על פי שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר: יסודות הראיה והחקירה במשפט התורה

יסוד גדול העומד בבסיס משפט התורה הוא ההכרה שהאמת אינה נקבעת מכוח כוחו של אדם אחד, אלא מתוך בירור, בדיקה והצלבת עדויות. התורה מבקשת להעמיד מערכת משפטית השומרת על האדם מפני שרירות הלב, מפני נקמנות ומפני השחתת הדין באמצעות עדות שקר. משום כך ניתנה לעדות מעמד מרכזי בהליך המשפטי, אך בצדו ניתנה גם חובה מתמדת לחקור ולדרוש.

עַל-פִּ֣י | שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל-פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד: יַ֣ד הָֽעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה-בּ֤וֹ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לַֽהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל-הָעָ֖ם בָּאַֽחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:  דברים.

ובהמשך חזרה התורה וקבעה:

לֹֽא-יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל-עָוֹן֙ וּלְכָל-חַטָּ֔את בְּכָל-חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל-פִּ֣י | שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל-פִּ֥י שְׁלשָֽׁה-עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר: כִּֽי-יָק֥וּם עֵד-חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַֽעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי-הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵד-שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַֽעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַֽעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹא-יֹסִ֨פוּ לַֽעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֨יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל: דברים

מלשון הפסוקים עולה כי עצם העדות של אדם יחיד אינה מספקת להכרעה משפטית. לא מפני שכל אדם חשוד בשקר, אלא מפני שהתורה מכירה במגבלותיו של האדם. אדם עלול לטעות, להתרשם באופן חלקי, להיות מושפע מרגש או מאינטרס נסתר. לפיכך נדרשת הסכמה של שני עדים לפחות כדי לבסס דבר מבחינה משפטית.

אלא שיש לעיין מדוע הוסיפה התורה את המילים "או שלושה עדים". הרי אם שני עדים מספיקים, לשם מה הוזכרו שלושה?

ניתן לראות בכך רובד נוסף של יציבות ראייתית. כאשר שלושה אנשים מעידים על אותו הדבר, ואף אם אחד מהם יתברר לאחר מכן כעד שקר, עדיין נותרים שני עדים כשרים שעל פיהם יכול הדבר להתקיים. אולם אם מתוך השלושה שניים יתגלו כשקרנים, לא יוותר אלא עד אמת אחד, ועל עדות יחיד כבר קבעה התורה:

"לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ" (דברים).

מכאן שאין העיקר במספר האנשים בלבד, אלא בכשרותם ובאמינותם.

בהמשך הפרשה מזהירה התורה מפני אפשרות חמורה במיוחד:

"כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה" (דברים).

אין כאן טעות אנוש רגילה. "עד חמס" הוא אדם המבקש להשתמש במנגנון המשפטי עצמו ככלי לעשיית עוול. הוא מבקש לנצל את כוחה של העדות כדי לפגוע בזולתו ולהפוך את האמת לשקר ואת השקר לאמת.

נוכח סכנה זו קובעת התורה כי אין להסתפק בשמיעת העדים בלבד:

וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי-הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵד-שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: (דברים).

המילים "ודרשו השופטים היטב" הן מהביטויים החשובים ביותר במשפט התורה. הן מלמדות שאין בית הדין רשאי להסתפק במראית העין. עליו לחקור, לבדוק, להשוות, לבחון ולברר.

עצם העובדה ששניים או שלושה אנשים אומרים אותו דבר איננה פוטרת מן החקירה. השאלה מי הם העדים חשובה לא פחות מן השאלה כמה הם.

מטעם זה אדם המעורב במחלוקת עצמה אינו יכול להיחשב עד אובייקטיבי לאמיתות הסכסוך. כמו כן, מי שמושפע מן התוצאה, מי שקשור בקשרי קרבה, ידידות, תלות או שותפות, עלול להיות מושפע מנגיעות אישיות. ככל שהעד רחוק יותר מן המחלוקת ואינו צפוי להרוויח או להפסיד מתוצאתה, כך מתחזקת ההנחה שעדותו נובעת מן המציאות ולא מן האינטרס.

אולם גם במקום שקיימים עדים שאינם מעורבים ישירה בסכסוך, עדיין אין ודאות מוחלטת. אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אדם מצליח לשחד עדים, להבטיח להם טובת הנאה או ליצור ביניהם תיאום מוקדם. לכן לא סמכה התורה רק על מספר העדים, אלא חייבה את בית הדין בבירור מעמיק:

"וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב" (דברים).

דרישה זו עשויה לכלול בירור של קשרי העדים, בדיקת מניעיהם, בחינת סתירות בעדותם ובדיקת השאלה אם קיימות נסיבות היכולות להסביר מדוע העידו כפי שהעידו. מטרת החקירה איננה למצוא אשמה בכל מחיר, אלא לברר את האמת בכל מחיר.

כאשר מתברר לאחר החקירה כי העדות הייתה עדות שקר, קובעת התורה דין ייחודי:

"וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים).

גדולתו של דין זה בכך שהוא מודד את העד השקרי לפי העוול שביקש לחולל. אין מדובר רק בענישה על אמירת דבר שקר, אלא בהתייחסות לנזק המשפטי שאותו ביקש להביא על חברו. מי שביקש לעוות את הדין ולהשתמש בכוחו של בית הדין כדי לפגוע בזולתו, נידון לפי המזימה שביקש לבצע.

עוד מוסיפה התורה:

"וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דברים).

נמצא שהענישה אינה מיועדת רק לתיקון העוול הפרטי. היא נועדה גם לשמור על אמון הציבור במערכת המשפט ולהרתיע כל אדם מלנסות להשחית את ההליך השיפוטי באמצעות עדות כוזבת.

הפרשה נחתמת בעיקרון יסודי של התאמה בין המעשה לבין הדין:

"וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים).

זהו עקרון המידה כנגד המידה, המלמד כי אין להקל ראש ברשע ואין להפריז בענישה. הדין צריך להיות מכוון כנגד המעשה עצמו, באופן מדויק ומדוד.

משפט התורה אינו נשען על עדות בלבד ואף לא על ריבוי עדים בלבד. הוא נשען על ארבעה יסודות השלובים זה בזה: ריבוי עדים, כשרות העדים, חקירת העדות וענישת עדי השקר. מתוך צירופם של ארבעת היסודות הללו נבנית מערכת השואפת למטרה אחת: ביעור הרע מקרב החברה והעמדת האמת והצדק על מכונם.

"וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים).