מבוא: מהו נדרפרשת מטות פותחת בדיני הנדרים. אולם לפני הדיון בשאלה מי מקים נדר ומי מפר אותו, יש להבין תחילה מהו בכלל נדר.התורה אומרת:וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה: אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁבַ֤ע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃מפשט הפסוק עולה שלא כל דיבור של אדם הוא נדר. התורה אינה אומרת שכל מילה שאדם מוציא מפיו מחייבת אותו כנדר, אלא קובעת תנאי מוקדם:אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָהאו:אֽוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָהורק לאחר שנעשה נדר לבורא עולם או שנשבעה שבועה, חלה החובה:לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃לפיכך לא כל אמירה היא נדר, לא כל מחשבה היא נדר, ולא כל הבטחה היא נדר.אין שבועה ואין נדר – אין נדר.רק לאחר שנוצר נדר כדין, עוברת התורה לברר מי מוסמך להקים אותו ומי מוסמך להפר אותו.הבת בבית אביהוַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה: אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה: וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהֹוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ: וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת-נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל-נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם: וְאִם-הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח-לָ֔הּ כִּֽי-הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ: פרשת מטות מסעי.התורה אומרת:וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַיהוָה֙ יִסְלַח־לָ֔הּ כִּֽי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃התורה מלמדת שהנדר של הבת אינו בטל מעצמו. הבת יכולה לנדור נדר, אך התורה נתנה לאביה סמכות מיוחדת להתייחס לנדר ביום שמעו.אם האב שומע ושותק:וְקָמוּ כָּל־נְדָרֶיהָשתיקתו נחשבת הקמה של הנדר.ואם האב מתנגד:לֹא יָקוּםהנדר אינו עומד.בסיום הפרשה חוזרת התורה ומגדירה את מסגרת הדין:אֵ֣לֶּה הַחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃לפי מהלך זה, "בית אביה" אינו רק מקום מגורים אלא מעמד. כל עוד הבת נמצאת במעמד זה, האב הוא בעל הסמכות ביחס לנדריה.בת כהן שהתגרשה או נתאלמנה ואין לה זרעהתורה אומרת:וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ׃פסוק זה עוסק במצב מיוחד. מדובר באישה שכבר יצאה מבית אביה, נישאה, ולאחר מכן התגרשה או נתאלמנה.עליה נאמר:וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָהביטוי "כנעוריה" מלמד שלא מדובר רק בחזרה פיזית לבית האב אלא בחזרה למעמד מסוים שהתורה מקשרת ל"בית אביה".משום כך מהווה בת כהן זו מקרה ייחודי, הנידון בפני עצמו ואינו זהה בהכרח למעמדה של כל גרושה או אלמנה.אשת איש שלא בביתווְאִם-הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָֽׁהּ: וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ: וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת-נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָׁ֑הּ וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח-לָֽהּ: וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ: וְאִם-בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ-אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל-נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה: וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם: וְאִם-הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם | אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַח-לָֽהּ: פרשת מטות מסעי.התורה אומרת:וְאִם־הָי֤וֹ תִהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃וְאִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִסְלַח־לָֽהּ׃האישה הנשואה רשאית לנדור נדר, אולם התורה מסרה לבעלה סמכות ביחס לנדר זה.אם הבעל שומע ומחריש, הנדר קם.אם הבעל שומע ומתנגד ביום שמעו, הנדר מופר.התורה קושרת את סמכות הבעל לעצם שמיעת הנדר, וממועד זה מתחילה סמכותו להחליט אם לקיימו או להפרו.בעולת בעל – האישה בבית בעלהוְאִם-בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ-אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל-נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה: וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם: וְאִם-הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם | אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַח-לָֽהּ: פרשת מטות מסעי.התורה מרחיבה את דיני האישה הנשואה וקובעת:וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִסְלַח־לָֽהּ׃ובהמשך:כָּל-נֵ֛דֶר וְכָל-שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ: וְאִם-הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֘ מִיּ֣וֹם אֶל-יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת-כָּל-נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּֽי-הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ: וְאִם-הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַֽחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ:כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַת אִסָּ֖ר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ׃זהו פסוק הסיכום של סמכות הבעל.התורה מגדירה במפורש כי הבעל הוא בעל הסמכות להקים את הנדר והוא בעל הסמכות להפר אותו.ולא רק עוד מוסיפה התורה:מכאן שאחרי שהנדר כבר הוקם, אין ביטולו עניין פשוט, והכתוב קושר לכך אחריות משילות.וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ׃חנה כדוגמה לנדר של בעולת בעלבספר שמואל נאמר:וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ׃לאחר לידת שמואל נאמר:וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ׃לפי מהלך המאמר, דברי אלקנה משמשים דוגמה למצב שבו הבעל אינו מונע את קיום הנדר אלא מאפשר את קיומו ודורש שיקוים:יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ׃האלמנה והגרושההתורה קובעת:וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ׃בניגוד לבת בבית אביה או לאישה נשואה, כאן אין אב ואין בעל שהכתוב מעניק להם סמכות ביחס לנדר.לפיכך:כֹּל אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ׃האחריות לנדר מוטלת עליה עצמה.בן פחות מעשרים שנה ומבן עשרים שנה ומעלהוַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה: אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה: פרשת מַּטּ֔וֹת– מַסְעֵ֣י.מן ההשוואה לאחריות האישית של האדם כפי שנלמד ממקרה הבעל והאב עולה מחשב על חוקת נשיאה בעול ועל העובדה שבן שלא הגיע לגיל עשרים עדיין אינו נמנה להפקיד לעצמו במסגרת הפקודים המפקידים לכיפורי נפש:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה: כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: שמותכֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:בפרשת כי תשא נאמר:כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה׃ האדם נמנה בפני עצמו ונושא באחריותו.וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:סיכוםפרשת מטות פותחת ביסוד שעליו בנויים כל דיני הנדרים:אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֽוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה…מכאן שלא כל אמירה היא נדר. תחילה חייב להיות נדר לה' או שבועה, ורק אז חל החיוב לקיים את מוצא הפה.אין שבועה ואין נדר – אין נדר.לאחר שנוצר נדר תקף, התורה קובעת מי מוסמך להקימו או להפרו:
עוד עולה מן הפרשה כי התורה תולה את סמכות האב והבעל בשמיעה בפועל, ולא בידיעה בלבד:בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹבְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘מכאן שהמועד הקובע להקמת הנדר או להפרתו הוא יום השמיעה.לעומת זאת, באלמנה ובגרושה קובעת התורה:וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר־אָסְרָה עַל־נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ׃ומנגד, האדם הנמנה מבן עשרים שנה ומעלה נושא באחריותו האישית:כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה׃מן הפרשה עולה כי התורה קושרת בין סמכות ומשילות לבין אחריות ונשיאת עוון. הסמכות להקים נדר או להפרו איננה עומדת בפני עצמה, אלא כרוכה באחריות למעשיה.על הבעל נאמר:וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ׃מכאן שהבעל אינו רק בעל סמכות ביחס לנדרי אשתו, אלא גם נושא בעוון הקשור להפעלת סמכות זו. לפי מהלך זה, כשם שהאב מושל בביתו ובבתו ונושא באחריות הנובעת ממעמדו, כך הבעל מושל באשתו ונושא באחריות הנובעת ממעמדו.לעומת זאת, אין בפרשת הנדרים כל מקרה שבו לאחר מות האב האח תופס את מקומו של האב ביחס לאחותו, או שבו בן תופס את מקומו של אביו ביחס לאלמנה או ליתומות. האח אינו מוזכר כבעל סמכות להקים או להפר נדרים, ואינו מוזכר כנושא בעול העוון הנובע מהם.ומכיוון שהתורה קושרת בין משילות לבין נשיאת אחריות ועוון, הרי שמי שאינו נושא בעול זה אינו מוצג כבעל המשילות. אם האח אינו נושא בעוון נדרי אחיותיו ואינו נושא באחריות שנתנה התורה לאב או לבעל, ומשכך אין יסוד לראות בו מושל עליהן במקום האב.לכן האב נזכר, הבעל נזכר, ואילו האח אינו נזכר כלל כבעל סמכות מקבילה.כאשר הכתוב מדבר על מי שנותרו ללא אב או בעל, הוא מפנה אל בורא עולם:אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ׃לפיכך, אבי היתומים ודיין האלמנות הוא בורא העולם, לא האח ולא הבן הבכור. האלמנה והגרושה נושאות בנדריהן בעצמן, והיתומה אינה נמסרת לסמכות אחיה מכוח דיני הנדרים המפורשים בתורה.כך מלמדת פרשת מטות כי תוקף הנדר תלוי תחילה בעצם היותו נדר או שבועה, ולאחר מכן במעמדו של הנודר ובסמכות שהעניקה התורה לאב ביחס לבתו ולבעל ביחס לאשתו, כאשר עם הסמכות באה גם האחריות.תחשבו על הדבר, במקרה רבין ולאה.היה פעם חוק שאסור להחזיק דולארים ותפסו את לאה רבין אשת ראש הממשלה עם דולארים- בעלה יצחק רבין זכרו לברכה- נשא בעוונה, התפטר מהממשלה. אחלה גבר היה יצחק רבין. |