרי אלא נושא רעיון, זיכרון או מסר.

כך נאמר על ישמעאל:

"וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ" (בראשית).

השם משמר את זכר שמיעת מצוקתה של הגר.

על שמואל נאמר:

"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו" (שמואל).

חנה קושרת את שמו של בנה אל תפילתה ואל תשובת יהוה לבקשתה.

כך גם בת פרעה מעניקה למשה את שמו:

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות).

השם מנציח את נסיבות הצלתו מן המים.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהתורה מלמדת את ההיגיון העומד מאחורי השמות. השם מבטא זיכרון, ייעוד, הודיה, הצלה, תקווה או קשר בין האדם לבין יהוה.

כל השפה האנושית בנויה על שמות

העיון במשמעות השם מוביל להבנה רחבה עוד יותר. לא רק שמותיהם של אנשים, בעלי חיים וערים הם שמות. למעשה, השפה האנושית כולה בנויה ממערכת עצומה של שמות.

האדם משתמש בשפה שבפיו ומתוכה הוא יוצר שמות חדשים. הוא מעניק שמות לילדיו, לעריו, לעסקיו, לבעלי החיים שברשותו ואף לרעיונות ולהמצאות חדשות.

כאשר מופיעה מציאות חדשה, האדם מרחיב את השפה באמצעות מילים חדשות. כך למשל חודש בעברית הביטוי "שח־רחוק" עבור הטלפון. השם החדש נבנה ממילים קיימות ומתאר את מהות המכשיר: שיחה עם אדם הנמצא במרחק.

תהליך זה מלווה את האנושות כולה. אוצר המילים מתרחב ללא הרף משום שהאדם ממשיך לפגוש מציאויות חדשות ולהעניק להן שמות חדשים.

כל מילה היא למעשה שם

מכאן ניתן להגיע לתובנה עמוקה אף יותר: כל מילה בלשון היא למעשה שם.

המילה "עץ" היא השם שניתן לסוג מסוים של צומח. המילה "אבן" היא השם שניתן לסוג מסוים של חומר. "הר", "נהר", "ים", "בית", "דרך", "שמים" ו"ארץ" הם כולם שמות שניתנו לדברים במציאות כדי שניתן יהיה לזהותם, להבדילם ולהבין על מה מדובר.

למעשה, השפה כולה היא מערכת של שמות. כל מילה היא ניסיון אנושי להגדיר חלק מן המציאות ולהעניק לו משמעות. באמצעות המילים האדם ממיין את העולם, מתאר אותו, מבין אותו ומתקשר עם הזולת.

אפשר לראות בכך המשך ישיר למעשהו של האדם הראשון. כשם שהוא קרא שמות לברואים שסביבו, כך כל בני האדם בכל דור ממשיכים לקרוא שמות לדברים חדשים, למושגים חדשים ולהמצאות חדשות. הלשון איננה אלא מפה עצומה של שמות שבאמצעותה האדם מארגן את עולמו.

מגדל בבל: השפה, השם ופיזור האנושות

חשיבותה של השפה מתבררת ביתר שאת בסיפור מגדל בבל. לאחר המבול מספרת התורה:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית).

לכל בני האדם הייתה שפה אחת. מערכת השמות והמושגים הייתה משותפת לכולם. לכן יכלו לפעול יחד מתוך הבנה מלאה.

בני האדם אמרו:

"הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).

גם כאן מופיע מושג מרכזי במאמרנו: השם. אנשי דור הפלגה ביקשו לא רק לבנות מגדל אלא גם "לעשות שם", להותיר זיכרון, כוח וזהות משותפת. במקרה הזה הייתה לעומתיות- השם להם לעומת מי שהם אינם הם:

על כך נאמר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית).

הפסוק מדגיש את עוצמתה של השפה המשותפת. השפה מעניקה לבני האדם יכולת לחשוב יחד, לתכנן יחד ולפעול יחד.

לכן אמר בורא עולם:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית).

והתורה מסיימת:

"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).

שוב אנו פוגשים את הקשר שבין מאורע לשם. העיר נקראת "בבל" משום ששם "בָּלַל יְהוָה" את שפת כל הארץ. השם מנציח את שאירע במקום ומעניק לו משמעות לדורות.

סיפור בבל מלמד שהשפה עצמה היא אחד הכלים הגדולים שהעניק יהוה לאדם. כאשר נבללו השפות, נוצרו מערכות שונות של שמות ומילים, אך העיקרון נותר זהה: בכל שפה האדם ממשיך להגדיר את עולמו באמצעות שמות.

סיכום

כאשר התורה מספרת בפרשת מטות־מסעי:

"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ",

אין זו הערה טכנית בלבד. זהו ביטוי לאחת היכולות היסודיות ביותר שהעניק יהוה לאדם.

האדם נברא בצלם אֱלֹהִים וקיבל מאת בוראו משילות על הארץ. אחת הדרכים שבהן מתבטאת משילות זו היא היכולת לקרוא בשם, להגדיר, להבחין ולהעניק משמעות. מכוח יכולת זו הוא קורא שמות לבעלי החיים, לאישה, לילדיו, לעריו, לעסקיו ולהמצאותיו.

מן הרגע שבו קרא האדם הראשון שמות לברואים, דרך קריאת שמה של האישה, שמותיהם של ישמעאל, שמואל ומשה, דרך הערים שנבנו בנחלת בני ישראל, ועד לסיפור מגדל בבל ופיצול הלשונות, חוזר ועולה אותו עיקרון: השם איננו פרט טכני אלא ביטוי להבנת המציאות.

לא רק השמות הפרטיים הם שמות. כל מילה בלשון היא שם לדבר מה במציאות. השפה כולה בנויה מרשת עצומה של שמות שבאמצעותם האדם מסדר את עולמו, מבין אותו ומעניק לו משמעות.

השם, אם כן, איננו רק אמצעי זיהוי. הוא ביטוי למשילות, לאחריות, לזיכרון, לזהות ולהבנת העולם. באמצעות מתן שמות משתתף האדם, שנברא בצלם אֱלֹהִים, במעשה מתמשך של הענקת משמעות לבריאה שברא יהוה.