חלקם של הלוחמים וחלקם של השומרים: משפטו של דוד המלך על חלוקת השלל

בפרשה זו מת שאול, ודוד ממשיך בדרכו כמנהיג וכמפקד צבאי. לאחר המלחמה בעמלק מתגלה בפרק עיקרון משפטי שקבע דוד: חלוקת השלל באופן שווה בין היוצאים לקרב לבין הנשארים לשמור על הכלים.

שש מאות יצאו לדרך – שש מאות נותרו

דוד המלך נס מפני שאול עם שש מאות אנשיו מתחילת הדרך. כעת, לאחר מות שאול, ולאחר מלחמות נוספות שניהל, ובהן המלחמה בעמלק, אנו מוצאים אותו עדיין עם שש מאות אנשי חייל.

כך מתאר הכתוב את יציאתו של דוד למרדף אחר העמלקים:

וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֤וּא וְשֵׁשׁ–מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד–נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ:

וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע–מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵעֲבֹ֖ר אֶת–נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר:

דוד יצא עם שש מאות אנשי חייל וחזר עם שש מאות אנשי חייל.

משפט חלוקת השלל – חלקם של הלוחמים וחלקם של השומרים

לאחר הניצחון על העמלקים חזרו לוחמי צבא דוד עם שלל רב.

וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת–שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד: וְלֹ֣א נֶעְדַּר–לָ֠הֶם מִן–הַקָּטֹ֨ן וְעַד–הַגָּד֜וֹל וְעַד–בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד: וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת–כָּל–הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד:

אלא שהניצחון הוליד גם מחלוקת פנימית בשורות הצבא.

חלק מהאנשים שיצאו עם דוד למלחמה טענו כי אלה שלא השתתפו בקרב אינם זכאים לקבל חלק מהשלל.

כך מתוארת המחלוקת ואת הכרעתו של דוד:

וַיַּ֜עַן כָּל–אִֽישׁ–רָ֣ע וּבְלִיַּ֗עַל מֵֽהָאֲנָשִׁים֮ אֲשֶׁ֣ר הָלְכ֣וּ עִם–דָּוִד֒ וַיֹּאמְר֗וּ יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר לֹֽא–הָלְכ֣וּ עִמִּ֔י לֹֽא–נִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם מֵהַשָּׁלָ֖ל אֲשֶׁ֣ר הִצַּ֑לְנוּ כִּֽי–אִ֤ם–אִֽישׁ אֶת–אִשְׁתּוֹ֙ וְאֶת–בָּנָ֔יו וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:

דוד אינו מקבל את עמדתם ומשיב להם:

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד לֹֽא–תַעֲשׂ֥וּ כֵ֖ן אֶחָ֑י אֵ֠ת אֲשֶׁר–נָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ וַיִּשְׁמֹ֣ר אֹתָ֔נוּ וַיִּתֵּ֗ן אֶֽת–הַגְּד֛וּד הַבָּ֥א עָלֵ֖ינוּ בְּיָדֵֽנוּ:

וּמִי֙ יִשְׁמַ֣ע לָכֶ֔ם לַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

דוד פוסק כי חלקם של השומרים יהיה שווה לחלקם של היוצאים לקרב. גם מי שלא השתתף בלחימה בפועל, אך נשאר לשמור על הכלים, נחשב לחלק בלתי נפרד מהמערכה.

הרי מה קרה כאן?

היה קרב, והצבא התחלק לשני מחנות: מחנה אחד יצא להילחם, והמחנה השני נשאר לשמור על הכלים.

לאחר הניצחון, הלוחמים שהביאו את השלל טענו כי רק הם זכאים ליהנות ממנו.

הדבר עורר מחלוקת, ומשכך הובא העניין להכרעת המפקד, דוד, שעדיין לא הומלך למלך.

אפשר לראות בכך מעין משפט שדה: מחלוקת שהובאה להכרעת המפקד, והוא פסק בה.

החלק של השומרים שווה לחלקם של הלוחמים. גם השמירה על הכלים היא חלק מהמאמץ המלחמתי, משום שהצבא זקוק למי שישמור על הציוד בזמן שחלק מהאנשים יוצאים לקרב.

אפשר להשוות זאת גם למציאות של ימינו: פיקוד העורף, מערכי לוגיסטיקה, משק לשעת חירום וכל אותם כוחות ומערכות שאינם נמצאים בהכרח בחזית, אך מאפשרים לכוחות הלוחמים לבצע את משימתם.

הכרעה שהפכה לחוק בישראל

דוד לא הסתפק בהכרעה נקודתית במחלוקת שהתעוררה באותו יום. הכתוב מעיד כי הוא קבע את העיקרון כחוק וכמשפט בישראל:

וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

כלומר, ההכרעה של דוד לא נותרה רק פתרון למחלוקת בין אנשיו. היא הפכה לכלל קבוע: היוצאים למלחמה והנשארים לשמור על הכלים חולקים בשלל יחד.

הפסוק המרכזי, שמבטא את העיקרון שקבע דוד, הוא:

כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

חלוקת השלל גם לזקני יהודה

דוד חוזר לצקלג, אך חלוקת השלל אינה מסתיימת באנשי הצבא בלבד. הוא שולח חלק מהשלל גם לזקני יהודה, במקומות שבהם התהלך הוא ואנשיו במהלך השנים.

כך מתאר הכתוב:

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה:

לַאֲשֶׁ֧ר בְּבֵֽית–אֵ֛ל וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּרָמֽוֹת–נֶ֖גֶב וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּיַתִּֽר:

וְלַאֲשֶׁ֧ר בַּעֲרֹעֵ֛ר וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּשִֽׂפְמ֖וֹת וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּאֶשְׁתְּמֹֽעַ:

וְלַאֲשֶׁ֣ר בְּרָכָ֗ל וְלַֽאֲשֶׁר֙ בְּעָרֵ֣י הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י הַקֵּינִֽי:

וְלַאֲשֶׁ֧ר בְּחָרְמָ֛ה וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבוֹר–עָשָׁ֖ן וְלַאֲשֶׁ֥ר בַּעֲתָֽךְ:

וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וּֽלְכָל–הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר–הִתְהַלֶּךְ–שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו:

דוד מחלק את השלל גם לזקני יהודה, לרעיו וליישובים שבהם התהלך הוא ואנשיו.

הוא אינו מסתפק בחלוקה בין הלוחמים לבין השומרים על הכלים, אלא שולח ברכה משלל אויבי הבורא גם לאותם מקומות ולאנשים שהיו קשורים לדרכו ולמסעותיו.

הכתוב מדגיש את עצם המעשה ואת רשימת המקומות שאליהם נשלחה הברכה:

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה:

משפטו של דוד – סוגיה שנוגעת גם לימינו

בפרק הזה אנו פוגשים הכרעה של דוד, עוד בטרם הומלך למלך, בסוגיה הנוגעת לחלוקת משאבים, לאחר מלחמה.

מצד אחד עומדים הלוחמים שיצאו לקרב וסיכנו את חייהם; מצד שני עומדים האנשים שנשארו לשמור על הכלים, ומילאו תפקיד חיוני שאפשר את המשך הלחימה.

דוד קובע כי אין להפריד ביניהם בכל הנוגע לחלוקת השלל: שניהם חלק מהמערכה, ושניהם זכאים לחלק שווה.

גם חלוקת השלל לזקני יהודה ולמקומות שבהם התהלך דוד ואנשיו היא חלק מהתמונה שמציג הפרק.

אפשר לראות כי גם בימינו יש סוגיות משפטיות וחברתיות הנידונות ברוח העיקרון הזה: מי נחשב שותף במאמץ המשותף, כיצד מכירים בתרומתם של מי שאינם נמצאים בחזית, וכיצד מחלקים את המשאבים ואת פירות ההצלחה בין המשתתפים במאמץ.

זהו משפטו של דוד: חלקם של היוצאים למלחמה וחלקם של היושבים על הכלים – יחדיו יחלקו.