תפריט סגור

לימודי תורה- מחשבת.

גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר- לימודי תהלים.

האדם מסוגל למנות דברים רבים, אך יש דברים שאין ביכולתו למנות. הכוכבים הם דוגמה לכך: האדם יכול לצפות בהם, לחקור אותם ולחשב את מספרם המשוער, אך אינו מסוגל למנות כל כוכב וכוכב ולקרוא לכולם בשמותיהם. יכולת זו נתונה לבורא עולם בלבד.

בספר תהלים מופיע הפסוק:

מֹונֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא:גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:תהלים

שני חלקי הפסוק מציבים זה לצד זה שני דברים שונים: מצד אחד, יכולתו של הבורא למנות את הכוכבים כולם ולקרוא לכל אחד מהם בשם; ומצד שני, תבונתו של הבורא, שאין לה מספר.

אין מדובר רק במספר גדול מכפי שהאדם מסוגל לתפוס. תבונת הבורא אינה כמות שאפשר למדוד או למנות. היא שייכת לעולמות האין־סוף, מעבר לגבולות ההבנה האנושית. האדם יכול למנות תוצרים, עצמים ותופעות, אך אין ביכולתו למנות את התבונה שממנה נבראו. גם כאשר הוא מצליח למדוד חלק מן הבריאה, אין בכך כדי למדוד את חכמת הבורא.

כאשר שלמה המלך מתבקש לבחור מה לבקש, הוא אינו מבקש עושר, אריכות ימים או נפש אויביו. הוא מבקש לב שומע, כדי שיוכל לשפוט את ישראל ולהבין בין טוב לרע.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבִישְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ:מלכים

בקשתו של שלמה מבטאת את ההכרה בגבולות האדם ואת הצורך בתבונה שתאפשר לו לשפוט ולהבחין. לא די באיסוף ידיעות או בספירת נתונים; נדרשת יכולת להבין את משמעותם ולהבחין בין טוב לרע. המילים "להבין" ו"תבונה" מבטאות את אותה יכולת אנושית שהאדם מבקש לקבל, אך היא אינה משתווה לתבונת הבורא.

התורה מציבה את דבריה במקום אחר לגמרי: לא בשמים ולא מעבר לים, אלא בפיו ובלבבו של האדם, כדי שיוכל לעשותם.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:דברים

הדברים מדגישים כי הדרך לקיום המצווה אינה תלויה בחיפוש אחר סודות נסתרים או בשיטות חישוב שמבקשות לפענח את מה שמעבר להבנת האדם. התורה קרובה לאדם, בפיו ובלבבו, והיא נועדה לעשייה.

על המשל הזה:

בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: תהלים.

מניין האותיות — גבולות הבינה האנושית

יש מי שמונים אותיות, מחשבים את ערכן המספרי ומייחסים לסכומים משמעות רוחנית. לעיתים המספר הופך למפתח שבאמצעותו מבקשים לפרש מציאות, לקבוע סדר או להציב אדם במקום מסוים בתוך מניין שמונים אותו. או לשים אדם במקום אדם.

אולם מניין האותיות הוא פעולה אנושית. האדם הוא שמונה, האדם הוא שמעניק למספר משמעות, והאדם הוא שמבקש להסיק ממנו מסקנות. אין בכך כדי להפוך את החשבון לתבונת הבורא, ואין במספרים שהאדם יוצר כל משמעות רוחנית כזאת יוצרת בינה יש מאין כשם שקיבל שלמה מבורא עולם, כשם שקיבל בצלאל מבורא עולם.

ההבחנה היא בין יכולת האדם למנות דברים מסוימים לבין מה שאינו נתון למניינו. לא כל דבר ניתן לספירה אנושית, ובוודאי שאין בכוחו של מניין אותיות לתחום את תבונת הבורא או למדוד אותה.

בסיפור מפקד דוד, הספירה אינה מוצגת רק כפעולת מנייה. הכתוב מתאר כיצד השטן עומד על ישראל ומסית את דוד למנות את ישראל. יואב מזהיר את המלך מפני התוצאה: "לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל". כלומר, הספירה משמשת כאן אמצעי להאשמה נגד ישראל.

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל:דברי הימים

הדגש אינו שכל ספירה אסורה, אלא שהמנייה יכולה לשמש כלי שבאמצעותו מסיתים ומביאים האשמה על ישראל. זהו ההקשר שבו מופיעה הספירה בסיפור דוד.

סיפור מגדל בבל מתאר בני אדם שהתאחדו בשפה אחת ובדברים אחדים, וביקשו לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים ולעשות להם שם. השפה המשותפת אפשרה להם להתארגן ולפעול יחד, עד שבורא עולם בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:בראשית

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:בראשית

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:בראשית

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:בראשית

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:בראשית

סיפור בבל מציג את השפה ואת השיטות שבני האדם מפתחים כאמצעי לארגון כוחם ולבניית שמם שלהם לעומת השפלה של מי שאינו הם, להם העמל לשם ולהם לאוון.

הנבואה בישעיהו מזכירה את שפת כנען במצרים, ובהמשך מתארת את ההכרה של מצרים בבורא עולם ואת הריפוי שיבוא לאחר המכה.

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיהוָה: וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:ישעיהו

עמי כנען הם העמים שבורא עולם הוריש לנו מפניהם את הארץ הזאת ועליהם נאמר ככה:

אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ: לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: דברים.

וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ:

ביודעינו זאת, אפשר להבין ששפת כנען שהייתה שגורה במצרים, הייתה המחלה:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת:

ובורא עולם ריפא את מצרים:

וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:ישעיהו

גם מזמור תהלים מזכיר את יוסף ואת השפה שלא ידע:

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:תהלים

תהלים מבהיר כי דברי הבורא, חוקיו ומשפטיו ניתנו ליעקב ולישראל:

מַגִּ֣יד (דברו) דְּבָרָ֣יו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן | לְכָל-גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל-יְדָע֗וּם הַֽלְלוּיָֽהּ:תהלים

התורה וחוקיה אינם תוצר של מניין אנושי או של ניסיון למדוד את תבונת הבורא. הם דבריו וחוקיו שניתנו לישראל. האדם יכול ללמוד, להבין, למנות ולחקור, אך עליו להכיר בכך שיש גבול ליכולתו, ושאין ביכולתו להקיף את תבונת הבורא.

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה- יש קשר רעיוני עמוק בין דברי הבורא לישראל לבין סיפורה של שרה,

״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (ירמיהו).

יש קשר רעיוני עמוק בין דברי הבורא לישראל באמצעות ירמיהו לבין סיפורה של שרה, שהלכה עם אברהם מראשית דרכו, חלקה עמו את הנדודים, את הקשיים ואת הסכנות, ולא עזבה את הדרך המשותפת גם בשעות הקשות.

כאשר מצווה הבורא את אברהם לעזוב את ארצו ומולדתו ולצאת אל הארץ אשר יראה לו, שרה הולכת עמו:

״וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״ (בראשית).

הדרך אינה קלה. הם נאלצים להתמודד עם רעב, לרדת למצרים ולעמוד בפני סכנות. שם נלקחת שרה לבית פרעה, בעקבות בקשת אברהם שתאמר כי היא אחותו. הבורא מתערב ומציל אותה, והשניים יוצאים ממצרים וממשיכים יחד בדרכם.

אפשר לראות בשרה את דמותה של האישה שהייתה שותפה לדרך עוד בטרם התגשמו ההבטחות, כשהעתיד אינו ידוע והמסע רצוף ניסיונות.

שנים חולפות, שרה עדיין עקרה, ואברהם מבקש להבין כיצד תתקיים הבטחת הבורא. לאחר לידת ישמעאל מהגר, אברהם מבקש שההבטחה תתקיים באמצעותו:

״לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ״ (בראשית).

אולם תשובת הבורא חד-משמעית:

״אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״ (בראשית).

ובהמשך:

״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ (בראשית).

הבורא קובע כי משרה ייוולד יצחק, וממנו תימשך הברית. שרה אינה רק מי שתלד את הבן המובטח; היא הייתה שותפה לאברהם מראשית הדרך, במסע שהחל עוד לפני שהייתה להם נחלה או המשכיות.

כאן מתגלה ההקבלה לסיפורו של עם ישראל.

״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר״.

כשם ששרה הלכה עם אברהם אל ארץ לא נודעת, כך יצא עם ישראל ממצרים והלך אחרי בורא עולם במדבר, בארץ לא זרועה. גם ישראל התמודדו עם רעב, צמא, פחד ונדודים, ובכל זאת קיבלו על עצמם את הברית.

במעמד הר סיני נאמר:

״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות).

״נעשה ונשמע״ – קבלת הברית והנכונות ללכת בדרך הבורא, גם בטרם ידיעת כל אשר צפוי בה.

זהו עומק דברי הבורא באמצעות ירמיהו:

״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר״.

הבורא מזכיר לישראל את ראשית הברית, את הנאמנות ואת ההליכה אחריו במדבר, עוד לפני שהגיעו אל הארץ המובטחת.

שרה הלכה עם אברהם בדרך הקשה, וישראל הלכו אחרי בורא עולם במדבר. בשני הסיפורים מתגלה רעיון משותף: הנאמנות לברית נבחנת לא רק כאשר ההבטחה מתגשמת, אלא דווקא בראשית הדרך, כשהעתיד אינו ידוע והדרך רצופה קשיים.

הבורא זוכר את חסד הנעורים. הוא זוכר את מי שהלך אחריו בארץ לא זרועה.

כמובן שאפשר לעוף על הדבר ולהמשיל גם את אברהם ככזה שהלך אחרי בורא עולם , שעזב את אביו ואימו והתחיל ללכת אל הארץ אשר יראה בורא עולם לו ומפה על זכות אבותינו שרבות מוזכרת כברית אברהם יצחק ויעקב כעומדת כעמוד אש לזכות ישראל לאורך כל הדורות המוזכרים בכתבי הקודש של ישראל וכמובן שהלאה כימי עולם כפי שנאמר לדוד וזרעו הלאה שעל צדקתו אנו נסמכים כי הבטחת מלכות עולם לו היא גם הבטחת עולם לישראל.  ברור שהוא ימלוך על ישראל ולא על ישמעאל. ולכן- משיח צדקנו.

אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף– יש הבדל גדול מאוד בין חטאי הדור הזה לחטאי דור יציאת מצרים.

אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף: תהלים מזמור מאה ושש.

אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ:

צריך להבין את החטא של הדור הזה, חטא סיר הבשר למשל. האבות האלה, ראו את כל הניסים ממכת מצרים הראשונה ועד קריעת ים סוף ובכל זאת מרדו ולא בטחו בתשועת האל:

וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף:

מהעין הזאת נסתכל על דור אבותינו ואבות אבותינו שבאו הנה אחרי גלות של אלפיים שנה, לאחר גלות קשה מאוד מאוד, שתי אינקוויזיציות בהם ביקשו להמירם ולא המרו, פוגרמים, שנאת גויים אליהם ואקורד הסיום- שואה. היו כאלה שאם היו ממירים היו זוכים לגורל טוב יותר בקרב הגויים.

ולאחר אלפיים שנות גלות באו הנה שלא בניסים גדולים ולא באותות ולא במופתים כשם שראו הדור החוטא של יציאת מצרים.

שלמה המלך החכם באדם, בעת שנשא דברים בחנוכת בית המקדש, אמר ככה:

כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: מלכים.

כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא:

ברור לכל שאין אדם שלא יחטא,

כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא: קהלת.

גם הצדיק הוא אדם.

חשוב שנזכור שחטאי הדור הזה, הם לא כחטאי הדור שראה ניסים גדולים. יש הבדל גדול מאוד בין חטאי הדור הזה לחטאי דור יציאת מצרים.

הדור של שלמה בן דוד שבנה הבית, זה היה דור שבורא עולם לא נסתר ממנו, ואנו בדור הזה עדיין בעת גלות, עת גלות הארץ, בורא עולם בהסתר פנים מעמנו.

וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: סָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה: מלכים.

אנחנו אמנם בארצנו אך מבחינה רוחנית אנו במקום הזה:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:  כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: דברים.

עוד לא באנו אל המנוחה והנחלה גם מהבחינה שבורא עולם עוד לא הניח לנו מאויבנו מסביב.

היה עניין עם שליחות משה בדבר הזה.

משה לפני שליחותו אמר לבורא עולם, מי אומר להם ששלחני אליכם ואיך יאמינו לי שאתה שלחתני, בורא עולם נתן ניסים ביד משה להראות לזקנים עוד לפני המפגש של משה ואהרן עם פרעה.

והדור הזה ודור אבותיו ודור אבות אבותיו לא ראה את הניסים הגלויים האלה. ולפעמים הוא נופל באמונה והוא עדיין פה. לא המר עצמו גם בעתות  ששונאים אותו בשל מי שהוא ומוכן גם למות למען היותו בארצו שהוריש לו בורא עולם, גם שיש לו אזרחות כפולה וכל זאת לזכות הדור הזה, יאמר.

.

לאחר מות שמואל ולפני מלחמה עם הפלישתים, מוצא עצמו שאול ללא נביא או כהן להתייעץ עימם לפני צאתו למלחמה, בצר לו הוא פונה למעלה באוב:

ושְׁמוּאֵ֣ל מֵ֔ת וַיִּסְפְּדוּ–לוֹ֙ כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בָרָמָ֖ה וּבְעִיר֑וֹ וְשָׁא֗וּל הֵסִ֛יר הָאֹב֥וֹת וְאֶת–הַיִּדְּעֹנִ֖ים מֵהָאָֽרֶץ: שמואל, פרשת מות שאול.

בתחילת הפרשה מסופר שוב על העובדה שמת שמואל וזאת בנשימה אחת עם העובדה ששאול היה זה שהסיר את האובות והידעונים מהארץ, וזה כקדם להסביר את מה שיבוא לאחר מכן,

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר: וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר (קסומי) קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: שמואל, פרשת מות שאול.

קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ:

לאחר מות שמואל ולפני מלחמה עם הפלישתים, מוצא עצמו שאול ללא נביא להתייעץ עימו, ללא כהנים שעימם יוכל לשאול את בורא עולם לפני צאתו למלחמה, בצר לו הוא פונה למעלה באוב ומבקש ממנה שתעלה לו באוב, הבקשה שביקש שאול מהאישה היא בקשה המשולה למוקש מוות לאישה הזאת:

וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי:

ככתוב בספר ויקרא:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָֽאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַֽחֲרֵיהֶם וְנָֽתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּֽוֹ:

מבלי להתייחס לעלילה. שמואל מת ולאחר מותו ניתן היה להעלות אותו לשיחה כמו שאומרים:

וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה אֶת–מִ֖י אַֽעֲלֶה–לָּ֑ךְ וַיֹּ֕אמֶר אֶת–שְׁמוּאֵ֖ל הַֽעֲלִי–לִֽי: וַתֵּ֤רֶא הָֽאִשָּׁה֙ אֶת–שְׁמוּאֵ֔ל וַתִּזְעַ֖ק בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל–שָׁא֧וּל לֵאמֹ֛ר לָ֥מָּה רִמִּיתָ֖נִי וְאַתָּ֥ה שָׁאֽוּל: וַיֹּ֨אמֶר לָ֥הּ הַמֶּ֛לֶךְ אַל–תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י מָ֣ה רָאִ֑ית וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל–שָׁא֔וּל אֱלֹהִ֥ים רָאִ֖יתִי עֹלִ֥ים מִן–הָאָֽרֶץ: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַֽה–תָּאֳר֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר אִ֤ישׁ זָקֵן֙ עֹלֶ֔ה וְה֥וּא עֹטֶ֖ה מְעִ֑יל וַיֵּ֤דַע שָׁאוּל֙ כִּֽי–שְׁמוּאֵ֣ל ה֔וּא וַיִּקֹּ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל לָ֥מָּה הִרְגַּזְתַּ֖נִי לְהַעֲל֣וֹת אֹתִ֑י וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֠אוּל צַר–לִ֨י מְאֹ֜ד וּפְלִשְׁתִּ֣ים | נִלְחָמִ֣ים בִּ֗י וֵֽאלֹהִ֞ים סָ֤ר מֵֽעָלַי֙ וְלֹֽא–עָנָ֣נִי ע֗וֹד גַּ֤ם בְּיַֽד–הַנְּבִיאִם֙ גַּם–בַּ֣חֲלֹמ֔וֹת וָאֶקְרָאֶ֣ה לְךָ֔ לְהוֹדִיעֵ֖נִי מָ֥ה אֶעֱשֶֽׂה: שמואל, פרשת מות שאול.

מותו של שמואל בעולם הזה לא היה בדיוק מוות, כמו נסתלק מעולמינו לעולם אחר שאינו עולמנו, כמו נסע לחוץ לארץ וזאת הייתה דרך לתקשר איתו, אמנם דרך אסורה, אך המקרה מלמד אותנו שיש חיים לאחר המוות.

כמובן שתשאל השאלה אם דרך אסורה אז למה ניתנה לאדם האפשרות זאת.על משל פרי עץ הדעת. למרות האיסור לאכול מפריו עץ הדעת היה נטוע בגן. לא יותר פשוט לא לטעת אותו בגן בו הושם האדם.

הסיבה לא לנו, אך מפה נלמד שלמרות שהדבר מצוי לך אל נא תאכל מפריו, ואל נא תעשה את מה שנאמר לך שאסור לעשותו. במקרה בו עסקינן האיסור להעלות באוב.

בהמשך לאחר אכילת פרי עץ הדעת נעשתה פעולה כזאת שמנעה מן האדם להשיג את עץ החיים ופריו:

וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ וּֽזְהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ פרשת בראשית.

בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים:

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃

וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא׃ וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָֽאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָֽאֹכֵֽל׃ פרשת בראשית.

וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃

וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ פרשת בראשית.

וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃

הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת שעליו נאמר לאדם שאם יאכל מפריו אז מות יומת.

כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃לקרוא עוד:בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.

לקרוא עוד:

בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.

כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן– תחשבו על כלב בן יפונה ויהושע בן נון…

לימודים מפרשת אחרי המגפה:

הפקודים המתוארים בפרשה זו נערכו בערבות מואב, על ירדן יריחו, זמן קצר לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל. זהו מפקד שנערך לאחר שנות הנדודים במדבר, לאחר המגפה, ובעת שהעם עומד על סף המעבר מן הצד המזרחי של הירדן אל צדו המערבי.

כפי שנאמר:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פרשת אחרי המגפה.

סך הכול נמנו במפקד זה:

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: פרשת אחרי המגפה.

אולם התורה מדגישה נקודה חשובה במיוחד. בין כל הנפקדים במפקד שנערך בערבות מואב לא היה אף אדם מן הדור שנפקד בתחילת הדרך במדבר סיני:

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרשת אחרי המגפה.

הפסוקים מלמדים שמדובר בשני דורות שונים. המפקד הראשון נערך במדבר סיני, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. עליו נאמר:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.

אלה הם הפקודים שנחשבו לדור שעליו נגזרה הגזירה שלא ייכנס לארץ. לכן, כאשר נערך המפקד השני בערבות מואב, נאמר במפורש:

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.

חשוב לזכור שהגזירה התייחסה לאלה שהיו בני עשרים שנה ומעלה בעת המפקד במדבר סיני. לעומתם, מי שהיו צעירים מגיל עשרים באותה שעה לא נכללו בגזירה זו. בני דור צעיר זה גדלו במשך שנות המדבר, והם שהרכיבו את עיקר העם שעמד על ירדן יריחו והתכונן להיכנס לארץ.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:

אליהם הצטרפו שניים בלבד מבני הדור הקודם:

כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבַּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

למחשבה:

תחשבו על כלב בן יפונה ועל יהושע בן נון.

הם היו במצרים. הם יצאו ממצרים עם כל העם. הם עמדו למרגלות הר סיני, הלכו עם ישראל בכל שנות הנדודים במדבר, חוו את כל המאורעות הגדולים והקשים שעברו על העם, וראו דור שלם הולך ונעלם במהלך ארבעים שנות המדבר.

בסופו של דבר, מכל בני דורם שנפקדו בתחילת הדרך, רק הם נותרו בחיים. הם היו העדות החיה לקשר שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. בעוד שכל חבריהם מאותו דור מתו במדבר, הם זכו לעמוד יחד עם הדור החדש על סף הארץ המובטחת ולהיכנס אליה.

בהמשך מתואר כיצד כלב מזכיר ליהושע את אותו מעמד בקדש ברנע ואת ההבטחה שניתנה לו בזכות נאמנותו:

וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי–יְהוּדָ֤ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת–הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר–דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶל–מֹשֶׁ֣ה אִישׁ–הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: בֶּן–אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד–יְהוָ֥ה אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת–הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם–לְבָבִֽי: וְאַחַי֙ אֲשֶׁ֣ר עָל֣וּ עִמִּ֔י הִמְסִ֖יו אֶת–לֵ֣ב הָעָ֑ם וְאָנֹכִ֣י מִלֵּ֔אתִי אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וַיִּשָּׁבַ֣ע מֹשֶׁ֗ה בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמֹר֒ אִם–לֹ֗א הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֨ר דָּרְכָ֤ה רַגְלְךָ֙ בָּ֔הּ לְךָ֨ תִֽהְיֶ֧ה לְנַחֲלָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ עַד–עוֹלָ֑ם כִּ֣י מִלֵּ֔אתָ אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה יְהוָ֣ה | אוֹתִי֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶת–הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר–הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן–חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה: עוֹדֶ֨נִּי הַיּ֜וֹם חָזָ֗ק כַּֽאֲשֶׁר֙ בְּי֨וֹם שְׁלֹ֤חַ אוֹתִי֙ מֹשֶׁ֔ה כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה וְלָצֵ֥את וְלָבֽוֹא: וְעַתָּ֗ה תְּנָה–לִּי֙ אֶת–הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה–שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי–עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְהוָ֤ה אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת–חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: עַל–כֵּ֣ן הָיְתָֽה–חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן–יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה: פרשת הארץ הנשארת.

דבריו של כלב מדגישים את הרצף שבין ההבטחה שניתנה בשנות המדבר לבין קיומה לאחר הכניסה לארץ. ארבעים וחמש שנים עברו מאז נשלח לרגל את הארץ, ובכל אותן שנים נשמרה ההבטחה עד שהגיע הזמן לממשה. כך הפך כלב לאחד משני האנשים היחידים מן הדור שנמנה במדבר סיני, שזכו לראות את הארץ ולהתנחל בה.

לקרוא עוד:

כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה– לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם– מפה נלמד כי בני עשרים ומטה אינם מפקידים לכיפורי נפש ואינם נושאים בחטא הדור, ולכן הם ממשיכים הלאה בירושת הארץ, על פי השבועה לאברהם יצחק ויעקב.

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה- הדור הרביעי כמו שאדם וחווה כשהיו נכונים לגן עדן בטרם ידעו טוב ורע.

וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ– כפי שנלמד בהמשך– וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

חלוקת הנחלות, האדמה,  מתחלקת בתוך שבט למשפחותיו על פי כמה פקודים יש לכל משפחה- מי הוא הפקוד: מבן עשרים שנה ומעלה ששירת בצבא.

כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה- לימודים מפרשת הארץ הנשארת.

פרשה זו מלמדת שלא כל מחלוקת חייבת להסתיים במלחמה, ולא תמיד שלום מושג באמצעות קִרבה. לעיתים דווקא ההיפרדות היא המונעת את המשך הסכסוך.

משיח יהוה - דוד בצקלג

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ:

וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.

אחרי המקרה הראשון שבו דוד לא הרג את שאול וכרת עמו ברית, בא המקרה השני. למרות הברית שכבר נכרתה ביניהם, חזר שאול לרדוף אחרי דוד. כמו במקרה הראשון, גם הפעם יכול היה דוד להרוג את שאול אך נמנע מלעשות זאת.

לאחר מכן נכרתה ביניהם ברית נוספת, ושאול הבטיח שוב שלא ידרוש את מות דוד.

אולם דוד הבין כי למרות דברי השלום, אם ישוב הוא ואנשיו לגבול ישראל קיימת אפשרות ששאול יחזור לרדוף אחריו. לכן החליט דוד שלא לשוב לגבול ישראל לאחר השלום שנעשה ביניהם.

החלטה זו הניחה את דעתו של שאול.

וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.

משעה שנודע לשאול כי דוד עזב את גבול ישראל ועבר לגת, חדל מלרדוף אחריו.


צקלג וגושן

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ:

וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. שמואל- פרשת משיח יהוה.

מעניין לראות שגם במקרה זה, כמו בעת ירידת ישראל למצרים, ניתן לישראל מקום נפרד לשבת בו.

כאשר הגיעו בני ישראל למצרים, הושיב אותם פרעה בארץ גושן:

בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי־תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן: בראשית.

וכאן, כאשר דוד ואנשיו הגיעו לגת, נתן להם אכיש מלך גת מקום משלהם, נפרד מעיר המלוכה.

יש בכך היגיון הנובע מאורחות ישראל הנבדלים מעמי העולם. ההפרדה הזאת מצמצמת חיכוכים ומונעת עימותים בין הקבוצות השונות.


אנשי דוד

וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם־אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ: שמואל- פרשת משיח יהוה.

חשוב להבין מיהם אנשי דוד.

אלו היו אנשים נאמנים שהלכו עם דוד באש ובמים. לא רק הם עצמם, אלא גם בני משפחותיהם.

יחד עם דוד הם עזבו את גבול ישראל, עברו למקום חדש ובנו שם את חייהם מחדש. הם קשרו את גורלם בגורלו של דוד.

גם כיום ניתן לראות תופעה דומה בעולם העסקים. משקיע או בעלים של חברה רוכש עסק חדש ומציב בו את אנשיו בעמדות המפתח. לעיתים, כאשר הוא עובר למיזם חדש, הוא לוקח עמו את הצוות הבכיר שסומך עליו.

אם העסק החדש נמצא בעיר אחרת או אפילו במדינה אחרת, גם אותם מנהלים ובני משפחותיהם עוברים למקום החדש. כיום קוראים לכך Relocation.

כך ניתן להבין במידת מה את נאמנותם של אנשי דוד ואת הנכונות שלהם לעזוב את סביבתם המוכרת וללכת אחריו.


דוד בשדה פלשתים

וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: שמואל- פרשת משיח יהוה.

דוד ישב בצקלג שבתחום הפלשתי, אך היה ברור שיש הבדל בין גת לבין ישראל ובין דוד לבין אנשי גת.

במהלך ישיבתו שם פעל דוד נגד הגשורי, הגזרי והעמלקי.

כֹּה־עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים: שמואל- פרשת משיח יהוה.

דוד לא הביא לגת את שלל מלחמותיו. הוא לא היה מבני גת, ושלל כזה לא היה מועיל להם ואף היה עלול להזיק להם.

יש בכך הבדל מהותי בין מקום מושבו הזמני בגת לבין זהותו וייעודו כמלך ישראל.

כפי שניתן ללמוד ממעשה שאול בעמלק, שלל העמלק קשור בחטא. משום כך אין זה ראוי להביא שלל כזה אל המחנה.


צקלג למלכי יהודה

וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: שמואל- פרשת משיח יהוה.

בעת שניתנה צקלג לדוד הוא עדיין לא היה מלך יהודה.

לכן יש משמעות מיוחדת לכך שהכתוב קושר את צקלג למלכי יהודה, גם לאלה שיבואו מזרעו אחריו.

זרעו של דוד הוא הנבחר למלוך על יהודה, וזאת הבטחת עולם.

אכיש מלך גת נתן לדוד את צקלג לשבת בה, והכתוב מעיד:

לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: שמואל- פרשת משיח יהוה.

"עד היום הזה" אינו מתייחס רק ליום שבו נכתב הספר יען כי דוד עוד לא היה מלך ביום "הזה". תורת ישראל היא תורת עולם, ולכן "עד היום הזה" נכון גם ליום הזה ממש. משום כך אני רואה בנתינת צקלג לדוד נתינה שנמשכת לדורות, כחלק ממעמדה של מלכות יהודה וזרעו של דוד לעולם.

סיכום

פרשה זו מלמדת שלא כל מחלוקת חייבת להסתיים במלחמה, ולא תמיד שלום מושג באמצעות קִרבה. לעיתים דווקא ההיפרדות היא המונעת את המשך הסכסוך.

דוד לא ביקש את מות שאול, ואף פעמיים נמנע מלפגוע בו כאשר הייתה בידו האפשרות לעשות זאת. אולם לאחר שנוכח כי העימות ביניהם עלול להתחדש, בחר להרחיק את עצמו מגבול ישראל ולשבת במקום אחר. דווקא החלטה זו הביאה לסיום הרדיפה:

וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי־בָרַח דָּוִד גַּת וְלֹא־יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.

עיקרון זה מופיע גם במקומות נוספים במקרא. כאשר התעוררה מחלוקת בין רועי אברהם לרועי לוט, אמר אברהם:

 וַֽיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵֽה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָֽרֶץ:  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּֽי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָֽחְנוּ:  הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵֽעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה: בראשית.

הפתרון היה בהיפרדות, ולא במאבק. כך גם אצל יעקב ועשיו:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: בראשית.

גם שם ההפרדה אפשרה לכל אחד ללכת בדרכו ללא סכסוך.

כך היה גם עם דוד. ההתרחקות משאול, קבלת צקלג כמקום נפרד לדוד ולאנשיו, והישיבה מחוץ לגבול ישראל, מנעו מלחמה נוספת בין דוד לבין מלך ישראל. מכאן ניתן ללמוד כי לעיתים אין השלום תלוי בחיים משותפים באותו מקום, אלא בהבנה שכל צד זקוק למרחב משלו. כאשר ההיפרדות נעשית מתוך כבוד הדדי ולא מתוך שנאה, היא עשויה למנוע מריבה ולשמור על השלום.

פרשת משיח יהוה- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

אביגיל טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר מבינה את הסכנה הקרבה, מפרידה את עצמה מדרכו של בעלה ומכירה בכך שדוד הוא האיש שבחר בורא עולם להיות נגיד על ישראל.

אביגיל אשת נבל: החכמה שהפרידה את גורלה מגורל בעלה:

מיד לאחר סיפור מותו של שמואל הנביא נפתח סיפורם של נבל ואביגיל. סמיכות זו איננה מקרית. שמואל, אשר משח את דוד למלך וליווה את ראשית דרכו, מסתלק מן העולם. דווקא לאחר הסתלקותו עומד דוד בפני מבחן קשה של הנהגה. לא מלחמה בפלשתים ולא בריחה מפני שאול, אלא התמודדות עם עלבון אישי, כעס ורצון לנקום.

הפרק מציג שלוש דמויות מרכזיות: נבל, אדם עשיר וקשה לב; דוד, שהיטיב עם בית נבל אך נתקל בכפיות טובה; ואביגיל, אישה חכמה אשר מבינה את המציאות טוב מכל הסובבים אותה.

הצגת הדמויות

הסופר המקראי מציג את בני הזוג:

וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃ וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִיגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כָלִבִּֽי׃ שמואל- פרשת אביגיל.

כבר מן הפתיחה מציב הסופר ניגוד חריף.

אביגיל היא:

וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר

תחילה חכמתה ואחר כך יופייה.

לעומתה נבל הוא:

וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים

בהמשך יתברר שתיאור זה מדויק לחלוטין.


דוד בא בשלום

וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי–גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת–צֹאנֽוֹ: וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל–נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם–ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם: וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר–לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר–לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא–נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל: שְׁאַ֨ל אֶת–נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי–עַל–י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה–נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד: וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל–נָבָ֛ל כְּכָל–הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ: שמואל- פרשת אביגיל.

בעת גזיזת הצאן שולח דוד עשרה נערים אל נבל.

תחילה הוא מברך אותו:

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃

לאחר מכן מזכיר דוד את הטובה שעשו אנשיו לרועי נבל:

הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנֻם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃

ולבסוף הוא מבקש:

תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃

אין כאן איום. אין כאן כפייה. יש כאן פנייה של שלום המבוססת על יחסי גומלין.


כפיות הטובה של נבל

וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת–עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן–יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו: וְלָקַחְתִּ֤י אֶת–לַחְמִי֙ וְאֶת–מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה: וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי–דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה: שמואל- פרשת אביגיל.

נבל משיב בבוז:

מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃

ובהמשך:

וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃

נבל בוחר להתעלם מן הטובה שנעשתה לו ומשיב רעה תחת טובה.


עדות הנער: גילוי האמת על דוד ועל נבל

וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר–אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים | מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת–אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם: וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא–פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל–יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה: חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם–לַ֖יְלָה גַּם–יוֹמָ֑ם כָּל–יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן: וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה–תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי–כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל–אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל–בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן–בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו:

כאן מופיעה אחת העדויות החשובות ביותר בפרשה.

אחד מנערי נבל פונה דווקא אל אביגיל:

וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃

הנער מסכם את הסיפור כולו במשפט אחד.

דוד שלח שליחים:

לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ

ונבל:

וַיָּעַט בָּהֶם׃

לאחר מכן ממשיך הנער:

וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃

הנער מעיד כי דוד ואנשיו היו טובים לרועים.

הם לא פגעו בהם.

הם לא לקחו מהם דבר.

הם לא ניצלו את כוחם.

אבל דברו החשוב ביותר הוא:

חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃

זהו משפט המפתח של הפרשה.

דוד ואנשיו לא רק נמנעו מלעשות רע.

הם הגנו בפועל על רועי נבל ועל צאנו.

הם היו להם כחומה.

לכן בקשתו של דוד לא הייתה בקשת צדקה, אלא בקשה מאדם שנהנה במשך זמן רב מן ההגנה שסיפקו לו דוד ואנשיו.

הנער מבין את חומרת המצב ומזהיר:

וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ׃

ולבסוף הוא אומר:

וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃

כלומר, לדעתו אין דרך לשכנע את נבל. משום כך הוא פונה דווקא אל אביגיל.


דוד מחליט לנקום

ודוד גומר אומר להלחם בנבל:

וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת–חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם–דָּוִ֖ד אֶת–חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ | אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל–הַכֵּלִֽים: שמואל- פרשת אביגיל.

כאשר דוד שומע את תשובת נבל הוא מצווה:

חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ׃

ובהמשך הוא אומר:

וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃

ולבסוף נשבע:

אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃

מבחינת דוד, נבל כבר ראוי למוות.


אביגיל מפרידה את עצמה מנבל

ואביגיל טובת השכל מהרה לתקן הדבר והעמיסה מזון ושתיה והלכה לפגוש את דוד:

וַתְּמַהֵ֣ר (אבוגיל) אֲבִיגַ֡יִל וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי–יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן (עשוות) עֲשׂוּיֹת֙ וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל–הַחֲמֹרִֽים: וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה: וְהָיָ֞ה הִ֣יא | רֹכֶ֣בֶת עַֽל–הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם: 

וכשאביגיל בדרך ומעט לפני פגישתה עם דוד, דוד נשבע להלחם עם נבל ואנשיו על הרעה אשר השיב לו:

וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת–כָּל–אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא–נִפְקַ֥ד מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב–לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה: כֹּה–יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם–אַשְׁאִ֧יר מִכָּל–אֲשֶׁר–ל֛וֹ עַד–הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר: 

ואביגיל מגיעה לדוד ותחילה מבקשת את סליחתו על דבר בעלה ומביאה לו ולאנשיו מזון ומבקשת שלא יחשיב אותה עם בעלה הנבל ושהיא יודעת שבורא עולם עם דוד והיא רוצה שדוד יחשיב לה את הדבר ושלא יהרוג אותה ביחד עם בעלה, שלא יקשור אותה במקרה הזה עם בעלה הנבל:

וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת–דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל–פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ: וַתִּפֹּל֙ עַל–רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי–אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר–נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ: אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר–הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי: שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי–מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא–תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ:  וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: וְהָיָ֗ה כִּֽי–יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר אֶת–הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ–דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת–אֲמָתֶֽךָ: 

אכן טובת שכל הייתה אביגיל. אביגיל עשתה ברית עם דוד, כשם שעשה יהונתן תחילה ולאחר מכן גם שאול:

וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת–דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל–פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ: וַתִּפֹּל֙ עַל–רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי–אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר–נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ: אַל–נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י | אֶת–לִבּ֡וֹ אֶל–אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל–נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן–ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת–נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ: וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי–יְהוָ֤ה וְחֵֽי–נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל–אֲדֹנִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר–הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי: שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי–מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא–תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ:  וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה | בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע: וְהָיָ֗ה כִּֽי–יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר אֶת–הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את | לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ–דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת–אֲמָתֶֽךָ: 

לשמע הדברים דוד מברך אותה ומבטיח לה שהוא יזכור לה את הדבר לטובה:

וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי: וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי:  וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י | לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם–נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד–א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר:  וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר–הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ: 

אך הזכות הזאת של אביגיל לא שמורה לבעלה:

וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י | לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) וַתָּבֹאת֙ לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם–נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד–א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר:

אביגיל במעשיה מנעה את מדוד להרע לה, אך לא לבעלה ולאנשיו כפי שהבטיח דוד.

יש פה סוג של הפרדות של אביגיל מבעלה שהיא כנמשלת לו לא תמות במותו של בעלה, לא תספה בחטא בעלה.


נבל מת בידי בורא עולם ולא בידי דוד

אביגיל חוזרת אל ביתה ומוצאת את נבל במשתה:

וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ׃

הוא שיכור:

וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד׃

לכן היא ממתינה לבוקר.

כאשר היא מספרת לו את הדברים:

וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃

ולאחר עשרה ימים:

וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃

הכתוב מדגיש שהמוות לא בא מידי דוד אלא מידי בורא עולם.

וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת–רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת–עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ :

יש לכך משמעות גדולה בהמשך הסיפור. דוד אמנם יצא לדרך מתוך כוונה להרוג את נבל, אך בסופו של דבר הוא לא שפך את דמו ולא הרג אותו. בורא עולם הוא שנגף את נבל והוא שגזר את דינו.

רק לאחר שנבל מת, ורק לאחר שדוד מודה כי בורא עולם רב את ריבו והשיב את רעת נבל בראשו, שולח דוד לקחת את אביגיל לאישה.

וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל–אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל–הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי–ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וְאֶת–אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם–שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים: 

אביגיל נעשית אשת דוד

לאחר מות נבל שולח דוד שליחים לאביגיל:

דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃

אביגיל מקבלת את ההצעה בענווה ונעשית אשתו.

אחר כך מוסיף הכתוב:

וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃

תחילה אביגיל ולאחר מכן אחינעם.

הסיפור יוצר בכך הבחנה ברורה: אביגיל לא נעשתה אשתו של האיש שהרג את בעלה. דוד לא הרג את נבל ולא לקח לעצמו את אשתו לאחר מעשה נקמה. נבל מת בדין שמים, ורק לאחר מכן נישא דוד לאביגיל.

יש בכך ניקיון מוסרי חשוב שהכתוב מדגיש בכוונה. דוד נושא את אביגיל לאחר שבורא עולם הוא שרב את ריבו והוא שגזר את דינו של נבל.


מיכל ניתנת לאחר

ובאותה נשימה שהסופר מספר לנו שדוד לקח לו שתי נשים הסופר מספר לנו ששאול נתן את ביתו מיכל לאיש אחר:

וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן–לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים:

הדבר שהוא דבר מאוד רציני, מסופר לנו בקצרה וכמעט בדרך אגב.


סיכום

פרשת אביגיל היא סיפור על חכמה, צדק והשגחה. הנער של נבל מעיד כי דוד ואנשיו היו "חוֹמָה" לרועים וכי נבל השיב רעה תחת טובה. אביגיל מבינה את הסכנה הקרבה, מפרידה את עצמה מדרכו של בעלה ומכירה בכך שדוד הוא האיש שבחר בורא עולם להיות נגיד על ישראל. דוד עצמו מודה כי בורא עולם חסך אותו מן הרעה ורב את ריבו. לבסוף, לא דוד הורג את נבל אלא בורא עולם נגף את נבל והמיתו. רק לאחר מכן נושא דוד את אביגיל לאישה. בכך מדגיש הסיפור כי דינו של נבל נעשה בידי שמים, בעוד דוד נשמר מלשפוך דם, ואביגיל זוכה לפתוח פרק חדש בחייה כאשתו של מי שעתיד למלוך על ישראל.

וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ– פרשת סלע המחלוקות אינה רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות.

פתיחה

פרשת בריחתו של דוד מפני שאול היא מן הפרשות המרכזיות בספר שמואל. אין זו רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות. לאורך כל המאורעות ניצב שאול בראש ממלכה, מוקף עבדים, אנשי צבא ומערכת שלטונית שלמה. מנגד ניצב דוד, אדם נרדף, בורח ממקום למקום ונאלץ להסתמך על חסדם של אחרים.

אולם ככל שהפרשה מתקדמת מתברר כי הכוח הקובע אינו כוח המלוכה ואף לא כוח החרב. שאול מתכנן, רודף ומבקש ללכוד את דוד, אך פעם אחר פעם משתבשות תוכניותיו. דוד נע ממקום למקום, שואל את בורא עולם ופועל על פי הדרך הנגלית לפניו, ובכל צומת מתברר כי בורא עולם שומר עליו ומוליך אותו לקראת ייעודו.

הפרשה גם מציבה זו מול זו דמויות שונות: אחימלך הכהן המסייע בתמימות, דואג האדומי המלשין, אנשי קעילה המוכנים להסגיר את מושיעם, הזיפים המסייעים לשאול, ויהונתן המוותר על טובתו האישית ומחזק את דוד. דרך כל אלה מלמד הכתוב על נאמנות, על קנאה, על פחד, על אמונה ועל השגחת בורא עולם.

הפסוק החוזר ומלווה את כל הפרשה הוא:

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"

פסוק זה איננו רק תיאור של מאורע אחד, אלא סיכום של כל המסלול המתואר בפרקים אלו.


נוב עיר הכוהנים: ראשית מסע הבריחה

"וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן"

"וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ"

"וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ"

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה"

לאחר הפרידה מיהונתן מגיע דוד אל נוב עיר הכוהנים. זהו המעבר החד מחיי מלכות לחיי בריחה. עד לאותו זמן היה דוד שר צבא, חתן המלך וגיבור ישראל. כעת הוא מופיע לבדו, כשהוא נזקק ללחם ולנשק.

אחימלך נחרד למראהו. עצם חרדתו מלמדת כי כבר בהופעתו של דוד היה דבר יוצא דופן. הכהן מעניק לו מזון ובהמשך מוסר לו את חרב גלית הפלשתי.

אין זו סתם חרב. זוהי החרב המזכירה את אחד הניצחונות הגדולים בתולדות ישראל:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת" (שמואל)

כשם שבורא עולם הושיע את דוד בעמק האלה, כך הוא מלווה אותו גם עתה בראשית מסע הבריחה.

המקרא מוסיף פרט חשוב:

"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי"

פרט זה נראה צדדי, אך ממנו יצמח בהמשך אחד האסונות הגדולים בפרשה.


בגת הפלשתית: מן התהילה אל הפחד

"וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת"

"הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו"

הפלשתים מזהים את דוד מיד. ולועגים לו, דוד שנודע ברבים בשל נצחונותיו על הפלישתים וגוליאת נראה בעיני הפלישתים בעת חולשתו ובמקום הזה הם לועגים לאדם הזה בשעותיו הקשות ביותר.

"וַיָּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת"

הכתוב מדגיש:

"וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ"

"וַיָּרָא מְאֹד"

דוד איננו מוצג כאדם החסין מפחד. הוא נרדף, חושש ומחפש מוצא. דווקא בתוך מצבו זה ניכרת שמירתו של בורא עולם.

כאשר נדמה כי הגיע אל מקום שאין ממנו דרך הצלה, הוא ניצל וממשיך בדרכו.


מערת עדולם: ראשית בניית מחנה דוד

"וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם"

"וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ"

"וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר"

במערת עדולם מתחיל להיווצר מחנהו של דוד.

לא אנשי שררה מצטרפים אליו, ולא בעלי עושר ומעמד. סביבו מתקבצים הנדחים, הלחוצים והזקוקים למנהיג.

יש בכך מסר ברור. בורא עולם מתחיל לבנות את מלכות דוד מתוך שותפות עם אנשי מצוקה.

האנשים הללו יהיו הבסיס לצמיחתה של ההנהגה העתידה.


מואב ויער חרת: דוד ממשיך בדרכו

"יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים"

"וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה"

גם בתקופת הבריחה אין דוד פועל ללא הכוונה. הוא דואג למשפחתו ומחפש את הדרך הנכונה להמשיך.

הופעת גד הנביא מלמדת כי בורא עולם ממשיך ללוות את דוד גם בתקופה הקשה ביותר בחייו.


דואג האדומי: ההלשנה

"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ"

"וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"

המידע שראה דואג בנוב הופך עתה לכלי בידיו.

הוא מוסר לשאול את אשר ראה, והשיחה בנוב הופכת ליסוד להאשמות הקשות נגד אחימלך.

המקרא מציב כאן ניגוד ברור. אחימלך רואה אדם הזקוק לעזרה. דואג רואה הזדמנות להפליל.


אחימלך מול שאול: שני מבטים על דוד

"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי"

"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן"

"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת"

שאול משוכנע כי דוד הוא אויבו.

לעומתו אחימלך עדיין רואה את דוד כמי שהיה מוכר לכל ישראל כאיש נאמן למלך.

הפער הזה מלמד על עומק השינוי שהתחולל בלבו של שאול. במקום שבו אחימלך רואה נאמנות, שאול רואה מזימה.


טבח נוב: נפילת המלכות

"הָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"

"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם"

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"

כאן מגיע שאול לאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר במלכותו.

אפילו עבדיו מסרבים לבצע את הפקודה. עבדי המלך, בני ישראל סרבו להרוג את כהני בורא עולם.

בסופו של דבר דואג האדומי מבצע אותה:

"וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד"

"וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב"

ככל ששאול מעמיק ברדיפת דוד כך הולכת ומתבררת נפילתה של מלכותו.


אביתר והאפוד: דוד שואל את בורא עולם

ודוד יושב בקעילה, קצת לפני שממשיך הסופר לכתוב אודות מסעות דוד בברחו מפני שאול הסופר מזכיר שבעת שברח אביתר בן אחימלך הכהן הוא ברח כשהאפוד בידו, הוא בא עם אפוד לדוד:

וַיְהִ֗י בִּ֠בְרֹחַ אֶבְיָתָ֧ר בֶּן–אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶל–דָּוִ֖ד קְעִילָ֑ה אֵפ֖וֹד יָרַ֥ד בְּיָדֽוֹ: פרשת סלע המחלוקת.

ומה זה האפוד:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב: שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר: וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר: וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם: מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָֹה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן:  וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב:  וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת: וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:  וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:  וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן: וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד: וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן (מטבעתו) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד: וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָֹה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: שמות.

מן הטבח ניצל רק אביתר והאפוד עימו.

האפוד מגיע עמו אל מחנה דוד.

מיד לאחר מכן מודגש כשאביתר הכהן הפליט לצידו:

וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּי–בָ֥א דָוִ֖ד קְעִילָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל נִכַּ֨ר אֹת֤וֹ אֱלֹהִים֙ בְּיָדִ֔י כִּ֚י נִסְגַּ֣ר לָב֔וֹא בְּעִ֖יר דְּלָתַ֥יִם וּבְרִֽיחַ: וַיְשַׁמַּ֥ע שָׁא֛וּל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם לַמִּלְחָמָ֑ה לָרֶ֣דֶת קְעִילָ֔ה לָצ֥וּר אֶל–דָּוִ֖ד וְאֶל–אֲנָשָֽׁיו: וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּ֣י עָלָ֔יו שָׁא֖וּל מַחֲרִ֣ישׁ הָרָעָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל–אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן הַגִּ֖ישָׁה הָאֵפֽוֹד: וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שָׁמֹ֤עַ שָׁמַע֙ עַבְדְּךָ֔ כִּֽי–מְבַקֵּ֥שׁ שָׁא֖וּל לָב֣וֹא אֶל–קְעִילָ֑ה לְשַׁחֵ֥ת לָעִ֖יר בַּעֲבוּרִֽי: הֲיַסְגִּרֻ֣נִי בַעֲלֵי֩ קְעִילָ֨ה בְיָד֜וֹ הֲיֵרֵ֣ד שָׁא֗וּל כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁמַ֣ע עַבְדֶּ֔ךָ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַגֶּד נָ֖א לְעַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה יֵרֵֽד: וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲיַסְגִּ֜רוּ בַּעֲלֵ֧י קְעִילָ֛ה אֹתִ֥י וְאֶת–אֲנָשַׁ֖י בְּיַד–שָׁא֑וּל וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה יַסְגִּֽירוּ: 

"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְהוָה"

מבורא עולם מבקש דוד תשובה לשאלותיו ולהכרעותיו.


דוד מושיע את קעילה

"הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה"

"הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים"

"לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה"

בזמן ששאול עסוק ברדיפה, דוד עוסק בהצלת עיר ישראלית.

גם כאשר אנשיו חוששים:

"הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִיהוּדָה יְרֵאִים"

דוד שב ופונה אל בורא עולם.

לאחר שבורא עולם מבטיח את הניצחון, יוצא דוד למלחמה:

"וַיּוֹשַׁע דָּוִד אֶת יֹשְׁבֵי קְעִילָה"


קעילה: מבחן הכרת הטובה

"הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ"

"וַיֹּאמֶר יְהוָה יַסְגִּירוּ"

זמן קצר לאחר שנושעו, מתברר כי אנשי קעילה יהיו מוכנים להסגיר את דוד.

הפסוקים מלמדים כי הצלה איננה מבטיחה נאמנות.

דוד איננו נלחם באנשי העיר ואיננו דורש מהם הכרת טובה. הוא שומע את דבר בורא עולם ועוזב את המקום.


יהונתן: הנאמנות הגדולה

"וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים"

"וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל"

"וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה"

בתוך עולם של הלשנות והסגרות מופיע יהונתן.

הוא אינו מוסר מידע. הוא אינו מחפש תועלת אישית.

הוא מחזק את דוד ומכיר בכך שבורא עולם בחר בו להיות מלך ישראל.


הזיפים: ההסגרה הנוספת

"הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ"

"וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ"

שוב מגיע מידע מדויק אל שאול.

שוב נדמה כי דוד עומד להילכד.

ושוב מתברר כי התוכנית האנושית אינה מכריעה את המציאות.


סלע המחלוקות: הישועה ברגע האחרון

"וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם"

"וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ"

"עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת"

זהו שיאו של המרדף.

שאול כמעט משיג את מטרתו.

ואז, ברגע האחרון ממש, משתנה המציאות. הפלשתים פולשים, ושאול נאלץ לעזוב הכול ולצאת להגנת הממלכה.

כך מתברר שוב כי בורא עולם הוא המכוון את המאורעות.


סיכום

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"

זהו הפסוק המסכם את כל הפרשה.

דואג מלשין.

אחימלך נהרג.

נוב נחרבת.

אנשי קעילה מוכנים להסגיר.

הזיפים מוסרים מידע.

שאול רודף בכל כוחו.

אך מעל כל אלו פועל בורא עולם.

מן הרגע שבו יצא דוד מנוב ועד הרגע שבו ניצל בסלע המחלוקות חוזר המקרא ומלמד כי ההיסטוריה של ישראל איננה נקבעת רק בידיהם של מלכים, מצביאים או בעלי כוח. בורא עולם הוא המוליך את המאורעות והוא המכין את הדרך למלך שנבחר על ידו.

לכן חותם הכתוב את כל התקופה במילים:

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ".

שאול רודף, אולם איננו משיג. מלשינים קמים, אך אינם מצליחים. סכנות מופיעות מכל עבר, אך הישועה מגיעה פעם אחר פעם. בכך מתגלה כי בורא עולם שומר על דוד ומוביל אותו אל הייעוד שנקבע לו למלוך על ישראל.

יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל-עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר-מְרִיתֶ֥ם אֶת-פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:– מחשבות על אהרן שעלה אל ההר בידיעה שלא יחזור ממנו.

וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל-גְּב֥וּל אֶֽרֶץ-אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל-עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר-מְרִיתֶ֥ם אֶת-פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:  קַ֚ח אֶֽת-אַהֲרֹ֔ן וְאֶת-אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת-אַהֲרֹן֨ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַֽהֲרֹ֥ן יֵֽאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל-הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה:וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת-אַהֲרֹ֜ן אֶת-בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַֽהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן-הָהָֽר: וַיִּרְאוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֚וּ אֶֽת-אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: פרשת מי מריבה.

לאחר פרשת מי מריבה משתנה כיוון הסיפור באופן חד. עד כה עמדו משה ואהרן בראש העם במסעו הארוך במדבר, אולם עתה מודיע להם בורא עולם כי לא יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת. זמן קצר לאחר הגזרה מגיע גם הרגע שבו נדרש אהרן לסיים את תפקידו ואת חייו. התיאור המקראי קצר, יבש לכאורה, אך דווקא משום כך הוא טעון בעוצמה רגשית נדירה.

וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל-גְּב֥וּל אֶֽרֶץ-אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר:  יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל-עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר-מְרִיתֶ֥ם אֶת-פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:

אהרן יודע לאן הוא הולך. אין מדובר באדם היוצא למסע שסופו אינו ידוע. הוא עולה להר מתוך ידיעה מלאה שלא ישוב ממנו. למרגלות ההר נמצא העם כולו, ומעליו ממתין סופו. קשה שלא לעצור לרגע ולשאול: מה מתחולל בנפשו של אדם ברגע כזה?

ייתכן שהרגש הראשון הוא כאב. לא רק כאב המוות המתקרב, אלא כאב ההחמצה. במשך עשרות שנים נשא אהרן יחד עם משה את עול ההנהגה. הוא היה שותף ליציאת מצרים, למעמד הר סיני, למסעות, למשברים ולתקוות. כל הדרך הארוכה הזו הייתה מכוונת אל יעד אחד: ארץ כנען. וכאשר העם כבר נמצא בקרבת הארץ, נאמר לו שלא יזכה להיכנס אליה.

אך לצד הכאב אפשר לחוש גם רגש אחר. אהרן אינו מתואר כמי שמתנגד, מתווכח או מנסה לשנות את הגזרה. התורה מספרת בפשטות: "וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה". אהרן הולך עם אחיו ובנו ועולה איתם אל ההר. שתיקתו של אהרן בולטת מאוד. אפשר לראות בה השלמה עמוקה עם העובדה שיש דברים הגדולים מן האדם, גם כאשר הם קשים להבנה ולקבלה.

יש ברגע הזה גם ממד נוסף של פרידה. אהרן אינו נפרד רק מן החיים; הוא נפרד מן הכהונה. הבגדים שהוא לובש אינם בגדים רגילים. הם מסמלים את שליחותו, את זהותו ואת מקומו בתוך העם. והנה, בהר, מול עיניו, מופשטים הבגדים מעליו ומולבשים על בנו.

זהו רגע אנושי מטלטל.

מצד אחד הוא מסיים את תפקידו. מצד שני הוא רואה כיצד תפקידו ממשיך להתקיים. מה שנלקח ממנו אינו אובד. אלעזר בנו ממשיך את הדרך. יש עצב בפרידה, אך יש גם נחמה בהמשכיות. ייתכן שאחד הדברים שחיזקו את אהרן בדרכו האחרונה היה הידיעה שהכהונה לא נפסקת איתו וממשיכה עם בנו.

גם היחסים בין שלוש הדמויות ברגע זה מעוררים מחשבה עמוקה. אהרן אינו עולה לבדו. אחיו משה צועד לצדו, ובנו אלעזר לצדו השני. אלו שני האנשים הקרובים אליו ביותר. התורה אינה מתארת שיחה ביניהם, אך השתיקה עצמה מדברת. שלושה אנשים עולים יחד, ורק שניים עתידים לרדת. קשה לדמיין את עוצמת הרגש שהייתה במסע הקצר הזה אל ראש ההר.

אך לא רק רגשותיו של אהרן ממלאים את הדרך. על ההר עולים גם אח העומד להיפרד מאחיו ובן העומד להיפרד מאביו.

עבור אהרן זהו רגע של פרידה מהחיים, מהעם, מן הארץ שלא יזכה לראות ומן התפקיד שנשא במשך שנים רבות. הוא יודע שכל צעד במעלה ההר מקרב אותו אל סופו. לצד ההשלמה עם הגזרה, קשה שלא לדמיין גם עצב עמוק, געגוע למה שלא יהיה עוד, ואולי גם מחשבות אחרונות על הדרך הארוכה שעשה מאז יציאת מצרים ועד לרגע זה.

אולם לצדו הולך משה. לא רק מנהיג ישראל, אלא אח. שני האחים הללו עברו יחד מסע שאין דומה לו. יחד עמדו לפני פרעה, יחד הובילו את העם, יחד נשאו את משא התלונות, הכישלונות והתקוות. משה יודע שהוא מוליך את אחיו אל מותו. הוא גם יודע שלא יוכל לשנות את אשר נגזר. הכאב שבידיעה הזאת קשה מנשוא. ישנם רגעים שבהם אדם יכול להציל, לעזור, להתערב. כאן אין בידו לעשות דבר מלבד להיות עם אחיו עד הרגע האחרון.

ומצדו השני של אהרן הולך אלעזר. דמותו שקטה בסיפור. הוא עומד לאבד את אביו ובאותו יום עצמו לקבל את מקומו. בעודו מתאבל, הוא נדרש להפוך לממשיך הדרך. הבגדים שילבש אינם רק בגדי כהונה; הם גם עדות למחיר הכבד של ההמשכיות. כדי שהוא יקבל את התפקיד, אביו חייב לפנות את מקומו.

ייתכן שאחד הקשיים הגדולים ביותר ברגע זה הוא העובדה שאין זמן אמיתי להפריד בין האובדן לבין ההמשך. האב מסתלק, והבן נכנס תחתיו כמעט באותה נשימה. האבל והאחריות נפגשים באותו רגע עצמו.

כך הופך ההר למקום שבו נפגשים שלושה סוגי כאב: כאבו של האדם הנפרד מן העולם, כאבו של אח הנפרד מאחיו, וכאבו של בן הנפרד מאביו. התורה אינה מתארת את הדמעות, אינה מתארת חיבוק או מילות פרידה. דווקא השתיקה הזאת מותירה מקום לדמיין את עוצמת הרגש שהייתה שם.

כאשר מגיע הסיום, התורה מתארת אותו בפשטות מרעידה:

"וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר."

וכאשר משה ואלעזר יורדים מן ההר בלעדיו, הירידה עצמה היא העדות החזקה ביותר למה שאירע שם. הם אינם חוזרים כפי שעלו. אח אחד חסר, אב אחד חסר. החיים נמשכים, אך אינם עוד אותם חיים.

ללא דרמה, ללא תיאורים ארוכים. חיים שלמים מצטמצמים למשפט אחד קצר. אולי יש בכך מסר עמוק: גדולתו של אדם אינה נמדדת ברגע מותו אלא בחייו ובמורשת שהוא מותיר אחריו.

העדות לכך מופיעה מיד בפסוק האחרון:

"וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."

העם כולו מתאבל עליו. זהו הסיכום לחייו של אהרן. לא תיאור של ניצחונות, לא תיאור של סמכות או כוח, אלא בכי קולקטיבי של אומה שלמה. אדם שמותו מורגש על ידי כולם הוא אדם שחייו נגעו בכולם.

כאשר קוראים את הפרשה מתוך התבוננות אנושית, קשה שלא לחוש חמלה כלפי אהרן. הוא עולה אל ההר בידיעה שלא יחזור, נפרד מחלום שלא יתגשם, מוסר את תפקידו לבנו ופוגש את סופו. אך באותה שעה הוא גם רואה שהעם ממשיך, שהכהונה נמשכת ושמפעל חייו אינו מסתיים איתו.

לכן העלייה האחרונה של אהרן איננה רק סיפור על מוות. היא סיפור על פרידה, על השלמה, על העברת הלפיד לדור הבא, ועל האדם המביט לאחור על חייו ויודע שהדרך תימשך גם לאחר שייעלם מן העין.

סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהנים: בני בנימין דוחים את דרישת הנאמנות של שאול ומסרבים להרוג את אחימלך ובית אביו.

סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהנים

פרשת הריגת כהני נוב בידי דואג האדומי היא אחת הפרשות הקשות והמטלטלות בתנ"ך. היא מציגה התנגשות חריפה בין סמכותו של המלך לבין החובה המוסרית והדתית של האדם. במרכז הפרשה עומדת תופעה נדירה: עבדי המלך מסרבים למלא פקודה מפורשת של המלך שאול.

אולם כדי להבין את משמעות סירוב הפקודה, יש לעמוד תחילה על הרקע שקדם לו. שאול כינס סביבו את עבדיו ופנה אליהם כאל "בְּנֵי יְמִינִי", בני שבטו. בדבריו ניסה לחזק את נאמנותם אליו והזכיר להם כי הוא מקור כוחם ומעמדם:

"גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?"

שאול מבקש להבהיר כי דוד אינו יכול להעניק להם את המעמד, התפקידים וההטבות שהם מקבלים תחת שלטונו וזאת באם לא יהיו נאמנים לו:

"כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלָי"

ומשכך אם הם רוצים להמשיך להיות יותר קרובים לצלחת אז כדאי להם להיות בצד של שאול, הוא מבקש מהם מידע , לא להסתיר ממנו מידע אודות דוד באם יש להם שלא כמו בנו יהונתן:

וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי:

ובאותה נשימה הוא אומר זאת:

וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי

אין חולה עלי כמשל למביא נזק למחנה שאול, שהיותו במחנה שאול כאדם שכמו מרגל לא מוסר לו מידע ומי שמסתיר מידע מסייע למעשה לדוד ומחזק את עמידתו נגדו ומחליש אותו כמו בנו יהונתן:

כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

ברגע זה קם דואג האדומי ומוסר לשאול את המידע שחיפש. דואג היה נוכח בנוב כאשר דוד הגיע אל אחימלך הכהן וביקש ממנו לחם וחרב. הוא היה עד לכך שאחימלך נתן לדוד צידה, התיר לו לאכול מלחם הקודש ומסר לו את חרב גלית הפלשתי. כעת הוא מספר על כך לשאול:

"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב"

ובהמשך:

"וַיִּשְׁאַל לוֹ בַיהוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"

בעקבות דבריו של דואג מזמן שאול את אחימלך לשיחה. בשיחה זאת הוא מאשים אותם בקשירת קשר עם דוד:

"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי"

אחימלך משיב כי פעל בתום לב. מבחינתו דוד היה נאמן המלך, חתן המלך ואדם נכבד בבית המלוכה:

"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ"

הוא מדגיש שלא ידע דבר על העימות בין שאול לדוד:

"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל"

אולם שאול אינו מקבל את דבריו. הוא גוזר דין מוות על אחימלך ועל כל בית אביו:

"מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ"

לאחר פסק הדין פונה שאול לעבדיו ומצווה עליהם לבצע את ההוצאה להורג:

"סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"

כאן מגיע רגע המבחן.

אותם בני בנימין ששמעו זמן קצר קודם לכן את קריאתו של שאול לנאמנות, את ההבטחות למעמד ואת ההאשמות בדבר קשר נגדו, מסרבים לבצע את הפקודה:

"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה'"

זהו לב הפרשה. למרות היותם אנשי המלך ולמרות השתייכותם לשבט בנימין, שבטו של שאול, הם אינם מוכנים להיות שותפים להריגת כהני הבורא. דווקא לאחר ששאול דרש מהם נאמנות מוחלטת, הם מציבים גבול ברור לסמכותו.

משסירבו בני בנימין לבצע את הפקודה, פנה שאול אל דואג האדומי שאינו מבני עמינו:

"סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"

דואג אינו מסרב. הוא הורג שמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד. אך בכך אינו מסתפק. הוא ממשיך אל נוב עיר הכהנים ומכה אותה לפי חרב:

"מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב"

הניגוד בין עבדי שאול לבין דואג האדומי בולט במיוחד. בני בנימין שמעו את דרישת הנאמנות, היו קרובים למלך ויכלו להרוויח מציות לפקודתו, אך בחרו שלא לשלוח יד בכהני הבורא. דואג לעומתם היה האיש שמסר את המידע על אחימלך והאיש שביצע לבסוף את הפקודה הקשה ביותר.

ושוב זה ההבדל בין דואג האדומי שאינו מבני ישראל לעומת בני שבט בנימין שהם מבני ישראל.

מן הטבח הצליח להימלט אביתר בן אחימלך. הוא ברח אל דוד וסיפר לו על האסון. דוד הבין מיד כי דואג הוא שהביא את הדברים לידיעת שאול:

"יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל"

דוד קיבל את אביתר תחת חסותו ואמר לו:

"שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא... כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי"

סיכום

פרשת נוב מלמדת כי יש מקרים שבהם נאמנות למלך ולשלטון אינה הערך העליון. שאול דרש מעבדיו נאמנות מלאה ואף רמז כי מעמדם תלוי בו, אך כאשר נדרשו להשתתף בהריגת כהני הבורא, הם סירבו. בכך הוכיחו כי קיימים ערכים העומדים מעל הציות לסמכות.

לעומתם, דואג האדומי שאינן בן עמינו בחר בציות מוחלט לפקודת המלך והפך למבצע הטבח בנוב.

סיפור נוב עיר הכהנים מתחיל בדרישת נאמנות של שאול מבני שבטו ומעבדיו, ממשיך בהלשנתו של דואג האדומי על אחימלך הכהן, ומגיע לשיאו בסירובם של עבדי המלך לבצע את גזר הדין שהוטל על כהני הבורא.

דווקא לאחר שנדרשו להוכיח את נאמנותם, הם בחרו שלא לשלוח ידם בכהני הבורא.

מנגד ניצב דואג האדומי, שמסר את המידע לשאול וביצע את הפקודה עד תומה.

סירובם של עבדי שאול להרוג את אחימלך הכהן ואת בית אביו הוא אחד ממעשי הגבורה המוסריים הבולטים בתנ"ך. הם בחרו להסתכן באי-ציות למלך כדי שלא להיות שותפים לשפיכות דמים של כהני הבורא.

לעומתם, דואג האדומי ביצע את הפקודה ללא היסוס והפך לסמל של ציות חסר מצפון וזאת כנראה מתוקף היותו בן עם אחר.

הפרשה מלמדת כי יש מצבים שבהם החובה המוסרית והדתית גוברת על החובה לציית לסמכות.

למחשבה:

גם פה אפשר לקשר את הדבר ליוצרי נז"א כמלשינים עלינו והם שלא כמו דואג האדומי, הם נחשבים בני עמינו.

בין שאול לדוד, בין ישראל לחמאס ולפלישתים: בין אם שמאל ובין אם ימין, אויבי ישראל רואים עם אחד בארץ ובחוץ לארץ- הצעה לדיון.

שאול שיצא למצוא את אתונות אביו הלך לשמואל לבקש עזרה, ושמואל מודיע לו שהוא המלך המיועד למלוך על ישראל- בהמשך סיפור זה היה זרע להרבה מאוד אגדות סרטים ומחזות…כוכב נולד.

ראשית דרכו של שאול מלמדת על הדרך שבה בורא עולם מכוון את בחירת המנהיג, על הכשרתו לתפקיד ועל התכונות הנדרשות ממי שנבחר להנהיג את ישראל.

שאול יוצא מבית אביו לחפש את האתונות שברחו. לאחר שאינו מוצא אותן, הוא מחליט לפנות לעזרת איש האלוהים, שמואל. אלא שיום לפני פגישתם, בורא עולם כבר מודיע לשמואל כי למחרת יגיע אליו האיש המיועד להימשח לנגיד על ישראל.

וַֽיַּעֲל֖וּ הָעִ֑יר הֵ֗מָּה בָּאִים֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וְהִנֵּ֤ה שְׁמוּאֵל֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתָ֔ם לַעֲל֖וֹת הַבָּמָֽה: וַֽיהוָ֔ה גָּלָ֖ה אֶת–אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא–שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר: כָּעֵ֣ת | מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל–עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת–עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת–עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי: וּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת–שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי: שמואל – פרשת שאול:

ראשית המהלך הזה באה לאחר שהעם ביקש מלך, אף שבכך מאס למעשה בהנהגת הבורא. בורא עולם נענה לבקשתם, ובתוך המציאות הזאת מכוון את דרכו של שאול אל שמואל.

וַיִּגַּ֥שׁ שָׁא֛וּל אֶת–שְׁמוּאֵ֖ל בְּת֣וֹךְ הַשָּׁ֑עַר וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה–נָּ֣א לִ֔י אֵי–זֶ֖ה בֵּ֥ית הָרֹאֶֽה: וַיַּ֨עַן שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ אָנֹכִ֣י הָרֹאֶ֔ה עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ: וְלָאֲתֹנ֞וֹת הָאֹבְד֣וֹת לְךָ֗ הַיּוֹם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֔ים אַל–תָּ֧שֶׂם אֶֽת–לִבְּךָ֛ לָהֶ֖ם כִּ֣י נִמְצָ֑אוּ וּלְמִי֙ כָּל–חֶמְדַּ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל הֲל֣וֹא לְךָ֔ וּלְכֹ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיךָ: וַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן–יְמִינִ֤י אָ֙נֹכִי֙ מִקַּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכָּֽל–מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: שמואל – פרשת שאול.

שמואל מזמין את שאול לאכול עמו ומושיב אותו במקום מכובד, בראש הקרואים. הוא גם מכין עבורו מנה מיוחדת שנשמרה מראש.

וַיִּקַּ֤ח שְׁמוּאֵל֙ אֶת–שָׁא֣וּל וְאֶֽת–נַעֲר֔וֹ וַיְבִיאֵ֖ם לִשְׁכָ֑תָה וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ בְּרֹ֣אשׁ הַקְּרוּאִ֔ים וְהֵ֖מָּה כִּשְׁלֹשִׁ֥ים אִֽישׁ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ לַטַּבָּ֔ח תְּנָה֙ אֶת–הַמָּנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָ֑ךְ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ שִׂ֥ים אֹתָ֖הּ עִמָּֽךְ: וַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּח אֶת–הַשּׁ֨וֹק וְהֶעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם | לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֤ה הַנִּשְׁאָר֙ שִׂים–לְפָנֶ֣יךָ אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר–לְךָ֥ לֵאמֹ֖ר הָעָ֣ם | קָרָ֑אתִי וַיֹּ֧אכַל שָׁא֛וּל עִם–שְׁמוּאֵ֖ל בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:

אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר–לְךָ֥:

שאול מופתע מהיחס ומגיב בענווה. הוא אינו מבין מדוע שמואל מדבר אליו כך, ומזכיר שהוא משבט בנימין, מהקטנים בשבטי ישראל, ושמשפחתו היא הצעירה במשפחות בנימין.

שמואל מודיע לו כי בורא עולם בחר בו לנגיד על ישראל ומושח את שאול.

הֵ֗מָּה יֽוֹרְדִים֙ בִּקְצֵ֣ה הָעִ֔יר וּשְׁמוּאֵ֞ל אָמַ֣ר אֶל–שָׁא֗וּל אֱמֹ֥ר לַנַּ֛עַר וְיַעֲבֹ֥ר לְפָנֵ֖ינוּ וַֽיַּעֲבֹ֑ר וְאַתָּה֙ עֲמֹ֣ד כַּיּ֔וֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ֖ אֶת–דְּבַ֥ר אֱלֹהִֽים: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם–קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי:וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד:

ובאותו מעמד מודיע לו שמואל שהאתונות נמצאו:

נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ:

שאול יצא מביתו כדי למצוא את האתונות, ובדרך מצא את ייעודו. שמואל גם מזכיר לו שאביו כבר אינו דואג לאתונות אלא דואג לבנו:

וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙:

שמואל מדריך את שאול לקראת דרכו החדשה ומציג בפניו שלוש תחנות שבהן יתרחשו אותות שיאשרו את בחירתו.

התחנה הראשונה – המפגש עם שלושה אנשים העולים לבית אל:

וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם:

התחנה השנייה – המפגש עם חבל הנביאים:

אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:

ההנחיה לאחר האותות:

וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ:

התחנה השלישית – ההגעה לגלגל וההמתנה לשמואל:

וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה:

לאחר מכן מתרחש השינוי שעליו דיבר שמואל:

וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם:

שאול מתנבא לעיני האנשים, והדבר מעורר השתאות בקרב מי שהכירו אותו עד אותו יום.

וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:

במעמד המלכת שאול, שמואל מזכיר לעם את חטאו בבקשת המלך. העם ביקש מלך במקום הנהגת בורא עולם, שהושיע אותו מכל צרותיו.

וַיַּצְעֵ֤ק שְׁמוּאֵל֙ אֶת–הָעָ֔ם אֶל–יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה: וַיֹּ֣אמֶר | אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וָאַצִּ֤יל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּד֙ כָּל הַמַּמְלָכ֔וֹת הַלֹּחֲצִ֖ים אֶתְכֶֽם: וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת–אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר–ה֣וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכָּל–רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹֽתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי–מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם:שמואל – פרשת שאול:

שמואל מזכיר את הדברים דווקא ביום שבו העם מקבל את שאול, האיש שבורא עולם בחר בו.

האיש משבט בנימין, שיצא לחפש אתונות, עובר שינוי והופך לאדם שנבחר למלוכה אך כשמחפשים אותו הוא איננו נמצא.

וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן–קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא:

העם שואל את בורא עולם אם יש עוד אדם שצריך להופיע:

וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ:

והתשובה:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל הַכֵּלִֽים:

יש משהו כמעט משעשע בתמונה הזאת: האיש שנבחר למלך אינו עומד וממתין להכתרתו, אלא מתחבא וצריך להוציא אותו ממחבואו כדי להציגו בפני העם.

וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכָּל–הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–כָּל–הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר–בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל–הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ: וְגַם–שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר–נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם:

העם מריע ומכריז: יחי המלך. שמואל כותב את משפט המלוכה בספר, ושאול חוזר לביתו בגבעה עם אנשי החיל שבורא עולם נגע בלבם.

סיכום:

ראשית דרכו של שאול מלמדת על תהליך בחירת המנהיג והכשרתו. הוא אינו מבקש לעצמו מלוכה ואינו פועל להשגת שלטון. הוא יוצא למשימה משפחתית פשוטה, ובורא עולם מכוון את דרכו אל שמואל.

שמואל מקבל אותו, מושח אותו ומדריך אותו לקראת תפקידו. האותות מתגשמים, שאול מתנבא לעיני העם ולבסוף מוצג בפני ישראל כמלך הנבחר.

הסיפור מציג כמה יסודות חשובים בהנהגה:

  • בחירה: הדרך לתפקיד לא תמיד מתחילה ביוזמת האדם.

  • הכשרה: מנהיג זקוק להדרכה ולהכנה, ולא רק למינוי.

  • ענווה: שאול מכיר במוצאו הצנוע ואינו רואה את עצמו כמי שנועד מאליו למלוכה.

  • אחריות: גם בדרך אל המלוכה הוא נדרש לזכור את משפחתו ואת אביו.

  • לב שומע: היכולת להקשיב, לשפוט ולהבחין בין טוב לרע היא יסוד בהנהגה.

אדם יוצא לחפש אתונות, פוגש את שמואל, נמשח למלך, נבהל ומתחבא, ולבסוף מוצא את עצמו עומד בפני העם.

המלוכה מתחילה בבחירה, אבל המנהיגות דורשת הכנה, ענווה והבנת גודל האחריות המוטלת על האדם.

האיכויות של המלך הראשון בישראל- מי המלך– שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל–הָעָֽם:

וַתֹּאבַ֙דְנָה֙ הָאֲתֹנ֔וֹת לְקִ֖ישׁ אֲבִ֣י שָׁא֑וּל וַיֹּ֨אמֶר קִ֜ישׁ אֶל–שָׁא֣וּל בְּנ֗וֹ קַח–נָ֤א אִתְּךָ֙ אֶת–אַחַ֣ד מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְק֣וּם לֵ֔ךְ בַּקֵּ֖שׁ אֶת–הָאֲתֹנֹֽת: וַיַּעֲבֹ֧ר בְּהַר–אֶפְרַ֛יִם וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ–שָׁלִ֖שָׁה וְלֹ֣א מָצָ֑אוּ וַיַּעַבְר֤וּ בְאֶֽרֶץ–שַׁעֲלִים֙ וָאַ֔יִן וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ–יְמִינִ֖י וְלֹ֥א מָצָֽאוּ: הֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בְּאֶ֣רֶץ צ֔וּף וְשָׁא֥וּל אָמַ֛ר לְנַעֲר֥וֹ אֲשֶׁר–עִמּ֖וֹ לְכָ֣ה וְנָשׁ֑וּבָה פֶּן–יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן–הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ: פרשת שָׁאוּל֙.

פֶּן–יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן–הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ:

יפה לראות את בינת הלב של שאול.

כשהתארך הזמן למצוא את האתונות והידיעה של שאול שאבא שלו יחדל מדאגה לאתונות וידאג להם כי אחרו לשוב.

אפשר לראות פה את אהבתו של שאול לאביו שלא רצה להדאיג את אביו, שאביו לא יהיה מהמצוקה מהדאגה לו.. אפשר לראות שלשאול היתה בינת לב וזה יפה.

אני חושבת שיותר נכון לאמר בינת הלב מלאמר אינטליגנציא ריגשית.

במחשבה שנית יש  הבדל בין בינת הלב לאינטליגנציא ריגשית, אינטליגנציא ריגשית היא יותר ממקום מושכל כמו תכנות.

באינטליגנציא ריגשית יש משהו כמו במצווה של ואהבת לרעך כמוך, לאהוב את  רעך כמוך זה לבחון את מערכת רגשותיך שלך כלפי עצמך ומתוך המקום שיודע מה לא טוב לך, לקיים את המצווה הזאת שחברך כמוך לדבר כזה או אחר במערכת הרגשות שלך עצמך.

ופה יש יותר שימוש של שכלתנות לעשות כדבר הלב לאדם ושמתאים את מערכת הרגשות שלך עצמך ופועל יוצא מכך על רעך, על אדם שאינו אתה.

לשאול היה לב שומע לאביו, הוא דאג שאביו ידאג והאדם הזה עם הלב השומע לאביו נבחר על פי בורא עולם להיות מלך בישראל.

כמבואר:

וַֽיְהִי–אִ֣ישׁ (מבן)-(ימין) מִבִּנְיָמִ֗ין וּ֠שְׁמוֹ קִ֣ישׁ בֶּן–אֲבִיאֵ֞ל בֶּן–צְר֧וֹר בֶּן–בְּכוֹרַ֛ת בֶּן–אֲפִ֖יחַ בֶּן–אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל: וְלוֹ–הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל–הָעָֽם: שמואל- פרשת שאול.

מזכיר גם את שלמה בתחילת ימיו כמלך, שביקש לב שומע מבורא עולם לשפוט את העם.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: {הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ: מלכים.

בעת הזאת אני חושבת על החיילים במלחמה הזאת שהיו כאלה שנמנעו מלספר למשפחה על הסכנה שהם נמצאים בה והיו שבמותם ציוו על משפחתם את החיים במובן שמותו לא ישנה את חיי משפחתו מבחינת רצונו באהבתו שהמשפחה תמשיך להיות שמחה גם אחרי לכתו של האוהב הזה.

לקרוא עוד:

פרשת שאול- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- לימודי מגילה.

כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי– אפשר אולי להבין זאת מירידת משה מההר שפניו קרנו ונדרש להסוות את פניו כדי שיוכל לדבר עם העם.

פרשת ויקהל- לימודי חודש חמישי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות- עדכון- שנת שבעים ושמונה.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃

וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃ וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַֽהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֨יךָ֙ הֹֽלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃ פרשת ויקהל:

משה ביקש לראות את כבוד בורא עולם. משה היה האדם שהגיע הכי קרוב, כמה שאפשר:

וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַֽעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃

וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃ וְהָיָה֙ בַּֽעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃ וַהֲסִֽרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

בורא עולם הסביר למשה שאם יראה את פניו הוא ימות ולכן היה צורך לסוכך על משה שלא יראה את שמסוכן לו לראות:

וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ׃

כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃

וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי׃

יד בורא עולם סוככה על משה כדי שלא יראה את פניו בורא עולם.

תחשבו על זה, יד בורא עולם סוככה על משה.

אפשר אולי להבין זאת דרך המסופר בהמשך אודות ירידת משה מההר:

משה שקיבל את התורה מבורא עולם ירד מההר שפניו קרנו מאור, הוא היה מואר וקורן מאור כמאיר באור שהעם פחד לראות אותו, עד כדי כך שהיה צריך לשים מסווה על פניו של משה כדי שיוכל לדבר עם העם:

וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃

וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה

וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃ 

וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה 

וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו:

בהמשך, אותו הדבר עם אהל מועד:

יש את המסך של אוהל מועד  שאליו בא משה להתוועד עם בורא עולם ברדת הענן על המשכן:

קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃ וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃ אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃ אֶת־הָֽאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵֽרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֨רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃ אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶֽחָצֵֽר׃ אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵֽיתְרֵיהֶֽם׃ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ ויקהל.

וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃

וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶֽחָצֵֽר׃ 

וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ וַֽ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּֽעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּֽרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִֽהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ וְנָֽתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  פרשת תרומה.

וְנָֽתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃

וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ 

אפשר אולי לבאר זאת ממעשה הבריאה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: בראשית.

האור נברא ביום הראשון:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

השמש נבראה להאיר את היום ביום הרביעי:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: בראשת.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:

יש הבדל בין האור של לפני בריאת השמש והירח לבין אור השמש.

היה אור עוד לפני שהשמש האירה לנו את היום.

כי האור הזה, לא מאיר לבני אדם ומשכך כחושך לו, האור של השמש למעשה כמו סוכך להאיר ביום:

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר: תהלים.

ללא השמש האדם לא יוכל להבדיל בין האור ובין החושך:

וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

על אותו משל:

וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ:

הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔:

לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ:

גם דוד המלך ביקש את הבקשה הזאת:

אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:  בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ: בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:

לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:

תהלים- מזמור שישה ושמונים.

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: תהלים.

בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:

ואם לא יהלכו באור פניך:

מַהֵר עֲנֵנִי יְהוָה כָּלְתָה רוּחִי אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יֹרְדֵי בוֹר: תהלים.

אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יֹרְדֵי בוֹר:

כהולך בחושך. כחושך הבור.

כהולכים במדבר שבורא עולם האיר לנו את הדרך:

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲו‍ֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: תהלים.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי׃ וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ פרשת תרומה.

וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃

וזאת בעת בניית אהל מועד.

ושוב:

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: תהלים.

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: תהלים.

מְאִירַת עֵינָיִם:

מַחְכִּימַת פֶּתִי:

וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ– וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד– לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:

וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה- נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ.

וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃ פרשת מופת.

עם שלם הולך יומם ולילה, תחשבו על המראה הזה, עם שלם, הולך ביום כשענן מצל עליו והולך בלילה שעמוד האש מאיר לו את הדרך...

.

וַיְחַזֵּ֣ק יְהוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָֽרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃  וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃

.

וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֗ים הַֽהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַֽחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם׃ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ פרשת מופת.

.

וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָֽרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַֽחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֨וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָֽדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֨יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּֽרָשָֽׁיו׃ וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֨קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֨כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַֽחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָֽלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

ככה הוליך בורא עולם את עם ישראל קוממיות:

וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.

נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ

עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:

ומהמקום הזה:

כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ

רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.

עכשיו אתה כבוגר, כאיש חיל:

עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ:

עוף גוזל...

בדבר משה לפרעה הוא אמר לו ככה– וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה- בדבר בורא עולם למשה, בורא עולם לו ככה: וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם– בפרשה זאת בורא עולם מלמד את עם ישראל לעבוד אותו.

וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם׃

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ פרשת מופת.

עם ישראל בעת ההיא היה בעבדות הרבה שנים, והרבה שנים לא הותר לו לעבוד את בורא עולם, ומשה בדברו לפרעה אמר זאת:

וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃

ביאור מפה:

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ וָֽאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַֽעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָֽאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ פרשת ואלה שמות.

וָֽאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃

הדור האחרון במצרים.

מדובר בכארבע מאות שנים לאחר שירדו יעקב ובניו מצרימה.

והדור הזה בעבדות הזאת, לא ידע איך לעבוד את בורא עולם. בפרשה זאת, בורא עולם מלמד את העם לעבוד אותו:

וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַֽחִתִּ֨י וְהָֽאֱמֹרִ֜י וְהַֽחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַֽאֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָֽבַדְתָּ֛ אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַֽיהוָֽה׃ מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָֽדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ וְשָֽׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמֽוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ 

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ וְהַֽעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַֽעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃

וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הֽוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּֽהֲרֹ֨ג יְהוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֨חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הֽוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

וְעָֽבַדְתָּ֛ אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַֽיהוָֽה׃ מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃

קיום המועד למשל, זאת עבודת הבורא.

צריך לחשוב על הדבר מבחינת ההבדל בין לוי ולוי כהן לבין ישראל.

לוי ולוי כהן, הם החרדים על דבר תורה, הם האוחזים וכל השבוע הם עובדים את הבורא, הלוי והכהן עובדים במקום קדוש שכל יום הם עובדים בקודש, באהל מועד או בבית המקדש.

במועדי הקודש העם כמו נפגש או יותר נכון מותר להפגש עם הכהן כביאור הזה:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: יֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת: וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ (אתי) אַתְּ (הלכתי) הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: מלכים.

הלוי והכהן נחשבים לאישי הבורא, ללוי יש ערים נבדלות מהעם מפה נלמד שהעם היה מותר לבוא לכהן במועדי קודש (מועדי קודש הם שבת):

וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ (אתי) אַתְּ (הלכתי) הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:

במקרה פיקוח נפש  כמו במקרה הזה בו נשאלת האישה מדוע היא הולכת לכהן ביום חול ולא במועד קודש היא השיבה לו שלמען שלום בנה ולכן היא הולכת לאיש האלהים:

וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:

ובהתאמה לפרשה זאת במועד קודש העם המקיים עובד את הבורא כמו אישי הבורא ולכן רק במועד מותר לו לבוא בקודש בו נמצאים אישי הבורא כל ימות השבוע.

וְעָֽבַדְתָּ֛ אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

ברור שהעם מקיים גם כשהוא מביא את מעשרותיו ותרומותיו ומתנותיו ללוי והכהן כדי לקיים את העבודה הזאת, זה נזקק לזה כדי לעשות את זה. למעשה בדרך זאת העם מקיים אורחות שבהם מערכת חוקים שלמה שתכליתה בקיומה היא עבודת הבורא שלעצמה כי אתה מקיים את הארץ כולה על פי דבר בורא עולם:

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

למחשבה:

נהוג לייחס בעת הזאת את עבודת הקודש הזאת לתלמידי תורה גם לשאינם כהני לוי ואינם לוי, זאת טעות גדולה לעשות זאת. זאת טעות להמשיל את הישיבה לאהל מועד או לבית המקדש. משה היה נכנס לאהל מועד שהענן מעליו להתוועד עם בורא עולם.

לעומת הלוי  שאר השבטים הם חילונים-  עובדים שישה ימים בשבוע ושובתים בשבת ומועדי ישראל שהם ימים קדושים. גם הדוס לצורך העניין הוא חילוני בעת הזאת. ומשכך מקומות הדוס פתוחים לכל בימי חול וסגורים רק בימי קודש. העיר מודיעין עילית היא לא קדושה כעיר הלוי. הדוסים שאינם לוי הם אינם אישי הבורא כלוי והכהן לוי.

 

וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ אחרי מכת בכורות, מה שהם רוצים העיקר שילכו.. וכאדם שהתחיל לפחד מבורא עולם הוא בקש להתברך מישראל– וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃

וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַֽאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָֽרְשָׁעִֽים׃ הַעְתִּ֨ירוּ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַֽאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לַֽעֲמֹֽד׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַֽיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃וְאַתָּ֖ה וַֽעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

הַעְתִּ֨ירוּ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן

משה ביקש מפרעה לשלח את העם למען יעבדו את בורא עולם, פרעה סירב.  לאחר המכות הראשונות פרעה נעתר למשה ומסכים שהעם יעשה זאת אך עם הסתייגות, שישו את זה במצרים:

וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃ דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֨חְנוּ֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃

ומשה אמר לו ככה:

אחת הסיבות המרכזיות שמתן ארץ גושן לבני ישראל היא מהסיבה שעם ישראל היה תועבה למצרים בארצו ומשכך משיב משה לפרעה ככה:

לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם:

ישראל במצרים היו תועבה למצרים כי בארצם האורחות הן לא אורחות ישראל, וזאת הארץ שלהם ולכן ישראל היה במקום הזה תועבה למצרים והמצרים לנוכח זאת היו סוקלים אותם באם היו זובחים ישראל לבורא עולם במצרים.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ:  וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: בראשית.

זאת הסיבה שהיה נכון לשכן אותם  בארץ גושן כנבדלים מהמצרים בגבול שלהם, שם הם לא הפריעו למצרים ולא פגעו ברגשותיהם בארצם.

מפה ניתן ללמוד שלא אופשר להם לעשות זאת במצרים בעת ההיא.

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:  וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: שמות.

בהמשך לאחר עוד מכה, פרעה התרכך,

וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹֽלְכִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֨נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָֽדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד: פרשת מוֹפֵ֑ת.

פרעה היה נכון לתת להם לצאת ממצרים אך התנה זאת בהשארת הטף כבני ערובה, כדי להבטיח את חזרתם לאחר מכן:

עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹֽלְכִֽים׃ 

משה אמר לו- כולם:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֨נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃ 

פרעה לא הסכים,  רק הגברים כמבקש שהנשארים במצרים יהיו ערובה לחזרת הגברים לעבוד אותו:

לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה:

והלאה.

בהמשך, לאחר עוד מכה, פרעה הסכים שילכו רק בלי הצאן והבקר:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם׃ וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵֽעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אַל־תֹּ֨סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹֽתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹֽא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃

משה לא הסכים כי רצה לזבוח מהצאן של ישראל, מהמקנה של ישראל.

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ:

והלאה, מכת בכורות,

וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃ וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ גַּם־צֹֽאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃ וַתֶּֽחֱזַ֤ק מִצְרַ֨יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָֽמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

גַּם־צֹֽאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃

בסופו של יום פרעה נכנע ואמר להם לכו.

וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃

אחרי מכת בכורות, מה שהם רוצים העיקר שילכו.. וכאדם שהתחיל לפחד מבורא עולם בקש ממשה שיברכו גם אותו..

וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃

כביאור תהלים:

וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל:  שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: תהלים.

** מבחינה יחסית כמו שאנו היינו תועבה למצרים בארצם, כך נוכרים בארץ הזאת תועבה לנו ומשכך אסור להם לגור במקומותינו. צריך לעשות ערי נכרי. בדיוק כמו שהתושבים המוסלמים והדרוזים גרים בכרים נבדלות מעמנו, כך גם העובדים הזרים שאסור בתכלית האיסור שהם ישוכנו במושבות ישראל. גם הדרוזים וגם המוסלמים וגם הנוצרים נחשבים לנוכרים בארץ. גר הוא אדם שמקיים את תורת ישראל ואת מועדי ישראל ככתוב בתורה.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה– על המשל הזה– יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ- על משל חושך שבטו שונא בנו– שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה.

אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן: משלי עשרים ותשע.

אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה הוא ההיפך מרֹעֶה זוֹנוֹת.

 

שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ: משלי- עשרים ותשע.

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ: משלי- עשרים ותשע.

שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה:

על משל חושך שבטו שונא בנו:

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ:

האדם שמייסר בנו זה אדם שמחנך בנו עוד שצעיר ולכן:

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי עשרים ושניים.

ואז:

וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ:

ולא כנער הזה:

לעומתו שלא מחנך אותו, לא מייסר אותו במשמעות שאם עשה משהו לא טוב בצעירותו האב לא מוכיח את בנו, נותן לו לגדול פרא, כמשלח את בנו. ולך תדע מה יעשה שיגדל ומשכך יש התכנות:

וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ:

עם הסתייגות:

ברור שמדובר על אב ואם ישרי דרך, אב ואם פושעים, לא ירגישו מבויישים כשילדיהם ממשיכים את דרכם הזאת:

תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ: משלי- עשרים ותשע.

תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל:

אדם צדיק יראה עושה עוון כתועבה לו.

לעומתו הרשע, הוא הפוך במחשבתו:

וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ:

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: ישעיהו.

 

תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ: משלי- עשרים ותשע.

זה ברור ומובן:

תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל:

אדם צדיק יראה עושה עוון כתועבה לו.

לעומתו הרשע, הוא הפוך במחשבתו:

וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ:

ישר הדרך מאיים על הרשע, קיומו של ישר הדרך כאור הנבדל מהרשע/החושך ומשכך ניתן להבדיל בין חושך לאור כקיומו של הצדיק הוא האור לנראות החושך והרשע הזה רוצה להסתיר עצמו לעתים גם לעיני עצמו, כי קיימות הצדיק מאירה גם לרשע לראות חשכותו שלו עצמו.

הרשע הזה לעיתים ירצה להחשיך את הצדיק, כפי שביאר דוד:

הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק: איוב.

(הדבר לא קשור לסטרייט/ישר או לא סטרייט/ישר במובן של העדפות מניות, אל קפונה לא היה הומו, גם אייכמן, גם בני סלע לא היה הומו, נראתה התופעה של רשע שמעמיד עצמו לעומת הומו ושבכך מבקש ליישר עצמו. על משל שנאמר, גם לאייכמן היו ילדים. וברור שלא לאשרי אשפתו של זה).

 

יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת: משלי עשרים ותשע.

מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן: משלי עשרים ותשע.

 

חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד: משלי עשרים ותשע.

למחשבה:

דְרָכָיו בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם: אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע: אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן: תהלים.

להבנה:

זה:

אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד:

שומע את זה:

אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן:

שומע ולא אומר דבר יען כי:

חוֹלֵק עִם גַּנָּב:

 

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר– יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ:

יעקב שם ימינו על אפרים ולא על מנשה, יוסף אמר לו שאת ימינו ישים על מנשה יען כי מנשה היה הבכור ויוסף חשב שיעקב לא רואה לכן טועה:

וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃  וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

ויעקב אמר לו שהוא יודע שהוא שם את יד ימינו על הקטן ולא על הגדול:

וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

יעקב שהיה זקן כבדו עיניו אך בעת שהביא יוסף את בניו להתברך מאביו היה נס ליעקב שנאמר פה:

וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃  וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָֽרְכֵֽם׃ וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּֽבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃  וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃ 

וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃ 

כבתחילת המפגש:

וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ וַיַּגֵּ֣ד לְיַֽעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃ 

וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב:

וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃

(יוסף עמד ממול יעקב- בחלק של הרגלים של יצוע יעקב ובניו עמדו לצד יעקב, אחד מיד ימינו של יעקב ואחד מיד שמאל של יעקב, כך שביחס ליוסף שעמד ממול- הכיוונים היו הפוכים ומשכך אפשר לדעת איפה עמד יוסף בעת שיעקב ברך את בניו של יוסף)

אפרים  עמד לימין יוסף, בצד יד ימינו של יוסף ומנשה עמד משמאל יוסף , בצד יד שמאל יוסף.

ועל פי מיקומו של יעקב, הפוך:

וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל 

אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ של יוסף שעמד ממול יעקב

ומשכך אפרים עמד מִשְּׂמֹ֣אל ליִשְׂרָאֵ֔ל 

וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ של יוסף שעמד ממול יעקב

ומשכך מנשה עמד מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל 

ובהמשך:

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃ 

יעקב  הצליב ידיו- יד ימין לשמאלו לראש אפרים  ויד שמאל לימינו לראש מנשה:

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר

וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃ 

כשיד ימינו על פי הבכורה היתה צריכה להיות מונחת על ראש מנשה כי מנשה בכור בניו של יוסף.

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃  וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃  וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ פרשת ויחי יעקב.

יעקב בירך את בני יוסף לפי הימין ביחסיות ליוסף אביהם, ולא ביחסיות לו עצמו.

יש ענין עם הזכרת הכיוונים, לא סתם  היתה הדגשה של הדבר.

יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: תהלים.

 

כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן — ולא כנפש הבן נפש האב ומשכך ברור שלא כנפש האח נפש האח או האחות- פרשת ויחי יעקב.

לאחר מותו של יעקב נאמר שבמותו הוא נאסף לעמיו,

וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶֽאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵֽי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י לַֽאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוּ֣‍ֹת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ 

וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוּ֣‍ֹת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ 

הדגשה:

וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

מה זאת אומרת ניתן ללמוד מפה:

וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ 

רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃פַּ֤חַז כַּמַּ֨יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃

שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם׃ בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם׃ בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י

כנפש האב נפש הבן,

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:

במקרה של יעקב לנוכח העובדה שזכויות רבות לו זה טוב שנפשו של יעקב תבוא בקהל בניו ומשכיהם.

אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם

במקרה הזה ביקש יעקב שלא להחשב עם בניו אלה וגם לא עם קהל שבטי לוי ושמעון:

בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י:

מברכת יעקב לבני יוסף נלמד פשר הדבר מהבחינה שבני יוסף נכנסו למקום של ראובן ושמעון:

ברכת יעקב לבני יוסף:

וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃ וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃ וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ וַיַּגֵּ֣ד לְיַֽעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃  וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃ וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּֽוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֨יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִֽהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַֽחֲלָתָֽם׃ וַֽאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵתָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֨עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָֽאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃  וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָֽרְכֵֽם׃ פרשת ויחי יעקב.

ובהמשך:

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃  וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃  וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ ויְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ פרשת ויחי יעקב.

בסופו של יום, ראובן בחר לא לעבור את הירדן ולהשאר בצדו המזרחי, מנשה שלא התברך כבכור יוסף התפצל לשניים שחלק אחד הצטרף לראובני ושמעון התנחל בתוך יהודה:

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה: וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדָה: וַחֲצַר שׁוּעָל וּבָלָה וָעָצֶם:  וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל וְחָרְמָה: וְצִקְלַג וּבֵית הַמַּרְכָּבוֹת וַחֲצַר סוּסָה: וּבֵית לְבָאוֹת וְשָׁרוּחֶן עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן: עַיִן רִמּוֹן וָעֶתֶר וְעָשָׁן עָרִים אַרְבַּע וְחַצְרֵיהֶן: וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם: מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם: יהושע.

וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה:

והלוי הובדל מישראל:

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה: וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: במדבר.

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהֹוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ: דברים.

 

לאחר קבורת יעקב שבו העם מצריימה- וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו- לא כך עם יוסף- פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃ 

וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוּ֣‍ֹת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃  וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַֽחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽחַנְט֥וּ הָרֹֽפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַֽחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃  וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃ וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃ וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃ וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃  וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃ פרשת ויחי יעקב.

יוסף עלה ארצה לקבור את אביו כשם שנשבע לו מאוד מעניין שהייתה עצירה בדרך:

וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃ פרשת ויחי יעקב.

במקום הזה עשו ליעקב אבל שבעת ימים:

וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

ומפה עלו לקבור את יעקב במערת המכפלה:

וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ פרשת ויחי יעקב.

ומשם חזרה למצרים:

וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃

לעומת זאת, יעקב ירד למצריים דרך באר שבע:

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֣ב ׀ יַֽעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃  וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵֽרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃ אָֽנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָֽנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃  וַיָּ֥קָם יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּֽעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃ וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַֽעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃ בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃ פרשת ויסע ישראל.

יעקב עשה חניה בבאר שבע בדרכו למצרים:

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ 

לאחר יציאת מצרים, עם ישראל גם הוא שב דרך הירדן שהוא נושא את עצמות יוסף ארצה.

החניה היתה פה:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: דברים.

המחשבה היא על ההבדלה בין יעקב ויוסף בעניין זה, עם מות יעקב עם ישראל יצא  ממצרים ולאחר שקברו את יעקב שבו מצרימה:

וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃  וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃

לא כך עם יוסף,  יוסף חזר ארצה ביחד עם כל אחיו/העם ולא שבו לאחר מכן מצרימה...:

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃  וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים: אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ: גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:

אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ: משלי- עשרים וארבע.

מחשבה מקדימה:

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים:

אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ:

גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם: דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת: הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ: תהלים.

חטא שעשו לך, לא מתיר לך לעשות את אותו חטא לאדם שחטא לך.

גם אתה תחשב חוטא.

כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ: משלי- עשרים וארבע.

הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ:

ומשכך:

אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם: כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה: משלי- עשרים וארבע.

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים: כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ: משלי עשרים וארבע.

אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו: משלי- עשרים ושלושה.

אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כָּל הַיּוֹם: כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת: משלי- עשרים ושלושה.

ביאור תהלים:

לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: תהלים.

ביאור משלי:

אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו: משלי שלוש.

זה כמו שהמתעשר מפשע ועוולה נהיה עשיר, בעשיר הזה אל תקנא.

אל תנסה להכנס לתחום עיסוקיו ולהתחרות בו, להלחם בו, כי אם תבחר בדרכיו להתעשר תבחר במעשה פשע  שלמעשה עושה אותך ככמוהו.

וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם:

וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו:

יען כי:

כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת:

כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ:

ביאור תהלים:

עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם: תהלים.

וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה– מכיר בה, מאשר אותה:– הדברים נגעו בליבה– וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל-לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ.

וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל-ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל-תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם-נַעֲרֹתָֽי: עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת-הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל-הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים: וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה: וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר-עָשִׂית֙ אֶת-חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל-עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:  יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת-כְּנָפָֽיו:  וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל-לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ: רות- פרשת למי הנערה הזאת.

וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל-ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל-תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם-נַעֲרֹתָֽי:

באומרו דברים בועז למעשה שם את רות בשדהו כאחת העם- כמשלנו. לא כשפחה:

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ: ויקרא.

רות אמרה לו ככה:

וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה:

מכיר בה, מאשר אותה:

לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה:

וזה עשה לה הרגשה טובה הדברים נגעו בליבה, המילים מאוד יפות:

וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל-לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ:

וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל-לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ:

יַ֣עַשׂ יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם-הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי– רות וערפה, שלאחר מות בעליהן נשארו עם נעמי חמתן שאף היא התאלמנה.

וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ: וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים:  וַיָּמ֥וּתוּ גַם-שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ: וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי-פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם: וַתֵּצֵ֗א מִן-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה-שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה:  וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ (יעשה) יַ֣עַשׂ יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם-הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי:  יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה:  וַתֹּאמַ֖רְנָה-לָּ֑הּ כִּי-אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:  וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד-לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים: שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ-לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים: הֲלָהֵ֣ן | תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי-מַר-לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי-יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד-יְהוָֽה: וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ: רות- בימי שפוט השופטים.

וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ: וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים:  וַיָּמ֥וּתוּ גַם-שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ:

תחשבו על רות וערפה, שתי נשים מואביות שהתחתנו עם יהודים ולאחר מות בעליהן נשארו עם נעמי חמתן שאף היא התאלמנה מבעלה, ושתי הכלות האלה נשארו עימה, לא עזבו אותה, למרות שהיו יכולות לעזוב ולהתחתן ולהקים בית. תחשבו על נעמי, שבאה עם בעלה וילדיה מארץ יהודי ונשארה לבד בארץ ניכר ומה היה קורה אם הם היו עוזבות אותה לבד. זה מעשה יפה לעשות כדבר נעמי אליהן:

וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ (יעשה) יַ֣עַשׂ יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם-הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי:

רות הגדילה לעשות.

וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל-תִּפְגְּעִי-בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל-אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ: רות- בימי שפוט השופטים.

נעמי ואלימלך בחרו לצאת מהארץ בעת רעב– אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה– אך עזיבת הארץ בעת רעב לא הטיבה עימם.

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו: וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי-בָנָ֣יו | מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי-מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ-שָֽׁם: וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ: וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים:  וַיָּמ֥וּתוּ גַם-שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ: וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי-פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם: רות- בימי שפוט השופטים.

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו:

מה היא העת של שפוט השופטים אנחנו יודעים, העת היתה מעט לפני עת דוד העת שהתחילה אחרי יהושע- בספר שופטים:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהוָה: וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת: וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם:  בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד יְהוָה הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:  וַיָּקֶם יְהוָה שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם:  וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת יְהוָה לֹא עָשׂוּ כֵן:  וְכִי הֵקִים יְהוָה לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה יְהוָה עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם יְהוָה מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם: וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה: שופטים.

ספר שופטים מסתיים ככה:

וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:  בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: שופטים.

בימים האלה נעמי ואלימלך ושני בניהם עזבו את הארץ לארץ מואב. ימים המשולים לעת גלות הארץ ושנים לא קלות שקשיי פרנסה לצידן, נעמי ורות שבו בעת הזאת שבורא עולם שב לפקוד עמו:

וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי-פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם:

על המשל הזה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:  הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:  שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:  הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:  הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: תהלים.

בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:

נעמי שבה ארצה בלי בניה ובלי בלי בעלה, עם כלתה:

וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד-בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל-הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי:  וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל-תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי-הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד: אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי:  וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים: רות- בימי שפוט השופטים.

ואלה דבריה של נעמי לחברותיה בעת חזרתה ארצה:

וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל-תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי-הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד: אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי:

נעמי ואלימלך בחרו לצאת מהארץ בעת רעב, נעמי שבה ארצה כשבורא עולם פקד את עם ישראל ועם זאת תמו שנות הרעב.

למרות שנעמי ומשפחתה לא סבלו משנות הרעב, אך גם את נעמי בורא עולם לא פקד. נעמי הלכה מלאה ושבה ריקה.

זאת אומרת שלמרות שנעמי ואלימלך עזבו את הארץ, הדבר לא הטיב עימם. הדין של העם שחטא בארץ, הוחל גם עליהם בחוץ לארץ.

וכמו שבאו שנים טובות לעם ישראל עם שוב בורא עולם, כך הוטב לנעמי עם שיבתה לארץ:

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן: וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:  וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:  וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: רות.

אתה יכול להמשיל זאת לעת הזאת. יש מלחמה בארץ ויש יהודים שעזבו לגרמניא למשל והם פוגשים מלחמה שם, אחרת אך עדיין מלחמה.