תפריט סגור

בפרשה זאת מדובר על הערבות ההדדית, חלק מהעם חוטא או אדם אחד חוטא וכל העם נענש– וגם הפוך גם בזכות צדיקות של אדם אחד, נושע כל העם.

נכתב בשנת שבעים וארבע ועודכן בשנת שבעים ושבע עדכון שבעים ושמונה.

אחד היסודות המרכזיים בתורה ובמחשבת ישראל הוא עקרון הערבות ההדדית. עם ישראל אינו אוסף של יחידים בלבד, אלא גוף רוחני אחד. משום כך, לעיתים חטאו של יחיד עלול להשפיע על הכלל כולו, ומנגד גם זכותו של אדם אחד עשויה להגן על העם ולהביא ישועה לרבים.

בפרשת קורח אנו מוצאים ביטוי עמוק לשאלה זו: עד כמה אחראי העם למעשיו של היחיד, והיכן עובר הגבול בין אחריות משותפת לבין ענישה אישית?

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה: וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו: פרשת קרח חקת.

מחלוקת קורח על הנהגת ישראל

קורח, שהיה בן שבט לוי, ערער על מעמדם של משה ואהרן כמנהיגי העם. הוא טען:

"רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָ֑ה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָ֑ה".

מאחורי טענת השוויון הסתתרה למעשה מחאה נגד הסדר שקבע בורא עולם עצמו. התורה מלמדת שלא משה ואהרן בחרו לעצמם את תפקידם, אלא שבורא עולם הוא שהבדיל את הכהונה לאהרן ואת עבודת הלויים לשבט לוי. לכן טענתו של קורח לא הייתה רק נגד ההנהגה האנושית, אלא גם נגד רצון הבורא.

וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֨רַח֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶל-כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

משום כך נחשבה תלונתו לחטא חמור. כאשר קורח ועדתו התקהלו נגד משה ואהרן, התגלה כבוד הבורא ונשמע גזר דין קשה:

"הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע".

בשלב זה נראה היה שכל העדה עלולה להיענש יחד עם החוטאים.

לנוכח הסכנה, נפלו משה ואהרן על פניהם והתפללו:

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"

זוהי אחת מטענות ההגנה הגדולות שבתורה. משה ואהרן מבקשים מבורא עולם להבחין בין החוטאים לבין כלל העם. לטענתם, אין זה צודק שכל העם יישא בעונשם של יחידים שמרדו בבבורא עולם.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֥ר אֶל-הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן-קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָֽם: וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל-דָּתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם וַיֵּֽלְכ֥וּ אַֽחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר סוּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל-תִּגְּע֖וּ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן-תִּסָּפ֖וּ בְּכָל-חַטֹּאתָֽם: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

דבריהם התקבלו. בורא עולם הסכים שלא להעניש את כלל ישראל, אך הציב תנאי חשוב: על העם להתרחק מן הרשעים ולא להזדהות עם מעשיהם.

לכן נצטווה משה לומר לעם:

"סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה… פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם".

תנאי ההצלה: היבדלות מן החטא

כאן מתגלה יסוד חשוב בערבות ההדדית. כל עוד העם מזדהה עם החוטא או נמנע מלהסתייג ממעשיו, הוא עלול לשאת באחריות לחטאו. אולם כאשר העם מתרחק מן הרשע ומוקיע את המעשה הפסול, הוא מבדיל את עצמו מן החטא ואינו נענש בגללו.

העם אכן שמע בקול משה והתרחק ממשכנותיהם של קורח, דתן ואבירם. רק החוטאים עצמם ובני ביתם הקרובים שנותרו עימם עמדו בפתח אוהליהם.

וַיֵּֽעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן-קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם יָֽצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי-יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַֽעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי-לֹ֖א מִלִּבִּֽי: אִם-כְּמ֤וֹת כָּל-הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל-הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי: וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙ וּבָֽלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָֽרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת-יְהֹוָֽה: וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.

אז הכריז משה על המבחן שלמעשה יוכיח את אמינותו של משה שקורח הטיל בו ספק:

אם אכן בורא עולם שלחו להנהיג את ישראל, יתרחש מאורע חסר תקדים:

"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָ֗ה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם…"

ומיד לאחר שסיים לדבר:

"וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם".

האדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואילו עם ישראל ניצל. הדבר גם היה הוכחה לעם שאהרן ומשה דוברים אמת.

כוחו של צדיק אחד להציל את הרבים: אהרן עומד בין המתים ובין החיים

פרשת קורח אינה מסתיימת במותם של קורח ועדתו. למחרת המאורע מתברר כי חלק מן העם לא הפנים את משמעותו האמיתית. במקום לראות את העונש כהתערבות בורא עולם שנועדה לאשר את שליחותם של משה ואהרן, הם מפנים את טענותיהם כלפי המנהיגים עצמם:

וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל-עֲדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל-מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת-עַ֥ם יְהֹוָֽה: וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה: וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת-הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן-עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל-הָֽעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי-יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן כַּֽאֲשֶׁ֣ר | דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל-תּוֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת-הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל-הָעָֽם: וַיַּֽעֲמֹ֥ד בֵּֽין-הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּֽעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: וַיִּֽהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל-דְּבַר-קֹֽרַח: פרשת קרח חקת.

"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָֽה."

טענה זו אינה רק ביקורת על משה ואהרן. היא מהווה למעשה ערעור על הדין של בורא עולם עצמו. הרי לא משה ולא אהרן פתחו את פי האדמה ולא הם שגרמו למות קורח ועדתו. התורה הדגישה במפורש כי היה זה מעשה בורא עולם, שנועד להוכיח כי משה נשלח בשליחות שמים. לכן התלונה נגד משה ואהרן נחשבה, למעשה, המשך של מרד נגד רצון הבורא.

בעקבות כך מתגלה שוב כבוד הבורא שאומר למשה:

"הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע."

בדומה למקרה הראשון, עולה האפשרות שכל העדה תיענש בעקבות החטא. אך כאן קורה דבר נוסף: הנגף כבר החל לפגוע בעם.

תגובתו המיידית של משה

משה מבין שהזמן דוחק. אין זו שעה לדיון ממושך או לתפילה בלבד. הוא מצווה על אהרן:

"קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָֽה, הֵחֵל הַנָּגֶף."

המילה "מְהֵרָה" מלמדת על הדחיפות. הנגף כבר משתולל, וכל רגע נוסף עלול לגבות קורבנות נוספים.

אהרן עומד בפרץ

אהרן אינו מהסס. התורה מתארת:

"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל."

לא נאמר שאהרון הלך, אלא "וירץ". הכהן הגדול, מנהיג רוחני מבוגר ונכבד, רץ לתוך העם הנגוע כדי להציל את העם.

בהמשך נאמר:

"וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם."

ואז מגיע אחד התיאורים המרגשים והחזקים בתורה:

"וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה."

אהרן ניצב כביכול בגופו בין החיים לבין המוות. מצד אחד כבר נפלו אלפים, ומהצד השני עדיין חיים רבים המצויים בסכנה. פעולתו עוצרת את המשך הפורענות ומגבילה את הנזק.

הערבות ההדדית מן הצד ההפוך

אם במקרה קורח דתן ואבירם למדנו שחטאו של יחיד עלול לסכן עם שלם כאשר העם קשור אליו ולמעשיו, הרי שכאן אנו לומדים את הצד השני של המטבע: זכותו של צדיק אחד מסוגלת להגן על רבים.

אהרן אינו פועל למען עצמו. מדובר באנשים שהתלוננו זה עתה נגדו ונגד משה. למרות זאת, אהרן ממהר לכפר עליהם.

זהו ביטוי מושלם של מנהיגות רוחנית ושל אהבת ישראל. במקום לכעוס על העם, הוא מסכן את עצמו ונכנס לתוך "מוקד הפורענות" כדי להצילם.

עוד מקרה מפרשה אחרת בעת יהושע- החשש מחטא של חלק מן העם: מזבח בני גד ובני ראובן

וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל–בְּנֵי–רְאוּבֵ֧ן וְאֶל–בְּנֵי–גָ֛ד וְאֶל–חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט–מְנַשֶּׁ֖ה אֶל–אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת–פִּינְחָ֖ס בֶּן–אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית–אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּבֹ֜אוּ אֶל–בְּנֵי–רְאוּבֵ֧ן וְאֶל–בְּנֵי–גָ֛ד וְאֶל–חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט–מְנַשֶּׁ֖ה אֶל–אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר: כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל | עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה–הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה: הַמְעַט–לָ֙נוּ֙ אֶת–עֲוֹ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא–הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה: וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל–כָּל–עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף: וְאַ֨ךְ אִם–טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל–אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן–שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל–תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל–תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: הֲל֣וֹא | עָכָ֣ן בֶּן–זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל–כָּל–עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֹנֽוֹ: פרשת עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן- כֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙.

לאחר כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, שבו בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה אל נחלתם בעבר הירדן המזרחי. בדרכם בנו מזבח גדול על הירדן. השבטים שישבו בארץ כנען, ממערב לירדן, פירשו את המעשה כהקמת מזבח חלופי למשכן בורא עולם, צעד שעלול להוות מרד בדברי התורה האוסרים הקרבה מחוץ למקום אשר יבחר בורא עולם והצד המזרחי לא היה מקום שבחר בו בורא עולם לזבוח לו.

תגובת שאר השבטים הייתה חריפה. הם התכנסו אף למלחמה נגד אחיהם, אך לפני שפעלו בכוח שלחו משלחת בראשות פנחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים משבטי ישראל לברר את העניין.

פנחס פנה אל בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה ואמר:

"וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּֽיהוָ֔ה, וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף."

בדברים אלו מתגלה שוב עקרון הערבות ההדדית. אף שהמזבח נבנה בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לאזור ההתנחלות העיקרי של רוב השבטים, חששו בני ישראל שאם אכן יהיה כאן מרד בבורא עולם, העונש לא יוגבל רק לשבטים החוטאים, אלא עלול לחול על כלל ישראל.

לקחי העבר: בעל פעור ועכן בן זרח

כדי להמחיש את חומרת העניין, הזכיר פנחס שני אירועים קודמים.

הראשון הוא חטא בעל פעור:

"הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר… וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהוָֽה"

בחטא בעל פעור נפגעו רבים מישראל בעקבות חטאם של החוטאים שנגררו אחר עבודת האלילים.

האירוע השני הוא פרשת עכן בן זרח:

"הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף, וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ."

עכן היה אדם יחיד שלקח מן החרם ביריחו בניגוד לצו הבורא אולם תוצאות מעשיו הורגשו בכל האומה. ישראל נחלו מפלה בקרב העי, ורק לאחר גילוי החטא ותיקונו סר החטא המעל מעל העם ובמלחמה הבאה עם אנשי העי, נצחנו.

פנחס מבסס את טענתו על תקדימים אלו: כבר ראינו בעבר שחטאו של יחיד עלול להביא קצף על העם כולו, ולכן אין לראות בחטא עניין אישי בלבד.

אחריות הדדית גם מעבר לירדן

מעניין במיוחד שבני ישראל לא אמרו: "אלה שבטים החיים בעבר הירדן, וזו בעייתם בלבד." להפך, הם הבינו שכל שבטי ישראל קשורים זה בזה, גם כאשר הם חיים משני עברי הירדן.

לפיכך הציעו לבני גד ובני ראובן פתרון יוצא דופן:

"וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהוָ֥ה … וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ."

כלומר, אם קיים קושי רוחני בנחלתכם, אנו מוכנים לחלוק עמכם את נחלתנו, ובלבד שלא תגיעו למצב של מרד בבבורא עולם שיפגע גם בנו.

יש כאן ביטוי מרשים של אחריות לאומית: השבטים מוכנים לוותר על חלק מנחלתם כדי למנוע מכשול רוחני מאחיהם, משום שהשלכותיו של המכשול אינן מקומיות בלבד אלא נוגעות לכל ישראל.

בירור לפני מלחמה

בסופו של דבר התברר כי החשד היה שגוי.

לאחר ששמעו את ההסבר, קיבלו פנחס והנשיאים את דבריהם והחשש הוסר.

גם כאן מתגלה יסוד חשוב: הערבות ההדדית מחייבת לפעול כאשר קיים חשש לחטא המסכן את הכלל, אך היא מחייבת גם לברר את העובדות לפני נקיטת צעדים קיצוניים. פנחס לא יצא מיד למלחמה, אלא הלך תחילה לדבר, להוכיח, לשמוע ולהבין.

סיכום:

שני האירועים הסמוכים בפרשת קורח משלימים זה את זה.

פרשת קורח מלמדת כי הערבות ההדדית איננה רק זכות אלא גם אחריות. כאשר יש חוטאים הפועלים נגד יסודות התורה והאמונה, אין העם רשאי לעמוד מנגד או להעניק לגיטימציא למעשיהם. עליו להבדיל את עצמו מן החטא ולהבהיר שאינו שותף לו.

מן הצד השני, הפרשה מלמדת גם על כוחם של צדיקי ישראל. תפילתם של משה ואהרן ו"סינגורם" על העם הצילו עם שלם מגזירה קשה. בזכות צדקותם ובזכות אהבתם לישראל הומרה הענישה הכללית בענישה ממוקדת של החוטאים בלבד.

לפיכך, הלקח העולה מן הפרשה הוא כפול: חטאו של אדם עלול להשפיע על הרבים כאשר העם נקשר אליו ושותף למעשיו, אך כאשר העם מתנער מן החטא והולך בדרך הישר, אין הוא נענש בעוון היחיד.

במאורע השני מתגלה כוחו העצום של הצדיק. כאשר הקצף מלפני בורא עולם יוצא על העם, אהרן הכהן עומד בפרץ, מכפר על ישראל ועוצר את המגפה. בזכות מעשהו ניצלים אלפים נוספים.

מכאן אנו למדים שני עקרונות משלימים בערבות ההדדית: העם אינו יכול להתעלם מן החטא ולתת לו מקום בתוכו, אך באותה מידה גם זכותם, תפילתם ומסירותם של צדיקי ישראל מסוגלות להגן על הכלל כולו. חטאו של אדם אחד עלול להשפיע על הרבים, אך גם צדקותו של אדם אחד עשויה להיות מקור ישועה והצלה לעם שלם.

אם בפרשת קורח למדנו שאסור לעם להמשיך ולהזדהות עם החוטאים, ואם במעשה אהרן למדנו שצדיק אחד יכול לעמוד בפרץ ולהציל עם שלם, הרי שבפרשת מזבח בני גד ובני ראובן אנו לומדים עיקרון נוסף:

ישראל ערבים זה לזה גם כאשר הם רחוקים גיאוגרפית זה מזה. חטא שנעשה לכאורה בקצה אחד של העם אינו נשאר שם בלבד. משום כך מוטלת על כל חלקי האומה האחריות לדאוג לשלמותו הרוחנית של הכלל, להתריע מפני חטא, למנוע פירוד, ולברר את האמת בטרם ייעשו צעדים בלתי הפיכים.

כך מצטרפת פרשת המזבח אל פרשת קורח, אל מעשה אהרן העומד בין המתים ובין החיים ואל פרשת עכן, ומציגה תמונה שלמה של ערבות הדדית: אחריות משותפת לחטא, דאגה הדדית לתיקון, ונכונות לפעול למען שלמותו הרוחנית של עם ישראל כולו.

בסופו של מקרה, לאחר מחלוקת קורח ועדתו, אשר ערערו על מעמדו של אהרן הכהן ועל ייחודיות הכהונה שניתנה לו, ולאחר תלונת בני ישראל על משה ואהרן ניתן עוד אות לעם כדי שהדברים יהיו ברורים:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל-נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת-שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּֽהוּ: וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַֽהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר-בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַֽהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת-תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו | כָּֽל-נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַֽהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻֽת: וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל-אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה-אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: פרשת קורח.

לשם כך נצטווה משה לקחת מטה מכל אחד משנים עשר השבטים, ולכתוב על כל מטה את שם נשיא השבט. על מטה שבט לוי נכתב שמו של אהרן. כל המטות הונחו באוהל מועד לפני בורא עולם, ונקבע כי המטה של האיש אשר ייבחר על ידי הבורא יפרח.

למחרת התגלה הנס הגדול: מטה אהרן לבית לוי פרח, הוציא פרח, הציץ ציץ וגמל שקדים. בכך הראה בורא עולם לעיני כל ישראל כי אהרן הוא שנבחר לכהונה, וכי כהונתו אינה תוצאה של כוח, כבוד או מעמד אנושי, אלא של בחירת בורא עולם בו ובזרעו אחריו.

נס זה לא נועד רק להוכיח את מעמדו האישי של אהרן, אלא גם לקבוע לדורות כי הכהונה שייכת לאהרן ולזרעו אחריו. אמנם שבט לוי כולו נבחר לעבודת הקודש ולשירות המשכן, אך לא כל לוי הוא כהן. הכהונה נמסרה אך ורק לאהרן ובניו, ולפיכך גם לוי שאינו מזרעו של אהרן אינו רשאי ליטול לעצמו את עבודת הכהונה או לערער על סדר זה.

לכן היה נס המטה הפורח תשובה ברורה לטענות קורח ועדתו ולתלונות העם. הוא הבהיר כי לכל אדם בישראל יש ייעוד ותפקיד שנקבעו על ידי בורא עולם, וכי הכהונה היא ברית עולם שניתנה לאהרן ולזרעו בלבד.

למחשבה:

ברור לכולנו שהדבר מביא מחשבה לימינו אנו, כאשר הגויים עוינים למדינת ישראל, נראית גם עוינות ליהודים ברחבי העולם. העולם רואה אותנו- עם אחד, גם כשלא כולם באותו "מגרש".

לקרוא עוד:

"פתרון בעיות" "פתרון סכסוכים"- לימודים מפרשת- ערים לשבת בהן- ספר יהושע.

פרשת מעל בחרם- לא אוסיף להיות עמכם- מעודכן שנת שבעים וחמש.