תפריט סגור

וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם — וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם

נכתב בשנת שבעים ושבע- עודכן בשנת שבעים ושמונה.

כֶּסֶף מִקְשָׁה: החצוצרות, הקריאה לעם והזיכרון לפני בורא עולם

דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך.

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:

וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.


כֶּסֶף מִקְשָׁה

החצוצרות שעליהן נצטווה משה אינן שופר מקרן איל, וגם אינן כלי נגינה רגיל.

נאמר:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה."

הן עשויות כסף.

הן עשויות מקשה אחת.

זהו כלי קודש שנועד לתפקידים מוגדרים באורחות ישראל.

החצוצרות נועדו להיות:

"לְמִקְרָא הָעֵדָה."

וכן:

"וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת."

לפיכך החצוצרה אינה רק כלי להשמעת קול, אלא אמצעי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה ועבודת קודש.


שפה של קולות

קריאת המחנות נעשתה באמצעות החצוצרות.

כאשר תקעו בהן:

"וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה."

תקיעה אחרת משמעותה הייתה כינוס הנשיאים בלבד:

"וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים."

החצוצרות יצרו למעשה שפה מוסכמת של קולות.

אין צורך במילים.

העם יודע את משמעות התקיעה.

כל צליל מבטא הוראה אחרת.


תקיעה למסע ותרועה למסע

כאשר הגיע זמן מסעות המחנות נאמר:

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה."

ובהמשך:

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה."

לעומת זאת כאשר מטרת התקיעה היא כינוס:

"וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ."

כלומר קיימת הבחנה ברורה בין תקיעה לבין תרועה.

הקול עצמו נושא משמעות.


הכהנים הם בעלי התפקיד

מי שתוקעים בחצוצרות אינם כל אדם.

נאמר:

"וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת."

הכהנים הם המבצעים את התקיעות.

כשם שהם משרתים בקודש, כך הם גם משמיעים את הקול המכוון את העם.

מתוך כך נראה שהחצוצרות הן חלק ממערכת עבודת הקודש של ישראל.

מלחמה היא עת דין שמבקשים שהכהן יעמד בפרץ.

גם פה על משל על פי הכהנים ואני אברכם:

יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:

כביאור הרב לאו, הברכה מפי הכהן אך בורא עולם הוא המברך ומשכך הכהן הוא כצינור גם לנשיאת עוון ופשעת:

וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה:

במקרה הזה הכהנים תקעו בשופרות  והתשועה היא מבורא עולם, העיר נפלה על התרועה הזאת, ולאחר מכן נכנסו עם ישראל לעיר:

וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:  וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ:וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה:  (ויאמרו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה:  וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם:  וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים (תקעו) תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם:וַיַּסֵּב אֲרוֹן יְהוָה אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה:  וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה:  וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה (הולך) הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ:  וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:  וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא:  וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: ישעיהו.

אפשר לחייך ולאמר שקודם חיל האוויר מפציץ מלמעלה ורק לאחר מכן נכנס חיל רגלים.

במקרה הזה העיר נפלה לפני שחיל הרגלים נכנס.


בשעת מלחמה

אחד מתפקידי החצוצרות הוא בזמן מלחמה.

נאמר:

"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."

ובאותה שעה:

"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת."

לאחר מכן נאמר:

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

"וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם."

התרועה איננה רק אות צבאי.

יש לה משמעות רוחנית.

זהו קול של פנייה לבורא עולם בשעת צרה.

מעין זעקה לא במילים אלא בקול החצוצרות.

תחילה:

"וַהֲרֵעֹתֶם."

ולאחר מכן:

"וְנִזְכַּרְתֶּם."

ומתוך כך:

"וְנוֹשַׁעְתֶּם."


בימי שמחה ומועד

החצוצרות אינן מיועדות רק לעת מלחמה.

אותו כלי משמש גם בימי שמחה.

נאמר:

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם."

"וּבְמוֹעֲדֵיכֶם."

"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם."

ואז:

"וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת."

במלחמה באה תרועה.

בשמחה באה תקיעה.

במלחמה זועקים.

בשמחה חוגגים.

אך בשני המצבים נאמר:

"וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."


זיכרון לפני בורא עולם

מילה מרכזית בפרשה היא:

"וְנִזְכַּרְתֶּם."

וכן:

"לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."

החצוצרות קשורות לזיכרון.

הן מזכירות את ישראל לפני בורא עולם.

רעיון זה מזכיר את שירת האזינו:

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד."

גם שם יש דבר העומד לפני בורא עולם ומזכיר את ישראל.

השירה שם.

החצוצרות כאן.

בשני המקרים קיים יסוד של זיכרון בעת צרה, עת צרה.

מהי עת רעה

נאמר בישעיהו:

"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה."

האור הוא היפוכו של החושך.

ובאותו אופן:

"עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע."

בהקשר זה ניתן להבין את הרע כהיפוכו של השלום.

מלחמה היא היפוכה של השלום.

ומשום כך מלחמה היא עת רעה.

בפרשת החצוצרות נאמר:

"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."

ובאותה שעה:

"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת."

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

המלחמה היא שעת דין, ובשעת הדין מבקשים רחמים וישועה.


יריחו: התרועה והתשועה

רעיון הקריאה בקול בעת מלחמה מופיע גם בכיבוש יריחו.

שם היו אלו שופרות ולא חצוצרות כסף.

הכהנים נשאו:

"שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים."

ולבסוף:

"הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר."

ובהמשך:

"וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה."

"וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ."

התשועה איננה מן הקול עצמו.

התשועה היא מבורא עולם.

הקול הוא הקריאה.

וההצלה היא מאת מבורא עולם.


סיכום

החצוצרות אינן כלי מוזיקלי בלבד.

הן כלי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה, שמחה ומועד.

הן שפה של אותות וקולות.

הכהנים הם התוקעים בהן.

במלחמה:

"וַהֲרֵעֹתֶם."

בשמחה:

"וּתְקַעְתֶּם."

ובכל המקרים מטרתן היא:

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

החצוצרות משמשות כאות לעם וכפנייה כלפי מעלה.

קריאת כיוון למחנות.

וקריאה לבורא עולם להושיע, לברך ולזכור את עמו.