דיני העבד והאמה העבריים במקרא: חירות, אחריות, זכויות האמה, רציעת העבד, המזוזה והבחירה בין עבדות אדם לעבודת הבורא:

הבחירה בין החירות לבין בית העבדים

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.  אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.  וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: שמות.

דיני העבד העברי בספר שמות  מציגים מצב מיוחד שבו העבד ניצב בפני בחירה. התורה קובעת:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם."

זהו עיקרון היסוד: עבד עברי אינו נועד להיות עבד לעולם. לאחר שש שנים הוא יוצא לחירות.

אם נכנס לבדו, יצא לבדו:

"אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא."

ואם היה נשוי בעת כניסתו לעבדות:

"אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ."

אולם התורה מתארת גם מצב אחר:

"אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ."

במקרה זה, כאשר האישה ניתנה לעבד על ידי אדונו, האישה והילדים נשארים בבית האדון בעת שחרורו של העבד. לכן ניצב העבד בפני הכרעה קשה: לבחור בחירות שניתנה לו, או להישאר בבית אדוניו כדי להמשיך לחיות עם האישה והילדים.

על כך נאמר:

"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי."

העבד אינו נשאר מכוח כפייה, אלא מכוח בחירה. הוא מצהיר במפורש כי אהבתו לאדון, לאישה ולילדים גוברת על רצונו לצאת לחירות.

מכאן עוברת התורה לטקס הרציעה:

"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם."

הדלת והמזוזה אינן נראות כאן כפרטים מקריים. המזוזה היא המקום שעליו נכתבים דברי הברית:

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃ וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃  וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ דברים.

ובהמשך מזכירה התורה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: דברים.

לפי קריאה זו, העבד מובא דווקא אל הדלת ואל המזוזה, המקום המזכיר את יציאת מצרים ואת החירות שניתנה לישראל. שם, מול הסמל של היציאה מבית עבדים, הוא מודיע כי אינו רוצה לצאת לחופשי. בדלת ובמזוזה, המזכירות את הברית עם ה' ואת השחרור מן השעבוד, בוחר העבד לשוב ולהיות עבד לאדון בשר ודם.

לכן רציעת האוזן נעשית דווקא שם. המזוזה מעידה על הקריאה לאהוב את בורא עולם ולזכור את היציאה מבית עבדים, ואילו העבד הנרצע בוחר באדונו ובחייו בבית האדון על פני החירות שניתנה לו. כך הופכים הדלת והמזוזה לעדים לבחירתו.