תפריט סגור

ההנהגה בשעת משבר. לא מדובר רק במלחמה מול העמלק, אלא גם במבחן העומד בפני מנהיג כאשר אנשיו חווים אובדן, כאב ותחושת כישלון.

הנהגה, אחריות וזכות הניצחון: דוד בצקלג

מבוא

פרשת צקלג היא אחת הפרשות הבולטות בתנ"ך העוסקות במבחן ההנהגה בשעת משבר. לא מדובר רק במלחמה מול העמלק, אלא גם במבחן העומד בפני מנהיג כאשר אנשיו חווים אובדן, כאב ותחושת כישלון.

במרכז הפרשה עומד דוד. באותם ימים הוא נמצא בשירותו של אכיש מלך גת, ולאחר שנשלח בחזרה מן המערכה שבין הפלשתים לישראל הוא יוצא עם אנשיו לצקלג, העיר שניתנה לו למושב. כאשר הוא מגיע אליה מתברר שהעמלק פשט עליה, שרף אותה ולקח את כל תושביה בשבי.

המאורעות המתוארים בפרשה מציגים תמונה מלאה של הנהגה. תחילה מופנית כלפי דוד האחריות על האסון, ובהמשך, לאחר הניצחון והצלת השבויים, מיוחסות לו גם הזכויות על ההצלחה.


הדרך חזרה לצקלג

וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד ה֤וּא וַֽאֲנָשָׁיו֙ לָלֶ֣כֶת בַּבֹּ֔קֶר לָשׁ֖וּב אֶל–אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים עָל֥וּ יִזְרְעֶֽאל: שמואל, פרשת מות שאול.

לאחר שנפרד מאכיש, יוצא דוד מאזור המלחמה וחוזר עם אנשיו דרומה, אל צקלג. בעוד הפלשתים נערכים לקרב הגדול מול ישראל בעמק יזרעאל, פונה דוד חזרה אל המקום שבו השאיר את משפחות אנשיו ואת רכושם.

שלושה ימים נמשך המסע חזרה. אנשיו של דוד שבים מן הדרך בציפייה לפגוש את נשותיהם, ילדיהם ובני ביתם. אלא שבמקום עיר מיושבת ובטוחה ממתין להם מחזה אחר לחלוטין.


האסון בצקלג

בעת ששהו דוד ואנשיו הרחק מביתם ניצלו העמלקים את היעדרם. הם פשטו על הנגב ועל צקלג, שרפו את העיר ולקחו עמם את כל יושביה.

גם משפחתו של דוד נפגעה מן האסון. כשם שנשותיהם וילדיהם של אנשיו נלקחו, כך נלקחו גם שתי נשותיו.

וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל–נֶ֙גֶב֙ וְאֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת–צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ: וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת–הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר–בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד–גָּד֔וֹל לֹ֥א הֵמִ֖יתוּ אִ֑ישׁ וַיִּֽנְהֲג֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לְדַרְכָּֽם: וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל–הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ: וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר–אִתּ֛וֹ אֶת–קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין–בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת: וּשְׁתֵּ֥י נְשֵֽׁי–דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי: שמואל, פרשת מות שאול.


האצבע המאשימה אל המנהיג

תחילה מגיע הבכי. האנשים מגלים כי משפחותיהם נעלמו ואינם יודעים מה עלה בגורלן. הכתוב מתאר בכי כה גדול עד שלא נשאר בהם כוח להמשיך לבכות.

אך לאחר הבכי מגיע גם הכעס.

בני העם אינם מפנים את מבטם רק אל העמלקים שפשטו על העיר. הם מביטים גם אל דוד. הוא המנהיג, הוא העומד בראש המחנה, והוא בעיניהם נושא באחריות למתרחש.

למרות שגם הוא עצמו איבד את נשותיו באותה פשיטה ממש, ולמרות שגם עליו עבר אותו אסון, העם מטיל עליו את האחריות. הדברים מגיעים עד כדי דיבור על סקילתו באבנים.

וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי–אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי–מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל–הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל-(בנו) בָּנָ֣יו וְעַל–בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו:

ברגע זה מתגלה אחד ממאפייניה המרכזיים של ההנהגה. כאשר מצליח המחנה, רבים נהנים מפירות ההצלחה. אולם כאשר באה מפלה, העיניים מופנות אל מי שעומד בראש.


דוד מבקש הכוונה ויוצא למרדף

במקום להישבר תחת הלחץ הפנימי של אנשיו, פונה דוד לבקש הכוונה. הוא שואל האם לרדוף אחרי הגדוד העמלקי שנטל את השבויים ואם יצליח להשיגו.

התשובה שהוא מקבל היא חד-משמעית.

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל–אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן–אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה–נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת–הָאֵפֹ֖ד אֶל–דָּוִֽד: וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד–הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי–הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל:

וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל:

היעד ברור. להשיג את העמלק, להציל את השבויים ולהשיב את אשר נלקח.


מן המפלה אל הניצחון

דוד מוביל את אנשיו למרדף ולמלחמה. מן המקום שבו ניצבה הנהגתו בפני משבר עמוק, הוא מוביל את המחנה להתקפה.

המערכה מסתיימת בניצחון מוחלט. מרבית אנשי עמלק נהרגים, והשלל שנלקח מהם מושב. אבל עיקר הישגו של דוד אינו השלל אלא השבת בני האדם.

הנשים חוזרות, הילדים חוזרים, המשפחות חוזרות.

וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד–הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא–נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם–אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ–נַ֛עַר אֲשֶׁר–רָכְב֥וּ עַל–הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ: וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת–שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד: וְלֹ֣א נֶעְדַּר–לָ֠הֶם מִן–הַקָּטֹ֨ן וְעַד–הַגָּד֜וֹל וְעַד–בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַד כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד:

הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את שלמות ההשבה. איש לא נעדר. דבר לא אבד. מה שנלקח הוחזר.


מן האחריות אל הזכות

לאחר הניצחון משתנה גם יחס העם אל מנהיגו.

אותו דוד שעליו ביקשו להפנות את הזעם לאחר הפשיטה, מזוהה עתה עם הניצחון. השלל הגדול שנלקח מן העמלקים אינו מכונה בשם הלוחמים ואף לא בשם המחנה כולו.

הוא מכונה בשם המנהיג.

וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת–כָּל–הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד:

כשם שהאחריות הונחה על כתפיו בשעת המשבר, כך גם הזכות מיוחסת לו לאחר ההצלחה.

וככזה גם כמכריע כיצד יחולק השלל:

כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

וגם כמחוקק:

וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:


סיכום: שני צדדיה של ההנהגה

פרשת צקלג מציגה תמונה מלאה של הנהגה בזמן מלחמה.

בתחילת הפרשה, לאחר הפשיטה והחטיפה, מופנית האצבע המאשימה אל דוד. הוא אינו היחיד שנפגע, אך הוא היחיד הנושא באחריות כמנהיג. העם רואה בו את הכתובת לשבר שנפל עליו.

בהמשך אותה פרשה עצמה מצליח דוד להוביל את אנשיו לניצחון, להחזיר את השבויים, להשיב את המשפחות ולחלץ את המחנה מן המשבר. אז מיוחסת לו גם ההצלחה, עד כדי כך שהשלל מכונה "שלל דוד".

זהו עיקרון ההנהגה העולה מתוך הכתוב: המנהיג נושא באחריות כאשר באה המפלה, אך גם זוכה בהכרה כאשר באה ההצלחה. האחריות והזכות אינן נפרדות זו מזו.

במובן זה, הדיון העממי המתקיים גם בימינו סביב אחריותם של מנהיגים לאחר אירועים קשים איננו חדש. לאחר אסונות לאומיים ומחדלים, ובהם מתקפת השבעה באוקטובר, נשמעת דרישת העם  שמנהיגים יישאו באחריות למתרחש. זוהי אותה ציפייה המופיעה כבר בפרשת צקלג: העם פונה אל מי שעומד בראש ושואל על אחריותו למפלה.

אולם אותה פרשה מלמדת גם את הצד השני של המטבע. כאשר מושגת הצלה, כאשר השבויים שבים וכאשר בא הניצחון, העם נוטה לייחס את ההישג לאותו מנהיג עצמו. כך מופיעות בפרשה שתי פניה של ההנהגה יחד: אחריות בשעת הכישלון, וזכות בשעת ההצלחה.