בין נאמנות למנהיגות: האם אריה דרעי עשוי לבחור בפיצול ש"ס אם יידרש לפרוש?

בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים במפת הכוחות הפוליטית בישראל, וגם המפלגות החרדיות אינן חסינות מפני טלטלות פנימיות.

על רקע החלשות ש"ס בבחירות עשויים להישמע קולות שידרשו מאריה דרעי לפנות את מקומו. השאלה המעניינת אינה רק האם דרישה כזו יכולה להתעורר, אלא כיצד יגיב לה יו"ר התנועה.

המודל החרדי הקלאסי: ציות להנהגה הרוחנית

במפלגות החרדיות מקובל לראות בהכרעת ההנהגה הרבנית סמכות עליונה. לאורך השנים היו מנהיגים פוליטיים שקיבלו החלטות קשות ואף ויתרו על תפקידיהם כאשר רבנים הורו להם לעשות זאת. תפיסה זו נשענת על הרעיון שהפוליטיקאי הוא שליח ההנהגה הרוחנית, ולא מנהיג בעל סמכות עליונה.

מדוע המקרה של דרעי שונה?

עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים בין אריה דרעי לבין פוליטיקאים חרדים אחרים. בעוד שבחלק מהמפלגות המנהיג הפוליטי נתפס כמוציא לפועל של החלטות המתקבלות במוקד רוחני ברור ומגובש, בש"ס היחסים בין המנהיגות הרוחנית למנהיגות הפוליטית מורכבים יותר.

מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף, התנועה מתקשה לשחזר את הבלעדיות של הרב כשם שהיה קיים בימיו. במצב כזה, מעמדו האישי של דרעי הפך לחלק מרכזי מזהותה של ש"ס. הוא אינו רק יו"ר המפלגה. עבור רבים מתומכיה הוא סמל, אסטרטג, מגייס קולות ומי שמזוהה עם המותג הפוליטי כולו.

מסיבה זו, דרישה לפרישתו עשויה להיתפס לא כהליך מנהלי רגיל אלא כערעור על המבנה הקיים של התנועה.

לא רק מפלגה חדשה: האפשרות להקמת מחנה שלם סביב דרעי

יש התכנות שאריה דרעי יבחר שלא לקבל דרישה לפרישה, יש התכנות לפיצול פיצול מפלגתי ורוחני. אם תרחיש כזה יתרחש, סביר שהוא לא יסתכם בהקמת רשימה חדשה לכנסת בלבד. ההיגיון הפוליטי והחברתי מלמד כי מהלך כזה עשוי לכלול ניסיון לבנות מסגרת רחבה הרבה יותר, שתכלול גם מוסדות חינוך, ישיבות, כוללים, ארגוני חסד וגופים קהילתיים המזוהים עם הנהגתו.

בקרב החרדים, הכוח הפוליטי אינו עומד בפני עצמו. הוא נשען על רשת רחבה של מוסדות חינוך, הנהגה רבנית, פעילות קהילתית ומערכות חברתיות. לכן, אם דרעי יסבור שנעשה ניסיון להרחיקו ממוקד ההשפעה של ש"ס, ייתכן שיבקש לבסס אלטרנטיבה שלמה ולא רק מפלגה חדשה.

מנקודת מבט זו, התרחיש האפשרי אינו פיצול טכני אלא היווצרות של "חצר" חדשה. סביב דמותו עשויים להתלכד רבנים, ראשי ישיבות, עסקנים, פעילים מקומיים ואנשים הרואים בו את ממשיך הדרך האמיתי של התנועה. מוסדות קיימים עשויים להזדהות עם המחנה החדש, ואחרים עשויים לקום במיוחד כדי לבסס את עצמאותו.

הזרם הליטאי בתוך ש"ס

אחד הגורמים שעשויים להעניק לדרעי יתרון במקרה של מאבק פנימי הוא העובדה שש"ס אינה מורכבת רק מציבור ספרדי מסורתי. לאורך השנים התפתח בתוך התנועה גם זרם בעל מאפיינים והשפעות ליטאיות, הכולל תלמידי ישיבות, אנשי חינוך ופעילים שמצאו את מקומם במסגרת ש"ס, אך מושפעים במידה רבה מתרבות עולם הישיבות הליטאי.

קבוצה זו ראתה פעמים רבות בדרעי מנהיג פוליטי יעיל, בעל ניסיון רב ויכולת מוכחת להשיג הישגים עבור הציבור החרדי. כתוצאה מכך, נאמנותם של חלק מהפעילים הללו עשויה להיות קשורה לא רק למסגרת המפלגתית עצמה אלא גם לדמותו של דרעי כמנהיג.

אם ייווצר עימות סביב המשך הנהגתו, ייתכן שחלק מאותו זרם ליטאי הפועל בתוך ש"ס יבחר להמשיך לצדו. במקרה כזה, דרעי לא יישען רק על תומכיו המסורתיים בציבור הספרדי-חרדי, אלא גם על תלמידי ישיבות, אנשי חינוך ופעילים המשתייכים לזרם זה.

תמיכה כזו עשויה להעניק לו בסיס רחב יותר להקמת מחנה עצמאי, הכולל לא רק מסגרת פוליטית חדשה אלא גם ישיבות, מוסדות חינוך ורשתות קהילתיות המזוהות עם הנהגתו. לפי תפיסה זו, כוחו של דרעי אינו נשען רק על קולות הבוחרים אלא גם על מערכות של פעילות חברתית, חינוכית ורוחנית שנבנו סביבו במשך שנים.

תרחיש הפיצול: מדוע הוא עשוי להיות ריאלי?

האפשרות שדרעי יעדיף להקים מסגרת עצמאית אינה נשענת רק על כוחו האישי. היא נשענת גם על ההבנה שהפך במהלך השנים ליותר מעוד יו"ר מפלגה. עבור רבים מתומכיו הוא מייצג דרך, מורשת וסגנון הנהגה.

לדרעי בסיס תמיכה שנבנה במשך עשרות שנים. הוא מחזיק בניסיון פוליטי יוצא דופן, ברשת קשרים ענפה וביכולת מוכחת להניע מערכות מוסדיות וקהילתיות. בנוסף, רבים מהגורמים שפועלים סביבו אינם מחוברים רק לשם "ש"ס", אלא גם לדמותו האישית ולמנהיגות שפיתח לאורך השנים.

במצב שבו היה נדרש לפרוש, ייתכן שחלק מתומכיו היו רואים בכך ניסיון להחליף לא רק מנהיג אלא גם כיוון, סגנון והשפעה. בנסיבות כאלה, הקמת מסגרת חדשה עשויה להיתפס בעיניהם כהמשך הדרך ולא כמרד בדרך הקיימת.

סיכום

אני חושבת כי לאפשרות שאריה דרעי יידרש בעתיד לפנות את מקומו בעקבות היחלשות פוליטית של ש"ס יש התכנות מסוימת, לנוכח המתיחויות שניכרו בשנים האחרונות בתוך התנועה והשאלות העולות מעת לעת באשר לעתיד הנהגתה. אולם השאלה המעניינת באמת אינה האם תעלה דרישה כזו, אלא כיצד יגיב דרעי אם אכן יעמוד בפניה.

להערכתי, בשל מעמדו הייחודי, רשת הקשרים שבנה במשך עשרות שנים, המוסדות ואנשי הציבור המזוהים עמו, וכן קיומם של זרמים שונים שהתלכדו סביב הנהגתו, ובכללם גם זרם ליטאי הפועל בתוך ש"ס, ספק אם יבחר בפרישה שקטה מהחיים הפוליטיים.

ייתכן בהחלט שבנסיבות כאלה יעדיף לבנות סביבו מחנה עצמאי שיכלול לא רק מסגרת פוליטית חדשה אלא גם ישיבות, מוסדות חינוך, ארגוני חסד ומוקדי השפעה קהילתיים המזוהים עם הנהגתו. אם אכן כך יהיה, המאבק לא יתמקד רק בשאלת זהות יו"ר ש"ס, אלא גם בשאלת השליטה במורשת התנועה, במוסדותיה ובקבוצות הכוח המרכיבות אותה.

מבוא

ישנם רגעים בפוליטיקה שבהם אדם אחד משנה את מהלך ההיסטוריא. לעיתים מדובר בראש ממשלה, ולעיתים במנהיג מפלגה גדולה. אך לפעמים דווקא דמות שנמצאת לכאורה בשורה השנית היא זו שמבצעת את המהלך שמטלטל את המערכת כולה.

עדית סילמן ופולנסקי מייצגים תופעה דומה. שניהם פעלו מתוך המחנה שאליו השתייכו, אך תרמו בפועל למחנה שמנגד. שניהם עוררו מחלוקת עמוקה בקרב המחנה שלהם. ושניהם, בסופו של דבר, גילו שהמחנה שנהנה מפעולותיהם אינו בהכרח מעניק להם מקום של כבוד לאורך זמן, אם בכלל.

עדית סילמן: מהקואליציה אל האופוזיציה

עדית סילמן נבחרה לכנסת כחלק מהמחנה שהקים את ממשלת השינוי. היא הייתה חברת קואליציא, נהנתה מהמעמד שהעניקה לה הממשלה ואף שימשה כיו"ר הקואליציא. מבחינת הציבור שבחר במפלגות הקואליציא, היה עליה לפעול למען יציבות הממשלה ולמען הצלחתה.

אולם ברגע האמת בחרה סילמן לפעול אחרת. פרישתה מהקואליציא הייתה נקודת המפנה שהובילה לערעור יציבות הממשלה ולבסוף לנפילתה. במובן הפוליטי, היא פעלה מתוך הקואליציא אך תרמה להצלחת האופוזיציא.

אפשר להתווכח על מניעיה. יש הרואים בכך צעד אידיאולוגי אמיץ, ויש הרואים בכך בגידה פוליטית.

אך ללא ספק מדובר בפוליטיקאית שפעלה מתוך הקואליציאלמען תוצאה ששירתה את האופוזיציא.

קשה לראות כיצד התהליך הפוליטי היה מתפתח באותו אופן ללא המהלך שביצעה. במובן הזה, היא הייתה אחת הדמויות המשמעותיות בדרך לחזרת הליכוד לשלטון. האצבע שלה הייתה הרבה יותר מעוד הצבעה בכנסת. היא הייתה חוליה מרכזית בשרשרת האירועים שהובילה למהפך פוליטי.

אלא שכמו שקורה פעמים רבות בפוליטיקה, מי שמאפשר את הניצחון אינו תמיד מי שנהנה ממנו. לאחר שהשינוי הפוליטי הושג, סילמן גילתה שמעמדה במחנה שניצח אינו מובטח רק בזכות תרומתה למהפך.

פולנסקי: מתוך המחנה היהודי למען שונאי ישראל

מבוא:

בנט, אייזנקוט והקרטל הפוליטי: כשהמנדטים הופכים לרכוש קולקטיבי

הוויכוח שהתעורר בעקבות דבריו של נפתלי בנט, שלפיהם גדי אייזנקוט "לוקח" מצביעים מגוש מתנגדי נתניהו, חושף תופעה עמוקה בפוליטיקה הישראלית: תפיסה שלפיה המנדטים אינם ביטוי לרצון העם, אלא נכס קולקטיבי של הגוש. במילים אחרות, בנט מתייחס למנדטים כאל רכוש משותף, כמעט כמו בתפיסה קומוניסטית של בעלות קולקטיבית על משאבים — ולא כבחירה חופשית של אזרחים.

במקום לראות את הדמוקרטיא כתחרות פתוחה על אמון הציבור, חלק מהפוליטיקאים מתייחסים אליה כאל מערכת סגורה של חלוקת טריטוריות פוליטיות.

שבעה מנדטים וראשות ממשלה: הפער בין רצון הציבור לבין כוח פוליטי

בנט הגיע לראשות הממשלה עם שבעה מנדטים בלבד — נתון שמלמד על כך שהעם לא סימן אותו כמועמד טבעי להנהגה. אילו הציבור היה רואה בו ראש ממשלה ראוי, הוא היה מעניק לו כוח אלקטורלי משמעותי יותר. ראשות הממשלה ניתנה לו לא מכוח בחירת העם בו, אלא כתוצאה מהנדסה פוליטית של קואליציא.

גם כיום, לפי הסקרים — על אף הספקנות המובנת כלפיהם — לא נראה שמעמדו כראש ממשלה לשעבר מעניק לו יתרון. הוא ולפיד יחד בקושי מגיעים ל־12 מנדטים. העם אינו רואה בו מנהיג טבעי של הגוש, לא בעבר ולא בהווה.

הניסיון להתאחד עם אייזנקוט: איחוד או השתלטות על המנדטים?

המהלך שבנט קידם — איחוד מפלגתי עם גדי אייזנקוט — נראה יותר כצעד השתלטות מאשר כצעד איחוד. אייזנקוט הצליח להביא מצביעים חדשים, מצביעים שבנט לא הצליח להגיע אליהם. המנדטים שאייזנקוט קיבל אינם "שייכים" לגוש או לבנט — הם ביטוי לאמון שרבים מהעם נותנים לאייזנקוט.

לכן, הניסיון להתאחד עם מפלגתו של אייזנקוט נראה כמהלך שמטרתו להשתלט על המנדטים שאייזנקוט קיבל, ולא ליצור שותפות אידאולוגית אמיתית. במילים אחרות: לא איחוד כוחות, אלא השתלטות על נכס פוליטי.

וכאן מתגלה התפיסה העמוקה יותר: כאשר בנט מתלונן על "התחזקות על חשבונו", הוא למעשה מבקש לשמר את הסדר הקרטלי: כל אחד מחזיק בנתח שלו, וכל שינוי הוא איום על המבנה. המשמעות הפוליטית ברורה — בנט רואה את המנדטים כרכוש של הגוש, לא של העם. זו תפיסה שמזכירה מודל קומוניסטי של בעלות קולקטיבית: המנדטים אינם תוצאה של בחירה חופשית, אלא משאב משותף שאסור "להוציא" מהמסגרת.

הגוש כקרטל: חלוקת שוק במקום דמוקרטיה

הטענה שבנט רואה את הגוש כקרטל אינה רק ביקורת — היא תיאור מדויק של האופן שבו חלק מהפוליטיקאים מתייחסים למערכת הפוליטית. בנט מתייחס לגוש כאילו יש בו חלוקת שוק:

• אלו המנדטים של הגוש

• אלו המנדטים שלי בתוך הגוש

• אל תיגע לי בלקוחות

אבל בפוליטיקה דמוקרטית אין "לקוחות" ואין "שוק סגור". מצביעים אינם נכסים של פוליטיקאים. הם נעים בין מפלגות לפי תחושת הנהגה, סדר יום, אמון אישי או התאמה אידאולוגית. כל מפלגה אמורה להתחרות על אמון העם — לא לשמור על טריטוריא פוליטית.

כאשר בנט מתלונן על "התחזקות על חשבונו", הוא למעשה מבקש לשמר את הסדר הקרטלי: כל אחד מחזיק בנתח שלו, וכל שינוי הוא איום על המבנה.

זו תפיסה שמצמצמת את הדמוקרטיא למערכת של חלוקת כוח בין פוליטיקאים, במקום מערכת של בחירה חופשית של אזרחים.

סיכום: מאבק על הגוש או מאבק על הדמוקרטיא

המאבק בין בנט לאייזנקוט אינו רק מאבק אישי או מפלגתי — הוא משקף שאלה רחבה יותר: האם הפוליטיקה הישראלית מתנהלת כזירה דמוקרטית פתוחה, או כמרחב סגור שבו פוליטיקאים מנהלים חלוקת שוק פנימית?

הדיון הזה חשוב, כי הוא נוגע בלב הדמוקרטיא: מי באמת מחליט — העם, או הפוליטיקאים שמנהלים את הגוש כמו קרטל?

כמה מילים בענין האחים לפיד ובנט:

מזכיר קצת את לפיד, ילד השמנת שלא הייתה תעודת בגרות ובכל זאת קיבלו אותו לעתון במחנה, תוך שהם מתעלמים במקרהשלו מתנאי הסף לקבלה לשרות בעתון במחנה.

גם בנט שהכריז בצוק אייתו שהבית היהודי הולך להנהגה, במקרה שלו גם אם לא בחרו בו.

🟦 1. לשכת האחים המוסלמים – מצרים, שנות ה־70–80

• האחים המוסלמים הם תנועה איסלאמיסטית שנוסדה במצרים ב־1928.

• בשנות ה־70–80 הם היו גוף גדול, בעל השפעה רעיונית רחבה בעולם הערבי.

• בתקופה זו התנועה הייתה אופוזיציה אידאולוגית לשלטון המצרי, במיוחד לאחר הסכם השלום עם ישראל (1979).

• חלק מהצעירים הקיצוניים שפרשו מהאחים המוסלמים הקימו ארגוני טרור עצמאיים.

🟥 2. רצח אנואר סאדאת (1981)

• סאדאת נרצח ב־6 באוקטובר 1981.

• הרוצחים היו אנשי הג’יהאד האיסלאמי המצרי, ארגון טרור שהתפצל מהאחים המוסלמים.

• מנהיגי ההתנקשות:

  • ח'אלד אל־אסלאמבולי

  • עבד אל־חמיד עבד אל־סלאם

• הארגון ראה בסאדאת בוגד בגלל הסכם השלום עם ישראל.

🟩 3. התפשטות רעיונות האחים המוסלמים בישראל (שנות ה־70–80)

• בשנות ה־70–80 רעיונות האחים המוסלמים הגיעו גם לישראל, בעיקר דרך סטודנטים ערבים ישראלים שלמדו בירדן ובמצרים.

• כך נוצרה לשכת התנועה האסלאמית בישראל — גוף מקומי, לא זרוע רשמית של האחים המוסלמים.

• ההשפעה הייתה רעיונית־דתית: דגש על דת, חברה, מוסר, צדקה, חינוך.

🟧 4. התנועה האסלאמית בישראל מתפצלת לשני זרמים (שנות ה־90)

הזרם הצפוני

• קרוב יותר רעיונית לאחים המוסלמים.

• התנגד לשילוב בפוליטיקה הישראלית.

• הוצא מחוץ לחוק ב־2015 בשל קשרים עם גופים קיצוניים.

הזרם הדרומי

• מתון יותר.

• תומך בהשתתפות בבחירות לכנסת.

• פועל במסגרת החוק הישראלי.

• זהו הזרם שממנו צמחה מפלגת רע״ם.

🟦 5. רע״ם (הרשימה הערבית המאוחדת)

• נוסדה כזרוע פוליטית של הזרם הדרומי של התנועה האסלאמית.

• פועלת בתוך הכנסת מאז שנות ה־90.

• ב־2021 נכנסה לקואליציא — לראשונה בתולדות המדינה.

• יו״ר המפלגה: מנסור עבאס.

🟪 סיכום קצר

• כן – רעיונות האחים המוסלמים השפיעו על התנועה האסלאמית בישראל בשנות ה־70–80.

• כן – באותן שנים התרחש רצח סאדאת על ידי ארגון שהתפצל מהאחים המוסלמים.

• כן – יש קשר רעיוני היסטורי.

אם עבאס יגיד לפני הבחירות לבוחריו בשפה הערבית שהוא ציוני ושהוא מאמין שארץ ישראל ניתנה לישראל בדבר בורא עולם ויאמר זאת עבאס לשמע כל מדינות ערב ולשמע הטורקי והאיראני, אז יוכל להצטרף לממשלה בישראל אם לא, אז לא. ותחשבו על זה, אם האח המוסלמי יאמר זאת ברור שיהיה יותר קל לסעודי לחתום על הסכמי אברהם. ככתוב במלאכי- ואישרוך בגויים והיית ארץ חפץ.

מאמר דעה: שריונים, פריבילגיות ומסלולים עוקפים – בין דיכטר ללפיד

הפוליטיקה והמערכת הממסדית בישראל מייצרות שוב ושוב תחושה עמוקה של אי־שוויון. מצד אחד, יש אזרחים שנדרשים לעמוד בכל תנאי הסף, להתמודד בפריימריז, לעבור מיונים קשוחים ולסלול את דרכם בעבודה קשה. מצד שני, יש מי שנראה כי המערכת נפתחת עבורו, מסלולים מיוחדים נוצרים, ודרישות פורמליות מתכופפות. שני סיפורים שונים – השריון של אבי דיכטר בליכוד והמסלול הצבאי והאקדמי של יאיר לפיד – מצביעים על דפוס רחב יותר שמלווה את הציבור הישראלי שנים.

דיכטר והשריון בליכוד: כאשר הדמוקרטיה הפנימית מאבדת משמעות

בפריימריז בליכוד, אבי דיכטר לא נבחר למקום ריאלי. למרות זאת, נשקל עבורו שריון על ידי יו״ר המפלגה. המשמעות ברורה: רצון המתפקדים נדחק הצידה לטובת החלטה אישית של מנהיג המפלגה.

כאשר יו״ר יכול לעקוף את תוצאות הפריימריז ולהציב ברשימה אנשים שלא זכו לאמון הבוחרים, הפריימריז הופכים לכלי טקסי בלבד. המנגנון הדמוקרטי הפנימי מאבד את כוחו, והכוח האמיתי מתרכז בידיו של אדם אחד.

השריון אינו רק פעולה טכנית. הוא מסר. הוא אומר למתפקדים: הבחירה שלכם חשובה – עד הרגע שבו היא מתנגשת עם רצון היו״ר.

יאיר לפיד: מסלול צבאי ואקדמי שמעורר שאלות על שוויון הזדמנויות

הסיפור של יאיר לפיד בצבא ובאקדמיא הפך עם השנים לסמל של תחושת פריבילגיא. לפיד לא השלים תעודת בגרות – עובדה ידועה שאינה מוכחשת. באותן שנים, בצה״ל היו קורסים ותפקידים שבהם תנאי הסף היה בגרות מלאה. מי שלא עמד בתנאי – נדחה. ולכן, כאשר אדם ללא בגרות מתקבל לתפקיד נחשב בצבא/מוסד מדינה, הדבר מעורר תחושת בוז כלפי אנשים אלה.

שינויי גרסה רפואיים ושיבוץ מחדש

הטענה שלפיד פונה מלבנון בעקבות בעיה נשימתית עוררה לאורך השנים ספקות. נטען תחילה לאסטמה, אך כאשר הובהר שלא ייתכן שמתאגרף פעיל יסבול מאסטמה כרונית – הופיעה גרסה אחרת. שינויי גרסה רפואיים בצבא הם תמיד מקור לחשד, במיוחד כאשר הם מובילים לשינוי שיבוץ משמעותי.

השפעתו של טומי לפיד

טומי לפיד היה דמות תקשורתית חזקה, בעלת השפעה תקשורתית ופוליטית. כאשר בן של אדם כזה עובר מתפקיד קרבי לתפקיד נחשב ביחידה תקשורתית, קל להבין מדוע הציבור מרגיש שהופעלו קשרים. גם אם אין לכך תיעוד רשמי, עצם העובדה שהטענות הופיעו בעבר במקורות רשמיים ונמחקו לאחר מכן, מחזקת את התחושה שהמידע שנוי במחלוקת.

המסלול האקדמי החריג

הקבלה של לפיד לתוכנית דוקטורט מיוחדת, למרות שתנאי הסף הרגילים הם שני תארים אקדמיים, מוסיפה נדבך נוסף לתחושת הפריבילגיא. התוכנית עצמה נסגרה לאחר תלונות – מה שמעלה את השאלה האם נוצר מסלול חריג שנועד לאפשר כניסה לאנשים מסוימים.

פערי פרשנות חברתיים: “לעג לרש חרף עושהו”

לצד הסיפורים האישיים, ישנה תופעה חברתית רחבה בישראל: חוסר השכלה אינו מתפרש באופן שווה בין קבוצות שונות.

במשך שנים, מדיניות הקליטה והחינוך בישראל יצרה הסללה ברורה: מזרחים שובצו בבתי ספר מקצועיים, פנימיות, מסגרות חלשות ומשאבים דלים. אשכנזים שובצו במסגרות חזקות, תיכונים עיוניים, מסלולים שמובילים לאקדמיא.

הפערים לא נבעו מיכולת — אלא ממדיניות.

למרות זאת, החברה יצרה נרטיב: “המזרחים לא השכילו ולכן…” כאילו מדובר בכשל אישי ולא בתוצאה של אפליה מוסדית.

ומנגד: כאשר אשכנזי אינו משכיל, הממסד נוטה לפרש זאת כחריג, כבחירה אישית, או כמשהו שאינו פוגע בדימויו. הוא נתפס כמי ש“יש לו כישרון אחר”, “מסלול מיוחד”, או “סיפור חיים יוצא דופן”.

זהו בדיוק לעג לרש חרף עושהו: המערכת יוצרת את הפערים — ואז החברה לועגת למי שנפגע מהם.

הפער הזה משפיע ישירות על האופן שבו הציבור מפרש הצלחה, כישלון ופריבילגיא.

דפוס רחב: מסלולים מיוחדים למקורבים

שני הסיפורים – השריון בליכוד והמסלולים של לפיד – מצביעים על אותה תופעה רחבה:

• יש אנשים שנדרשים לעמוד בכל תנאי הסף.

• יש אנשים שהמדינה ומוסדות ההשכלה מוצאים עבורם דרכים לעקוף את התנאים.

• יש פריימריז – אבל יש גם שריונים.

• יש נהלים רפואיים – אבל יש גם פרשנויות גמישות.

• יש תנאי קבלה אקדמיים – אבל יש גם תוכניות מיוחדות שנפתחות ונסגרות.

• ויש גם פרשנות חברתית שמקלה על חלק מהאנשים ומחמירה עם אחרים.

כאשר העם רואה שוב ושוב שמי שיש לו כוח, קשרים או שם משפחה זוכה ליחס אחר, האמון במדינה ומוסדותיה נפגע.

הפרד ומשול במחאה החברתית: כיצד השד העדתי ושיח “השוויון בנטל” פירקו מחאה שהייתה מאוחדת

המחאה החברתית־כלכלית של 2011 הייתה אחד הרגעים הנדירים שבהם החברה הישראלית התייצבה כגוף אחד. באותם לילות של אוהלים ושדרות רוטשילד, אפשר היה לראות תמונה שלא נראתה כאן שנים: מזרחים ואשכנזים, חילונים ודתיים, כיפות סרוגות ושחורות, צעירים ומבוגרים, וגם ערבים — כולם עמדו יחד תחת אותה דרישה פשוטה: צדק חברתי וכלכלי.

זו הייתה מחאה מאוחדת באמת, חוצת מגזרים, חוצת זהויות, חוצת מוצאים.

אבל אז קרו שני דברים במקביל — ושניהם שינו את המסלול של המחאה מן היסוד.

העלאת “השד העדתי” לשידור – פיצול מכוון של מחאה מאוחדת

בזמן שהמחאה הייתה בשיאה, השיח התקשורתי החל להדגיש מחדש את “השד העדתי”. במקום לדבר על יוקר המחיה, על דיור, על שכר, על פערים — השיח הופנה לפתע לשאלות של “מי נגד מי”: מזרחים מול אשכנזים, פריפריה מול מרכז.

הדבר הזה לא היה מקרי. הוא יצר פיצול בין קבוצות שהיו מאוחדות בשטח. הוא החזיר את הוויכוח ההיסטורי על מוצא, במקום להשאיר את הדיון על צדק חברתי.

זה היה הפרד ומשול קלאסי: להחזיר את הציבור למאבקים פנימיים, במקום לאפשר לו להמשיך להיאבק על שינוי כלכלי אמיתי.

יאיר לפיד “גנב” את המחאה והסיט אותה לשיח אחר — שוויון בנטל

במקביל, יאיר לפיד — אז דמות תקשורתית חזקה — לקח את האנרגיה הציבורית של המחאה והסיט אותה לנושא אחר לחלוטין: שוויון בנטל.

זה היה מהלך פוליטי מבריק מבחינתו, אבל הרסני למחאה הכלכלית.

ברגע שהשיח עבר ל"שוויון בנטל":

• החרדים יצאו מהמחאה

• הערבים יצאו מהמחאה

• חלק גדול מהמזרחים, שהשיח הזה לא דיבר אליהם, התרחק

• המחאה הפכה ממחאה חברתית־כלכלית למחאה מגזרית־פוליטית

הנושא הכלכלי — שהיה המאחד — הוחלף בנושא צבאי־מגזרי — שהיה המפצל.

כך שתי פעולות מקבילות פירקו מחאה שהייתה מאוחדת באמת:

1. העלאת השד העדתי

2. הסבת המחאה לשוויון בנטל

שתי הפעולות יחד יצרו הפרדה בין יהודים מאירופה לבין יהודים מהמזרח התיכון, בין מרכז לפריפריה, בין חילונים לדתיים — והחזירו את החברה הישראלית למקום המוכר של פיצול.

הגיעה העת לראש ממשלה מזרחי

לאורך שנים, הליכוד הניף את דגל “השד העדתי” — אך בפועל, מעולם לא הצמיח ראש ממשלה מזרחי. השרים המזרחים במפלגה הפכו פעמים רבות לנספחים פוליטיים, לא למנהיגים עצמאיים. הם היו “זנבות” של הנהגה אשכנזית, לא ראשי חץ.

במדינה שבה רוב הציבור הוא ממוצא מזרחי, העובדה שמעולם לא היה כאן ראש ממשלה מזרחי היא עובדה חברתית־פוליטית משמעותית.

הגיעה העת לשינוי.

אבל — וזה חשוב — ראש ממשלה מזרחי לא צריך להיות “ראש ממשלה של המזרחים”. הוא צריך להיות ראש ממשלה של כולם. כמו שאייזנקוט נמנע בצדק מהשיח העדתי — כך צריך להיראות מנהיג אמיתי: אדם שמגיע ממוצא מסוים, אבל מייצג את כל החברה.

סיכום

🧠 הדמוקרטיא של מראית עין: יחסי תקשורת, הון ובחירה בישראל

תקציר

המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין תקשורת, הון ושלטון בישראל, ומציע קריאה ביקורתית של מושג הבחירה הדמוקרטית. באמצעות ניתוח תהליכי עיצוב תודעה, שליטה בנראות ציבורית והאחדה של מדיניות כלכלית בין ימין לשמאל, נטען כי הדמוקרטיא הישראלית מתפקדת כמערכת של מראית עין — שבה העם משתתף בטקס הבחירה אך אינו משנה את כללי המשחק.

פרק 1: שטיפת מוח דמוקרטית — מנגנוני הנעה להשתתפות

בכל מערכת בחירות חוזרת על עצמה אותה סיסמא: "צאו להצביע", "מי שמצביע משפיע", "צאו מהאדישות". המסרים הללו, המוצגים כסימן להשתתפות אזרחית חיונית, משמשים למעשה כמנגנון של הנעה רגשית שמטרתו לשמר את הלגיטימציה של המערכת הפוליטית הקיימת. העם מאמין כי הוא מממש את זכותו הדמוקרטית, אך הבחירה נעשית מתוך מסגרת נרטיבית מוכתבת מראש — חפיסת קלפים שהוכנה על ידי גורמים בעלי השפעה בתקשורת ובשוק.

פרק 2: שליטה בתודעה — התקשורת כמעצבת מציאות

התקשורת בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, אינה רק מעבירה מידע אלא קובעת את גבולות השיח האזרחי. בהתאם לתיאוריית ה־Agenda Setting, התקשורת אינה אומרת לאזרח מה לחשוב, אלא על מה לחשוב. בעלי ההון, המחזיקים בערוצי התקשורת המרכזיים, מגדירים מי יופיע על המסך, מי יזכה לחשיפה, ומי ייעלם. מי שלא נראה — לא קיים. כך נוצרת מערכת שבה הייצוג העממי נשלט על ידי אינטרסים כלכליים ופוליטיים, ולא על ידי עקרונות של שוויון או שקיפות.

פרק 3: נראות כמכשיר פוליטי

השליטה אינה מסתכמת בתוכן — היא מתרחבת גם אל הנראות. המועמד הפוליטי נמדד לפי הופעתו, סגנונו, זווית הצילום שלו והאופן שבו מוצגים דבריו. נראות לא טובה יכולה להפיל מועמד עוד לפני שהבחירות מתחילות. התקשורת (תוכניות בידור וסאטירה חקיינית) מייצרת דימוי של "מנהיג" או "לא רציני", ובכך משפיעה על דיעת האזרח באופן עמוק יותר מכל טיעון אידיאולוגי.

פרק 4: ריכוזיות כלכלית והאחדת מדיניות

מבחינה כלכלית, ההבדלים בין ימין לשמאל בישראל כמעט ונעלמו. בעשורים האחרונים שתי הגישות מובילות לאותה תוצאה: ריכוזיות, הפרטה, והמשך שליטה של בעלי ההון במשק ובתקשורת. המאבק הפוליטי הפך למאבק על תדמית — לא על מהות. האזרח נחשף לדמויות מעוצבות היטב, אך לא לרעיונות חדשים באמת. כך נשמרת מערכת שבה הבחירה היא אשליא של גיוון, אך בפועל מדובר בשימור של אותו סדר כלכלי־חברתי.

פרק 5: הדמוקרטיה כטקס של אישור

הדמוקרטיא הישראלית מתפקדת כזירה של מראית עין. העם משתתף בטקס הבחירה, אך אינו משנה את כללי המשחק. הבחירות מעניקות תחושת שליטה מדומה, בעוד שההחלטות האמיתיות מתקבלות במוקדי כוח כלכליים ותקשורתיים. התקשורת, במקום לשמש כשומרת סף, הפכה לכלי עיצוב תודעה — קובעת מי ייראה "מנהיג" ומי יישאר מחוץ לפריים.

פרק 6: סיכום — פריצת המסגרת

השאלה הגדולה אינה במי נבחר, אלא איך נוכל לפרוץ את המסגרת שמגדירה מי בכלל רשאי להיבחר — ואיך הוא אמור להיראות. רק שינוי עמוק בתודעה העממית, לצד יצירת תקשורת חופשית באמת שאינה כפופה להון ולשלטון, יוכל להחזיר את המשמעות האמיתית למושג הבחירה. רק אז נוכל לדבר על דמוקרטיא אמיתית — לא של מראית עין, אלא של בחירה חופשית באמת.

הדינמיקה הפוליטית החדשה: איך תיוגים רדיקליים משרתים את שני הצדדים

במרחב הפוליטי הישראלי, שבו תיוגים הפכו לכלי עבודה מרכזי, אפשר לראות תופעה מעניינת: כל צד מרוויח כשהוא מציג את יריבו כקיצוני יותר ממה שהוא באמת. בדיוק כפי שבן גביר נהנה כשהוא מכונה “ימני רדיקלי” על ידי יריביו — כך גם גדי אייזנקוט מרוויח כשהוא מוצג כ“שמאלן רדיקלי”.

למה זה קורה? משום שהתיוגים האלה אינם משקפים את המציאות הפוליטית, אלא את האסטרטגיא של מי שמשתמש בהם.

1. מה יוצא לבן גביר מלכנות את אייזנקוט “שמאלן רדיקלי”?

כשבן גביר מציג את אייזנקוט כקיצוני, הוא מנסה לייצר דה־לגיטימציא למרכז הפוליטי. אבל בפועל, זה יוצר אפקט הפוך: מצביעי ימין מתונים מרימים גבה — הם מכירים את אייזנקוט, יודעים שהוא לא מירב מיכאלי ולא יוסי שריד, ומבינים שהתיוג מוגזם.

מצביעי מרכז ושמאל מתונים, לעומת זאת, מרגישים דווקא נוח יותר לעבור מלפיד לאייזנקוט. אם בן גביר מכנה אותו “רדיקלי”, הם מבינים שהמרחק בינם לבינו קטן בהרבה ממה שמנסים להציג.

2. תופעת העדר: איך זה משפיע על המפה הפוליטית

הפוליטיקה הישראלית רגישה מאוד לתיוגים ולסמלים. כשדמות ביטחונית כמו אייזנקוט מוצגת כקיצונית — זה יוצר תנועה של מצביעים שמחפשים אלטרנטיבה יציבה, ממלכתית, לא מתלהמת.

במקביל, דמויות כמו בנט, שניסו להחזיק את המרכז־ימין, מאבדות גובה. לא בגלל מה שעשו או לא עשו, אלא בגלל שהשיח הציבורי נדחף לקצוות.

וכשהשיח נדחף לקצוות — העם מחפש איזון. אייזנקוט מספק בדיוק את זה.

3. למה זה עובד?

כי תיוגים רדיקליים הם כלי פסיכולוגי. הם יוצרים תחושת “אנחנו מול הם”, אבל גם מבליטים את מי שנמצא באמצע.

כשבן גביר קורא לאייזנקוט “שמאלן רדיקלי”, הוא בעצם מייצר עבורו תדמית של מישהו שמאיים על הימין הקיצוני — וזה בדיוק מה שמחזק אותו בקרב מצביעי המרכז.

4. בסופו של דבר — זה משחק של נרטיבים

הפוליטיקה הישראלית לא מתנהלת רק על בסיס עובדות, אלא על בסיס תחושות. והתחושות האלה מושפעות מהשיח, מהתיוגים, ומהניסיון לצייר את היריב כקיצוני.

אבל העם לא טיפש. הוא יודע לזהות מתי תיוג הוא כלי פוליטי ולא תיאור מציאותי. ולכן, דווקא הניסיון להקצין את אייזנקוט — מחזק אותו.