תפריט סגור

דוד במחנה פלשתים ערב מלחמת פלישתים בישראל- פרשה זו מלמדת על המתח שבין אמון אישי לבין תפיסת נאמנות לאומית בעת מלחמה.

פרשת מות שאול: דוד במחנה פלשתים ערב המלחמה

מבוא

אחד האירועים המורכבים ביותר בתולדות דוד המלך מתרחש ערב מלחמת הפלשתים בישראל, המלחמה שבסופה נפל שאול המלך בגלבוע. באותה שעה נמצא דוד במצב יוצא דופן: בעוד הפלשתים נערכים למלחמה נגד ישראל, דוד ואנשיו שוהים בתוך מחנה הפלשתים תחת חסותו של אכיש מלך גת. מצב זה מעמיד את דוד במרכז מתח בין נאמנותו לעמו לבין מעמדו אצל מלך פלשתים שהעניק לו מקלט והגנה.

הפרשה מתארת את האמון שרכש אכיש לדוד, את חשדם של סרני הפלשתים ואת הדרך שבה נמנע בסופו של דבר שיתופו של דוד במלחמה נגד ישראל.

התכנסות מחנות המלחמה

לאחר שנדברו ביניהם אכיש מלך פלשתים וסרני הפלשתים על העלייה למלחמה בישראל, התכנסו מחנות הפלשתים באפקה לקראת היציאה לקרב. מנגד חנו בני ישראל בעין אשר ביזרעאל. גם דוד ואנשיו היו באותה שעה עם מחנה הפלשתים, כחלק מן המערך הצבאי שנאסף לקראת המערכה הגדולה.

וַיִּקְבְּצ֧וּ פְלִשְׁתִּ֛ים אֶת–כָּל–מַחֲנֵיהֶ֖ם אֲפֵ֑קָה וְיִשְׂרָאֵ֣ל חֹנִ֔ים בַּעַ֖יִן אֲשֶׁ֥ר בְּיִזְרְעֶֽאל: וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ עֹֽבְרִ֔ים לְמֵא֖וֹת וְלַאֲלָפִ֑ים וְדָוִ֣ד וַאֲנָשָׁ֗יו עֹֽבְרִ֛ים בָּאַחֲרֹנָ֖ה עִם–אָכִֽישׁ: שמואל, פרשת מות שאול.

מעמדו של דוד במחנה הפלשתי

מיקומו של דוד במחנה הפלשתי אינו מקרי. כמי ששימש כשומר ראשו של אכיש, הוצב דוד עם אחרוני המחנה, לצד המלך עצמו. מקום זה לא היה בין הלוחמים המסתערים בחזית, אלא במקום שבו שהו המלך ואנשי הפיקוד.

וְדָוִ֣ד וַאֲנָשָׁ֗יו עֹֽבְרִ֛ים בָּאַחֲרֹנָ֖ה עִם–אָכִֽישׁ:

מעמד זה נבע מן האמון הרב שרחש אכיש לדוד. לאחר שדוד קיבל מקלט אצל הפלשתים, הפך בעיני אכיש לאדם נאמן שניתן לסמוך עליו. משום כך דרש ממנו להצטרף למחנה היוצא למלחמה והבטיח להעמידו בתפקיד הקרוב ביותר אליו.

וַֽיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וַיִּקְבְּצ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת–מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְהִלָּחֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל–דָּוִ֔ד יָדֹ֣עַ תֵּדַ֗ע כִּ֤י אִתִּי֙ תֵּצֵ֣א בַֽמַּחֲנֶ֔ה אַתָּ֖ה וַאֲנָשֶֽׁיךָ: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–אָכִ֔ישׁ לָכֵן֙ אַתָּ֣ה תֵדַ֔ע אֵ֥ת אֲשֶׁר–יַעֲשֶׂ֖ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל–דָּוִ֔ד לָכֵ֗ן שֹׁמֵ֧ר לְרֹאשִׁ֛י אֲשִֽׂימְךָ֖ כָּל–הַיָּמִֽים: שמואל, פרשת מות שאול.

תמיהת סרני פלשתים

כאשר עברו סרני הפלשתים על פני יחידות הצבא השונות וראו את דוד ואנשיו במחנה, התעוררה אצלם תמיהה גדולה. בעיניהם היה זה מראה חריג: עברים נמצאים בתוך צבא פלשתים העומד לצאת למלחמה נגד ישראל.

לכן פנו אל אכיש ושאלו אותו לפשר נוכחותם של אותם עברים.

וַיֹּֽאמְרוּ֙ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים מָ֖ה הָעִבְרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֨אמֶר אָכִ֜ישׁ אֶל–שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים הֲלֽוֹא–זֶ֨ה דָוִ֜ד עֶ֣בֶד | שָׁא֣וּל מֶֽלֶךְ–יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה אִתִּי֙ זֶ֤ה יָמִים֙ אוֹ–זֶ֣ה שָׁנִ֔ים וְלֹֽא–מָצָ֤אתִי בוֹ֙ מְא֔וּמָה מִיּ֥וֹם נָפְל֖וֹ עַד–הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: שמואל, פרשת מות שאול.

אכיש השיב כי דוד חי עמו זמן רב וכי במשך כל התקופה הזאת לא מצא בו כל פגם. מבחינתו, דוד הוכיח נאמנות מלאה ולכן אין כל סיבה לחשוש ממנו.

זכרו של דוד כמכה פלשתים

אולם סרני פלשתים לא קיבלו את דבריו של אכיש. הם לא ראו בדוד פליט מדיני בלבד, אלא את גיבור ישראל המפורסם, האיש שהכה בפלשתים וזכה לתהילה עצומה בעמו.

לדעתם, דווקא משום עברו הצבאי ופרסומו בישראל היה דוד עלול להפוך לגורם מסוכן בתוך המחנה הפלשתי. הם חששו שבעיצומה של המלחמה יפנה את נשקו נגד מארחיו ובכך ירכוש מחדש את חסדו של שאול.

וַיִּקְצְפ֨וּ עָלָ֜יו שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ שָׂרֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים הָשֵׁ֣ב אֶת–הָאִ֗ישׁ וְיָשֹׁב֙ אֶל–מְקוֹמוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הִפְקַדְתּ֣וֹ שָׁ֔ם וְלֹֽא–יֵרֵ֤ד עִמָּ֙נוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְלֹא–יִֽהְיֶה–לָּ֥נוּ לְשָׂטָ֖ן בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבַמֶּ֗ה יִתְרַצֶּ֥ה זֶה֙ אֶל–אֲדֹנָ֔יו הֲל֕וֹא בְּרָאשֵׁ֖י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵֽם: הֲלוֹא–זֶ֣ה דָוִ֔ד אֲשֶׁ֧ר יַעֲנוּ–ל֛וֹ בַּמְּחֹל֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּֽאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד (ברבבתו) בְּרִבְבֹתָֽיו: שמואל, פרשת מות שאול.

סרני פלשתים אינם מתווכחים עם התרשמותו האישית של אכיש, אלא עם שיקול דעתו. מבחינתם, הסכנה האפשרית גוברת על האמון האישי, ולכן אין מקום לצרף את דוד למערכה.

החלטת אכיש

אכיש קיבל לבסוף את עמדת הסרנים והורה לדוד שלא לצאת עמם למלחמה. עם זאת, הוא הקפיד להבהיר כי אין בהחלטה זו משום הטלת ספק בנאמנותו של דוד. אכיש ממשיך לראות בו אדם ישר ונאמן, אך נאלץ להתחשב בעמדתם של שאר מנהיגי הפלשתים.

גם דוד מזכיר לאכיש את שירותו ואת מעשיו לטובתו, מתוך רצון להראות שלא נתן כל סיבה לחשד. למרות המחלוקת שהתעוררה סביב השתתפותו במלחמה, היחסים בין השניים נשארו תקינים.

לבסוף נפרד אכיש מדוד לשלום, ודוד ואנשיו שבו לצקלג, העיר שניתנה להם על ידי אכיש.

סיכום

פרשה זו מלמדת על המתח שבין אמון אישי לבין תפיסת נאמנות לאומית בעת מלחמה. אכיש האמין לדוד באופן מלא, אולם סרני פלשתים לא בחנו את דוד על פי יחסיו האישיים עם מלכם, אלא על פי זהותו, עברו ומקומו בתוך עם ישראל. בעיניהם, דוד נשאר אותו גיבור ישראל שהכה בפלשתים בעבר, ולכן לא ניתן היה לסמוך עליו בשעת מבחן.

מצבים דומים ניתן למצוא גם בימינו. בתקופות של עימות לאומי או מלחמה, קשרים ושיתופי פעולה פוליטיים עשויים לעורר חשד והתנגדות מצד חלקים בעם, גם כאשר הצדדים המעורבים מצהירים על שותפות מלאה. כך למשל, הישענות של ממשלות בישראל על מפלגות ערביות עוררה בקרב חלק מן העם ביקורת וחששות, במיוחד כאשר במקביל נשמעו מצד גורמים שונים בחברה הערבית התבטאויות שנתפסו בעיני רבים כהזדהות עם אויבי ישראל או כתמיכה בהם. בין אם מקבלים חששות אלו ובין אם חולקים עליהם, עצם קיומם מזכיר את תגובת סרני פלשתים לדוד: החשש מפני אפשרות של נאמנות כפולה גבר בעיניהם על האמון האישי שנתן אכיש.

לכן אין הפרשה עוסקת רק באירוע היסטורי מימי המקרא. היא מעלה שאלות יסוד המלוות חברות ומדינות בכל דור: כיצד נבנה אמון, מה קורה כאשר זהות לאומית וקשרים אישיים נפגשים בשעת משבר, ועד כמה יכולים חששות ביטחוניים לעצב החלטות מדיניות וצבאיות. בפרשת דוד ואכיש אנו מוצאים דוגמה קדומה לשאלות אלו, שאלות שנותרו רלוונטיות גם בתקופתנו.