וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו- "פֶלַח דְּבֵלָה" פירושו מיובשות ודחוסות. יחד עם הצימוקים. מדובר במזונות עתירי סוכר טבעי ואנרגיה זמינה.

אחד הפרטים המעניינים בפרשת מות שאול הוא שהתנ"ך אינו מסתפק בתיאור מצבו הנפשי הקשה של המלך, אלא מתאר גם את הטיפול המיידי שהוא מקבל באמצעות מזון. הסיפור מלמד כי כאשר אדם מגיע למצב של קריסה גופנית ונפשית, הצעד הראשון בדרך להתאוששות הוא השבת הכוחות הבסיסיים של הגוף.

נאמר:

"וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה… גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה".

• שלושה גורמים חברו יחד לקריסתו של שאול:

• פחד גדול מדברי שמואל.

• זעזוע נפשי לנוכח הבשורה על מותו הקרב.

• חולשה גופנית עקב צום ממושך וחוסר אכילה.

האישה בעלת האוב מבינה מיד שהבעיה איננה רק נפשית אלא גם גופנית. לכן היא אומרת:

"וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ".

מטרת המזון ברורה: השבת הכוח לגוף. לפני כל שיחה נוספת, לפני כל החלטה, יש צורך להחזיר לשאול אנרגיה בסיסית.

מדוע הוגשו מצות ולא לחם?

לאחר ששאול מסכים לאכול מסופר:

"וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת".

הכתוב מדגיש שהאישה מיהרה להכין את המזון. מצב החירום חייב תגובה מיידית. אילו הייתה ממתינה לתפיחת הבצק, היה נדרש זמן רב יותר. לכן נאפו מצות, שניתן להכין במהירות.

בדומה ליציאת מצרים, שבה הבצק לא הספיק להחמיץ בגלל הדחיפות, גם כאן הדחיפות היא הסיבה לבחירת המצות. לא מדובר בהעדפה תזונתית מיוחדת אלא בצורך להציל אדם חלש ותשוש במהירות האפשרית.

מבחינה תזונתית, הן המצה והן הלחם עשויים מקמח ומספקים לגוף פחמימות ואנרגיה. ההבדל העיקרי בסיפור אינו בערך התזונתי אלא במהירות ההכנה. כאשר אדם זקוק לעזרה מידית, המצה היא "הלחם המהיר".

מדוע מוזכר גם הלחם?

בתחילה מבקשת האישה משאול לאכול "פַּת לֶחֶם". במקרא, "לחם" משמש פעמים רבות שם כללי למזון בסיסי המקיים את האדם. כאשר הכתוב מספר בפועל על ההכנה, מתברר שהמאכל שהוגש היה מצות.

לכן יש כאן שני שלבים:

1. הצורך להשיב כוח באמצעות מזון.

2. בחירת הדרך המהירה ביותר לספק את המזון.

הלחם מסמל את ההזנה והשבת הכוחות, והמצות הן האמצעי המהיר לבצע זאת.

השוואה למקרה המצרי שעבד את העמלקי

הלחם, המצות, הדבלים והצימוקים אינם פרטים צדדיים בסיפור. הם חלק מתהליך הריפוי וההתאוששות. המזון הופך לכלי של הצלת חיים, השבת הכוחות והחזרת רוחו של האדם אליו. כך אצל שאול שקם והמשיך בדרכו, וכך אצל העבד המצרי שעליו נאמר: "וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו".