וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ– פרשת סלע המחלוקות אינה רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות.

פתיחה

פרשת בריחתו של דוד מפני שאול היא מן הפרשות המרכזיות בספר שמואל. אין זו רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות. לאורך כל המאורעות ניצב שאול בראש ממלכה, מוקף עבדים, אנשי צבא ומערכת שלטונית שלמה. מנגד ניצב דוד, אדם נרדף, בורח ממקום למקום ונאלץ להסתמך על חסדם של אחרים.

אולם ככל שהפרשה מתקדמת מתברר כי הכוח הקובע אינו כוח המלוכה ואף לא כוח החרב. שאול מתכנן, רודף ומבקש ללכוד את דוד, אך פעם אחר פעם משתבשות תוכניותיו. דוד נע ממקום למקום, שואל את בורא עולם ופועל על פי הדרך הנגלית לפניו, ובכל צומת מתברר כי בורא עולם שומר עליו ומוליך אותו לקראת ייעודו.

הפרשה גם מציבה זו מול זו דמויות שונות: אחימלך הכהן המסייע בתמימות, דואג האדומי המלשין, אנשי קעילה המוכנים להסגיר את מושיעם, הזיפים המסייעים לשאול, ויהונתן המוותר על טובתו האישית ומחזק את דוד. דרך כל אלה מלמד הכתוב על נאמנות, על קנאה, על פחד, על אמונה ועל השגחת בורא עולם.

הפסוק החוזר ומלווה את כל הפרשה הוא:

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"

פסוק זה איננו רק תיאור של מאורע אחד, אלא סיכום של כל המסלול המתואר בפרקים אלו.

נוב עיר הכוהנים: ראשית מסע הבריחה

"וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן"

"וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ"

"וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ"

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה"

לאחר הפרידה מיהונתן מגיע דוד אל נוב עיר הכוהנים. זהו המעבר החד מחיי מלכות לחיי בריחה. עד לאותו זמן היה דוד שר צבא, חתן המלך וגיבור ישראל. כעת הוא מופיע לבדו, כשהוא נזקק ללחם ולנשק.

אחימלך נחרד למראהו. עצם חרדתו מלמדת כי כבר בהופעתו של דוד היה דבר יוצא דופן. הכהן מעניק לו מזון ובהמשך מוסר לו את חרב גלית הפלשתי.

אין זו סתם חרב. זוהי החרב המזכירה את אחד הניצחונות הגדולים בתולדות ישראל:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת" (שמואל)

כשם שבורא עולם הושיע את דוד בעמק האלה, כך הוא מלווה אותו גם עתה בראשית מסע הבריחה.

המקרא מוסיף פרט חשוב:

"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי"

פרט זה נראה צדדי, אך ממנו יצמח בהמשך אחד האסונות הגדולים בפרשה.

בגת הפלשתית: מן התהילה אל הפחד

"וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת"

"הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו"

"וַיָּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת"

הפלשתים מזהים את דוד מיד. אותו שיר תהילה שנשמע בישראל הופך עתה לסכנה עבורו.

הכתוב מדגיש:

"וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ"

"וַיָּרָא מְאֹד"

דוד איננו מוצג כאדם החסין מפחד. הוא נרדף, חושש ומחפש מוצא. דווקא בתוך מצבו זה ניכרת שמירתו של בורא עולם.

כאשר נדמה כי הגיע אל מקום שאין ממנו דרך הצלה, הוא ניצל וממשיך בדרכו.

מערת עדולם: ראשית בניית מחנה דוד

"וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם"

"וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ"

"וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר"

במערת עדולם מתחיל להיווצר מחנהו של דוד.

לא אנשי שררה מצטרפים אליו, ולא בעלי עושר ומעמד. סביבו מתקבצים הנדחים, הלחוצים והזקוקים למנהיג.

יש בכך מסר ברור. בורא עולם מתחיל לבנות את מלכות דוד מתוך שותפות עם אנשי מצוקה.

האנשים הללו יהיו הבסיס לצמיחתה של ההנהגה העתידה.

מואב ויער חרת: דוד ממשיך בדרכו

"יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים"

"וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה"

גם בתקופת הבריחה אין דוד פועל ללא הכוונה. הוא דואג למשפחתו ומחפש את הדרך הנכונה להמשיך.

הופעת גד הנביא מלמדת כי בורא עולם ממשיך ללוות את דוד גם בתקופה הקשה ביותר בחייו.

דואג האדומי: ההלשנה

"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ"

"וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"

המידע שראה דואג בנוב הופך עתה לכלי בידיו.

הוא מוסר לשאול את אשר ראה, והשיחה בנוב הופכת ליסוד להאשמות הקשות נגד אחימלך.

המקרא מציב כאן ניגוד ברור. אחימלך רואה אדם הזקוק לעזרה. דואג רואה הזדמנות להפליל.

אחימלך מול שאול: שני מבטים על דוד

"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי"

"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן"

"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת"

שאול משוכנע כי דוד הוא אויבו.

לעומתו אחימלך עדיין רואה את דוד כמי שהיה מוכר לכל ישראל כאיש נאמן למלך.

הפער הזה מלמד על עומק השינוי שהתחולל בלבו של שאול. במקום שבו אחימלך רואה נאמנות, שאול רואה מזימה.

טבח נוב: נפילת המלכות

"הָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"

"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם"

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"

כאן מגיע שאול לאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר במלכותו.

אפילו עבדיו מסרבים לבצע את הפקודה.

בסופו של דבר דואג האדומי מבצע אותה:

"וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד"

"וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב"

ככל ששאול מעמיק ברדיפת דוד כך הולכת ומתבררת נפילתה של מלכותו.

אביתר והאפוד: דוד שואל את בורא עולם

"וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד… וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר"

"אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ"

מן הטבח ניצל רק אביתר.

האפוד מגיע עמו אל מחנה דוד.

מיד לאחר מכן מודגש שוב ושוב:

"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְהוָה"

מבורא עולם מבקש דוד תשובה לשאלותיו ולהכרעותיו.

דוד מושיע את קעילה

"הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה"

"הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים"

"לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה"

בזמן ששאול עסוק ברדיפה, דוד עוסק בהצלת עיר ישראלית.

גם כאשר אנשיו חוששים:

"הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִיהוּדָה יְרֵאִים"

דוד שב ופונה אל בורא עולם.

לאחר שבורא עולם מבטיח את הניצחון, יוצא דוד למלחמה:

"וַיּוֹשַׁע דָּוִד אֶת יֹשְׁבֵי קְעִילָה"

קעילה: מבחן הכרת הטובה

"הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ"

"וַיֹּאמֶר יְהוָה יַסְגִּירוּ"

זמן קצר לאחר שנושעו, מתברר כי אנשי קעילה יהיו מוכנים להסגיר את דוד.

הפסוקים מלמדים כי הצלה איננה מבטיחה נאמנות.

דוד איננו נלחם באנשי העיר ואיננו דורש מהם הכרת טובה. הוא שומע את דבר בורא עולם ועוזב את המקום.

יהונתן: הנאמנות הגדולה

"וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים"

"וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל"

"וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה"

בתוך עולם של הלשנות והסגרות מופיע יהונתן.

הוא אינו מוסר מידע. הוא אינו מחפש תועלת אישית.

הוא מחזק את דוד ומכיר בכך שבורא עולם בחר בו להיות מלך ישראל.

הזיפים: ההסגרה הנוספת

"הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ"

"וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ"

שוב מגיע מידע מדויק אל שאול.

שוב נדמה כי דוד עומד להילכד.

ושוב מתברר כי התוכנית האנושית אינה מכריעה את המציאות.

סלע המחלוקות: הישועה ברגע האחרון

"וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם"

"וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ"

"עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת"

זהו שיאו של המרדף.

שאול כמעט משיג את מטרתו.

ואז, ברגע האחרון ממש, משתנה המציאות. הפלשתים פולשים, ושאול נאלץ לעזוב הכול ולצאת להגנת הממלכה.

כך מתברר שוב כי בורא עולם הוא המכוון את המאורעות.

סיכום

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"

זהו הפסוק המסכם את כל הפרשה.

דואג מלשין.

אחימלך נהרג.

נוב נחרבת.

אנשי קעילה מוכנים להסגיר.

הזיפים מוסרים מידע.

שאול רודף בכל כוחו.

אך מעל כל אלו פועל בורא עולם.

מן הרגע שבו יצא דוד מנוב ועד הרגע שבו ניצל בסלע המחלוקות חוזר המקרא ומלמד כי ההיסטוריה של ישראל איננה נקבעת רק בידיהם של מלכים, מצביאים או בעלי כוח. בורא עולם הוא המוליך את המאורעות והוא המכין את הדרך למלך שנבחר על ידו.

לכן חותם הכתוב את כל התקופה במילים:

"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ".

שאול רודף, אולם איננו משיג. מלשינים קמים, אך אינם מצליחים. סכנות מופיעות מכל עבר, אך הישועה מגיעה פעם אחר פעם. בכך מתגלה כי בורא עולם שומר על דוד ומוביל אותו אל הייעוד שנקבע לו למלוך על ישראל.