בראיון שראיינו גואטה ובנימיני את מיקי זוהר שדיבר על רפורמת פרסי התרבות שנובעת מאיפה ואיפה לטובת "שמאלנים" כרעה חולה מפאייניקית אמר גואטה למיקי זוהר שהם בשלטון 20 שנה. אני אומרת יותר, המהפך היה ב- 77. והקדנציא הראשונה של ביבי הייתה ב- 96. וסך שנות שלטון הליכוד עד הנה הוא כ- 32 שנים.

1. מבוא: המפלגה שאיננה — והמיתוס שחי ובועט

למרות שמפא״י נעלמה מהמפה הפוליטית לפני עשרות שנים, היא ממשיכה לככב בשיח העממי כאילו היא עדיין מפעילה מנופים שלטוניים. המילה “מפא״י” הפכה לסמל טעון, שמאפשר להסביר כל בעיה עכשווית באמצעות עבר רחוק שכבר אינו רלוונטי. זה נוח, זה רגשי — וזה משרת אינטרסים פוליטיים.

2. מי באמת שלט בישראל — העובדות ההיסטוריות

לפני שמאשימים את מפא״י בבעיות של 2026, צריך להסתכל על המספרים.

2.1 טבלה השוואתית: שנות שלטון בישראל

2.2 מה המספרים אומרים.

• מפא״י שלטה בעיקר ב־30 השנים הראשונות של המדינה — תקופה של בנייה, מלחמות וקליטת עליות.

• מאז 1977, הליכוד שלט ברוב השנים ועיצב את המדיניות הכלכלית והחברתית של ישראל.

• הפעם האחרונה שמפלגת העבודה הובילה את המדינה הייתה אהוד ברק ב־1999–2001 — לפני כ־24–25 שנים.

אז איך אפשר להאשים מפלגה שלא שלטה כאן כבר רבע מאה.

3. ישראל של מפא״י — מדינה אחרת לגמרי

3.1 תנאי הפתיחה

ישראל של שנות ה־50–70 הייתה מדינה ענייה, מוקפת אויבים, עם גלי עלייה עצומים ומחסור כמעט בכל תחום. זו הייתה תקופה של הישרדות, לא של שגשוג.

3.2 מה מפא״י בנתה

בתוך המציאות הקשה הזו הוקמו:

• מערכת הבריאות הציבורית

• מערכת החינוך

• הביטוח הלאומי

• תשתיות לאומיות

• יישובים, כבישים ונמלים

• מנגנוני קליטה לעליות ענק

אלו היו פעולות יסוד של מדינה צעירה.

3.3 טעויות ואפליות

היו טעויות, היו עוולות, הייתה אפליה — כמו בכל חברה צעירה ומורכבת. אבל הן אינן מסבירות את הפערים של 2026.

4. הפערים של היום — תוצר של מדיניות מודרנית

הפערים הכלכליים והחברתיים של ישראל כיום נובעים מהחלטות של העשורים האחרונים:

• הפרטות

• יוקר מחיה

• משבר דיור

• פערי מרכז–פריפריה

• שינויים גלובליים

• מדיניות תקציבית מודרנית

כל אלה התרחשו הרבה אחרי שמפא״י ירדה מהשלטון. להאשים אותה במצב הנוכחי זה כמו להאשים את בן‑גוריון במחירי הדירות במרכז.

השוואת שיעורי עוני: 1996 הקדנציא הראשונה של ביבי לעומת 2024 הקדנציא הנוכחית של ביבי.

מה זה אומר

1996 — עוני נמוך יותר

שיעור העוני בישראל ב־1996 היה 17.6%, אחד הנתונים הנמוכים בעשורים האחרונים.

2024 — עוני גבוה יותר

לפי דו״ח העוני האחרון (2023), שיעור העוני עומד על 20.7%, ולכן 2024–2026 מוערכות סביב 20–21%.

5. למה מפא״י עדיין מואשמת — המנגנון הפוליטי־רגשי

5.1 הסחת אחריות

האשמת עבר רחוק מאפשרת להימנע מדיון במדיניות עכשווית.

5.2 יצירת “אנחנו מול הם”

המיתוס של “מפא״י הרעה” מייצר זהות פוליטית מגובשת, גם אם אינו מבוסס על עובדות.

5.3 המילה “מפא״י” ככפתור רגשי

המילה עצמה מפעילה רגשות — גם אצל מי שלא חיו בתקופתה.

6. הדור שלא היה שם — אבל יודע הכול

רוב בוחרי הליכוד הצעירים נולדו אחרי 1977, חלקם אפילו אחרי 1990 — ובכל זאת מגיבים למילה “מפא״י” כאילו חוו אותה אישית. זה בערך כמו להאשים את נפוליאון בפקקים באיילון.

אפילו פוליטיקאים שנולדו הרבה אחרי המהפך — כמו מיקי זוהר — מדברים על מפא״י כאילו היא עדיין מסתובבת במסדרונות הממשלה עם פנקסי פרוטקציות. כך הפכה מפא״י לרוח רפאים פוליטית: לא קיימת, אבל תמיד אשמה.

7. סיכום: הגיע הזמן להפסיק להילחם ברוחות רפאים

• מפא״י לא בשלטון כבר כמעט 50 שנה.

• מפלגת העבודה לא הובילה את המדינה כבר 25 שנה.

• הליכוד שלט ברוב הזמן מאז 1977.

• הפערים של היום הם תוצאה של מדיניות מודרנית, לא של החלטות מלפני 70 שנה.

הגיע הזמן לעסוק בהווה ובעתיד — ולא במפלגה שכבר מזמן אינה קיימת.

(נכתב בעזרת הרובוטית של בינג)

הכאב סביב האסון בירושלים יושב כבד, ובצדק. כשמערכת שלמה דוחקת הורים לפינות בלתי אפשריות – תוצאות קשות הופכות לבלתי נמנעות. ההצעה שלך מציגה תפיסה רחבה: לא רק פתרון נקודתי, אלא שינוי מבני שמטרתו להבטיח ביטחון, איכות וחוסן חברתי.

תוכנית לאומית לביטחון חינוכי ולתמיכה במשפחות בישראל

מודל כולל לחופשת לידה, מסגרות חינוך לגיל הרך, מסגרות משלימות ולמימון עממי בר-קיימא

1. מבוא: הצורך בשינוי מערכתי

• עומס כלכלי על הורים צעירים דוחף למסגרות זולות ולא מפוקחות.

• חופשת לידה קצרה מאלצת הורים לחזור לעבודה לפני שהתינוק בשל למסגרת.

• היעדר פיקוח, מחסור בכוח אדם מקצועי ומבנים לא מותאמים יוצרים סכנה ממשית.

• המטרה: יצירת מערכת חינוך לגיל הרך שהיא ציבורית, מפוקחת, נגישה ובטוחה, לצד תמיכה כלכלית יציבה למשפחות.

2. חופשת לידה בתשלום – חצי שנה

• הארכת חופשת הלידה ל־6 חודשים בתשלום מלא.

• מימון ביטוח לאומי לקיים ותוספת באמצעות קרן העושר.

• תועלות: חיזוק הקשר הורה–תינוק, הפחתת הצורך במסגרות לפעוטות צעירים, שיפור בריאות והתפתחות.

3. מסגרות עממיות- מוסד מדינה, לגילאי חצי שנה עד 6

• הקמת רשת גנים ופעוטונים עממיים, מפוקחים ומאוישים בכוח אדם מקצועי.

• עלות להורה: 500 ש"ח לחודש.

• שעות פעילות: 7:00–16:00 כולל ארוחת בוקר וצהריים.

• שעות נוספות: 100 ש"ח לשעה.

• מבנים תקניים, בטיחותיים ומותאמים לגיל הרך.

• פיקוח הדוק על יחס מטפלות–ילדים, הכשרה מקצועית וסטנדרטים תברואתיים.

4. מסגרות משלימות בבתי הספר (יסודי וחטיבת ביניים)

• פעילות עד 16:00, כולל ארוחת בוקר וצהריים.

• עלות לילד: 300 ש"ח לחודש.

• תכנים:

  • ספורט ופעילות גופנית

  • חוגים חברתיים

  • תמיכה לימודית לילדים מתקשים

  • סדנאות למיומנויות חיים

• מטרה: הפחתת חשיפה לא מבוקרת לרשתות חברתיות, חיזוק קהילה בית-ספרית, מתן מענה להורים עובדים.

5. ביטול קצבאות הילדים והפניית התקציב למערכת החינוך הציבורית

• ביטול קצבת הילדים במתכונתה הנוכחית.

• הפניית התקציב לטובת מסגרות ציבוריות איכותיות לכל ילד.

• יצירת שוויון הזדמנויות אמיתי – כל ילד מקבל שירות זהה, ללא תלות במצב הכלכלי של הוריו.

6. ביטול התוספת לחינוך האפור

• איחוד כל המסגרות תחת מערכת מפוקחת אחת.

• ביטול תשלומים פרטיים שמייצרים פערים.

• הפיכת החינוך האפור לחינוך ציבורי שקוף ומפוקח.

7. טבלת תוכנית – מבנה, עלויות ותועלות

8. המימון: השתתפות עצמית + ביטול קצבת הילדים (חלוקה מלאה מגיל חצי שנה עד י"ב).

כדי לבסס את מודל המימון על נתוני אמת, יש להבחין בין קבוצות הגיל השונות במערכת החינוך ובגיל הרך. לפי נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, בישראל יש כ־3 מיליון ילדים מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון:

• חצי שנה–3: כ־450,000 ילדים

• 3–6 (טרום חובה + חובה): כ־535,000 ילדים

• א'–יב': כ־2,023,000 תלמידים

המודל קובע השתתפות עצמית של:

• 500 ש"ח לחודש לגילאי חצי שנה–6

• 300 ש"ח לחודש לכיתות א'–יב'

8.1 הכנסות מהשתתפות עצמית – לפי כל קבוצות הגיל

8.2 חיסכון מביטול קצבת הילדים

קצבת הילדים הממוצעת עומדת על כ־200 ש"ח לחודש לילד (חישוב טכני לצורך סדר גודל). בהנחה של כ־3 מיליון ילדים עד גיל 18:

8.3 טבלה מסכמת – כלל מקורות המימון:

המודל המוצע נשען על נתוני אמת: כ־3 מיליון ילדים מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון. שילוב ההשתתפות העצמית המינימלית עם ביטול קצבת הילדים מייצר מסגרת תקציבית של למעלה מ־20 מיליארד שקלים בשנה, המאפשרת להפעיל מערכת חינוך עממית איכותית, מפוקחת ושוויונית מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון — ללא העלאת מסים וללא העמסת עלויות כבדות על משפחות.

9. מימון משלים: שימוש בקרן העושר ועוד

• הפניית חלק מהרווחים ממשאבי הטבע למימון מערך החינוך והמשפחות.

• יצירת מנגנון יציב, רב-שנתי, שאינו תלוי בתקציב השנתי.

• השקעה בילדים כבסיס לצמיחה כלכלית עתידית.

• אפשר להעזר במתנדבים כמו הסבים והסבתות שיצאו לפנסיא שיהיו כח עזר, אפשר לרתום תיכוניסטים להיות מדריכים ילדי בית ספר יסודי ועוד.

• אפשר לשלב את החרדים לשירות לאומי במוסדות של חרדים לחסוך מהתקציבים הניתנים להם.

• אפשר לשלם חרדיות וחרדים בשרות לאומי למפעל ההזנה לחסוך מהתקציבים המופנים למטרה זאת.

• זאת מסגרת ממוסדת שאפשר לשלב בה שרות לאומי.

10. סיכום

התוכנית מציעה שינוי עומק: מעבר ממערכת מפוררת, יקרה ומסוכנת – למערכת עממית, מפוקחת ושוויונית. היא מחזקת את המשפחות העובדות, עוזרת לזוגות צעירים לבנות עצמם, יותר כסף לצריכה מהשכר המתקבל, פחות צריכת אשראי, מגינה על הילדים, ומייצרת תשתית חברתית וכלכלית יציבה לעתיד.

העלאת שכר המינימום בישראל אינה מסתכמת רק בשיפור הכנסתם הישירה של העובדים. לכל שינוי בשכר יש השפעה רחבה על מערכות כלכליות שלמות, ובמיוחד על מערכת החיסכון הפנסיוני. כאשר מיליון עובדים מקבלים תוספת של 1,000 ש"ח לשכרם, מנגנון ההפרשות לפנסיה – הן מצד העובד והן מצד המעסיק – מגדיל באופן אוטומטי את הזרמת הכספים לקרנות הפנסיא, קופות הגמל וביטוחי המנהלים. המשמעות היא גידול משמעותי בהיקף הכספים שמנהלות חברות הביטוח הפנסיוני, מה שמעצים את כוחן בשוק ההון ומגדיל את דמי הניהול שהן גובות מהצבירה. במאמר זה נבחן את היקף הגידול בהעברות הפנסיוניות הנובע מהעלאה כזו, ונציג את המספרים בצורה ברורה ומדויקת.

הדבר גם יכול להיות תרופה למכה לפני שסמוטריץ' מוריד העמלות.

טבלה: גידול בהעברות לחברות ביטוח פנסיוני:

פירוש מספרים – מה בעצם קורה כאן:

• העובדים עצמם מעבירים עוד 60 מיליון ש"ח בחודש לקרנות הפנסיא שלהם (720 מיליון בשנה).

• המעסיקים מעבירים עוד 125 מיליון ש"ח בחודש (פנסיא + פיצויים), שהם 1.5 מיליארד ש"ח בשנה.

• מבחינת חברות הפנסיא/ביטוח – זה גידול משמעותי בצבירה, שמשפיע גם על דמי הניהול שהן גובות (באחוזים מהצבירה), ועל כוח ההשקעה שלהן בשוק ההון.

• צריך גם לחשוב על הדבר שמבחינת חברות הביטוח הרווח הוא נקי לפני מס לנוכח העובדה שההוצאות התפעוליות לא ישתנו.

• וכמובן כל המוסיף מוסיפים לו, יש לחשוב מה יקרה אם שכר המינימום יעלה ב- 2000 שקל.

במילים פשוטות: העלאה של 1,000 ש"ח בשכר המינימום למיליון עובדים יכולה להגדיל את הזרימה השנתית לחברות הפנסיא והביטוח בכ־2.22 מיליארד ש"ח, רק דרך מנגנון ההפרשות הפנסיוניות.

הסתייגויות ודיוק חשוב:

כדי שזה יהיה הוגן ואמיתי, צריך גם לציין:

• לא כל העובדים בדיוק בשכר מינימום, חלק מעל/מתחת, חלק עובדים חלקית – המספרים כאן אידיאליים לצורך המחשה.

• יש תקרות ושונות בין סוגי מוצרים (קרן פנסיא, ביטוח מנהלים, קופת גמל), אבל ברמת מאקרו ההיגיון דומה: שכר גבוה יותר → הפרשות גבוהות יותר.

• יש מעסיקים שלא מיישמים במדויק את כל ההפרשות לפי החוק (בעיקר בשוק הפרטי ובאזורי פריפריה), ולכן בפועל המספר יכול להיות נמוך יותר.

• מצד שני, לא הכנסנו לאפשרות עובדים בשכר חציוני עד מינימום, כך שבמציאות המספר יכול גם להיות גבוה יותר אם העלאת שכר המינימום תשפיע על עובדים שמרוויחים קצת מעל המינימום היום.

ברור שבמקביל גם ההפרשות לביטוח לאומי וגם ההפרשות לביטוח בריאות יגדלו.

אפשר לחשוב על זה כאפקט דומינו הפוך.

העת הייתה לפני מלחמת לבנון השנית שפרץ  הבטיח 1000 דולאר משכורת מינימום, ובמקום להיות שר הכלכלה הוא נהיה שר הבטחון.

שער הדולר בשנת 2006 לפי בנק ישראל

לפי מאגרי המידע הרשמיים של בנק ישראל, כולל קובצי השערים הממוצעים לשנת 2006:

✦ השער הממוצע של הדולר בשנת 2006

4.456 ₪ לדולר (שער יציג ממוצע שנתי של בנק ישראל)

✦ טווחי שערים במהלך השנה

במהלך 2006 הדולר נע בטווח של כ־4.1–4.7 ₪, בהתאם לנתוני השערים היציגים היומיים של בנק ישראל.

מחיר דירה ממוצעת בישראל בשנת 2006 (לפי נתוני הלמ"ס ובנק ישראל)

בשנת 2006 מחירי הדירות בישראל היו נמוכים משמעותית מהיום. לפי נתוני הלמ"ס:

✦ מחיר דירה ממוצעת ב־2006:

כ־700 אלף ש"ח (ממוצע ארצי, כולל כל סוגי הדירות)

(שלא יהיו העלבויות יש חרדים ויש חרדים, אתם יודעים לאיזה חרדים אני מתכוונת).

באין קודש בעת הזאת – כולם חילונים, כולל החרדים:

לפני חורבן הבית היה קודש בישראל, עבודת הקודש הייתה נחלתם של הלויים והכהנים בלבד. רוב הציבור החרדי של היום איננו לוי ואיננו כהן, ולכן אין לו ייעוד מיוחד בעבודת הקודש. ממילא, אין הצדקה לטעון לייחודיות או לזכויות יתר בשם לימוד התורה, כאשר בפועל הם חיים כחלק מהחברה הכללית אך דורשים לעצמם הטבות מפליגות.

הטענה לעליונות דתית או לייחודיות מגזרית אינה עומדת במבחן המציאות. רוב היהודים אינם עובדים בשבת ובמועדים, מקיימים את חגי ישראל, לומדים תורה בבתי הספר – ורבים גם קוראים ולומדים פרשת שבוע מדי שבת. אין מגזר אחד שיכול לטעון לזכויות יתר על בסיס שמירת מצוות או לימוד תורה.

נאה דורש – נאה מקיים:

הציבור החרדי אינו יכול לדרוש לעצמו זכויות יתר ובו־בזמן למנוע מאחרים את אותן הזכויות. אם בערים חרדיות קיימת התנגדות להתיישבות של יהודים שאינם חרדים – הרי שעל פי אותו עיקרון, אין זה ראוי שהחרדים יתיישבו בערי יהודים וישנו את הנוף בערינו.

דובר רבות על כך שהחרדים מונעים מיהודים קבלת סיוע לדיור בבית שמש. מצד אחד הם מונעים מיהודים בעיר זו, אך מצד שני הם מתנחלים ביישובים שאינם חרדיים. יש אף התכנות שהם מקבלים סיוע לדיור גם ביישובים שאינם חרדיים. זהו מצב שאינו הוגן, על גבול המעל, שכן הסיוע מתקבל דרך משרד השיכון – משרד שעד לא מזמן עמד בראשו יצחק גולדקנופף מהמפלגות החרדיות.

המצב הנוכחי יוצר עיוות מתמשך:

• החרדים מקבלים חמישים אחוז מהסיוע בדיור, למרות שהם מיעוט קטן יחסית באוכלוסייה.

• ובמקביל, הם מתיישבים בערי יהודים ומביאים לשינוי כפוי בצביון העירוני.

זהו מצב של חוסר צדק חברתי מובהק. אין מגזר אחד שיכול לטעון לעליונות דתית או לייחודיות מגזרית כאשר בפועל הוא חי כחלק מהחברה הכללית, אך דורש לעצמו הטבות מפליגות.

 הדרישה הברורה:

• שמירה על עקרון הדדיות: מי שמונע מאחרים להתיישב בעריו, לא יתיישב בערי יהודים.

• החרדים יניעו עצמם לערים חרדיות בלבד, ולא יגרמו לשינוי כפוי בערי יהודים.

• החזרת האיזון והצדק החברתי, כדי שכל אזרח יוכל לחיות בעירו בלי כפייה דמוגרפית או תרבותית.

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹֽא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ: דברים.

לוטו: הטבה שנולדת בחטא — והדרך לתקן אותה

מפעל הפיס הוא אחד המוסדות המבלבלים ביותר שהמדינה מפעילה. מצד אחד, הוא עטוף בשפה של תרומה, קהילה, חינוך ותרבות. מצד שני, הוא מבוסס על מנגנון שמפיק רווחים אדירים דווקא מהשכבות הפגיעות ביותר בעם. זהו פרדוקס מוסרי עמוק: המדינה מטיבה — אך ההטבה הזו נולדת בחטא.

ההבטחה המפתה: “הכסף חוזר לעם”

שלטי החוצות מציגים גני ילדים חדשים, מרכזי תרבות ומגרשי ספורט שנבנו מכספי ההגרלות. המסר פשוט: כל טופס לוטו הוא תרומה למדינה, מעשה טוב עטוף בתקווה.

אבל מאחורי הנרטיב הזה מסתתרת אמת מטרידה: הכסף שמממן את אותם מבנים ציבוריים מגיע בעיקר מכיסם של אנשים שמתקשים לסגור את החודש. מחקרים מראים שההוצאות על הימורים גבוהות במיוחד בעשירונים התחתונים — כלומר, מי שיש לו פחות, משלם יותר.

המדינה יודעת זאת היטב. ובכל זאת, היא ממשיכה להפעיל את המנגנון הזה, לעודד אותו, ולמסגר אותו כ"בידור".

התקווה שמנצלת את הייאוש:

הסיכוי לזכות בפרס הגדול בלוטו הוא כמעט אפסי — לעיתים 1 ל־8 מיליון. ובכל זאת, אנשים ממשיכים להמר. למה? כי הלוטו אינו מוצר כלכלי; הוא מוצר רגשי. הוא מוכר תקווה.

התקווה הזו חזקה במיוחד אצל מי שנמצא במצוקה כלכלית. עבורם, טופס לוטו אינו משחק — הוא פתח מילוט. המדינה, במקום להציע פתרונות אמיתיים לעוני, מציעה חלום. ובתשלום.

מוסד מדינה שמעמיק פערים:

כאן טמון הפסול העמוק: המדינה, שאמורה להגן על אזרחיה, מפעילה מנגנון שמנצל חולשה אנושית בסיסית. היא הופכת הימורים לנורמליים, חוקיים, ממותגים, עטופים בפרסומות צבעוניות ובשפה חיובית. היא קוראת לזה “הזדמנות”.

אבל זו אינה הזדמנות — זו מלכודת.

במקום לצמצם פערים, הלוטו מעמיק אותם. במקום להיטיב עם העם, הוא מטיל עליו נטל נוסף. במקום להגן על החלשים, הוא מממן את עצמו מהם.

מי הם המהמרים הכבדים בישראל:

הנתונים בישראל חלקיים, אך המחקרים הקיימים מציירים תמונה ברורה: מיעוט קטן של מהמרים כבדים מייצר את רוב ההכנסות — ורבים מהם מגיעים מהשכבות החלשות.

הבהרה חשובה: מה זה אומר “10% מהמהמרים”:

בישראל יש כ־7 מיליון בגירים, ומתוכם כ־3.5 מיליון משתתפים בהגרלות לפחות פעם בשנה. לכן:

• 10% מהמהמרים = כ־350,000 אנשים

• 15% מהמהמרים = כ־525,000 אנשים

כלומר, בין 350 אלף ל־525 אלף ישראלים מוגדרים כ"מהמרים כבדים" — אנשים שמוציאים סכומים גבוהים מאוד מאות ואלפי שקלים באופן קבוע.

זהו מספר עצום, והוא מסביר מדוע מפעל הפיס כמעט ואינו מפרסם נתונים רשמיים על פילוח ההוצאות: המערכת נשענת על מיעוט קטן שמממן את הרוב.

הפתרון: לוטו כתרומה — לא כהימור

הבעיה אינה בעצם קיומו של הלוטו. הלוטו ביסודו הוא רעיון טוב: מנגנון שמאפשר לאנשים לתרום למדינה, ובתמורה לקבל סיכוי לפרס. הבעיה היא במבנה — לא במהות.

כיום, המבנה מעודד הימורים, התמכרות, הוצאות מופרזות וחוסר שליטה. אבל אפשר להפוך את הלוטו למנגנון מוסרי, שקוף ומוגן.

הנה ההצעה:

1. כרטיס לוטו אישי/משפחתי — כמו כרטיס תרומה (על רעיון הרבקו שיודע לזהות כמה האדם הפקיד וכמה נשאר לו,  במקרה מה התקרה לתרום וכמה נשאר עד לחסימה)

לכל תא משפחתי (או אדם יחיד) יונפק כרטיס לוטו אישי. הכרטיס יהיה מחובר להכנסות המשפחה — בדיוק כמו שמס הכנסה יודע לחשב.

2. הגבלת הוצאה: עד 5% מההכנסה

הכרטיס יאפשר “תרומה” ללוטו עד עשרה אחוזים מהכנסות המשפחה או היחיד. זהו גבול שמאזן בין חופש אישי לבין הגנה מפני התמכרות.

3. כל סוגי ההגרלות נספרים יחד — בלי התחכמויות

הכרטיס יכלול את כל סוגי ההגרלות של מפעל הפיס:

• לוטו

• דאבל לוטו

• חיש־גד

• קינו

• צ’אנס

• פיס

• כל טופס, כל כרטיס, כל משחק מזל — ללא יוצא מן הכלל

כל רכישה מכל סוג תיספר לאותה תקרה חודשית. כך לא ניתן “לעקוף” את המערכת על ידי קניית חיש־גד במקום לוטו, או פיצול בין סוגי טפסים.

4. כל רכישה תירשם בכרטיס ובטופס

כל טופס או כרטיס ייסרק לכרטיס האישי. המערכת תדע בדיוק כמה הוציא כל אדם.

5. הגעה לתקרה = חסימה אוטומטית

ברגע שהאדם הגיע לתקרה החודשית — הכרטיס יחסם אוטומטית עד לחודש הבא.

בלי ויכוחים. בלי “אולי עוד טופס אחד”. בלי ניצול של חולשה אנושית.

6. שכנוע: איך המודל החדש יכול להפוך מתנגדים לתומכים

אחת הביקורות המרכזיות על הלוטו כיום מגיעה דווקא מאנשים מוסריים, אחראים, שמבינים היטב את הסכנה שבהימורים. רבים מהם נמנעים מלהשתתף בהגרלות לא בגלל שהם מתנגדים לתרומה למדינה — אלא משום שהם אינם רוצים להיות חלק ממנגנון שעלול להוביל להתמכרות, לפגיעה כלכלית ולניצול של אוכלוסיות מוחלשות.

המודל החדש משנה את כללי המשחק.

כאשר הלוטו הופך למנגנון תרומה מוגן, שקוף ומוגבל — כזה שמונע מראש התמכרות, מגביל הוצאות, מאחד את כל סוגי ההגרלות לתקרה אחת, וחוסם אוטומטית חריגה — הוא מפסיק להיות הימור ומתחיל להיות פעולה חברתית אחראית.

במצב כזה, אנשים שנמנעו עד היום מהשתתפות מסיבות מוסריות עשויים לשנות את עמדתם. הם יוכלו לראות בלוטו לא איום אלא כלי תרומה מבוקר, כזה שמאפשר לקחת חלק בעשייה ציבורית בלי לפגוע באיש.

במילים אחרות: המודל החדש לא רק מצמצם נזק — הוא גם פותח את הדלת בפני קהל חדש של משתתפים, אנשים שהיו “נגד” ועשויים להפוך ל“בעד”, משום שהמערכת סוף־סוף מתנהלת באחריות ןמשכך להגדיל את מחזור התרומות.

לסיכום: לוטו מוסרי הוא אפשרי

המדינה יכולה להמשיך ליהנות מהכנסות, להמשיך לבנות גני ילדים ומרכזי תרבות — אבל בלי לפגוע באנשים החלשים ביותר.

לוטו יכול להיות מנגנון של תרומה, תקווה ומשחק — ולא מנגנון של ניצול, התמכרות ופגיעה.

הפתרון קיים. הבחירה — בידי המדינה.

מקורות מידע:

מקורות:

• הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס): סקר הוצאות משקי בית; שנתון סטטיסטי לישראל; הסקר החברתי.

• מבקר המדינה: דו״ח על מפעל הפיס (2018); דו״ח על התמכרויות (2022).

• הרשות הלאומית להתמכרויות: דוחות שנתיים ומחקרים על הימורים פתולוגיים.

• דוחות שנתיים ופרסומי שקיפות של מפעל הפיס.

• מחקרים אקדמיים מאוניברסיטת חיפה, תל אביב והאוניברסיטה העברית בנושא התמכרות להימורים.

• World Lottery Association (WLA); OECD; American Psychiatric Association (APA).

נכתב: 10.11.2025 08:26 

עודכן: 02.12.2025

"חמשת אלפים שורדי שואה ממתינים לקבל דירה בדיור הציבורי, כך פורסם לראשונה היום (שלישי) בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך, בכאן רשת ב'. רוב הניצולים הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, רבים מהם ללא פנסיה וללא מעטפת משפחתית. הבוקר יתקיים בכנסת דיון מיוחד בנושא.

בחמש השנים האחרונות הלכו לעולמם כ-2,500 שורדים בעודם ממתינים בתור לדירה. יושבת ראש הוועדה המיוחדת בכנסת לשורדי שואה, יסמין סאקס פרידמן מ"יש עתיד", אמרה כי יש לפעול מיד למצוא פתרונות דיור לשורדים.

"הנתונים קשים מאוד מאוד, ולמה אנחנו מחכים? ממוצע גילאים הוא 87. אני מבינה שהמדינה כשלה והיא גם לא תוכל לייצר פתרונות של דיור מיידי לניצולי השואה"" כאן חדשות.

ניתוח סיוע בדיור בישראל לפי קבוצות (2021–2025 לפי הספורות הנוצריות):

חלק ראשון: סיוע בדיור ציבורי, שכר דירה וסיוע מוגדל:

 טבלה 1: דיור ציבורי – חלק מהסיוע / חלק מכלל האזרחים:

 סיכום: החרדים מקבלים פי 3 מחלקם מכלל האזרחים; הציבור היהודי הלא-חרדי מקבל פחות ממחצית מחלקו היחסי.

 טבלה 2: סיוע בשכר דירה – חלק מהסיוע /חלק מכלל האזרחים

 סיכום: החרדים מקבלים כמעט פי 2 מחלקם; הציבור היהודי הלא-חרדי שוב מקבל פחות מהחלק היחסי שלו.

 טבלה 3: סיוע מוגדל לממתינים לדיור ציבורי – חלק מהסיוע / חלק מכלל האזרחים

 סיכום: החרדים מקבלים פי 2.5 מחלקם; הציבור היהודי הלא-חרדי מקבל חצי ממה שמגיע לו.

חלק שני: סיוע למשתכן – נתונים היסטוריים ובפועל

 טבלה 4: סיוע למשתכן – נתונים היסטוריים (2021–2025)- חלק מהסיוע / חלק מכלל האזרחים

 סיכום: החרדים קיבלו פחות מהחלק היחסי שלהם – אך בפועל, בהגרלות האחרונות, הם קיבלו פי 3–4. הציבור הלא-יהודי כמעט מודר מהתוכנית.

 טבלה 5: סיוע למשתכן – הקצאה בפועל (2024–2025).

 הבהרה: הטבלה מתייחסת לתוכנית סיוע למשתכן בלבד – כלומר, סיוע לרכישת דירה במחיר מוזל, ולא לדיור ציבורי או לשכר דירה. בתוכנית זו הרוכש נדרש לממן את יתרת הסכום בעצמו, לרוב באמצעות משכנתא.

למחשבה:

 השוואה בין דיור ציבורי לסיוע למשתכן:

 סיכום:

• דיור ציבורי הוא סיוע עמוק יותר – מעניק מגורים כמעט ללא עלות, עם יציבות ארוכת טווח.

• סיוע למשתכן הוא סיוע חלקי בלבד – דורש יכולת כלכלית, משכנתא, והון עצמי.

• בפועל, החרדים נהנים מהעדפה מובהקת בשני המסלולים, אך היתרון בדיור הציבורי משמעותי יותר – גם כלכלית וגם חברתית.

למחשבה:

 תשלומי מיסים – החברה החרדית לעומת כלל האזרחים (2023):

 הסיבות לפער:

• שיעור תעסוקה נמוך בקרב גברים חרדים.

• שכר נמוך יחסית לממוצע הארצי.

• משרות חלקיות או עבודה במגזר הלא־פורמלי.

• פטורים והקלות מס למוסדות דת, אברכים ולומדי תורה.

ישראל מדורגת בתחתית מדינות OECD בנגישות לדיור, עם יחס של 12.7 שנות שכר לרכישת דירה – לעומת ממוצע של 7.2 בלבד במדינות OECD. לפי נתוני הלמ"ס ו־OECD, הפער מול מדינות מערביות מצביע על משבר דיור מתמשך.

עיקרי דוח העוני- פערים חברתיים עמוקים: ההשוואה למדינות רווחה אחרות מצביעה על השקעה נמוכה יחסית באזרח. אי ביטחון תזונתי נרחב: מאות אלפי משפחות וילדים חיים במחסור תזונתי, ורק מיעוט מקבל סיוע.

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

טבלת מקורות – סיוע בדיור בישראל:

החישובים על פי ניתוח נתונים ממקורות אלה גם על פי פילוח ישובים שעשה הרובוט:

מאמר: משקל, בדיקות דם וסלי מזון:

אתמול הסתכלתי מהחלון וראיתי אדם שמן מתפלל בעמידה בישיבה, וחשבתי שאולי אנשים שמנים לא צריכים לקבל סל מזון:

למה זה בעייתי להתנות סיוע לפי משקל:

• בריאות מול עוני: עוני עצמו הוא גורם סיכון להשמנה ולמחלות כרוניות – בגלל מחסור במזון בריא, פעילות גופנית או טיפול רפואי.

נקודת מבט רחבה יותר:

במקום לחשוב על "התניית סל מזון לפי משקל", אפשר לשאול:

• איך מחלקים סלי מזון בצורה מכבדת?

• האם אפשר להוסיף לסלים מוצרים בריאים יותר (פירות, ירקות, קטניות)?

• איך מחזקים את הקהילה הנזקקת כך שאנשים לא יזדקקו לסלי מזון מלכתחילה?

 משקל ובדיקות דם:

• משקל הוא מדד חלקי בלבד.

• בדיקות דם נותנות תמונה אמיתית יותר: סוכר, שומנים, תפקודי כבד וכליות, ספירת דם, ויטמינים ומינרלים.

• השילוב: רופאים בוחנים את מכלול הנתונים – לא רק משקל, אלא גם בדיקות דם ואורח חיים.

 טבלה משולבת: משקל מינימום + בדיקות דם תזונתיות:

מסקנה:

מדובר פה בהרבה מאוד כסף שלעתים לא מגיע לאנשים שצריך שיגיע אליהם אני טוענת שיש צורך להתנות סיוע במזון בשתי הבדיקות האלה.

לפי מה שאני רואה שהם אוכלים בישיבה לא נראה לי שמגיע להם סל מזון.

לאמר על גולדקנוף שמפלרטט עם ההומו שתורתינו אומנותו זאת בדיחה שלעצמה, מבחינתי גולדקנוף ועדתו שמעו ובחרו לא לעשות.

אתה לא יכול לאמר שאלה הם אחינו, מר נתניהו אלה השותפים לדרך:

השוואה לערבים – טיעון שמחליש את עצמו:

בתוכניתה של אילה חסון הופיעה אישה בשם כינרת, אשר ניסתה להגן על החרדים. היא טענה נגד המתלוננים מדוע אינם דורשים מערבים להתגייס לצבא. למעשה, בהשוואה זו היא הציבה את עצמה ואת החרדים במקום הערבים ובכך עשתה צחוק מעצמה.  הרי איש לא דרש מסבי או מדודי להתגייס לצבא מצרים ולהילחם בבני עמם. אני עצמי שוחחתי עם לא מעט ערבים שמבצעים שירות לאומי בבתי חולים ותורמים לחברה בדרכם.

הערבים לא קיבלו חמישים אחוז מהסיוע בדיור במסגרת "מחיר למשתכן". הערבים והיהודים גם לא קיבלו סל מזון כפי שקיבלו החרדים. ההשוואה שנעשתה בתוכנית בין החרדים לערבים אינה נכונה ואינה הוגנת, שכן המציאות מוכיחה אחרת: הערבים תורמים בדרכים שונות לחברה, אך אינם זוכים להטבות המפליגות שניתנות לחרדים.

כאשר מנסים להצדיק את הפטור לחרדים באמצעות השוואה לערבים, נוצרת תחושה בעייתית. הערבים בישראל הם מיעוט לאומי עם מורכבות ייחודית, הכוללת שאלות זהות ומעמד. לעומתם, החרדים הם לכאורה חלק מהעם היהודי שמחזיק ברוב במדינה.

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

הצבת שתי הקבוצות זו מול זו אינה משרתת את הטיעון אלא מגחיכה אותו. היא מתעלמת מההבדלים המהותיים בין מיעוט לאומי לבין קבוצה דתית בתוך הרוב. במקום להעניק לגיטימציה לחרדים, ההשוואה רק מבליטה את חוסר ההיגיון שבטענותיהם. בדרך זו, מי שמעלה את ההשוואה מוציא למעשה את עדתו מן ההקשר הישראלי ומחליש את עמדתו.

השוואת מספר משרתים – חרדים מול ערבים (2025 לפי הספורת הנוצריות):

נתונים על משרתי שירות לאומי אזרחי

נתונים על חרדים מתגייסים.

מסקנות:

• מספר הערבים המשרתים (בין אם בצה״ל ובין אם בשירות לאומי־אזרחי) גבוה פי כמה ממספר החרדים המשרתים בצה״ל.

• החרדים מהווים חלק קטן מאוד ביחס לגודל אוכלוסייתם, בעוד שבחברה הערבית קיימת השתתפות משמעותית בשירות לאומי־אזרחי.

• הנתונים מפריכים את הטענה ש״גם הערבים לא משרתים״ – בפועל, אלפי ערבים פעילים בעת ובעונה אחת במסגרת שירות לאומי או צבאי.

הדוסים לא רק שהם מקבלים יותר מערבים, הם מקבלים יותר מחיילים וחיילות משוחררים וגם יותר ממשפחות עניות שבניהן ובנותיהן משרתים בצבא ועובדים.

דיור ציבורי הוא סיוע עמוק יותר – מעניק מגורים כמעט ללא עלות, עם יציבות ארוכת טווח. סיוע למשתכן הוא סיוע חלקי בלבד – דורש יכולת כלכלית, משכנתא, והון עצמי. בפועל, החרדים נהנים מהעדפה מובהקת בשני המסלולים,

דוח העוני- ביטוח לאומי- הגידול במספר העניים לאחר תשלומי העברה בין 2023 ל־2024 מצביע על עלייה של כ־39% במספר העניים, תוספת של 770 אלף נפשות, משבר חברתי־כלכלי מתמשך, ופגיעה קשה בילדים – כמעט 40% מהם עניים.

אני קוראת לחשיבה חדשה בסוגיית תקציבי חרדים. האם נכון שההורים של החיילים ישלמו בעבור פרנסתם של תלמידי הישיבות האלה וגם בעבור רווחתם של דוסים משתמטים שאינם תלמידי ישיבה:

כנרת דיברה על עמותות כזכות לדוסים. בעת הזאת למדנו שהעמותות של הדוסים גם הן לוקחות מיהודים סל מזון  ונותנות לדוסים.

נראה שהדוסים שכרו את שרותי הסנוגרית הזאת מאפוטרופוסא די אדום (של אלוף תימן) שבכתב ההגנה שלה נתגלו פרצות.