דבר התורה

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: וְהֶֽעָנָ֗ן סָר֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: … וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ:

---

הדיבור של מרים ואהרן על משה

הדיבור של מרים עם אהרן היה תחילה אודות האישה הכושית שלקח משה:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח."

ובהמשך עובר הדיבור לעניין נוסף, שנראה כדיבור של קנאה במשה:

"הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

גם אהרן וגם מרים היו נביאים. גם בהם דיבר בורא עולם. אולם מן הפסוקים עולה שהם השוו את עצמם למשה.

מיד לאחר הדברים נאמר:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

ולאחר מכן מעידה התורה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה."

דווקא ברגע שבו מדברים על משה, עוצרת התורה ומזכירה את מעלתו ואת ענוותו.

גודל מעלתו של משה

בהמשך בורא עולם עצמו מסביר את ההבדל בין משה לבין כל שאר הנביאים.

על הנביאים נאמר:

"אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ."

אך על משה נאמר:

"לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה."

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

"וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת."

"וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט."

נראה שבורא עולם איננו ממהר אל העונש. תחילה הוא מלמד מיהו משה.

משה איננו רק אדם שעליו נאמרו הדברים.

משה הוא:

"עַבְדִּי מֹשֶׁה."

והוא:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

והוא האיש שעליו נאמר:

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

מכאן עולה שחומרת החטא איננה רק בעצם הדיבור, אלא בכך שהדיבור היה על אדם שבורא עולם העיד עליו עדות כה גדולה.

החטא והמשפט

רק לאחר שבורא עולם מפרט את מעלתו של משה, מגיעה השאלה:

"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

מבחינת החטא והמשפט, זהו לב העניין.

לא נאמר מדוע דיברתם.

נאמר:

"מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

המשפט בא על כך שדיברו לא יפה על משה, האיש שעליו נאמר:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

ככל שגדולה מעלתו של משה, כך גדלה חומרת הדיבור בו.

אצילותו של משה לאחר שנפגע

אך לא רק נבואתו של משה גדולה.

גדולות גם מידותיו.

כאשר מרים נענשת, אהרן פונה אל משה ומבקש רחמים:

"אַל־נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ."

ומשה אינו נוקם.

איננו מקטרג.

איננו מזכיר את מה שנאמר עליו.

להפך:

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ."

משה עומד בפרץ למען מרים אחותו.

וזאת גם מעלה גדולה של משה, לדבר בזכות ולא לקטרג גם על מרים שדיברה סרה אודותיו, אודות משה עצמו.

תפילתו של משה והדין של מרים

תפילתו ותחינתו של משה נענו.

אולם הדין לא התבטל:

"תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף."

יש כאן עונש שיש בו גם יסוד מחנך:

"וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים."

לאחר מכן:

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים."

רק מרים הועמדה לדין זה.

והעם כולו המתין עד לסיום הדין:

"וְהָעָם לֹא נָסַע עַד־הֵאָסֵף מִרְיָם."

ורק לאחר מכן:

"וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם."

הדבר מזכיר את קורח

הדבר מזכיר את מחלוקת קורח.

גם שם מופיעים אנשים בעלי מעלה שאינם מסתפקים במעלה שכבר ניתנה להם.

משה אומר לקורח:

"הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל."

ובהמשך:

"וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל־אַחֶיךָ בְנֵי־לֵוִי אִתָּךְ."

אך למרות זאת:

"וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה."

יפה מאוד לשונו של משה.

במקום לומר לקורח שהוא כפוי טובה, הוא שואל:

"הַמְעַט מִכֶּם?"

האם מעט הוא מה שכבר ניתן לכם?

הרי כבר הובדלתם מכל העם.

כבר קירב אתכם בורא עולם לעבודתו.

כבר ניתנה לכם מעלה מיוחדת.

ואף על פי כן:

"וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה."

לכן תמה משה על תאוותו של קורח:

"הַמְעַט מִכֶּם?"

סיכום

בפרשת מרים ובפרשת קורח מופיעה תופעה דומה.

מרים ואהרן אומרים:

"הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

וקורח ועדתו מבקשים:

"גַּם־כְּהֻנָּה."

בשני המקרים לפנינו אנשים בעלי מעלה המבקשים להשוות את עצמם למי שניתן לו תפקיד אחר ומעמד אחר.

אלא שבפרשת מרים עוצר בורא עולם ומלמד תחילה מיהו משה:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

ורק לאחר מכן באה השאלה:

"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

מכאן עולה שככל שגדולה מעלתו של האדם, כך גדלה חומרת הדיבור הסר עליו.

ומנגד, גדולתו של משה ניכרת לא רק בנבואתו אלא גם במידותיו.

האיש שעליו נאמר:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

הוא גם האיש שמתפלל בעד מי שפגעה בו:

"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ."

ועליו מעידה התורה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה."