תפריט סגור

במדבר- למודים מפרשת מקרא העדה- שלח לך.

לקריאת הפרשה- פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

בימים אלה מתקיים דיון עולמי  סביב הסרט נז"א- בין המרגלים במדבר והנביא יחזקאל לבין יוצרי הסרט. הן מבחינת התקופה והן מבחינת הנסיבות.

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ:  וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

בעת שאין מלך בארץ, ובורא עולם מסתיר פניו מעמנו והמלך אינו מלך שנמשח על ידי נביא הבורא לא ניתן להחיל משפט הוצאת דיבת הארץ (יש אנשים המתלוננים שטובות הארץ אינם מגיעות אליהם שנכון היה שיגיעו והם צודקים, אך הדבר לא מטיל דופי בטוב הארץ) כמשפט הזה:

בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: אֲנִ֣י יְהֹוָה֘ דִּבַּ֒רְתִּי֒ אִם-לֹ֣א | זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל-הָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּֽוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ (וילונו) וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל-הָאָֽרֶץ: וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה

חשוב להדגיש שהמרגלים לא הוציאו את דיבת הארץ מבחינת טובותיה, הם אמרו ככה:

הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙:

מהבחינה הזאת:

וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:

וכלב הסה אותם ואמר:

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:

הם הטילו ספק בדרך הזאת שהם חשבו שלא נוכל לרשת אותה וזאת הארץ שבורא עולם הבטיח לישראל.

בדרך הזאת הם הוציאו את דיבת הארץ רעה.

לזכות ישראל יאמר שבימים אלה שאויבינו קמו עלינו להשמידינו עם ישראל שוב הוכיח שהוא עם כלביא, ראינו את בחורי ובחורות ישראל קמים כלביא כגור אריה לעמוד איתנים מול אויבנו בגבורה גדולה ובאומץ לב.

כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:

מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ- בעת הזאת לרוב לא יוצא לחם מעשב הארץ ובהתאמה עבודה לאדם מן הארץ.

יש הבדל בין הוצאת דיבת הארץ לבין מוציאי דיבת העם.

בימים אלה מתקיים דיון עולמי  סביב הסרט נז"א, ורבים רואים ביוצריו אנשים שהוציאו את דיבת העם רעה בפני העולם. ברור שיש הבדל בין המרגלים במדבר לבין יוצרי הסרט, הן מבחינת התקופה והן מבחינת הנסיבות. אך יש נקודת דמיון רעיונית שראוי להתבונן בה.

נראה שרבים שכחו שאיראן היא זו החותרת להשמדת ישראל. נראה גם שנשכח שחמאס, חיזבאללה והחות'ים הם שותפיהם במאבק הזה. בעוד שרוב הרקטות ששוגרו לעבר ישראל כוונו לעבר אזרחים, ובעוד שב־7 באוקטובר נרצחו ונחטפו בעיקר נשים, ילדים, קשישים ומשפחות, נדמה שחלקים מן העולם בוחרים להתעלם מעובדות אלה ולהפנות את כל האשמה כלפי ישראל.

שום מדינה לא הייתה מקבלת את רצח אזרחיה מבלי להגן על עצמה. חמאס השקיע במשך שנים משאבים עצומים בבניית מערך צבאי, במנהרות, ברקטות ובמחנות אימונים, במקום בבניית בתים, פיתוח הכלכלה, החקלאות והתשתיות האזרחיות בעזה. במהלך אותן שנים לא נבנו מקלטים לאוכלוסייא האזרחית ולא הוכנו מלאי מזון וציוד מספקים לשעת חירום. איננו אחראים לכך שמי שיורים עלינו רקטות לא סיפקו מקלטים לאזרחים  שלהם. איננו אחראים לכך שחמאס לא אפשר לאזרחים להיכנס למנהרות שבנה. בעיניי, זו אחת הסיבות המרכזיות למספרם הגבוה של הנפגעים הפלסטינים. תחשבו על זה מתחת לעזה עיר תחתית ענקית של עשרות קילומטרים ובעוד חילי חמאס מתחבאים במנהרות וזורקים טילים לעבר ישראל, תושבי עזה  לא הורשו לתפוס מחסה במנהרות כדי שמותם ישמש כתעמולה נגד ישראל.

על רקע זה ראוי להתבונן בדברי הנביא יחזקאל. בפרשת המרגלים אנו פוגשים אנשים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. בנבואת יחזקאל מופיע ביטוי דומה: "וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם". הנביא מתאר מצב שבו ארץ ישראל ועם ישראל הופכים יעד לחרפות, להשמצות וללעג מצד אומות העולם.

וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃  כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָֽאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ׃ לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָֽמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיֽוֹתְכֶ֤ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּ֥עֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם׃  לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְ֠הוִה לֶֽהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָֽאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּֽאָי֗וֹת וְלֶֽחֳרָב֤וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶֽעָרִ֣ים הַנֶּֽעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב׃  לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י ׀ לָ֠הֶם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֤ת כָּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז׃ לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָֽמַרְתָּ֡ לֶֽהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָעוֹת לָֽאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּֽאָי֜וֹת כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֤י וּבַֽחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֤א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃  וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵֽרְב֖וּ לָבֽוֹא׃ כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶֽעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם׃  וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶֽחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה׃  וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהֽוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵיטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃  וְהֽוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וִֽירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה וְלֹֽא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם׃ יחזקאל.

דברי יחזקאל מלמדים שלא רק פגיעה פיזית בארץ ובעם היא איום, אלא גם הפגיעה בשמם הטוב ובמעמדם. כאשר עלילות, השמצות ודברי גנאי מופצים נגד ישראל, הם הופכים לכלי בידי מי שמבקשים לפגוע בה. לכן, מי שסבור שהסרט נז"א מציג את ישראל באופן חד־צדדי ומעניק תחמושת תעמולתית למבקשי רעתה, עשוי לראות ביוצריו מי שתורמים למה שהנביא מכנה "דיבת עם". לא משום שהם זהים למרגלים או לאויבי ישראל, אלא משום שלדעתו הם מציגים את עמם בפני העולם בצורה המחזקת את המאשימים את ישראל ומתעלמת ממעשיהם ומכוונותיהם של אויביה.

הוויכוח סביב הסרט איננו רק ויכוח קולנועי או פוליטי. הוא נוגע בשאלה עמוקה יותר: כיצד מספרים את סיפורה של ישראל בשעה שהיא מתמודדת עם אויבים המצהירים בגלוי על רצונם לפגוע בה ולהשמידה? האם מציגים תמונה שלמה, הכוללת גם את פשעי חמאס, את מתקפת ה־7 באוקטובר, את ירי הרקטות המתמשך לעבר אזרחים ואת אחריותם של אלו שבחרו להשקיע במלחמה במקום ברווחת עמם, או שמא מטילים את מלוא האשמה על ישראל בלבד?

דווקא כאן מהדהדים דברי יחזקאל בעוצמה. הנביא מזהיר מפני מצב של "דיבת עם", שבו עם ישראל הופך מושא להאשמות, להשמצות ולחרפות. כנושא חרפת גויים.

במקרה זה יש מי שביקש לשים את ישראל במקום חמאס. חמאס רצחו תינוקות, חמאס ערפו ראשים, חמאס אנסו נשים וגם גברים, חמאס גם כרתו אברי מין.

אך הוא גם מסיים בנבואת נחמה גדולה: למרות הכול, עם ישראל ישוב ויפרח בארצו, עריו ייבנו, אדמתו תיתן את פירותיה וחרפתו תוסר. המסר העולה מדבריו הוא שהאמת אינה נקבעת על ידי מי שמוציאים את דיבת העם והארץ רעה, אלא על ידי המציאות עצמה ועל ידי צדקת הדרך לאורך זמן.

בעיניי, חומרת המעשה אינה נובעת רק מתוכן הסרט, אלא גם מהעיתוי שבו בחרו יוצריו להופיע ולקבל עליו הכרה, כבוד ופרסים. בעוד עם ישראל מציין מועד קדוש, כמחללי קודש הם עמדו על במה בארץ נכר והציגו יצירה שלדעת רבים מוציאה את דיבתה של ישראל רעה בפני העולם.

דווקא בנבואת יחזקאל אנו מוצאים את הביטוי: "וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם". הנביא מתאר מצב שבו עם ישראל הופך יעד לחרפה ולהשמצה. לכן, בעיניי, קשה להתעלם מן האירוניא שבכך שבעיצומו של מועד קדוש, המזכיר את הקשר בין עם ישראל, תורתו, ארצו וייעודו, בחרו שני יהודים לעמוד על במה זרה ולהציג את עמם באופן שנתפס בעיני רבים כפוגע ומכפיש.

כשם שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, כך בעיניי יש במעשיהם משום פגיעה בכבוד העם בשעה קשה במיוחד. הם היו רשאים לבחור בדרך אחרת. במקום זאת, הם הסכימו לקבל מחיאות כפיים וכבוד בינלאומי על סרט שלדעת רבים מחזק את הנרטיבים המאשימים את ישראל ומתעלם מהאיומים, מהטרור ומהמלחמה שנכפתה עליה.

בתקופה שבה ישראל מותקפת צבאית, מדינית ותודעתית, השאלה איננה רק מה נאמר על ישראל, אלא גם מי אומר זאת, היכן הוא אומר זאת, ובשם מי הוא מדבר. בעיניי, כאשר הדבר נעשה במועד קדוש לישראל ועל במה זרה, יש בכך לא רק הוצאת דיבה על העם, אלא גם זלזול בקדושת המועד ובערכים שהוא מייצג.

הוצאת דיבת הארץ הייתה חטאם של המרגלים. הוצאת דיבת העם היא חטא מסוג אחר. כאשר הדבר נעשה במועד קדוש, על במה זרה, מול קהל המבקש לשמוע את גנותה של ישראל ולא את מורכבות האמת, יש בכך לא רק פגיעה בעם אלא גם ביזוי של הערכים והמורשת שבזכותם שרד העם הזה אלפי שנים.

 

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה- הדור הרביעי כמו שאדם וחווה כשהיו נכונים לגן עדן בטרם ידעו טוב ורע.

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

יש פסוק אחד בפרשתנו שמאיר לא רק את חטא המרגלים, אלא שאלה עמוקה הרבה יותר: מה הופך דור לדור הראוי להיכנס לארץ.

כך נאמר:

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר:  פרשת מקרא העדה- שלח לך

ומשה חוזר על הדברים בספר דברים:

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: דברים.

המילים "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע" מעוררות שאלה: מדוע דווקא חוסר הידיעה של טוב ורע קשור לכך שהדור הזה ייכנס לארץ?

כדי להבין זאת, צריך לחזור להתחלה.


1. חטא המתאווים – כשהעבר מתחיל להיראות טוב יותר

עוד לפני חטא המרגלים מופיעה בעיה אחרת: התאווה.

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

פרשת מקרא העדה- שלח לך

העם מתחיל לזכור את מצרים דרך האוכל.

אבל במצרים היה גם עבדות, שיעבוד, מכות ויציאה לחירות. כאשר התאווה משתלטת, הזיכרון נעשה בררני: מה שהיה בעבר קשה – לפתע נראה טוב יותר.

הם אינם מסתפקים במה שניתן להם, אלא רוצים את מה שהיה במצרים.

והתוצאה קשה:

וַיָּקֻמוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. פרשת מקרא העדה- שלח לך

השם "קברות התאווה" השם של הקבר הוא כשם החטא.

עוד בנושא:

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל– נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורה


2. חטא המרגלים – כשהפחד משנה את המציאות

ואז מגיע חטא המרגלים.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃ פרשת מקרא העדה- שלח לך

המרגלים רואים את הארץ. הם אפילו מביאים ממנה פירות:

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פרשת מקרא העדה- שלח לך

אבל הראייה משתנה כאשר הפחד נכנס לתמונה:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: פרשת מקרא העדה- שלח לך

המשפט "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" הוא אולי לב הבעיה.

הם לא רק מפחדים מהאויב. הם מתחילים לראות את עצמם כקטנים כחסרי אמונה בבורא שהולך לפניהם וזה חטאם.

עוד בנושא:

מי שמאמין לא מפחד- שליחות המרגלים: משימת המודיעין בארץ כנען, והמחלוקת על משמעות הממצאים המבדילה בין המאמין לבין מי שאינו מאמין.


3. ושוב – הרצון לחזור למצרים

התגובה של העם היא חזרה אל העבר:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָ֔ה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

שתי התופעות חוזרות:

התאווה גורמת למצרים להיראות טובה יותר.

הפחד גורם לארץ להיראות מסוכנת יותר.


4. הדין.

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ עַד־מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֨נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃  בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃  אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃  וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ פרשת מקרא העדה- שלח לך

הבטחת הארץ לא מתבטלת.

אבל מי שייכנס אליה הוא לא הדור החוטא.

מבני עשרים שנה ומעלה נחשבו לדור החוטא.

לעומתם מבני עשרים שנה ומטה היו הנכונים לעלות לארץ ולדרוש אותה.

עוד בנושא:

וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ– כפי שנלמד בהמשך– וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

פרשת ירושת הארץ– בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ. הדין היה שעד שימות הדור הזה עם ישראל כולל ילדיו שלא נחשבו חוטאים נשארו במדבר, חיים לא קלים שגם ילדיהם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר. תחשבו על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת.


5. "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע" – החיבור לאדם הראשון

האמירה על הדור הנכון שאינם יודעים טוב ורע  למעשה מבדילה בין האבות לבנים:

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

דברים.

הביטוי "טוֹב וָרָע" מחזיר אותנו לספר בראשית:

וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

בראשית.

ואז מגיע הנחש:

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

בראשית 

הדמיון כאן אינו אומר שסיפור אדם וחוה וסיפור דור המדבר הם אותו סיפור.

אבל קיים דפוס דומה:

אדם וחוה רואים, מתאווים ובוחרים.

דור המדבר רואה את מצרים דרך התאווה, רואה את הארץ דרך הפחד, ובסופו של דבר מאבד את האפשרות להיכנס אליה.

לעומתו אדם וחווה מגורשים מגן עדן:

וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ בראשית.

גם אדם וחווה, וגם דור המדבר היו כאלה שלא היו נכונים למקום אותו יעד להם בורא עולם.

כמו שאדם וחווה היו נכונים לגן עדן לפני שידעו טוב ורע, כך הדור שלא ידע טוב ורע היה נכון לארץ.

עוד בנושא:

בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.


6. אדם וחוה מול דור המדבר – שתי תבניות של ראייה

אדם וחוה

דור המדבר

האדם נמצא בגן שהוכן עבורו

בני ישראל יוצאים ממצרים ונמצאים בדרך אל הארץ שהובטחה להם

ניתנת להם אפשרות לאכול מכל עץ הגן, מלבד עץ הדעת

ניתן לעם המן במדבר ונפתחת בפניו הדרך אל הארץ

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל"

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה... בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה"

"אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

"כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל"

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה... אֶת הַקִּשֻּׁאִים... וְאֶת הַבְּצָלִים"

"וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם"

"הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"

האדם לוקח מן הדבר שנאסר עליו

העם דורש את מה שאינו מסתפק במה שניתן לו

לאחר החטא האדם יוצא מגן עדן

לאחר חטא המרגלים הדור אינו נכנס לארץ

"לָדַעַת טוֹב וָרָע"

"אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע"

האדם הראשון מגורש מן המקום שניתן לו

דור המדבר אינו נכנס לארץ שניתנה לו

ומכאן אפשר להבין מדוע התורה מדגישה דווקא את הדור הבא כמי ש**"לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע"**.


7. הציצית – תיקון לראייה

מיד לאחר פרשת המרגלים והתאווה מגיעה מצוות הציצית.

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם׃ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃ מא אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ פרשת מקרא העדה- שלח לך

הציצית מציעה דרך אחרת להשתמש בראייה.

לא:

ראייה → תאווה → מעשה.

אלא:

ראייה → זכירה → מצווה → ואל תעשה.

אותו כוח של ראייה יכול להוביל לשני כיוונים.

השאלה אינה רק מה אנחנו רואים, אלא מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו רואים.


8. דוד ושלמה – לא כל דור בונה

העיקרון הזה מופיע שוב, הפעם בדורות של המלוכה.

דוד רוצה לבנות בית לבורא עולם.

וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. שמואל.

אבל דוד הוא מלך של מלחמות והכנה.

שלמה מסביר זאת לחירם:

אַתָּ֨ה יָדַ֜עְתָּ אֶת־דָּוִ֣ד אָבִ֗י כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֗יִת לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו מִפְּנֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר סְבָבֻ֑הוּ עַ֤ד תֵּת־יְהוָה֙ אֹתָ֔ם תַּ֖חַת כַּפּ֥וֹת רגלו רַגְלָֽי׃  וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב אֵ֣ין שָׂטָ֔ן וְאֵ֖ין פֶּ֥גַע רָֽע׃  וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דָּוִ֤ד אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר בִּנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֶתֵּ֤ן תַּחְתֶּ֨יךָ֙ עַל־כִּסְאֶ֔ךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃מלכים.

דוד לא נכשל בכך שלא בנה.

תפקידו היה אחר.

הוא נלחם, איחד, ביסס והכין.

שלמה הגיע לאחר תקופה אחרת זמן ללא מלחמה ואין שטן ואין פגע רע, והארץ נכונה לבנין הבית לשם בורא עולם:

"וְעַתָּה יְהוָ֧ה אֱלֹהַי הֵנִיחַ לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע."

אלה תנאים שצריכים להתקיים כדי שהארץ תהיה נכונה וזאת על משל הדור הרביעי שהיה נכון ושלא ידע טוב ורע. ואם הארץ לא נכונה אז לא יבנה הבית ולעתים גם יכול להיות מצב שהעם יגלה מארצו כשם שגלו אדםוחוה מגן עדן. במקרה הזה שוב, עד שיבוא הדור הנכון כמבואר מתהלים:

מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קָדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו׃אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃לֹֽא־יַשִּׁ֣יא אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃וֶ֥אֱֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשֽׁוּעָתִֽי׃כח אַף־אָ֭נִי בְּכ֣וֹר אֶתְּנֵ֑הוּ עֶ֝לְי֗וֹן לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃לְ֭עוֹלָם אשמור־ אֶשְׁמָר־ ל֣וֹ חַסְדִּ֑י וּ֝בְרִיתִ֗י נֶֽאֱמֶ֥נֶת לֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֣י לָעַ֣ד זַרְע֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ כִּימֵ֥י שָׁמָֽיִם׃אִם־יַֽעַזְב֣וּ בָ֭נָיו תּֽוֹרָתִ֑י וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י לֹ֣א יֵֽלֵכֽוּן׃אִם־חֻקֹּתַ֥י יְחַלֵּ֑לוּ וּ֝מִצְוֺתַ֗י לֹ֣א יִשְׁמֹֽרוּ׃וּפָֽקַדְתִּ֣י בְשֵׁ֣בֶט פִּשְׁעָ֑ם וּבִנְגָעִ֥ים עֲוֺנָֽם׃וְ֭חַסְדִּי לֹֽא־אָפִ֣יר מֵֽעִמּ֑וֹ וְלֹֽא־אֲ֝שַׁקֵּ֗ר בֶּאֱמֽוּנָתִֽי׃לֹֽא־אֲחַלֵּ֥ל בְּרִיתִ֑י וּמוֹצָ֥א שְׂ֝פָתַ֗י לֹ֣א אֲשַׁנֶּֽה׃לו אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקָדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃לז זַ֭רְעוֹ לְעוֹלָ֣ם יִֽהְיֶ֑ה וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי׃לח כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם וְעֵ֥ד בַּ֝שַּׁ֗חַק נֶֽאֱמָ֥ן סֶֽלָה׃

עוד בנושא:

משלי- אחד- שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ– אנחנו יודעים מי היה האבא של שלמה, אך מה קורה שהאבא שלך הוא מהאנשים האלה– יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם– במקרה כזה שמוסר אביך מתנגש עם מוסר תורה– וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ:


למחשבה – האם הדור הזה המושל בעת הזאת בירושלים הוא הדור הנכון למשול בה.

No justice- No peace. No peace- No temple

וַיָּקָם֩ דּ֨וֹר אַחֵ֜ר אַחֲרֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹא–יָֽדְעוּ֙ אֶת–יְהוָ֔ה וְגַם֙ אֶת–הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל– כשם שרוח בורא עולם ריחפה על פני המים כך הענן ירד על המשכן והיו שראו זאת בחייהם–  וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב: וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י– הדור הזה לא יודע מה היה ומה שהיה הוא שיהיה.

מִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם- חשוב להדגיש את שחוק חדש מוחל מיום הציווי והלאה ולא רטרואקטיבית.

מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהֹוָה: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה: אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד־מֹשֶׁה מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.


מִן־הַיּוֹם

פסוק אחד בפרשה מבקש תשומת לב מיוחדת:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

הלשון הזאת מלמדת שהציווי חל מן היום שבו נצטווה העם והלאה.

לא לפני כן.

לא למפרע.

לא רטרואקטיבית.

אלא:

"מִן־הַיּוֹם."

מרגע שניתן הציווי, הוא מחייב לדורות.

לפני מתן תורה היו דברים שהתרחשו בישראל ולא נידונו לפי החוקים שניתנו רק לאחר מכן.

לאחר מתן תורה המצב השתנה.

מן הציווי והלאה יש תורה.

מן הציווי והלאה יש חוקים ומשפטים.

ומן הציווי והלאה נמדדים המעשים לפי מה שנצטווה העם.


יהודה ותמר לפני יום הציווי

מתוך עיקרון זה אפשר להתבונן במעשה יהודה ותמר. תמר היתה כנענית, יש איסור בתורה להתחתן עם כנענים וכנעניות.

המעשה התרחש לפני מעמד הר סיני.

לפני שנאמר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

זרע יהודה התקבל בישראל.

וממנו יצאו פרץ וזרח.

ומפרץ יצאה מלכות בית דוד.

הדבר התרחש קודם למעמד הר סיני.

קודם ליום הציווי.

לפיכך אי אפשר למדוד את המאורעות שקדמו למתן תורה לפי מערכת החוקים שניתנה לאחר מכן.


לאחר מתן תורה, ניתן ללמוד מספר עזרא אודות משפט המתחתנים עם כנעניות:

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: עזרא.

ובהמשך:

וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עָלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת: הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה: יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת: עזרא.

ובהמשך:

וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה:  וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי (עולם) עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: עזרא.

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה:

כעת יש ציווי.

כעת יש ברית.

וכעת יש גם הפרת ברית.

כך עולה מדברי עזרא.

נאמר:

"לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

ובהמשך:

"וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

עזרא איננו מתייחס למציאות שלפני מתן תורה.

הוא מדבר על מציאות שלאחריה.

על עם שכבר קיבל תורה.

על עם שכבר נכנס לברית.

ולכן הוא אומר:

"הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ."

כלומר, יש כבר מצוות שניתן להפר.

יש כבר מערכת מחייבת.

יש כבר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה

בהמשך נאמר:

"וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ."

ולבסוף:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

המילים הללו חשובות מאוד.

לא כמנהג.

לא כמקובל.

לא כדרך הארץ.

אלא:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

משעה שניתנה התורה, היא נעשית אמת המידה המחייבת.


לֹא תֹסֵף וְלֹא תִגְרַע

רעיון זה מופיע גם במקומות נוספים בתורה.

נאמר:

"לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ."

וכן:

"אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."

התורה איננה רק אוסף רעיונות טובים.

היא ציווי.

ולציווי יש גבולות.

לא מוסיפים.

לא גורעים.


לֹא תָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל

כך גם נאמר:

"לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."

וכן ליהושע נאמר:

"רַק חֲזַק וֶאֱמָץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל־תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול."

לאחר שניתן הציווי, אין האדם קובע לעצמו את הדרך.

הדרך כבר ניתנה.


דרך ארץ והתורה

יש מקום לדרך ארץ.

יש מקום למנהגים.

יש מקום לשיקול דעת.

אך כאשר דרך ארץ סותרת את דבר התורה, הפסוק המכריע הוא:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

וזה נובע מן העיקרון שנלמד בפרשת מִקְרָא הָעֵדָה:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."


סיכום

בפרשת מִקְרָא הָעֵדָה מופיעה קביעה חשובה:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

מכאן ניתן ללמוד שהציווי חל מן היום שבו ניתן והלאה.

לא למפרע.

לא רטרואקטיבית.

לפני מתן תורה הייתה מציאות אחת.

לאחר מתן תורה קיימת מציאות חדשה של תורה ומצוות.

לכן בעזרא נאמר:

"הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ."

ולבסוף:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

רעיון זה מתחבר גם לציווי:

"לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."

וגם:

"לֹא תָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל."

משעה שניתנה התורה, היא נעשתה אמת המידה המחייבת לדורות:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

אחרי כל תלונות העם, משה התלונן גם הוא– הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה – כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק:

משא העם, שבעים הזקנים והאצלת הרוח ממשה

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר.


העם מתלונן ומשה נושא את הנטל

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:  וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

העם שראה את יציאת מצרים.

העם שראה את קריעת ים סוף.

העם שראה את המן.

העם שבורא עולם הולך עמו במדבר.

עדיין מתלונן.

נאמר:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה."

ובהמשך:

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר."

התלונות מופנות כלפי משה.

משה הוא הכתובת לכל קושי.

משה הוא המנהיג שאליו בא העם.

משה הוא הנושא את משא הציבור.

אלא שבשלב מסוים גם משה עצמו נשבר תחת העומס.

ואחרי כל תלונות העם, משה התלונן גם הוא:


וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

תלונתו של משה

לאחר תלונות העם מופיעה תלונתו של משה.

נאמר:

"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ."

ובהמשך:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"הֶאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ."

משה משתמש בלשון של אב ואם הנושאים תינוק.

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק."

ובהמשך הוא אומר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי."

לא מדובר בכעס בלבד.

מדובר בעומס הנהגה.

משה איננו מבקש כבוד.

הוא מבקש עזרה.


בורא עולם נענה לבקשת משה

בורא עולם איננו מוכיח את משה.

להפך.

הוא נענה לבקשתו.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

ובהמשך:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם."

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

"וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

המטרה ברורה:

להקל על משה.

לחלק את משא ההנהגה.

להעמיד לידו אנשים שיוכלו לשאת בעול ההנהגה יחד עמו.


האצלת הרוח

יש פה דבר מיוחד מאוד.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ."

חשוב להדגיש:

הרוח הואצלה מן הרוח שהייתה על משה.

אך המאציל איננו משה.

המאציל הוא בורא עולם.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי."

ובהמשך:

"וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים."

זה איננו דבר שאדם יכול לעשות מעצמו.

אין אדם יכול להחליט להעביר רוח מאדם לאדם.

הדבר בא מאת בורא עולם.


הזקנים החלו להתנבא

לאחר שהרוח נחה עליהם נאמר:

"וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ."

ומיד:

"וַיִּתְנַבְּאוּ."

הנבואה כאן איננה באה כדי להחליף את משה.

היא באה כדי לסייע לו לשאת בעול העם.

הזקנים אינם משה.

אך הם קיבלו ממנו, באמצעות בורא עולם, חלק מן הרוח שהייתה עליו.


אלדד ומידד

שני אנשים נוספים נותרו במחנה.

נאמר:

"שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד."

ובהמשך:

"וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ."

"וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה."

כאן מתעוררת בעיה בעיני יהושע.


יהושע חושש למעמדו של משה

נאמר:

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם."

יהושע, משרת משה, רואה אנשים נוספים מתנבאים.

ייתכן שהוא חושש לפגיעה במעמדו של משה.

ייתכן שהוא חושש מפיצול הסמכות.

ייתכן שהוא חושב שאין זה תקין שאנשים נוספים מתנבאים במחנה.

אך תשובתו של משה מיוחדת.


מי ייתן כל עם יהוה נביאים

משה משיב ליהושע:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

כלומר:

האם אתה מקנא עבורי?

ואז בא אחד המשפטים היפים ביותר בתורה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

משה איננו חושש לחלוק את הרוח.

איננו מפחד מגדולתם של אחרים.

להפך.

הוא מאחל אותה לכל העם.

ובלבד:

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

שוב מודגש שהנותן הוא בורא עולם.

 

הזקנים ושרי האלפים

הפרשה מעוררת מחשבה מי הם אותם זקנים.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

הם מתוארים גם כ:

"זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו."

האם אלה האנשים שמונו בעבר בעצת יתרו?

בעצת יתרו נאמר:

"וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת."

ועליהם נאמר:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל־עֵת."

"וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ."

גם שם מטרת הדבר הייתה להקל על משה.

וגם כאן נאמר:

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

ואלה הם נשיאי השבטים, אותם נשיאים שנשלחו לרגל  את הערץ וחזרו כחוטאים, כך שלא מדובר באלה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: מקרא העדה.

ייתכן שיש כאן דמיון בתפקיד.

מחוק התרת הנדר יש חלוקה לקבוצות, הקבוצה המבוגרת ביותר היא קבוצת מבן שישים ומעלה:

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָֹה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים: וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:  וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: ויקרא.

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה.

נראה שהזקנים האלה הם מאלה וזה לא אותו תפקיד כתפקיד הנשיאים:

וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים:

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:

שרי האלפים הם השופטים בעם בדברים הקטנים, את הדברים הגדולים הם הביאו למשה, כך שאם הרוח של משה הואצלה לזקנים לעזר למשה אז נראה שגם לזקנים אלה יובאו הדברים הגדולים למשפט.

אך בשני המקומות המטרה דומה:

שמשה לא יישא לבדו את כל משא העם.


משה ואהרון: שתי הנהגות שונות

מעניין לראות את ההבדל בין משה לבין אהרון.

הכהונה ניתנה לאהרון ולזרעו.

היא עוברת בתוך משפחתו.

לעומת זאת אצל משה אין ירושה של הנהגה.

משה לא סמך את ידיו על בנו.

בסופו של דבר ההנהגה עברה ליהושע בן נון.

משבט אפרים.

לא משבט לוי.

מכאן נראה שתפקידו של משה ותפקידו של אהרון שונים זה מזה.

הכהונה עוברת בזרע אהרון.

הרוח שהייתה על משה יכולה להינתן לאחרים על פי רצון בורא עולם.


סיכום

העם התלונן.

משה נשא את תלונותיו.

ולבסוף גם משה עצמו נשבר תחת המשא ואמר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי."

בורא עולם נענה לבקשתו.

הוא אסף שבעים זקנים.

הוא האציל מן הרוח שהייתה על משה.

והם החלו להתנבא.

אלדד ומידד התנבאו במחנה.

יהושע חשש.

אך משה השיב:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

ואף הוסיף:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

מתוך הפרשה עולה שהרוח, החכמה והנבואה אינן רכושו של אדם.

הן מתנות מאת בורא עולם.

הוא המאציל.

הוא הנותן.

והוא המחליט על מי תנוח רוחו.

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

הֵן כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

עוד בנושא:

אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם– מה זאת אומרת קרואי העדה, ניתן ללמוד ממקרה בצלאל– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:  וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה:  לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת– כמו שבורא עולם קרא לבצלאל לעשות כפי שיעד לו, כך עם הנהגת ישראל הזאת.פרשת הפיקודים- בעריכה.

וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם — וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם

כֶּסֶף מִקְשָׁה: החצוצרות, הקריאה לעם והזיכרון לפני בורא עולם

דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך.

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:

וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.


כֶּסֶף מִקְשָׁה

החצוצרות שעליהן נצטווה משה אינן שופר מקרן איל, וגם אינן כלי נגינה רגיל.

נאמר:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה."

הן עשויות כסף.

הן עשויות מקשה אחת.

זהו כלי קודש שנועד לתפקידים מוגדרים באורחות ישראל.

החצוצרות נועדו להיות:

"לְמִקְרָא הָעֵדָה."

וכן:

"וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת."

לפיכך החצוצרה אינה רק כלי להשמעת קול, אלא אמצעי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה ועבודת קודש.


שפה של קולות

קריאת המחנות נעשתה באמצעות החצוצרות.

כאשר תקעו בהן:

"וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה."

תקיעה אחרת משמעותה הייתה כינוס הנשיאים בלבד:

"וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים."

החצוצרות יצרו למעשה שפה מוסכמת של קולות.

אין צורך במילים.

העם יודע את משמעות התקיעה.

כל צליל מבטא הוראה אחרת.


תקיעה למסע ותרועה למסע

כאשר הגיע זמן מסעות המחנות נאמר:

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה."

ובהמשך:

"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה."

לעומת זאת כאשר מטרת התקיעה היא כינוס:

"וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ."

כלומר קיימת הבחנה ברורה בין תקיעה לבין תרועה.

הקול עצמו נושא משמעות.


הכהנים הם בעלי התפקיד

מי שתוקעים בחצוצרות אינם כל אדם.

נאמר:

"וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת."

הכהנים הם המבצעים את התקיעות.

כשם שהם משרתים בקודש, כך הם גם משמיעים את הקול המכוון את העם.

מתוך כך נראה שהחצוצרות הן חלק ממערכת עבודת הקודש של ישראל.

מלחמה היא עת דין שמבקשים שהכהן יעמד בפרץ.

גם פה על משל על פי הכהנים ואני אברכם:

יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:

כביאור הרב לאו, הברכה מפי הכהן אך בורא עולם הוא המברך ומשכך הכהן הוא כצינור גם לנשיאת עוון ופשעת:

וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה:

במקרה הזה הכהנים תקעו בשופרות  והתשועה היא מבורא עולם, העיר נפלה על התרועה הזאת, ולאחר מכן נכנסו עם ישראל לעיר:

וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:  וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ:וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה:  (ויאמרו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה:  וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם:  וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים (תקעו) תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם:וַיַּסֵּב אֲרוֹן יְהוָה אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה:  וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה:  וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה (הולך) הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ:  וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:  וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא:  וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: ישעיהו.

אפשר לחייך ולאמר שקודם חיל האוויר מפציץ מלמעלה ורק לאחר מכן נכנס חיל רגלים.

במקרה הזה העיר נפלה לפני שחיל הרגלים נכנס.


בשעת מלחמה

אחד מתפקידי החצוצרות הוא בזמן מלחמה.

נאמר:

"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."

ובאותה שעה:

"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת."

לאחר מכן נאמר:

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

"וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם."

התרועה איננה רק אות צבאי.

יש לה משמעות רוחנית.

זהו קול של פנייה לבורא עולם בשעת צרה.

מעין זעקה לא במילים אלא בקול החצוצרות.

תחילה:

"וַהֲרֵעֹתֶם."

ולאחר מכן:

"וְנִזְכַּרְתֶּם."

ומתוך כך:

"וְנוֹשַׁעְתֶּם."


בימי שמחה ומועד

החצוצרות אינן מיועדות רק לעת מלחמה.

אותו כלי משמש גם בימי שמחה.

נאמר:

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם."

"וּבְמוֹעֲדֵיכֶם."

"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם."

ואז:

"וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת."

במלחמה באה תרועה.

בשמחה באה תקיעה.

במלחמה זועקים.

בשמחה חוגגים.

אך בשני המצבים נאמר:

"וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."


זיכרון לפני בורא עולם

מילה מרכזית בפרשה היא:

"וְנִזְכַּרְתֶּם."

וכן:

"לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."

החצוצרות קשורות לזיכרון.

הן מזכירות את ישראל לפני בורא עולם.

רעיון זה מזכיר את שירת האזינו:

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד."

גם שם יש דבר העומד לפני בורא עולם ומזכיר את ישראל.

השירה שם.

החצוצרות כאן.

בשני המקרים קיים יסוד של זיכרון בעת צרה, עת צרה.

מהי עת רעה

נאמר בישעיהו:

"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה."

האור הוא היפוכו של החושך.

ובאותו אופן:

"עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע."

בהקשר זה ניתן להבין את הרע כהיפוכו של השלום.

מלחמה היא היפוכה של השלום.

ומשום כך מלחמה היא עת רעה.

בפרשת החצוצרות נאמר:

"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."

ובאותה שעה:

"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת."

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

המלחמה היא שעת דין, ובשעת הדין מבקשים רחמים וישועה.


יריחו: התרועה והתשועה

רעיון הקריאה בקול בעת מלחמה מופיע גם בכיבוש יריחו.

שם היו אלו שופרות ולא חצוצרות כסף.

הכהנים נשאו:

"שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים."

ולבסוף:

"הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר."

ובהמשך:

"וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה."

"וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ."

התשועה איננה מן הקול עצמו.

התשועה היא מבורא עולם.

הקול הוא הקריאה.

וההצלה היא מאת מבורא עולם.


סיכום

החצוצרות אינן כלי מוזיקלי בלבד.

הן כלי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה, שמחה ומועד.

הן שפה של אותות וקולות.

הכהנים הם התוקעים בהן.

במלחמה:

"וַהֲרֵעֹתֶם."

בשמחה:

"וּתְקַעְתֶּם."

ובכל המקרים מטרתן היא:

"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."

החצוצרות משמשות כאות לעם וכפנייה כלפי מעלה.

קריאת כיוון למחנות.

וקריאה לבורא עולם להושיע, לברך ולזכור את עמו.

פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ– ממקרה מרים ואהרן אל יעקב ויוסף: לימוד על הנבואה, חלומות נבואיים, פתרונם, מדרגותיהם ומעלת נבואת משה רבנו בתורה

הנבואה, חלומות הנבואה ונבואת משה

דבר התורה

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט.


מקרה מרים ואהרן: היסוד ללימוד הנבואה

מקרה מרים ואהרן הוא היסוד ללימוד הנבואה וסוגיה, משום שכאן בורא עולם עצמו מסביר כיצד הוא מדבר עם הנביאים.

מרים ואהרן אומרים:

"הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

מן הפסוק עולה בבירור שגם אהרן וגם מרים היו נביאים.

בורא עולם איננו מכחיש את דבריהם אלא מסביר את ההבדל בין נבואתם לבין נבואת משה.

גם הנביא מיכה מעיד על כך ואומר:

"וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם."

מיכה מונה את שלושתם יחד כשלוחי בורא עולם לפני ישראל.

לאחר מכן מבאר בורא עולם את הדרך שבה הוא מדבר עם הנביאים:

"אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע."

"בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ."

מכאן עולה שבורא עולם מדבר עם נביאיו במראה ובחלום.

החלום יכול להודיע לנביא מה עתיד להיות, והנביא מודיע את דבר בורא עולם.

אולם על משה נאמר:

"לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

"וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת."

"וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט."

כפי שמבואר בפסוקים, הדיבור עם משה איננו בחלום ואיננו בשינה.

הדיבור עם משה הוא:

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

לא "אדבר איתו" אלא:

"אֲדַבֶּר־בּוֹ."

והדבר איננו בא בחידה אלא:

"וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת."

מכאן מתחיל הלימוד על שאר מקרי הנבואה שבתורה.


מקרה יעקב: נבואה אישית בחלום

לאחר שלמדנו מפרשת מרים כי בורא עולם מדבר עם נביאיו גם בחלום, ניתן להבין את מקרה יעקב.

נאמר:

"וַיַּחֲלֹם."

ובתוך החלום אומר לו בורא עולם:

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ."

"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ."

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ."

זוהי נבואה אישית.

בורא עולם מודיע ליעקב מה יהיה עליו ומה יהיה על זרעו.

יעקב איננו נזקק לפותר חלומות.

המסר שנאמר לו מובן לו.

הנבואה באה אליו בחלום והוא מבין את דבר בורא עולם.


מקרה יוסף, פרעה ושרי פרעה

מפרשת מרים למדנו:

"בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ."

כאן אנו פוגשים סוג נוסף של חלום.

שר המשקים ושר האופים אומרים:

"חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ."

גם פרעה אומר:

"חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ."

החלומות שלהם אכן הודיעו את העתיד.

יוסף אומר לפרעה:

"אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה."

כלומר, בורא עולם הודיע לפרעה את אשר עתיד לקרות.

אך פרעה לא ידע להבין את אשר נאמר לו.

כך גם שר המשקים ושר האופים.

כאן נלמד יסוד חשוב.

עצם העובדה שאדם חלם חלום אינה מעידה שהוא נביא.

פרעה חלם.

שר המשקים חלם.

שר האופים חלמו.

אך הם לא ידעו את משמעות החלום.

לכן אמרו:

"וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ."

לעומתם יוסף ידע.

אך גם יוסף איננו מייחס את הפתרון לעצמו.

לפני שפותר את חלום השרים הוא אומר:

"הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים."

ולפני שפותר את חלום פרעה הוא אומר:

"בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה."

ובהמשך אומר פרעה:

"הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ."

וכן:

"אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת."

יוסף הוא אפוא אדם שרוח אלוהים בו, ולכן הוא מבין את משמעות החלום.

פרעה קיבל את החלום, אך לא ידע את פתרונו.

מכאן ההבדל בין החולם לבין הנביא.


חלום נבואי איננו הופך אדם לנביא

מן המקרים הללו עולה הבחנה חשובה.

לא כל מי שחולם חלום הוא נביא.

פרעה חלם.

שר המשקים חלם.

שר האופים חלם.

אולם הם לא ידעו מה משמעות החלום.

הם נזקקו ליוסף.

לעומת זאת יעקב הבין את אשר נאמר לו.

יוסף הבין את החלומות ופתרונם.

מרים ואהרן היו נביאים.

משה היה נביא בדרגה מיוחדת.

לכן נראה שלא עצם החלום הוא העושה את האדם לנביא, אלא עצם ההתגלות והבנת דבר בורא עולם שנאמר בחלום או במראה.


סיכום

היסוד להבנת הנבואה נלמד ממקרה מרים ואהרן.

גם מרים וגם אהרן היו נביאים, כפי שאמרו:

"הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

וכפי שנאמר במיכה:

"וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם."

משם אנו לומדים כי בורא עולם מדבר עם נביאיו:

"בַּמַּרְאָה."

"בַּחֲלוֹם."

יעקב הוא דוגמה לנבואה אישית בחלום.

יוסף הוא דוגמה לאדם שרוח אלוהים בו ומבין את פתרון החלומות.

פרעה ושריו הם דוגמה לאנשים שקיבלו חלומות המודיעים את העתיד אך לא ידעו לפרשם.

ומעל כולם עומד משה שעליו נאמר:

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

"וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת."

"וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט."

ומכאן ניתן ללמוד על סוגי הנבואה, על חלומות נבואיים, ועל ההבדל שבין קבלת חלום לבין הבנת דבר בורא עולם הנאמר בו.

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה: מדברי מרים ואהרן על אחריות הדיבור והידיעה שסוף דבר הכול נשמע– וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ.

דבר התורה

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּוּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

אחד הפסוקים הקצרים והחזקים בפרשה הוא:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

מרים ואהרן מדברים ביניהם. לכאורה מדובר בשיחה פרטית, בין אח לאחות, על משה.

ואז.

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

וזה מרכז הענין.

בורא עולם שמע את דברי מרים ואהרן.

לאחר מכן באה הקריאה:

"צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד."

ואחריה:

"וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן."

ורק לאחר מכן בא המשפט.

רעיון זה מופיע גם בדברי שלמה:

"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ."

הפסוקים מלמדים דבר רחב יותר ממעשה מרים ואהרן עצמו.

אדם יכול לחשוב שדבריו נשארים בחדר שבו נאמרו.

הוא יכול לחשוב שרק האדם שמולו שמע אותם.

הוא יכול לחשוב שאם הדברים לא נכתבו, לא פורסמו ולא נשמעו ברבים, הרי שהם נעלמו.

אך הפסוק אומר:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

השמיעה איננה מוגבלת למה שבני אדם שומעים.

דבר הנאמר בפה נשמע גם למעלה.

ולכן מזכירה התורה דווקא כאן:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

הדיבור האנושי איננו אובד.

הוא נשמע.

ומאותו רגע הוא גם נשפט.

בורא עולם שמע את דבר מרים ואהרן ולאחר מכן:

וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:

על המשל הזה:

אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: וְאִם יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: מלכים.

לכן אפשר לראות בפרשה זו המחשה לדברי שלמה:

"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ."

תחילה שמיעה.

לאחר מכן מעשה.

ולבסוף משפט.

זהו הלקח העולה מן הפסוקים:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

וסוף דבר, הכול נשמע.

ועוד כמה מילים על ימינו, העובדה שבורא עולם מסתיר פניו מעמנו אינה אומרת שהוא לא רואה אותנו ואינה אומרת שהוא לא שומע אותנו:

וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ-בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם-בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה- זה חטא מרים ואהרן- וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

מרים, משה וקורח: מעלת משה, חומרת הדיבור בו, ולקח ההסתפקות במה שכבר ניתן לאדם

דבר התורה

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: וְהֶֽעָנָ֗ן סָר֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: ... וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ:


הדיבור של מרים ואהרן על משה

הדיבור של מרים עם אהרן היה תחילה אודות האישה הכושית שלקח משה:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח."

ובהמשך עובר הדיבור לעניין נוסף, שנראה כדיבור של קנאה במשה:

"הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

גם אהרן וגם מרים היו נביאים. גם בהם דיבר בורא עולם. אולם מן הפסוקים עולה שהם השוו את עצמם למשה.

מיד לאחר הדברים נאמר:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

ולאחר מכן מעידה התורה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה."

דווקא ברגע שבו מדברים על משה, עוצרת התורה ומזכירה את מעלתו ואת ענוותו.

גודל מעלתו של משה

בהמשך בורא עולם עצמו מסביר את ההבדל בין משה לבין כל שאר הנביאים.

על הנביאים נאמר:

"אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ."

אך על משה נאמר:

"לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה."

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

"וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת."

"וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט."

נראה שבורא עולם איננו ממהר אל העונש. תחילה הוא מלמד מיהו משה.

משה איננו רק אדם שעליו נאמרו הדברים.

משה הוא:

"עַבְדִּי מֹשֶׁה."

והוא:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

והוא האיש שעליו נאמר:

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

מכאן עולה שחומרת החטא איננה רק בעצם הדיבור, אלא בכך שהדיבור היה על אדם שבורא עולם העיד עליו עדות כה גדולה.

החטא והמשפט

רק לאחר שבורא עולם מפרט את מעלתו של משה, מגיעה השאלה:

"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

מבחינת החטא והמשפט, זהו לב העניין.

לא נאמר מדוע דיברתם.

נאמר:

"מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

המשפט בא על כך שדיברו לא יפה על משה, האיש שעליו נאמר:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

ככל שגדולה מעלתו של משה, כך גדלה חומרת הדיבור בו.

אצילותו של משה לאחר שנפגע

אך לא רק נבואתו של משה גדולה.

גדולות גם מידותיו.

כאשר מרים נענשת, אהרן פונה אל משה ומבקש רחמים:

"אַל־נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ."

ומשה אינו נוקם.

איננו מקטרג.

איננו מזכיר את מה שנאמר עליו.

להפך:

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ."

משה עומד בפרץ למען מרים אחותו.

וזאת גם מעלה גדולה של משה, לדבר בזכות ולא לקטרג גם על מרים שדיברה סרה אודותיו, אודות משה עצמו.

תפילתו של משה והדין של מרים

תפילתו ותחינתו של משה נענו.

אולם הדין לא התבטל:

"תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף."

יש כאן עונש שיש בו גם יסוד מחנך:

"וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים."

לאחר מכן:

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים."

רק מרים הועמדה לדין זה.

והעם כולו המתין עד לסיום הדין:

"וְהָעָם לֹא נָסַע עַד־הֵאָסֵף מִרְיָם."

ורק לאחר מכן:

"וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם."

הדבר מזכיר את קורח

הדבר מזכיר את מחלוקת קורח.

גם שם מופיעים אנשים בעלי מעלה שאינם מסתפקים במעלה שכבר ניתנה להם.

משה אומר לקורח:

"הַמְעַט מִכֶּם כִּי־הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל."

ובהמשך:

"וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל־אַחֶיךָ בְנֵי־לֵוִי אִתָּךְ."

אך למרות זאת:

"וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה."

יפה מאוד לשונו של משה.

במקום לומר לקורח שהוא כפוי טובה, הוא שואל:

"הַמְעַט מִכֶּם?"

האם מעט הוא מה שכבר ניתן לכם?

הרי כבר הובדלתם מכל העם.

כבר קירב אתכם בורא עולם לעבודתו.

כבר ניתנה לכם מעלה מיוחדת.

ואף על פי כן:

"וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם־כְּהֻנָּה."

לכן תמה משה על תאוותו של קורח:

"הַמְעַט מִכֶּם?"

סיכום

בפרשת מרים ובפרשת קורח מופיעה תופעה דומה.

מרים ואהרן אומרים:

"הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר."

וקורח ועדתו מבקשים:

"גַּם־כְּהֻנָּה."

בשני המקרים לפנינו אנשים בעלי מעלה המבקשים להשוות את עצמם למי שניתן לו תפקיד אחר ומעמד אחר.

אלא שבפרשת מרים עוצר בורא עולם ומלמד תחילה מיהו משה:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

"פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ."

ורק לאחר מכן באה השאלה:

"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."

מכאן עולה שככל שגדולה מעלתו של האדם, כך גדלה חומרת הדיבור הסר עליו.

ומנגד, גדולתו של משה ניכרת לא רק בנבואתו אלא גם במידותיו.

האיש שעליו נאמר:

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא."

הוא גם האיש שמתפלל בעד מי שפגעה בו:

"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ."

ועליו מעידה התורה:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה."

למחשבה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף: וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד-הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם: וְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵ֑רוֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

הייתה הקלה בדין כעונש מחנך, כדי שמרים תתבייש במעשיה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים:

אביה של מרים היה האבא של משה. נראה שעמרם היה חי בעת יציאת מצרים ולאחריה.

עוד בנושא:

וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת-כָּל-אַחֶ֥יךָ בְנֵֽי-לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם-כְּהֻנָּֽה: לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל-עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּֽעָדִ֖ים עַל-יְהֹוָ֑ה וְאַֽהֲרֹ֣ן מַה-ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו– בתלונתם על אהרון הם כנועדים למרד בבורא עולם ולא רק באהרון:

מי שמאמין לא מפחד- שליחות המרגלים: משימת המודיעין בארץ כנען, והמחלוקת על משמעות הממצאים המבדילה בין המאמין לבין מי שאינו מאמין.

דבר התורה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף: לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן: לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי: לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי: לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן-גְּמַלִּֽי: לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן-מִֽיכָאֵֽל: לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן-וָפְסִֽי: לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן-מָכִֽי: אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ: וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת-הָהָֽר: וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ מַה-הִ֑וא וְאֶת-הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם-רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר-הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר-צִ֥ן עַד-רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת: וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם: וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים: לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: וַיֵּֽלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל-מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֜ן וְאֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל-מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת-פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: וַיְסַפְּרוּ-לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה-פִּרְיָֽהּ: אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻ֤רוֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם-יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:מקרא העדה- שלח לך.


בפרשה זאת משה שולח מרגלים לתור את הארץ ולהביא מידי מודיעיני מאוד מעניין מי האנשים שנבחרו לרגל ובהמשך ההוראות שהורה אותם משה:

שליחות איסוף המידע

הפרשה מתארת שליחות שמטרתה לתור את הארץ ולאסוף מידע עליה ועל יושביה. תחילה באה המצווה:

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן."

משה הוא השולח:

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהֹוָה."

והנשלחים הם מנהיגים בישראל,

"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה."

התורה אף מונה את שמותיהם אחד לאחד ומדגישה את חשיבותם ומעמדם.

ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:

מה היה עליהם לבדוק

משה מפרט לשליחים את מטרת המשימה.

תחילה הוא מורה להם:

"עֲלוּ זֶה בַנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר."

ולאחר מכן:

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ."

ההוראות עוסקות באיסוף מידע:

"הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה."

"הַמְעַט הוּא אִם רָב."

"הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה."

"הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים."

"הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה."

"הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן."

לא ניתנה להם הוראה לכבוש, להילחם או לשנות דבר. השליחות היא לראות, לבחון ולהביא מידע.

בהמשך מצווה אותם משה:

"וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ."

נראה שסדר הדברים בפסוקים הוא תחילה תצפית מן ההר:

"וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ."

ולאחר מכן ירידה לשטח כדי להביא מפרי הארץ.

לכן בולטת המילה:

"וְהִתְחַזַּקְתֶּם."

שהרי לקיחת הפרי כרוכה כבר בכניסה ממשית אל השטח ומשכך מסוכנת.

הדוח שהביאו המרגלים

לאחר ארבעים יום שבו המרגלים:

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם."

הם הציגו בפני העם את פרי הארץ ואמרו:

"זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ."

תחילה הם מאשרים כי הארץ טובה.

לאחר מכן הם מוסיפים:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ."

"וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד."

"וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם."

ומכאן הם מגיעים למסקנה:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ."

ובהמשך:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

הפסוקים מראים כי המרגלים אינם מסתפקים בתיאור הממצאים. הם גם מסיקים מהם מסקנה. הם רואים את יושבי הארץ כחזקים, ואת עצמם כקטנים מולם.

כלב ויהושע חולקים על המסקנה

כלב בן יפונה אינו חולק על קיומם של הערים המבוצרות או על נוכחות בני הענק. הוא חולק על מסקנת המרגלים.

לכן הוא אומר:

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ."

בהמשך מצטרף אליו יהושע בן נון.

שניהם אומרים:

"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד."

ובהמשך:

"אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ."

לפי דבריהם, מוקד הדיון איננו רק כוחם של יושבי הארץ אלא השאלה מי עומד לצד מי.

לכן הם מזהירים את העם:

"אַךְ בַּיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ."

ומוסיפים:

"וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ."

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם"

אחד הביטויים המרכזיים בדבריהם הוא:

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם."

הפסוק מלמד כי מנקודת מבטם של יהושע וכלב, המצב הרוחני של יושבי הארץ שונה מזה שמתארים המרגלים.

הם אינם רואים רק את ערי המבצר ואת בני הענק. הם רואים גם מציאות שבה:

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם."

ביטוי זה מזכיר את דברי ה' לאברהם:

"כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה."

כלומר, כבר בימי אברהם נזכר האמורי היושב בארץ. מתוך הפסוקים עולה שישנו מועד שבו מידת הדין מגיעה על יושבי הארץ.

לכן יהושע וכלב רואים את המציאות באופן שונה מן המרגלים. בעוד המרגלים מתמקדים בכוחם של יושבי הארץ, יהושע וכלב מדגישים:

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם."

ומנגד:

"וַיהֹוָה אִתָּנוּ."

החטא ותוצאותיו

המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ לא נתפסו רק כמי שמסרו מידע שגוי, אלא כמי שחטאו.

נאמר עליהם:

"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה."

ואילו על יהושע וכלב נאמר:

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ."

בהמשך נגזר על דור המדבר:

"בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם."

ורק:

"כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן."

יזכו להיכנס לארץ.

ניסיון התיקון והמלחמה שנכשלה

לאחר גזר הדין ביקשו חלק מן העם לתקן את מעשיהם.

הם אמרו:

"הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ."

אולם משה הזהיר אותם:

"אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם."

וכן:

"וְלֹא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶם."

למרות זאת עלו להילחם.

התוצאה הייתה:

"וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי... וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה."

בכך נוצר ניגוד חד לדברי יהושע וכלב. קודם לכן אמרו:

"וַיהֹוָה אִתָּנוּ."

ואילו לאחר החטא מזהיר משה:

"אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם."

המלחמה שבה הפסידו ממחישה את ההבדל בין שני המצבים.

סיכום

הפרשה מציגה משימת תיור ואיסוף מידע שהוטלה על נשיאי ישראל. המרגלים הביאו נתונים רבים ונכונים על הארץ, על יושביה ועל עריה. המחלוקת לא הייתה על מה שראו, אלא על משמעות הדברים.

רוב המרגלים הסיקו:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם."

ואילו כלב ויהושע קבעו:

"יָכוֹל נוּכַל לָהּ."

יסוד המחלוקת מתמצה בשתי אמירות מנוגדות:

"לֹא נוּכַל."

מול:

"יָכוֹל נוּכַל."

וביסוד דבריהם של יהושע וכלב עומד המשפט:

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם."

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם– לפעמים אדם רואה אותך כקטן לעומתו, הדבר הוא לא משוואה שכך אתה צריך לראות את עצמך.

דבר התורה

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם- מקרא העדה- שלח לך.


"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים": כיצד האדם רואה את עצמו מול מי שנראה גדול ממנו

בדברי המרגלים ישנה הדגשה מיוחדת שאיננה עוסקת רק ביושבי הארץ, אלא גם באופן שבו הם ראו את עצמם.

המרגלים אומרים:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."

קודם כול הם מתארים את תחושתם שלהם. הם ראו את עצמם כקטנים לעומת יושבי הארץ. הם ראו את בני הענק, ומולם הרגישו כחגבים.

לאחר מכן הם מוסיפים:

"וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

גם כאן ההדגשה מעניינת. המרגלים אינם מספרים לנו מה אמרו בני הענק עליהם. הם אינם מביאים דברים ששמעו מפיהם. תחילה הם מתארים כיצד ראו את עצמם, ולאחר מכן הם משערים שכך גם ראו אותם יושבי הארץ.

הפסוק איננו אומר רק שהיו שם ענקים. הוא מדגיש גם את נקודת המבט של המרגלים על עצמם.

לפי הדגשה זו, יש הבדל בין גודלו של אדם העומד מולך לבין הדרך שבה אתה בוחר לראות את עצמך מולו. העובדה שאדם אחר נראה גדול, חזק או מרשים ממך, אינה מחייבת שתראה את עצמך קטן בעיניך.

דוד אמר לגוליאת שהוא בא עם בורא עולם ומשכך הוא לא רואה אותו גדול ממנו,

וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל–דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו: וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת–דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי–הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם–יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל–דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי–אַתָּ֥ה בָֽא–אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת–דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו: וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת–בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא–אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ: הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת–רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל:  וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי–לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ: וְהָיָה֙ כִּֽי–קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי: וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת–יָד֜וֹ אֶל–הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל–פָּנָ֖יו אָֽרְצָה: וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן–הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד–דָּוִֽד: וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת–חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת–בָּ֖הּ אֶת–רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי–מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ: וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד–בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד–גַּ֖ת וְעַד–עֶקְרֽוֹן: וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת–מַחֲנֵיהֶֽם:  וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת–רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת–כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ: וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת–דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל–אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן–מִי–זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי–נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם–יָדָֽעְתִּי: וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן–מִי–זֶ֖ה הָעָֽלֶם: וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן–מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן–עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי: שמואל.

הפלשתי ראה את דוד כנער צעיר ובז לו:

"וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר."

מבחינת גוליית, דוד היה קטן ממנו.

אך דוד לא קיבל את נקודת המבט הזאת על עצמו. הוא אומר:

"וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת."

ובהמשך:

"כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה."

דוד אינו בוחן את עצמו מול גוליית רק לפי גודל הגוף, כלי הנשק או הכוח הגופני. הוא רואה את המעמד כולו מתוך ההכרה שבורא עולם עמו.

לכן, בשונה מן המרגלים שאמרו:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."

דוד איננו רואה את עצמו כחגב מול גוליית. הוא איננו מקבל על עצמו את תחושת הקטנות, אף על פי שהעומד מולו גדול וחזק ממנו.

בדומה לדוד, גם כלב בן יפונה ויהושע בן נון עמדו מול אותה מציאות שראו המרגלים. גם הם ראו את הארץ וגם הם ראו את יושביה. אולם תפקידם היה לשכנע את העם שלא לפחד מיושבי הארץ, משום שבורא עולם נמצא עם ישראל.

הדגש העולה מן הפסוקים הוא שהשאלה איננה רק מי עומד מול האדם, אלא גם כיצד האדם תופס את עצמו מול מי שעומד מולו.

המרגלים ראו את עצמם כחגבים, ולכן גם שיערו שכך רואים אותם אחרים:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

לעומתם, דוד לא הגדיר את עצמו לפי מבטו של גוליית עליו. הוא ראה את המציאות מתוך אמונתו בבורא עולם, ולפיכך לא ראה את עצמו קטן וחסר סיכוי.

על פי רוח הדברים העולה מן הפסוקים שהובאו, פעמים רבות אדם עלול להקטין את עצמו מול מי שנראה גדול ממנו. אולם עצם העובדה שאחר נראה גדול, חזק או מרשים יותר, אינה מחייבת לראות את עצמך קטן בעיניך. המרגלים בחרו להדגיש את תחושת הקטנות שלהם, ואילו דוד, כלב ויהושע פעלו מתוך הסתכלות אחרת, שבה הכוח איננו נמדד רק לפי גודלו של האדם העומד ממול, אלא גם לפי האמונה והביטחון המלווים את העומד מולו.

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל– נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורה

דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך:

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם:

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמּוֹנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורה

במהלך תיאור מסעם של המרגלים בארץ, התורה מציינת תחילה:

"וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם."

הפסוק מדגיש יחס של קדימות בזמן. חברון קדמה לצוען מצרים, ונבנתה לפניה בשבע שנים. זוהי קביעת סדר בין שני מקומות, כאשר האחד קודם לשני.

לאחר מכן עוברת התורה לתיאור מקום נוסף:

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל."

שם כרתו המרגלים:

"אֶשְׁכֹּל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם."

ומיד לאחר מכן מסבירה התורה:

"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

לפי הפסוק עצמו, שמו של המקום נקבע על שם המאורע שהתרחש בו. המרגלים כרתו ממנו אשכול ענבים, ועל אודות אותו אשכול נקרא המקום:

"נַחַל אֶשְׁכֹּל."

הפסוק קושר במפורש בין השם לבין המעשה. השם אינו מופיע ככינוי מקרי למקום, אלא כשם שנקבע בעקבות אירוע מסוים שנזכר בתורה.

יש בפרשה נקודה נוספת ומעניינת, הקשורה ללשון ולדרך הסיפור.

התורה מספרת תחילה:

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל."

ורק לאחר מכן מסבירה:

"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל."

כלומר, הקורא פוגש את השם "נחל אשכול" עוד לפני שקיבל את ההסבר לשם זה.

מבחינת דרך הכתיבה, המספר משתמש בשם המוכר של המקום כבר בעת תיאור המאורע, ורק לאחר מכן מגלה לקורא מדוע נקרא המקום בשם זה. במילים אחרות, הסיפור מסופר לאחר שהשם כבר התקבע, ולכן המספר משתמש בשם המוכר לקורא מראש.

יש בכך דרך מעניינת של מסירת מידע. במקום לעצור את רצף הסיפור כדי להסביר מיד את מקור השם, המספר ממשיך את העלילה, משתמש בשם המוכר, ורק אחר כך מספק את ההסבר. כך נשמר רצף הקריאה, והמאורע מסופר באופן קצר וברור יותר.

לפי ההדגשים שבפסוקים, השם "נחל אשכול" משמר את זכר המאורע שהתרחש במקום. המרגלים הביאו משם אשכול ענבים, והאשכול הפך לחלק מן השם שניתן למקום. במקביל, דרך הסיפור מלמדת כיצד ניתן לספר על מקום בשמו המוכר עוד לפני הסברת מקור השם, ורק לאחר מכן לגלות לקורא את הסיבה שבגללה נקבע אותו שם. בכך משתלבים יחד המאורע, קביעת השם ודרך הכתיבה שבה בחר המספר למסור את הסיפור.

מן הפסוקים ניתן גם ללמוד שבאותו מקום היו גפנים וענבים. המרגלים כרתו משם זמורה ואשכול ענבים גדול, ואף נשאוהו במוט בשניים. אפשר שהיו שם כרמים באותה עת, והדבר מלמד על תנובת הענבים במקום. האם היה זה מקום הידוע בענביו המשובחים יותר ממקומות אחרים? שאלה זו דורשת בירור נוסף, ואינה מפורשת בפסוקים שלפנינו.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ– הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שהוסיף משה עם השליחות לתור את הארץ והזכיר שינוי שמות קודמים

הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שנוסף עם השליחות לארץ

דבר התורה- פרשת מקרא העדה שלח לך:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהֹוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

...לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן...

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.


הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שנוסף עם השליחות לארץ

בפרשת "מקרא העדה" מונה התורה את שמות האנשים שנשלחו לתור את ארץ כנען. בין כל השמות מופיע:

"לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן."

זהו השם שבו נקרא האיש בעת מניין השליחים. התורה מציגה אותו יחד עם שאר נשיאי השבטים שנשלחו לתור את הארץ.

לאחר מכן שבה התורה ומדגישה:

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ."

מיד לאחר מכן נאמר:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."

מן הפסוקים עולה כי האיש שאנו מכירים בעיקר בשם יהושע נקרא תחילה בשם הושע בן נון. התורה מדגישה את השם שבו הופיע בעת מניין המרגלים, ולאחר מכן מתארת שמשה קרא לו בשם חדש:

"יְהוֹשֻׁעַ."

כלומר, משה הוסיף לשמו של הושע את האות י', ומאותו רגע התורה מציינת את שינוי השם.

הדבר מזכיר את שינוי שמותיהם של אברם ושרי. בורא עולם שינה את שמותיהם לאברהם ושרה במסגרת הברית:

אברם נעשה אברהם.

שרי נעשתה שרה.

ואילו כאן מתואר שינוי שם מסוג אחר. לא בורא עולם הוא המשנה את השם, אלא משה רבנו:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."

לפי ההדגשים שבפסוקים, הושע בן נון נמנה עם השליחים שנבחרו לתור את הארץ:

"לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן."

ואילו עם השליחות עצמה מודגש שינוי שמו:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."

כך מציבה התורה זה לצד זה את שמו הראשון, הושע, ואת השם שבו הוא מוכר לדורות, יהושע, כשהאות י' נוספה לשמו על ידי משה בעת שליחתו לתור את הארץ.

מן המן אל הבשר: געגוע למאכלי מצרים, תלונת העם שמאס במן ושפע השלו כענישה- עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא.

המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישה

דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת הֶחָצִ֥יר וְאֶת הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

וְר֜וּחַ נָסַ֣ע מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן הַיָּם֒ וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.


המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישה

מתוך הפסוקים עולה כי העם התרפק על מאכלי מצרים והתאווה לבשר. זכר הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים מילא את מחשבתם, עד שאמרו:

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ."

העם קבל על כך שאין לנגד עיניו אלא המן, בעוד זיכרון מאכלי מצרים נעשה למוקד געגוע ותאווה.מנגד, התורה מתארת את המן עצמו בפרטים. היא מתארת את מראהו:

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח."

וכן את אופן הכנתו:

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת."

ועוד מתארת התורה את טעמו:

"וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן."

מן התיאור הזה ניתן ללמוד מה היה המן אשר אכלו במדבר. למרות שתיאורו מובא בפירוט, העם הפנה את מבטו אל מאכלי מצרים וקבל על כך שאין לפניו אלא המן.

בעקבות התלונה והתאווה לבשר, נתן בורא עולם לעם שלווים. התורה מדגישה את גודל השפע:

"הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים."

אפילו הממעיט, זה שאסף פחות מכולם, אסף עשרה חומרים. בכך מדגישה התורה את השפע הגדול של השלו שניתן לעם.אולם נתינת הבשר לא הוצגה בפסוקים רק כמילוי בקשתם, אלא גם כתגובה לתלונתם. נאמר להם מראש:

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם... וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם."

אלא:

"עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא."

השפע שלא לברכה, השפע כאקט ענישה:

והטעם לכך נאמר בפסוק עצמו:

"יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם."

בכך מודגשים התאווה לבשר והקובלנה שאין לפני העם אלא המן. קובלנה זו מוצגת כתלונה כלפי בורא עולם שהוציא אותם מעבדות לחירות, ליווה אותם במדבר, האכיל אותם ודאג לכל צורכיהם.

סוג של כפיות טובה.

לימודים מפרשת מקרא העדה- שלח לך- הדגשים למחשבה וללמידה.

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה:  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מקרא העדה- שלח לך.

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: שמות.

דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל-אֶ֨רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ-זֶ֔בַח לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ אוֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִן-הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן-הַצֹּֽאן: וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן: וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל-הָֽעֹלָ֖ה אוֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד: א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין: וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: וְכִֽי-תַעֲשֶׂ֥ה בֶן-בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ-זָ֑בַח לְפַלֵּא-נֶ֥דֶר אֽוֹ-שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽה: וְהִקְרִ֤יב עַל-בֶּן-הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין: וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד אֽוֹ-לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים: כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם: כָּל-הָֽאֶזְרָ֥ח יַֽעֲשֶׂה-כָּ֖כָה אֶת-אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: וְכִֽי-יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר-בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַֽעֲשֶֽׂה: הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִֽהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

חוקת הקרבה גם לאלה:

וְכִֽי-יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר

א֤וֹ אֲשֶֽׁר-בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם:

לדורתינו ולא לדורתיו של זה.

הכוונה לאזרח הארץ, לתושב קבע. שלא נמצא פה על אשרה זמנית כמו העובדים הזרים, שלא גנבו גבול כמו חלק מהזרים.

ואלה יעשו ככה:

וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַֽעֲשֶֽׂה:

חוקה אחת עם ישראל רק לאלה:

תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם:

הגיור לא יהודי והגר לא גר.

וההקרבה היא מאלה:

כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד:

א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד:

אֽוֹ-לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים:

במשוואה ישרה, לכל אדם קרבן אחד. זאת לא הקרבה קבוצתית של איל אחד או כבש אחד וכו...

כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם:

לא יכולים לעשות איל אחד לקבוצה של בני אדם למשל.

במקרה הזה, ההקרבה היא קבוצתית, במקרה שכל העם שגה בדבר, אז מקריבים איל אחד על כל העם:

וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶֽׁה: אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶׁ֑ה מִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵֽעֵינֵ֣י הָֽעֵדָה֘ נֶֽעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל-הָֽעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן-בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת: וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי-שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה עַל-שִׁגְגָתָֽם: וְנִסְלַ֗ח לְכָל-עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל-הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה:

לעומת שגגה של כל העם, השגגה של האדם היחיד:

 וְאִם-נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּֽחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת-שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת: וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל-הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָֽעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה: וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר-תַּעֲשֶׂ֣ה | בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן-הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן-הַגֵּ֔ר אֶת-יְהֹוָ֖ה הוּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: כִּ֤י דְבַר-יְהֹוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת-מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת | תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ:

לכל נפש עז אחת, והעז צריכה להיות בת שנתה הראשונה.

עֵ֥ז בַּת-שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת:

בפרק הזה מדובר על חטא של נפש בשגגה ועל תיקון החטא כשנודע לאדם על כך, חשוב להבין שגם שעושים חטא בשגגה יש אשמה. ברור שצריך לאמר תודה לאדם שהאיר לך על כך.

וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה– הריגת האדם הזה נחשבת לשפיכת דם נקי– וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים– מתוך המקום הזה תחשבו על החילים היהודים שבשגגה הרגו יהודים.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ: מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם:

זה כמו הפרשת חלה:

וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

לחם, במקרה הזה לחם מסוג חלה:

רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ:

והיא צריכה להיות מסוג הראשית בכוונה לראשית הזאת:

בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם:  וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר– וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף— עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א— העוף, הבשר שבורא עולם נתן להם  הומשל למטר של עפר וחול ים.

העם שראה ניסים גדולים מידי פעם מטיל ספק בבורא עולם המוציא אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים ומוליך אותם במדבר בענן ובעמוד אש ועדיין:

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:  וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:  וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע-גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲ֣נוּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:  וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת-הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע:  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי:  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֶֽסְפָה-לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי-הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן-הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:  וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם:  לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:  עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:  וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת-כָּל-דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם:

התלונה:

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

ולמתלוננים:

וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:  עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:  עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א :

עד שימאס לכם מבשר, כמו שאוכלים סטיק הכי משובח כל יום צהרים וערב.. גם הוא ימאס בסופו של יום:

וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א

כביאור דוד:

וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם:  וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר:  הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ:  לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:  וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:  לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן:  וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף: וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו: וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם:  וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ: תהלים.

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:

העוף, הבשר שבורא עולם נתן להם  הומשל למטר של עפר וחול ים:

וְר֜וּחַ נָסַ֣ע | מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן-הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל-הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ יוֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל-פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ: וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל-הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל-הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל | יוֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת-הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה: הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד: וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי-שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת-הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים: מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד:

אחרי כל האותות והמופתים בשחרור ממצרים, ודאגה לכל צרכיהם במדבר והם התלוננו  על בורא עולם ועוד אמרו יותר טוב היה במצרים.. וקיבלו כתאוותם וענישה ומכה גדולה למתאווים.

ואותו הדבר ניתן לראות עם המרגלים שנשלחו לתור את הארץ:

כמו המתלוננים במדבר על סיר הבשר כך נרפות התרים את הארץ שבקשו להניא את העם מלעלות לארץ ולכבוש אותה כשהם מתארים בפחד את יושבי הארץ:

דבר המרגלים מלבד כלב בן יפונה ויהושע:

וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ:  וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:

אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻ֤רוֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם-יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

דבר כלב בן יפונה שהציע לעלות ולכבוש את הארץ:

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:

שלא ככלב בן יפונה, הם מפחדים.

וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ:

והעם אחריהם:

וַתִּשָּׂא֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת-קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: וַיִּלֹּ֨נוּ֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל-הָֽעֵדָ֗ה לוּ-מַ֨תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ-מָֽתְנוּ:  וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

ושוב פעם בעת קשה זאת מצרים שוב נראית להם טובה יותר מללכת עם בורא עולם.

וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה:

וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

וגם במקרה הזה  משה עומד בפרץ למען העם:

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַד-אָ֥נָה יְנַֽאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד-אָ֨נָה֙ לֹֽא-יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאֽוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי-גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי-הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹֽחֲךָ֛ אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: וְאָֽמְר֗וּ אֶל-יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר-עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה | אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: וְהֵֽמַתָּ֛ה אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת-שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל-נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: יְהֹוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים:  סְלַֽח-נָ֗א לַֽעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד-הֵֽנָּה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

וגם במקרה הזה בקשתו של משה נתקבלה:

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

ולסיכום:

הדור הזה על תלונותיו האלה, על נפילת רוחו ואמונתו, לא יגיע לארץ:

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: וְאוּלָ֖ם חַי-אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶת-כָּל-הָאָֽרֶץ: כִּ֣י כָל-הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת-כְּבֹדִי֙ וְאֶת-אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר-עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ:

המתפקדים של העת הזאת לא יגיעו לארץ:

אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי-אָ֨נִי֙ נְאֻם-יְהֹוָ֔ה אִם-לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:

מבן עשרים שנה ומעלה כגיל ההתפקדות:

וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:

עד מות הדור הזה.

עוד ארבעים שנה במדבר:

בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

מספר הימים שתרו המרגלים את הארץ היה ארבעים יום, לכל יום עוד שנה במדבר.

ארבעים שנה.

דין העם:

בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣. 

דין המוציאים את דיבת הארץ:

וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

דין הדוברים טובות על הארץ:

וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן-הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת-הָאָֽרֶץ:

ודין ילדי הדור הזה, שאינם מבני עשרים שנה ומעלה, שהם עד בני עשרים יגיעו לארץ, אך כנושאי עוון אבותיהם במקום להגיע לארץ באותה עת הם הגיעו לארץ אחרי עוד ארבעים שנה במדבר עד מות הדור החוטא מבן עשרים שנה ומעלה:

וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣. 

וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם:

הזנות הזאת זאת לא הזנות שאדם מוכר את גופו ליחסי אישות.

ומפה לציווי הזה:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: במדבר.

עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:

הפתילים צריכים להיות בצבע תכלת.

וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַֽעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַֽעֲשֵׂה אֵפֹד תַּֽעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּֽעֲשֶׂה אֹתֽוֹ: שמות.

יש ענין עם התכלת..

גם עם הארגמן.

למחשבה,

אַתֶּם זֹנִים

אתם הזונים ולא אלה שתר לבבכם או עינכם אחריהם.

וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם:

ושאלה לאחר עוד ארבעים שנה במדבר, יזהרו מאוד אחרי הארבעים שנה האלה, לא לעשות מה שאבותיהם עשו במדבר, הם הרגישו על בשרם את אבותיהם וככאלה יזהרו מאוד לא לעשות את חטאי אבותיהם, על משל הנכווה ברותחין יזהר בפושרין.

לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:  וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ:  וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: תהלים.

הדור הזה נחשב לתמים כפי שנאמר בספר דברים לפני הכניסה לארץ בדבר משה לעם:

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה:  גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:  יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:  וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: דברים.

לקרוא עוד:

פרשת ירושת הארץ– בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ. הדין היה שעד שימות הדור הזה עם ישראל כולל ילדיו שלא נחשבו חוטאים נשארו במדבר, חיים לא קלים שגם ילדיהם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר. תחשבו על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת.

 

זמר למזמור והזמיר לזמורה- על המשל הזה- וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ: פרשת בהר סיני.

תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ.

תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ.

שש שנים זורעים וזומרים, לא כך בשנה השביעית:

וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: פרשת בהר סיני.

שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע- בשנה זאת לא זורעים בשדה.

וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר- בשנה זאת לא זומרים את הכרם.

בהמשך בפרשת המרגלים נדרשו המרגלים להביא עימם מפרי הארץ והימים היו ימי ביכורי ענבים:

יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:  וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף:  לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן:  לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי: לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי: לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן-גְּמַלִּֽי: לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן-מִֽיכָאֵֽל:  לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן-וָפְסִֽי:  לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן-מָכִֽי: אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ: וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת-הָהָֽר:  וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ מַה-הִ֑וא וְאֶת-הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם-רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר-הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים:  וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר-צִ֥ן עַד-רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת: וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם:  וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים:  לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  פרשת מקרא העדה- שלח לך.

וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים: לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

זמורה הוא הזמור:

וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד:

הכתובה עוסקת  בשפה מאוד מענין לחשוב על כך כעת זמיר, עת ביכורי הענבים הם עת זמיר במילה זמיר יש גם את המילה זמר.

זמר למזמור והזמיר לזמורה.

הקציר הוקבל לבצירת הענבים, כקציר לשדה הבציר לכרם:

אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת-עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: פרשת בהר סיני.

סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר

וְאֶת-עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר

צריך לחשוב על הדבר בעתות שלום:

הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:  וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה: ישעיהו.

(את הדברים האלה הקריא שמיר בעת ביקורו של הנשיא אנואר סאדאת בכנסת ישראל.

אני זוכרת את הימים האלה, הייתי שם. אלה היו ימים יפים מאוד)

פרשת מקרא העדה- שלח לך- הדגשים ללמידה.

וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר: אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן: תהלים.

אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל-מַשָּׂאֽוֹ: וְלֹֽא-יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ– ושכל אחד יודע מקומו- הוראות למבנה המחנה בעת חניה ובעת מסע:

זאת הייתה תחילת דרך:

וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָ֖ו וְעַמֻּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו׃ וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ אֶת־אֲר֥וֹן הָֽעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃ אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵֽרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵֽיתָרָ֖יו וִיתֵֽדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָֽעֲבֹדָֽה׃ וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃ פרשת פיקודי המשכן.

וַיָּ֣קֶם אֶת־הֶֽחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה׃ וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ וְלֹֽא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ וּבְהֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃ וְאִם־לֹ֥א יֵֽעָלֶ֖ה הֶֽעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָֽלֹתֽוֹ׃ כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהוָ֤ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּֽהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם׃ פרשת פיקודי המשכן.

לאחר בניית אוהל מועד ולאחר פיקודי ישראל והלוי וכל אחד יודע תפקידו, מיקומו וגם הוראות ברורות מתי חונים ומתי נוסעים ואיך נוסעים:

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פרשת הפיקודים.

זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: וּבָ֨א אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ-בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת: פרשת הפיקודים.

אלה החומרים שבהם כיסו את המשכן לפני המשא:

וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ עוֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד-כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו: וְעַ֣ל | שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת-הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת-הַכַּפֹּת֙ וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִֽהְיֶֽה: וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו: וְלָֽקְח֣וּ | בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת-מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת-נֵרֹ֣תֶ֔יהָ וְאֶת-מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת-מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל-כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ-לָ֖הּ בָּהֶֽם:וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֔יהָ אֶל-מִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט: וְעַ֣ל | מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔ו בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו: וְלָֽקְחוּ֩ אֶת-כָּל-כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ-בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל-בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט: וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן: וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת-הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת-הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת-הַיָּעִ֣ים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו: פרשת הפיקודים.

הכיסויים כמו כיסוי הגנה מתלאות הדרך ולא רק, הגנה גם לנושאים שלא נפקדו לנגוע בקודש שהם נושאים אותו:

וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן-וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת-הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵֽי-קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא-יִגְּע֥וּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר | בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל-הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: אַל-תַּכְרִ֕יתוּ אֶת-שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם: וְזֹ֣את | עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת-קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל-מַשָּׂאֽוֹ: וְלֹֽא-יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: פרשת הפיקודים.

ושכל אחד יודע מקומו-

הוראות למבנה המחנה בעת חניה ובעת מסע:

וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת-הַלְוִיִּם֩ עַל-מִשְׁכַּ֨ן הָֽעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל-כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָֽׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:  וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל-מַחֲנֵה֛וּ וְאִ֥ישׁ עַל-דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם: וְהַלְוִיִּ֗ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹֽא-יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָֽׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֽוּת:  וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: פרשת הפיקודים.

וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ: פרשת הפיקודים.

סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ:

וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם: פרשת הפיקודים.

וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת:

כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם:

וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן-חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל-בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: פרשת הפיקודים.

וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה:

כֵּֽן-חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל-בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: פרשת הפיקודים.

וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

וזה תחילת המסע הזה המסע של עם ישראל שבורא עולם הביאו ממצרים אליו למרגלות ההר:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת-הַֽמַּחֲנֽוֹת: וְתָֽקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְאִם-בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם: וּבְהַקְהִ֖יל אֶת-הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ:  וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וְכִֽי-תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל-הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹֽתֶ֖ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם: וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:  וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת: וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי-יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן:  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:  וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: וְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד-בֹּאָֽם:  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעוֹנִֽי:  וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי-דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל-הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ:  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן-רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר-ט֖וֹב עַל-יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם-אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: וַיֹּ֕אמֶר אַל-נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל-כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: וְהָיָ֖ה כִּֽי-תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ: וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה:  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:  וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  פרשת מקרא העדה- שלח-לך.

בנסיעה-

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה: 

בנסיעה כשאויבי ישראל שהם אויבי הבורא במקרה הזה:

וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם:

וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: 

זה כמו שאתה שם את הילדים שלך במקום בטוח ויוצא מהבית למלחמה ואחרי המלחמה אתה חוזר הביתה:

במנוחה:

וּבְהַקְהִ֖יל אֶת-הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ:

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

בורא עולם בעת מסע יוצא ממחנה ישראל, הולך לפניהם ומפנה להם דרך כמו שאומרים. ובעת המנוחה, בורא עולם חוזר למחנה פה היא חזרה כזאת:

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם: שמות.

ומשם עם ישראל כשבורא עולם איתו הולך לפניו לארץ שנשבע בורא עולם להוריש לעם ישראל. על פי ברית אברהם ויצחק וליעקב.

וַֽהֲקִֽימֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם: וַֽאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ: וְנָֽתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתֽוֹכֲכֶ֑ם וְלֹֽא-תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם:

והגענו ארצה ועד מלכות דוד לא נבנה ביית לבורא עולם,

וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–נָתָ֖ן לֵאמֹֽר:  לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל–עַבְדִּ֣י אֶל–דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה–לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי: כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת–בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן: 

עדיין לא נגמרה הדרך, עדיין מסע. המסע הוא לא רק מסע רגלי, המסע הוא גם רוחני גם אחרי שהגענו לארץ ועד שהגענו לימי דוד המלך כארבע מאות שנה מיציאת מצרים, בא הדור הנכון כפי שהסביר שלמה בן דוד לחירם:

וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ:  וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים: וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר:  אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי: וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:  וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: מלכים.

כמו הדור הרביעי שהיה נכון לעבור את הירדן עם יהושע והיה צריך לחכות ארבעים שנה עד תום הדור הלא נכון לרשת את הארץ:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ:  וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה:  וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר:  בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי: במדבר.

כך הדור של דוד ושלמה היה דור נכון בארץ נכונה שזה המלך שלה:

וַיְהִ֕י כִּי–יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיהוָ֛ה הֵנִֽיחַ–ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל–אֹיְבָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל–נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה: וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י יְהוָ֖ה עִמָּֽךְ:  וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–נָתָ֖ן לֵאמֹֽר:  לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל–עַבְדִּ֣י אֶל–דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה–לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי: כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת–בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן: בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר–הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת–אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת–עַמִּ֥י אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא–בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים: וְ֠עַתָּה כֹּֽה–תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן–הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל–עַמִּ֖י עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת–כָּל–אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ: וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא–יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי–עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה:  וּלְמִן–הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל–עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל–אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְהוָ֔ה כִּי–בַ֖יִת יַעֲשֶׂה–לְּךָ֥ יְהוָֽה: כִּ֣י | יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת–אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת–זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת–מַמְלַכְתּֽוֹ: ה֥וּא יִבְנֶה–בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת–כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד–עוֹלָֽם: אֲנִי֙ אֶהְיֶה–לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה–לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם: וְחַסְדִּ֖י לֹא–יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ: וְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד–עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד–עוֹלָֽם: כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל–דָּוִֽד: וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיֵּ֖שֶׁב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מִ֣י אָנֹכִ֞י אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ וּמִ֣י בֵיתִ֔י כִּ֥י הֲבִיאֹתַ֖נִי עַד–הֲלֹֽם: וַתִּקְטַן֩ ע֨וֹד זֹ֤את בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וַתְּדַבֵּ֛ר גַּ֥ם אֶל–בֵּֽית–עַבְדְּךָ֖ לְמֵֽרָח֑וֹק וְזֹ֛את תּוֹרַ֥ת הָאָדָ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה:  וּמַה–יּוֹסִ֥יף דָּוִ֛ד ע֖וֹד לְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֑יךָ וְאַתָּ֛ה יָדַ֥עְתָּ אֶֽת–עַבְדְּךָ֖ אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: בַּעֲב֤וּר דְּבָֽרְךָ֙ וּֽכְלִבְּךָ֔ עָשִׂ֕יתָ אֵ֥ת כָּל–הַגְּדוּלָּ֖ה הַזֹּ֑את לְהוֹדִ֖יעַ אֶת–עַבְדֶּֽךָ: עַל–כֵּ֥ן גָּדַ֖לְתָּ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כִּֽי–אֵ֣ין כָּמ֗וֹךָ וְאֵ֤ין אֱלֹהִים֙ זֽוּלָתֶ֔ךָ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר–שָׁמַ֖עְנוּ בְּאָזְנֵֽינוּ: וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר הָלְכֽוּ–אֱ֠לֹהִים לִפְדּֽוֹת–ל֨וֹ לְעָ֜ם וְלָשׂ֧וּם ל֣וֹ שֵׁ֗ם וְלַעֲשׂ֨וֹת לָכֶ֜ם הַגְּדוּלָּ֤ה וְנֹֽרָאוֹת֙ לְאַרְצֶ֔ךָ מִפְּנֵ֣י עַמְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם גּוֹיִ֖ם וֵאלֹהָֽיו: וַתְּכ֣וֹנֵֽן לְ֠ךָ אֶת–עַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֧ל | לְךָ֛ לְעָ֖ם עַד–עוֹלָ֑ם וְאַתָּ֣ה יְהוָ֔ה הָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: וְעַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֤רְתָּ עַֽל–עַבְדְּךָ֙ וְעַל–בֵּית֔וֹ הָקֵ֖ם עַד–עוֹלָ֑ם וַעֲשֵׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: וְיִגְדַּ֨ל שִׁמְךָ֤ עַד–עוֹלָם֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהִ֖ים עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל וּבֵית֙ עַבְדְּךָ֣ דָוִ֔ד יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן לְפָנֶֽיךָ: כִּֽי–אַתָּה֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל גָּלִ֜יתָה אֶת–אֹ֤זֶן עַבְדְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בַּ֖יִת אֶבְנֶה–לָּ֑ךְ עַל–כֵּ֗ן מָצָ֤א עַבְדְּךָ֙ אֶת–לִבּ֔וֹ לְהִתְפַּלֵּ֣ל אֵלֶ֔יךָ אֶת–הַתְּפִלָּ֖ה הַזֹּֽאת: וְעַתָּ֣ה | אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַתָּה–הוּא֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים וּדְבָרֶ֖יךָ יִהְי֣וּ אֱמֶ֑ת וַתְּדַבֵּר֙ אֶֽל–עַבְדְּךָ֔ אֶת–הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: וְעַתָּ֗ה הוֹאֵל֙ וּבָרֵךְ֙ אֶת–בֵּ֣ית עַבְדְּךָ֔ לִהְי֥וֹת לְעוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽי–אַתָּ֞ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבַּ֔רְתָּ וּמִבִּרְכָ֣תְךָ֔ יְבֹרַ֥ךְ בֵּֽית–עַבְדְּךָ֖ לְעוֹלָֽם: שמואל.

כדור תמים שנאמר עליו שלא ידע טוב ורע:

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:  זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה:  גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:  יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: דברים.

כמו שהדור הזה היה נכון לרשת, כך הארץ היתה נכונה לבנות בית לשם בורא עולם שדור שלא ידע טוב ורע הוא כמו הארץ ללא שטן ופגע רע:

כך הארץ והמלך כהסבר שלמה לחירם:

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי: וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:  וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: מלכים.

שלמה בנה את הבית לשם בורא עולם והארון הגיע למקומו:

אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת–זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת–כָּל–רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל–הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת–אֲר֧וֹן בְּרִית–יְהוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן: וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל–הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל–אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי: וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת–הָאָרֽוֹן:  וַֽיַּעֲל֞וּ אֶת–אֲר֤וֹן יְהוָה֙ וְאֶת–אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶֽת–כָּל–כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל וַיַּעֲל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּֽם:  וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכָל–עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ הַנּוֹעָדִ֣ים עָלָ֔יו אִתּ֖וֹ לִפְנֵ֣י הָֽאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב:  וַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִים אֶת–אֲר֨וֹן בְּרִית–יְהוָ֧ה אֶל–מְקוֹמ֛וֹ אֶל–דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל–קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל–תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים:  כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל–מְק֖וֹם הָֽאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל–הָאָר֥וֹן וְעַל–בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה:  וַֽיַּאֲרִכוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן–הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל–פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:  אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִם–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:  וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן–הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת–בֵּ֥ית יְהוָֽה:  וְלֹֽא–יָכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֥י הֶֽעָנָ֑ן כִּי–מָלֵ֥א כְבוֹד–יְהוָ֖ה אֶת–בֵּ֥ית יְהוָֽה: מלכים.

וגם עם ישראל הגיע למקומו:

כִּֽי–עַמְּךָ֥ וְנַחֲלָתְךָ֖ הֵ֑ם אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם מִתּ֖וֹךְ כּ֥וּר הַבַּרְזֶֽל:  לִהְי֨וֹת עֵינֶ֤יךָ פְתֻחוֹת֙ אֶל–תְּחִנַּ֣ת עַבְדְּךָ֔ וְאֶל–תְּחִנַּ֖ת עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל לִשְׁמֹ֣עַ אֲלֵיהֶ֔ם בְּכֹ֖ל קָרְאָ֥ם אֵלֶֽיךָ:  כִּֽי–אַתָּ֞ה הִבְדַּלְתָּ֤ם לְךָ֙ לְֽנַחֲלָ֔ה מִכֹּ֖ל עַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֜רְתָּ בְּיַ֣ד | מֹשֶׁ֣ה עַבְדֶּ֗ךָ בְּהוֹצִיאֲךָ֧ אֶת–אֲבֹתֵ֛ינוּ מִמִּצְרַ֖יִם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה:  וַיְהִ֣י | כְּכַלּ֣וֹת שְׁלֹמֹ֗ה לְהִתְפַּלֵּל֙ אֶל–יְהוָ֔ה אֵ֛ת כָּל–הַתְּפִלָּ֥ה וְהַתְּחִנָּ֖ה הַזֹּ֑את קָ֞ם מִלִּפְנֵ֨י מִזְבַּ֤ח יְהוָה֙ מִכְּרֹ֣עַ עַל–בִּרְכָּ֔יו וְכַפָּ֖יו פְּרֻשׂ֥וֹת הַשָּׁמָֽיִם:  וַֽיַּעְמֹ֕ד וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כָּל–קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל לֵאמֹֽר:  בָּר֣וּךְ יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן מְנוּחָה֙ לְעַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר לֹֽא–נָפַ֞ל דָּבָ֣ר אֶחָ֗ד מִכֹּל֙ דְּבָר֣וֹ הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדּֽוֹ:  יְהִ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ עִמָּ֔נוּ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם–אֲבֹתֵ֑ינוּ אַל–יַעַזְבֵ֖נוּ וְאַֽל–יִטְּשֵֽׁנוּ:  לְהַטּ֥וֹת לְבָבֵ֖נוּ אֵלָ֑יו לָלֶ֣כֶת בְּכָל–דְּרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֹתָ֤יו וְחֻקָּיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֔יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אֶת–אֲבֹתֵֽינוּ: מלכים.

כמובטח לו על פי ברית אברהם ויצחק ומשם וליעקב ברית חורב:

וַיָּ֣קֶם יְהוָ֔ה אֶת–דְּבָר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וָאָקֻ֡ם תַּחַת֩ דָּוִ֨ד אָבִ֜י וָאֵשֵׁ֣ב עַל–כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וָאֶבְנֶ֣ה הַבַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  וָאָשִׂ֨ם שָׁ֤ם מָקוֹם֙ לָֽאָר֔וֹן אֲשֶׁר–שָׁ֖ם בְּרִ֣ית יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ עִם–אֲבֹתֵ֔ינוּ בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: מלכים.

למחשבה:

וּבְשֵׂעִ֞יר יָֽשְׁב֣וּ הַֽחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם:

וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם

כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ

אַל-תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף-רָ֑גֶל כִּֽי-יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת-הַ֥ר שֵׂעִֽיר:

לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת-הַ֥ר שֵׂעִֽיר:

מעניין לחשוב בענין זה על עשיו, על אדום. יש עם כזה שלא מאוחד כעם, שגם הוא גולה מהאזור גם לא מקויים עם זהות של עם גולה ושכזה בעת הזאת זרע עשיו לא דורש את נחלתו כעם שמובטח לו באזור הזה נחלה.

מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת– הדגש.

וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּֽצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֗ה אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּֽאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: מקרא העדה- שלח לך.

מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:

את העיצים מכינים לפני השבת.

כמו שלקטו מזון ביום השישי ליומים:

רְאוּ כִּי יְהוָֹה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:  וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: שמות.

כנלמד, יש הקרבות ניחוח אישה (אשה- ריח של השרוף) לבורא עולם שבעה ימים בשבוע.

הקרבה במשך שבעה ימים.

וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה– וזאת ביד משה מהמקום הזה שהוא החל את שליחות מהמקום שאליו ברח ממצרים שחזר ממנו למצרים ובהמשך ממנו לארץ.

נכתב בשנת שבעים ושש ועודכן בשנת שבעים ושבע.

וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי-יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן:  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:  וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: וְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד-בֹּאָֽם:  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעוֹנִֽי:  וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי-דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל-הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ:  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן-רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר-ט֖וֹב עַל-יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם-אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: וַיֹּ֕אמֶר אַל-נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל-כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: וְהָיָ֖ה כִּֽי-תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ: וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה:  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:  וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

מהפרשות הקודמות היתה סוג של הכנה לפני הנסיעה, בנו אהל מועד פיקודי העם כל אחד יודע את מקומו ותפקידו:

וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:

וזאת ביד משה מהמקום הזה שהוא החל את שליחות מהמקום שאליו ברח ממצרים שחזר ממנו למצרים ובהמשך ממנו לארץ.

המקום בו פגש גם את יתרו חותנו והתחתן עם ביתו ציפורה:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן-רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר-ט֖וֹב עַל-יִשְׂרָאֵֽל:

חותן משה ובניו היו עמנו וראו את כל הניסים והנפלאות, גם משפחת יתרו וזרעם הם עדים לנו.

וַיֹּ֕אמֶר אַל-נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל-כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם:

מתוך כך עולה למחשבה דבר הנביא:

כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת: אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: אָנֹכִי אָנֹכִי יְהוָה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וַאֲנִי אֵל: ישעיהו.

אנחנו עדים לבורא.

גם משפחת יתרו, אשר ראתה את המעשים הגדולים, עומדת בתוך אותו מעגל של עדות היסטורית על מה שעשה בורא עולם לעמו, כנלמד מדבר יתרו עצמו:

וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃  וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃  וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃  וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים׃ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹֽתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃  וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃  וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֽה׃ וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃  עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ שמות.

וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃  עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃

ועל כן אומר משה:

וְהָיָ֖ה כִּֽי-תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:

הדרוזים הם מיתרו, יש לנו קשר קדם עם העם הזה, בדור הזה הם עזר לנו וחלקם עימנו חשוב מאוד להקפיד בזאת.

אפשר לראות בהמשך את בני יתרו בעת יהושע:

במלחמה הזאת:

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר מִ֣י יַעֲלֶה–לָּ֧נוּ אֶל–הַֽכְּנַעֲנִ֛י בַּתְּחִלָּ֖ה לְהִלָּ֥חֶם בּֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֖ה יְהוּדָ֣ה יַעֲלֶ֑ה הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי אֶת–הָאָ֖רֶץ בְּיָדֽוֹ:

בני הקיני, חברו ליהודה:

וּבְנֵ֣י קֵינִי֩ חֹתֵ֨ן מֹשֶׁ֜ה עָל֨וּ מֵעִ֤יר הַתְּמָרִים֙ אֶת–בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִדְבַּ֣ר יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּנֶ֣גֶב עֲרָ֑ד וַיֵּ֖לֶךְ וַיֵּ֥שֶׁב אֶת–הָעָֽם:

יעל אשת חבר הקיני היא זאת שהרגה את סיסרא:

וַתִּקַּ֣ח יָעֵ֣ל אֵֽשֶׁת–חֶ֠בֶר אֶת–יְתַ֨ד הָאֹ֜הֶל וַתָּ֧שֶׂם אֶת–הַמַּקֶּ֣בֶת בְּיָדָ֗הּ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ בַּלָּ֔אט וַתִּתְקַ֤ע אֶת–הַיָּתֵד֙ בְּרַקָּת֔וֹ–

ואז, רק לאחר שיעל תקעה את היתד בראשו של סיסרא, רק רק אז נאמר:

וַיַּכְנַ֤ע אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֵ֖ת יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ–כְּנָ֑עַן לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

יתרו חותן משה היה מדייני, מדין הם מזרע אברהם:

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:  וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים:  וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:  וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: בראשית.

עוד בנושא:

גם מצריים ברבות הימים כישראל צעקו מפני לוחצים כמו שישראל צעקו מפני מצרים– כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם–וכשם שהושיע בורא עולם את ישראל, הוא הושיע גם את מצרים– וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם– וגם הם עדים- וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ– משלי עשרים ושמונה.

הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה- לא השוגה, השוגגת.

וְאִם-נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּֽחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת-שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת: וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל-הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

הַשֹּׁגֶ֛גֶת

וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: צריך לבדוק את המועד המדויק. זאת לא עת בציר, זאת עת בכורי ענבים. יש גם עת קציר שעורים- וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

פרשת מקרא העדה שלח לך-  לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות-- עדכון שנת שבעים ושש.

זה חלק מהמידע שנדרשו להביא התרים את הארץ:

וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:

צריך לבדוק את המועד המדויק.

זאת לא עת בציר, זאת עת בכורי ענבים.

יש גם עת קציר שעורים:

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים: רות.

בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

בעת של תחילת ספירת העומר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָֹה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָֹה: וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָֹה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָֹה: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאִוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָֹה: וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהֹוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָֹה לַכֹּהֵן: ויקרא.

ואת הלחם מבכורי הקציר הזה:

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים:

העונות של הארץ שהמופק ממנה הומשל לארץ זבת חלב ודבש הושם להם שם גם על פי עונות הפרי, עונות הקציר, עונות תנובות הארץ הטובה הזאת.

ומשכך מה מלמד מבחינת טוב או לא טוב למאכל מפרי הארץ, האם נכון לאכול מפרי שלא מעונתו בארץ. כמו פירות שגודלו בחממות. מבחינת ברכת הארץ.

ומשכך צריך לבדוק עם עובדי האדמה האם יש הבדל מבחינת איכות הפרי מעונתו ומשלא מעונתו.

 

פרשת מקרא העדה שלח לך- בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ.

פרשת מקרא העדה שלח לך- עדכון- לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.

מועד לזכור:

וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת: וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית

בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י

בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ

בראיה המובנת לכם זה המועד:

20/2/02

פרשת מקרא העדה- שלח לך- ציצית- לכסות עצמך ולא את אשר תר אחריו לבבך..- לימודי שנת שבעים ושתים לקוממיות.

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל-כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל-צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣. 

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל-כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל-צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת:

קודם כל המצווה היא שאתה מכסה עצמך כדי שעינך לא יתורו אחר לבבך בראות..

המצווה היא לא לכסות את אשר תר לבבך...

כנראה שיש בציצית הגנה שמדכאת את היצר ההוא שאתה רואה את ההיא... וכדי שאתה עצמך לא תזנה .. האשה לא מזנה אותך והיא אינה זונה.. היצר מזנה את מחשבות לבך.. לכן ציצית..

כך שברור לכל שאין צורך לנשות הכותל לשים עליהן ציצית.