גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר- לימודי תהלים.
האדם מסוגל למנות דברים רבים, אך יש דברים שאין ביכולתו למנות. הכוכבים הם דוגמה לכך: האדם יכול לצפות בהם, לחקור אותם ולחשב את מספרם המשוער, אך אינו מסוגל למנות כל כוכב וכוכב ולקרוא לכולם בשמותיהם. יכולת זו נתונה לבורא עולם בלבד.בספר תהלים מופיע הפסוק:מֹונֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא:גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:תהליםשני חלקי הפסוק מציבים זה לצד זה שני דברים שונים: מצד אחד, יכולתו של הבורא למנות את הכוכבים כולם ולקרוא לכל אחד מהם בשם; ומצד שני, תבונתו של הבורא, שאין לה מספר.אין מדובר רק במספר גדול מכפי שהאדם מסוגל לתפוס. תבונת הבורא אינה כמות שאפשר למדוד או למנות. היא שייכת לעולמות האין־סוף, מעבר לגבולות ההבנה האנושית. האדם יכול למנות תוצרים, עצמים ותופעות, אך אין ביכולתו למנות את התבונה שממנה נבראו. גם כאשר הוא מצליח למדוד חלק מן הבריאה, אין בכך כדי למדוד את חכמת הבורא.כאשר שלמה המלך מתבקש לבחור מה לבקש, הוא אינו מבקש עושר, אריכות ימים או נפש אויביו. הוא מבקש לב שומע, כדי שיוכל לשפוט את ישראל ולהבין בין טוב לרע.בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבִישְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ:מלכיםבקשתו של שלמה מבטאת את ההכרה בגבולות האדם ואת הצורך בתבונה שתאפשר לו לשפוט ולהבחין. לא די באיסוף ידיעות או בספירת נתונים; נדרשת יכולת להבין את משמעותם ולהבחין בין טוב לרע. המילים "להבין" ו"תבונה" מבטאות את אותה יכולת אנושית שהאדם מבקש לקבל, אך היא אינה משתווה לתבונת הבורא.התורה מציבה את דבריה במקום אחר לגמרי: לא בשמים ולא מעבר לים, אלא בפיו ובלבבו של האדם, כדי שיוכל לעשותם.כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:דבריםהדברים מדגישים כי הדרך לקיום המצווה אינה תלויה בחיפוש אחר סודות נסתרים או בשיטות חישוב שמבקשות לפענח את מה שמעבר להבנת האדם. התורה קרובה לאדם, בפיו ובלבבו, והיא נועדה לעשייה.על המשל הזה:בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: תהלים.מניין האותיות — גבולות הבינה האנושיתיש מי שמונים אותיות, מחשבים את ערכן המספרי ומייחסים לסכומים משמעות רוחנית. לעיתים המספר הופך למפתח שבאמצעותו מבקשים לפרש מציאות, לקבוע סדר או להציב אדם במקום מסוים בתוך מניין שמונים אותו. או לשים אדם במקום אדם.אולם מניין האותיות הוא פעולה אנושית. האדם הוא שמונה, האדם הוא שמעניק למספר משמעות, והאדם הוא שמבקש להסיק ממנו מסקנות. אין בכך כדי להפוך את החשבון לתבונת הבורא, ואין במספרים שהאדם יוצר כל משמעות רוחנית כזאת יוצרת בינה יש מאין כשם שקיבל שלמה מבורא עולם, כשם שקיבל בצלאל מבורא עולם.ההבחנה היא בין יכולת האדם למנות דברים מסוימים לבין מה שאינו נתון למניינו. לא כל דבר ניתן לספירה אנושית, ובוודאי שאין בכוחו של מניין אותיות לתחום את תבונת הבורא או למדוד אותה.בסיפור מפקד דוד, הספירה אינה מוצגת רק כפעולת מנייה. הכתוב מתאר כיצד השטן עומד על ישראל ומסית את דוד למנות את ישראל. יואב מזהיר את המלך מפני התוצאה: "לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל". כלומר, הספירה משמשת כאן אמצעי להאשמה נגד ישראל.וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל:דברי הימיםהדגש אינו שכל ספירה אסורה, אלא שהמנייה יכולה לשמש כלי שבאמצעותו מסיתים ומביאים האשמה על ישראל. זהו ההקשר שבו מופיעה הספירה בסיפור דוד.סיפור מגדל בבל מתאר בני אדם שהתאחדו בשפה אחת ובדברים אחדים, וביקשו לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים ולעשות להם שם. השפה המשותפת אפשרה להם להתארגן ולפעול יחד, עד שבורא עולם בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ.וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:בראשיתוַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:בראשיתוַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:בראשיתהָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:בראשיתוַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:בראשיתסיפור בבל מציג את השפה ואת השיטות שבני האדם מפתחים כאמצעי לארגון כוחם ולבניית שמם שלהם לעומת השפלה של מי שאינו הם, להם העמל לשם ולהם לאוון.הנבואה בישעיהו מזכירה את שפת כנען במצרים, ובהמשך מתארת את ההכרה של מצרים בבורא עולם ואת הריפוי שיבוא לאחר המכה.בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַיהוָה: וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:ישעיהועמי כנען הם העמים שבורא עולם הוריש לנו מפניהם את הארץ הזאת ועליהם נאמר ככה:אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ: לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: דברים.וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ:ביודעינו זאת, אפשר להבין ששפת כנען שהייתה שגורה במצרים, הייתה המחלה:בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת:ובורא עולם ריפא את מצרים:וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם:ישעיהוגם מזמור תהלים מזכיר את יוסף ואת השפה שלא ידע:עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:תהליםתהלים מבהיר כי דברי הבורא, חוקיו ומשפטיו ניתנו ליעקב ולישראל:מַגִּ֣יד (דברו) דְּבָרָ֣יו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן | לְכָל-גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל-יְדָע֗וּם הַֽלְלוּיָֽהּ:תהליםהתורה וחוקיה אינם תוצר של מניין אנושי או של ניסיון למדוד את תבונת הבורא. הם דבריו וחוקיו שניתנו לישראל. האדם יכול ללמוד, להבין, למנות ולחקור, אך עליו להכיר בכך שיש גבול ליכולתו, ושאין ביכולתו להקיף את תבונת הבורא. |
אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף– יש הבדל גדול מאוד בין חטאי הדור הזה לחטאי דור יציאת מצרים.
אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף: תהלים מזמור מאה ושש.אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם | לֹא-הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת-רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ:צריך להבין את החטא של הדור הזה, חטא סיר הבשר למשל. האבות האלה, ראו את כל הניסים ממכת מצרים הראשונה ועד קריעת ים סוף ובכל זאת מרדו ולא בטחו בתשועת האל:וַיַּמְר֖וּ עַל-יָ֣ם בְּיַם-סֽוּף:מהעין הזאת נסתכל על דור אבותינו ואבות אבותינו שבאו הנה אחרי גלות של אלפיים שנה, לאחר גלות קשה מאוד מאוד, שתי אינקוויזיציות בהם ביקשו להמירם ולא המרו, פוגרמים, שנאת גויים אליהם ואקורד הסיום- שואה. היו כאלה שאם היו ממירים היו זוכים לגורל טוב יותר בקרב הגויים.ולאחר אלפיים שנות גלות באו הנה שלא בניסים גדולים ולא באותות ולא במופתים כשם שראו הדור החוטא של יציאת מצרים.שלמה המלך החכם באדם, בעת שנשא דברים בחנוכת בית המקדש, אמר ככה:כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: מלכים.כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא:ברור לכל שאין אדם שלא יחטא,כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא: קהלת.גם הצדיק הוא אדם.חשוב שנזכור שחטאי הדור הזה, הם לא כחטאי הדור שראה ניסים גדולים. יש הבדל גדול מאוד בין חטאי הדור הזה לחטאי דור יציאת מצרים.הדור של שלמה בן דוד שבנה הבית, זה היה דור שבורא עולם לא נסתר ממנו, ואנו בדור הזה עדיין בעת גלות, עת גלות הארץ, בורא עולם בהסתר פנים מעמנו.וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר (בנית) בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: סָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה: מלכים.אנחנו אמנם בארצנו אך מבחינה רוחנית אנו במקום הזה:לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: דברים.עוד לא באנו אל המנוחה והנחלה גם מהבחינה שבורא עולם עוד לא הניח לנו מאויבנו מסביב.היה עניין עם שליחות משה בדבר הזה.משה לפני שליחותו אמר לבורא עולם, מי אומר להם ששלחני אליכם ואיך יאמינו לי שאתה שלחתני, בורא עולם נתן ניסים ביד משה להראות לזקנים עוד לפני המפגש של משה ואהרן עם פרעה.והדור הזה ודור אבותיו ודור אבות אבותיו לא ראה את הניסים הגלויים האלה. ולפעמים הוא נופל באמונה והוא עדיין פה. לא המר עצמו גם בעתות ששונאים אותו בשל מי שהוא ומוכן גם למות למען היותו בארצו שהוריש לו בורא עולם, גם שיש לו אזרחות כפולה וכל זאת לזכות הדור הזה, יאמר. |
.
לאחר מות שמואל ולפני מלחמה עם הפלישתים, מוצא עצמו שאול ללא נביא או כהן להתייעץ עימם לפני צאתו למלחמה, בצר לו הוא פונה למעלה באוב:
ושְׁמוּאֵ֣ל מֵ֔ת וַיִּסְפְּדוּ–לוֹ֙ כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בָרָמָ֖ה וּבְעִיר֑וֹ וְשָׁא֗וּל הֵסִ֛יר הָאֹב֥וֹת וְאֶת–הַיִּדְּעֹנִ֖ים מֵהָאָֽרֶץ: שמואל, פרשת מות שאול.בתחילת הפרשה מסופר שוב על העובדה שמת שמואל וזאת בנשימה אחת עם העובדה ששאול היה זה שהסיר את האובות והידעונים מהארץ, וזה כקדם להסביר את מה שיבוא לאחר מכן,וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר: וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר (קסומי) קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: שמואל, פרשת מות שאול.קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ:לאחר מות שמואל ולפני מלחמה עם הפלישתים, מוצא עצמו שאול ללא נביא להתייעץ עימו, ללא כהנים שעימם יוכל לשאול את בורא עולם לפני צאתו למלחמה, בצר לו הוא פונה למעלה באוב ומבקש ממנה שתעלה לו באוב, הבקשה שביקש שאול מהאישה היא בקשה המשולה למוקש מוות לאישה הזאת:וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי:ככתוב בספר ויקרא:וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָֽאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַֽחֲרֵיהֶם וְנָֽתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּֽוֹ:מבלי להתייחס לעלילה. שמואל מת ולאחר מותו ניתן היה להעלות אותו לשיחה כמו שאומרים:וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה אֶת–מִ֖י אַֽעֲלֶה–לָּ֑ךְ וַיֹּ֕אמֶר אֶת–שְׁמוּאֵ֖ל הַֽעֲלִי–לִֽי: וַתֵּ֤רֶא הָֽאִשָּׁה֙ אֶת–שְׁמוּאֵ֔ל וַתִּזְעַ֖ק בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל–שָׁא֧וּל לֵאמֹ֛ר לָ֥מָּה רִמִּיתָ֖נִי וְאַתָּ֥ה שָׁאֽוּל: וַיֹּ֨אמֶר לָ֥הּ הַמֶּ֛לֶךְ אַל–תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י מָ֣ה רָאִ֑ית וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל–שָׁא֔וּל אֱלֹהִ֥ים רָאִ֖יתִי עֹלִ֥ים מִן–הָאָֽרֶץ: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַֽה–תָּאֳר֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר אִ֤ישׁ זָקֵן֙ עֹלֶ֔ה וְה֥וּא עֹטֶ֖ה מְעִ֑יל וַיֵּ֤דַע שָׁאוּל֙ כִּֽי–שְׁמוּאֵ֣ל ה֔וּא וַיִּקֹּ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל לָ֥מָּה הִרְגַּזְתַּ֖נִי לְהַעֲל֣וֹת אֹתִ֑י וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֠אוּל צַר–לִ֨י מְאֹ֜ד וּפְלִשְׁתִּ֣ים | נִלְחָמִ֣ים בִּ֗י וֵֽאלֹהִ֞ים סָ֤ר מֵֽעָלַי֙ וְלֹֽא–עָנָ֣נִי ע֗וֹד גַּ֤ם בְּיַֽד–הַנְּבִיאִם֙ גַּם–בַּ֣חֲלֹמ֔וֹת וָאֶקְרָאֶ֣ה לְךָ֔ לְהוֹדִיעֵ֖נִי מָ֥ה אֶעֱשֶֽׂה: שמואל, פרשת מות שאול.מותו של שמואל בעולם הזה לא היה בדיוק מוות, כמו נסתלק מעולמינו לעולם אחר שאינו עולמנו, כמו נסע לחוץ לארץ וזאת הייתה דרך לתקשר איתו, אמנם דרך אסורה, אך המקרה מלמד אותנו שיש חיים לאחר המוות.כמובן שתשאל השאלה אם דרך אסורה אז למה ניתנה לאדם האפשרות זאת.על משל פרי עץ הדעת. למרות האיסור לאכול מפריו עץ הדעת היה נטוע בגן. לא יותר פשוט לא לטעת אותו בגן בו הושם האדם.הסיבה לא לנו, אך מפה נלמד שלמרות שהדבר מצוי לך אל נא תאכל מפריו, ואל נא תעשה את מה שנאמר לך שאסור לעשותו. במקרה בו עסקינן האיסור להעלות באוב.בהמשך לאחר אכילת פרי עץ הדעת נעשתה פעולה כזאת שמנעה מן האדם להשיג את עץ החיים ופריו:וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ וּֽזְהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ פרשת בראשית.בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים:וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא׃ וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָֽאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָֽאֹכֵֽל׃ פרשת בראשית.וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ פרשת בראשית.וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת שעליו נאמר לאדם שאם יאכל מפריו אז מות יומת.כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃לקרוא עוד:בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.לקרוא עוד:בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת. |
כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן– תחשבו על כלב בן יפונה ויהושע בן נון…
לימודים מפרשת אחרי המגפה:הפקודים המתוארים בפרשה זו נערכו בערבות מואב, על ירדן יריחו, זמן קצר לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל. זהו מפקד שנערך לאחר שנות הנדודים במדבר, לאחר המגפה, ובעת שהעם עומד על סף המעבר מן הצד המזרחי של הירדן אל צדו המערבי.כפי שנאמר:וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פרשת אחרי המגפה.סך הכול נמנו במפקד זה:אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: פרשת אחרי המגפה.אולם התורה מדגישה נקודה חשובה במיוחד. בין כל הנפקדים במפקד שנערך בערבות מואב לא היה אף אדם מן הדור שנפקד בתחילת הדרך במדבר סיני:וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרשת אחרי המגפה.הפסוקים מלמדים שמדובר בשני דורות שונים. המפקד הראשון נערך במדבר סיני, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. עליו נאמר:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.אלה הם הפקודים שנחשבו לדור שעליו נגזרה הגזירה שלא ייכנס לארץ. לכן, כאשר נערך המפקד השני בערבות מואב, נאמר במפורש:וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.חשוב לזכור שהגזירה התייחסה לאלה שהיו בני עשרים שנה ומעלה בעת המפקד במדבר סיני. לעומתם, מי שהיו צעירים מגיל עשרים באותה שעה לא נכללו בגזירה זו. בני דור צעיר זה גדלו במשך שנות המדבר, והם שהרכיבו את עיקר העם שעמד על ירדן יריחו והתכונן להיכנס לארץ.מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:אליהם הצטרפו שניים בלבד מבני הדור הקודם:כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבַּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.למחשבה:תחשבו על כלב בן יפונה ועל יהושע בן נון.הם היו במצרים. הם יצאו ממצרים עם כל העם. הם עמדו למרגלות הר סיני, הלכו עם ישראל בכל שנות הנדודים במדבר, חוו את כל המאורעות הגדולים והקשים שעברו על העם, וראו דור שלם הולך ונעלם במהלך ארבעים שנות המדבר.בסופו של דבר, מכל בני דורם שנפקדו בתחילת הדרך, רק הם נותרו בחיים. הם היו העדות החיה לקשר שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. בעוד שכל חבריהם מאותו דור מתו במדבר, הם זכו לעמוד יחד עם הדור החדש על סף הארץ המובטחת ולהיכנס אליה.בהמשך מתואר כיצד כלב מזכיר ליהושע את אותו מעמד בקדש ברנע ואת ההבטחה שניתנה לו בזכות נאמנותו:וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי–יְהוּדָ֤ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת–הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר–דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶל–מֹשֶׁ֣ה אִישׁ–הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: בֶּן–אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד–יְהוָ֥ה אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת–הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם–לְבָבִֽי: וְאַחַי֙ אֲשֶׁ֣ר עָל֣וּ עִמִּ֔י הִמְסִ֖יו אֶת–לֵ֣ב הָעָ֑ם וְאָנֹכִ֣י מִלֵּ֔אתִי אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וַיִּשָּׁבַ֣ע מֹשֶׁ֗ה בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמֹר֒ אִם–לֹ֗א הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֨ר דָּרְכָ֤ה רַגְלְךָ֙ בָּ֔הּ לְךָ֨ תִֽהְיֶ֧ה לְנַחֲלָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ עַד–עוֹלָ֑ם כִּ֣י מִלֵּ֔אתָ אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה יְהוָ֣ה | אוֹתִי֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶת–הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר–הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן–חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה: עוֹדֶ֨נִּי הַיּ֜וֹם חָזָ֗ק כַּֽאֲשֶׁר֙ בְּי֨וֹם שְׁלֹ֤חַ אוֹתִי֙ מֹשֶׁ֔ה כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה וְלָצֵ֥את וְלָבֽוֹא: וְעַתָּ֗ה תְּנָה–לִּי֙ אֶת–הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה–שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי–עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְהוָ֤ה אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת–חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: עַל–כֵּ֣ן הָיְתָֽה–חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן–יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה: פרשת הארץ הנשארת.דבריו של כלב מדגישים את הרצף שבין ההבטחה שניתנה בשנות המדבר לבין קיומה לאחר הכניסה לארץ. ארבעים וחמש שנים עברו מאז נשלח לרגל את הארץ, ובכל אותן שנים נשמרה ההבטחה עד שהגיע הזמן לממשה. כך הפך כלב לאחד משני האנשים היחידים מן הדור שנמנה במדבר סיני, שזכו לראות את הארץ ולהתנחל בה. |
בלעם אמר לבלק ככה: מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת-רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מוֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ- וזה לוקח אותי לדבר הרב מצאנז.
"וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר:מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם, לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל.מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה.כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ; הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.בדברי בלעם לבלק אמר בלעם:"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ."בלעם סירב לקלל את ישראל ולא עשה כדבר בלק.מאוד מעניינים בעיניי דברי בלעם על כך שביקש את אחרית ישראל:"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ."הדברים הללו לוקחים אותי לדברי הרב מצאנז, שאמר בעת השואה כי במקום הזה של היהודי המושפל, המוכה והנרצח, הוא מעדיף להיות יהודי ולא נאצי, משום שאינו רוצה להיות האדם שעושה את המעשה הזה במקום הזה ובעת הזאת.זה יפה בעיניי ומאוד נכון בעיניי.נדמה לי שיש קשר עמוק בין הדברים הללו לבין דברי בלעם. בלעם איננו מבקש להיות יעקב ברגעי הקושי שלו. הוא אינו מבקש להיות חלק מן השעבוד במצרים, מן השנים שבהן היו בני ישראל עבדים, ולא מן המדבר על קשייו וניסיונותיו. הוא מתבונן בעם שזה עתה יצא ממצרים לאחר דורות של עבדות והשפלה, ומתוך המבט הזה הוא אומר:"וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ."בלעם רואה לנגד עיניו שני נתיבים. מצד אחד מצרים, האימפריה הגדולה, בעלת הכוח, העושר והשליטה. מצד שני ישראל, עם עבדים שזה עתה יצא לחירות ועדיין לא הגיע אל ארצו.אך בלעם אינו מסתכל על ההווה בלבד. הוא מביט אל אחרית הדברים.מצרים הייתה חזקה יותר. מצרים הייתה מפוארת יותר. מצרים שלטה בישראל. אילו היה אדם מתבונן רק ברגע ההוא, אפשר שהיה מבקש להיות בצד המנצח.אבל בלעם רואה דבר אחר.הוא רואה מה אחריתה של מצרים ומה אחריתו של ישראל, והוא אומר:"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ."לא את מצרים הוא מבקש לעצמו, אף שהיא נראית חזקה ומפוארת. לא את דרכו של המשעבד הוא מבקש, אלא את דרכו של יעקב.במובן זה יש קשר עמוק לדברי הרב מצאנז. גם הוא דיבר מתוך מציאות שבה בעלי הכוח היו הנאצים, ואילו היהודים היו המוכים והנרדפים. אך הוא לא ראה בכוח אמת ולא ראה בשליטה ניצחון. הוא שאל את עצמו באיזה מקום מוסרי הוא מבקש לעמוד, ומהי האחרית של כל אחד מן הצדדים.לכן אמר שהוא מעדיף להיות היהודי המושפל והמוכה ולא הנאצי המכה והרוצח.גם על המשל הזה בתהלים:לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד.לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי.לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן.תהלים.אפשר להקביל את דבר ורצון בלעם בהתבוננו על ישראל. השאלה איננה מי חזק היום, מי שולט היום או מי נראה כמנצח היום. השאלה היא מה אחריתו של זה בסוף של דבר.לקרוא עוד:יומן צפיה- אסתיר פניי- כאן BOX- כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: |
יומן צפיה- אסתיר פניי- כאן BOX- כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם:
מבוא:"אסתיר פניי- מסע תיעודי אל נקודת המפגש שבין האמונה היהודית למאורעות השואה." כאן BOX.מספרים על האדמו"ר מצאנז שהיה שבמחנות הנאצים בשואה שהוא אמר לתלמידיו, לחבריו להחזיק מעמד תוך שהוא אומר להם שהשואה היא חבלי גאולה ואני יודעת למה הוא אמר את זה, זה כתוב בספר ישעיהו:וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר: הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: ישעיהו.הדבר שריגש אותי מאוד היה ההבנה שבמקום הזה של הרעה הגדולה הזאת נשארה לאדם הזה את האמונה הזאת."אסתיר פניי" – האמונה שנותרה בתוך הרעה הגדולההסרט "אסתיר פניי" עורר בי מחשבות רבות על אחת השאלות הקשות ביותר בתולדות העם היהודי: כיצד יכול אדם לשמור על אמונתו בתוך החושך הגדול ביותר.בסרט בולט סיפורו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, אדם שחווה אובדן וכאב שקשה לתאר במילים. הוא איבד את משפחתו, עבר את אימת מחנות ההשמדה, ראה את החורבן הגדול של יהדות אירופה, ובכל זאת המשיך לעודד את הסובבים אותו שלא לאבד תקווה. לפי העדויות, הוא חיזק את חבריו ותלמידיו והסביר שהייסורים הנוראים הם חלק מ"חבלי גאולה".כאשר שמעתי זאת, הבנתי עד כמה רעיון זה מושרש בדברי הנביאים. פעמים רבות בתנ"ך מופיע דפוס שבו תקופה של חורבן, גלות וייסורים קודמת לתקופה של קיבוץ גלויות, נחמה וגאולה. הפסוקים שהדהדו בי במיוחד הם:כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם:פסוקים אלה אינם מסבירים את הסבל ואינם מקלים על הכאב. הם גם אינם נותנים תשובה פשוטה לשאלת השואה. אך הם מציגים חזון שלפיו הפיזור הגדול בין האומות עתיד להסתיים בקיבוץ גלויות, והחורבן אינו המילה האחרונה בהיסטוריא של ישראל.הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח:מה שריגש אותי במיוחד היה להבין כיצד אדם שנמצא בתוך "הרעה הגדולה הזאת" הצליח להיאחז דווקא בחלק השני של הנבואה: "כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה". כאשר אדם חי בשלווה ובביטחון, קל יותר לדבר על אמונה. אולם כאשר אדם נמצא בתוך הגיהינום האנושי של מחנות ההשמדה, מוקף מוות, רעב והשפלה, והאמונה עדיין נשארת בליבו, הרי שזו עדות לעוצמה רוחנית יוצאת דופן.ייתכן שזהו אחד המסרים העמוקים ביותר של סיפורו של האדמו"ר מצאנז. לא שהייסורים עצמם הם מטרה, ולא שהכאב חדל להיות כאב, אלא שגם כאשר בורא עולם "מסתיר פניו" מעימנו, עדיין ניתן להאמין שיש משמעות מעבר למה שהעין האנושית מסוגלת לראות. דווקא במקום שבו נראה שאין אור כלל, הוא המשיך לחפש את ניצני האור העתידי.במקום הזה של היהודי המושפל המוכה הנרצח במחנות ההשמדה, אמר הרב מצאנז שהוא מעדיף להיות במקום הזה יהודי ולא נאצי, כי הוא לא רוצה להיות כאדם הזה שעושה את המעשה הזה במקום הזה בעת הזאת.וזה יפה בעיני ומאוד נכון בעיני.גם בלעם שבלק בן ציפור בקש ממנו לקלל את ישראל אמר משהו ברוח הדברים אודות ישראל:מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת-רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מוֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ: במדבר.על המשל הזה:לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן: תהלים.מנקודת המבט של ההיסטוריא של עם ישראל, קשה להתעלם מהעובדה שלאחר השואה קמו מחדש קהילות שנחרבו, ניצולים הגיעו לארץ ישראל, והתקיים קיבוץ גלויות בהיקף חסר תקדים. עבור רבים היה בכך מימוש של פסוקים עתיקים שדיברו על שיבה מן הגלות ועל נטיעה מחודשת בארץ.אך יותר מכל, מה שנשאר אצלי לאחר הצפייה הוא לא השאלה ההיסטורית אלא השאלה האנושית. כיצד הצליח אדם שאיבד כמעט הכול לשמור על אמונתו. בעיניי, זו הגבורה האמיתית של האדמו"ר מצאנז. בתוך החושך הגדול ביותר הוא החזיק באמונה שהטוב עוד יבוא, ובכך העניק תקווה גם לאחרים.סוף דבר: לראות את הטובה מתוך החורבןסופו של סיפור האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אינו במחנות המוות אלא בארץ ישראל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת עולמו הישן בשואה, הוא בחר בחיים.בעיניי, הדבר המרגש ביותר הוא שהוא לא ראה רק הצלה פרטית של ניצולים בודדים. הוא ראה בשיבה לארץ ישראל טובָה גדולה שבאה לאחר רעה גדולה.בעת הזאת, כאשר קיימים מתחים בין חרדים לבין מי שאינם חרדים, קל לראות רק את הקולות הקיצוניים ולייחס אותם לכלל החרדים, אך דמותו של האדמו"ר מצאנז מזכירה מציאות מורכבת יותר. הוא מייצג קול חרדי שראה בתקומת החיים היהודיים בארץ ישראל ברכה גדולה, קול שבחר לבנות ולא להתכנס בתוך החורבן.לכן, יותר מכול, הסרט הזכיר לי שלא נכון לדבר על "החרדים" כאילו היו קול אחד. יש ויש. יש דעות שונות, השקפות שונות ודרכים שונות להבין את משמעות הגאולה, המדינה וההיסטוריא של עם ישראל. מורשתו של האדמו"ר מצאנז היא עדות לכך שבתוך העולם החרדי נמצאים גם קולות "חרדים" שראו בשיבת ציון ובבניין הארץ ביטוי של הטובה שבאה אחרי הרעה הגדולה.![]() לקרוא עוד:פרשת השירה הזאת – וְאָֽנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל-הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל-אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים: |
יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ– כאשר אויבו הגדול ביותר נתון בידיו, דוד בוחר שלא לנצל את כוחו אלא להכפיף אותו לרצון בורא עולם.
במערת עין גדי: מבחן הכוח של דודמבואסיפורי הבריחה של דוד מפני שאול מלאים במרדפים, הסתרות וסכנות. אולם דווקא באחד הרגעים שבהם נראה כי גורלו של דוד עתיד להשתנות ברגע אחד, מתגלה עומק אישיותו. במערת עין גדי מתהפכים התפקידים: הרודף נופל לידיו של הנרדף, המלך המבקש להמית את דוד הופך לחסר אונים מול האיש שהוא רודף.מבחינה אנושית, זהו הרגע המושלם לסיים את הסכסוך. מבחינה פוליטית, זוהי הזדמנות נדירה לתפוס את המלוכה. אך דוד בוחר בדרך אחרת. הוא מלמד את אנשיו שיעור במנהיגות, באמונה וביראת בורא עולם. דווקא כאשר הכוח נמצא בידו, הוא מסרב להשתמש בו."לא אשלח ידי במשיח יהוה"לאחר שנמלט דוד מפני שאול והסתתר במדבר יהודה, הוא עלה וישב במצודות עין גדי:"וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי".באותה שעה עסק שאול במלחמה נגד הפלשתים. לכאורה, היה אפשר לצפות שלאחר מאבק צבאי קשה ינוח המלך מעט ויניח לדוד. אולם המציאות הייתה אחרת. מיד עם שובו מן המלחמה הגיע אליו דיווח מודיעיני על מקום הימצאו של דוד:"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי".שאול אינו מהסס. הוא בוחר שלושת אלפים איש מובחרים מכל ישראל ויוצא למסע נוסף, לא נגד אויבי ישראל אלא נגד דוד:"וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים".המרדף מביא את שאול ואת אנשיו אל אזור מצוקי עין גדי. שם מתרחש אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות מלכות ישראל.ההזדמנות שלא תחזורהמקרא מספר:"וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים".שאול נכנס אל המערה מבלי לדעת שבירכתיה מסתתרים דוד ואנשיו. לפתע מתהפכים היוצרות. עד לפני רגע היה דוד הנרדף ושאול הרודף; כעת נמצא הרודף חסר אונים בידיו של הנרדף.אנשי דוד מבינים מיד את גודל השעה. בעיניהם זוהי ההזדמנות שעליה חלמו. הם אומרים לדוד:"הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ".מבחינה אנושית ופוליטית קשה היה לחלוק עליהם. האדם המבקש להמית את דוד נמצא כעת ללא הגנה. מכה אחת הייתה מסיימת את המרדף, את הסכנה ואת שנות הבריחה.אולם דווקא ברגע שבו הכוח נמצא בידיו, דוד מגלה את אצילותו.קדושת המשיחהדוד מתקרב אל שאול בחשאי, אך אינו פוגע בו. במקום זאת הוא כורת רק את כנף מעילו.אפילו על מעשה זה מצפונו מייסר אותו:"וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כְּנַף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל".כאשר אנשיו מבקשים לנצל את ההזדמנות ולהרוג את המלך, דוד עוצר אותם בתקיפות:"חָלִילָה לִּי מִיְהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא".דוד מלמד כאן יסוד עמוק. גם כאשר בעל השררה מתנהג שלא כשורה, אין הדבר מבטל את קדושת המשיחה שניתנה לו מאת בורא עולם. המלוכה אינה רכושו הפרטי של המלך, אלא תפקיד שניתן לו מאת בורא עולם.לכן דוד מסרב להיות האדם שיסלק את שאול מן העולם.מידה כנגד מידהיש כאן קו רעיוני המלווה את ספר שמואל.כאשר ציווה שאול על עבדיו להרוג את כהני נוב, הם סירבו לשלוח ידם בכהני יהוה.כאשר יהונתן נדרש לבחור בין נאמנותו לאביו לבין ידידותו לדוד, הוא סירב לפגוע בדוד, אף שהבין כי דוד עתיד לרשת את המלוכה.וכעת גם דוד עצמו מסרב לפגוע בשאול, למרות הסבל הרב שנגרם לו בגללו.דומה שכל הדמויות הצדיקות בסיפור מכירות בעיקרון אחד:"אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ".מי שמבין כי האדם שמולו נושא שליחות מאת בורא עולם, נזהר מלהרים עליו יד.הראיה החותכתלאחר ששאול יוצא מן המערה וממשיך בדרכו, יוצא דוד ממקום מחבואו וקורא אליו:"אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ".המחזה מרשים ומטלטל. האיש הנרדף משתחווה אפיים ארצה לפני מי שמבקש את נפשו.ואז הוא מציג את הראיה שאין עליה עוררין: כנף המעיל שבידו.דוד אומר לשאול:"דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ... כִּי בְּכָרְתִּי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ".זהו טיעון שאי אפשר להשיב עליו. אילו ביקש דוד את מות שאול היה יכול לבצע זאת לפני דקות ספורות. העובדה שלא עשה כן מוכיחה שכל ההאשמות נגדו היו חסרות יסוד.המשפט של בורא עולםבמקום לנקום בעצמו, דוד מעביר את הדין לבורא עולם:"יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ".זהו אחד ההבדלים העמוקים בין שאול לבין דוד. שאול מנסה לפתור את בעיותיו בכוח החרב; דוד מוכן להפקיד את משפטו בידי בורא עולם.הוא אינו מוותר על הצדק, אך גם אינו נוטל אותו לידיו.לכן הוא יכול לומר בענווה:"אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף, אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַרְעֹשׁ אֶחָד".למרות שנמשח למלך העתיד, הוא מסרב לראות בעצמו מתחרה אישי לשאול.הכרתו של שאולדבריו של דוד חודרים ללבו של המלך.שאול פורץ בבכי ואומר:"צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְמַלְתִּיךָ הָרָעָה".הוא מכיר בכך שדוד גמל לו טובה בעוד הוא גמל לדוד רעה. לראשונה הוא מודה בגלוי במה שהבין כבר זמן רב:"וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל".זו איננה רק הודאה מוסרית אלא גם הודאה היסטורית. המלך המכהן מכיר בכך שממלכת ישראל עתידה לעבור אל דוד.מתוך הכרה זו הוא משביע את דוד שלא ישמיד את זרעו ואת בית אביו לאחר שיעלה למלוכה.ודוד נשבע.סיכוםפרשת מערת עין גדי היא הרבה יותר מסיפור בריחה מוצלח או הצלה מופלאה. זהו רגע מכריע שבו נבחנת דמותו של דוד כמנהיג וכמלך לעתיד. כאשר אויבו הגדול ביותר נתון בידיו, הוא בוחר שלא לנצל את כוחו אלא להכפיף אותו לרצון בורא עולם.באותו יום ניצח דוד לא את שאול אלא את יצר הנקמה. הוא הוכיח כי המלוכה הראויה איננה נבנית על חיסול יריבים אלא על מוסר, ענווה ויראת בורא עולם. משום כך דווקא במערה החשוכה בעין גדי מתחילה להתברר באור גדול זכותו של דוד למלוך על ישראל. |
וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ– פרשת סלע המחלוקות אינה רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות.
פתיחהפרשת בריחתו של דוד מפני שאול היא מן הפרשות המרכזיות בספר שמואל. אין זו רק פרשה של מרדף בין מלך לבין מי שנחשב בעיניו למורד, אלא פרשה המגלה את הנהגת בורא עולם בתוך המציאות. לאורך כל המאורעות ניצב שאול בראש ממלכה, מוקף עבדים, אנשי צבא ומערכת שלטונית שלמה. מנגד ניצב דוד, אדם נרדף, בורח ממקום למקום ונאלץ להסתמך על חסדם של אחרים.אולם ככל שהפרשה מתקדמת מתברר כי הכוח הקובע אינו כוח המלוכה ואף לא כוח החרב. שאול מתכנן, רודף ומבקש ללכוד את דוד, אך פעם אחר פעם משתבשות תוכניותיו. דוד נע ממקום למקום, שואל את בורא עולם ופועל על פי הדרך הנגלית לפניו, ובכל צומת מתברר כי בורא עולם שומר עליו ומוליך אותו לקראת ייעודו.הפרשה גם מציבה זו מול זו דמויות שונות: אחימלך הכהן המסייע בתמימות, דואג האדומי המלשין, אנשי קעילה המוכנים להסגיר את מושיעם, הזיפים המסייעים לשאול, ויהונתן המוותר על טובתו האישית ומחזק את דוד. דרך כל אלה מלמד הכתוב על נאמנות, על קנאה, על פחד, על אמונה ועל השגחת בורא עולם.הפסוק החוזר ומלווה את כל הפרשה הוא:"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"פסוק זה איננו רק תיאור של מאורע אחד, אלא סיכום של כל המסלול המתואר בפרקים אלו.נוב עיר הכוהנים: ראשית מסע הבריחה"וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן""וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ""וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ""וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה"לאחר הפרידה מיהונתן מגיע דוד אל נוב עיר הכוהנים. זהו המעבר החד מחיי מלכות לחיי בריחה. עד לאותו זמן היה דוד שר צבא, חתן המלך וגיבור ישראל. כעת הוא מופיע לבדו, כשהוא נזקק ללחם ולנשק.אחימלך נחרד למראהו. עצם חרדתו מלמדת כי כבר בהופעתו של דוד היה דבר יוצא דופן. הכהן מעניק לו מזון ובהמשך מוסר לו את חרב גלית הפלשתי.אין זו סתם חרב. זוהי החרב המזכירה את אחד הניצחונות הגדולים בתולדות ישראל:"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת" (שמואל)כשם שבורא עולם הושיע את דוד בעמק האלה, כך הוא מלווה אותו גם עתה בראשית מסע הבריחה.המקרא מוסיף פרט חשוב:"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי"פרט זה נראה צדדי, אך ממנו יצמח בהמשך אחד האסונות הגדולים בפרשה.בגת הפלשתית: מן התהילה אל הפחד"וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת""הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו"הפלשתים מזהים את דוד מיד. ולועגים לו, דוד שנודע ברבים בשל נצחונותיו על הפלישתים וגוליאת נראה בעיני הפלישתים בעת חולשתו ובמקום הזה הם לועגים לאדם הזה בשעותיו הקשות ביותר."וַיָּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת"הכתוב מדגיש:"וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ""וַיָּרָא מְאֹד"דוד איננו מוצג כאדם החסין מפחד. הוא נרדף, חושש ומחפש מוצא. דווקא בתוך מצבו זה ניכרת שמירתו של בורא עולם.כאשר נדמה כי הגיע אל מקום שאין ממנו דרך הצלה, הוא ניצל וממשיך בדרכו.מערת עדולם: ראשית בניית מחנה דוד"וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם""וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ""וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר"במערת עדולם מתחיל להיווצר מחנהו של דוד.לא אנשי שררה מצטרפים אליו, ולא בעלי עושר ומעמד. סביבו מתקבצים הנדחים, הלחוצים והזקוקים למנהיג.יש בכך מסר ברור. בורא עולם מתחיל לבנות את מלכות דוד מתוך שותפות עם אנשי מצוקה.האנשים הללו יהיו הבסיס לצמיחתה של ההנהגה העתידה.מואב ויער חרת: דוד ממשיך בדרכו"יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים""וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה"גם בתקופת הבריחה אין דוד פועל ללא הכוונה. הוא דואג למשפחתו ומחפש את הדרך הנכונה להמשיך.הופעת גד הנביא מלמדת כי בורא עולם ממשיך ללוות את דוד גם בתקופה הקשה ביותר בחייו.דואג האדומי: ההלשנה"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ""וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"המידע שראה דואג בנוב הופך עתה לכלי בידיו.הוא מוסר לשאול את אשר ראה, והשיחה בנוב הופכת ליסוד להאשמות הקשות נגד אחימלך.המקרא מציב כאן ניגוד ברור. אחימלך רואה אדם הזקוק לעזרה. דואג רואה הזדמנות להפליל.אחימלך מול שאול: שני מבטים על דוד"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי""וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן""כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת"שאול משוכנע כי דוד הוא אויבו.לעומתו אחימלך עדיין רואה את דוד כמי שהיה מוכר לכל ישראל כאיש נאמן למלך.הפער הזה מלמד על עומק השינוי שהתחולל בלבו של שאול. במקום שבו אחימלך רואה נאמנות, שאול רואה מזימה.טבח נוב: נפילת המלכות"הָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה""וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם""וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"כאן מגיע שאול לאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר במלכותו.אפילו עבדיו מסרבים לבצע את הפקודה. עבדי המלך, בני ישראל סרבו להרוג את כהני בורא עולם.בסופו של דבר דואג האדומי מבצע אותה:"וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד""וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב"ככל ששאול מעמיק ברדיפת דוד כך הולכת ומתבררת נפילתה של מלכותו.אביתר והאפוד: דוד שואל את בורא עולםודוד יושב בקעילה, קצת לפני שממשיך הסופר לכתוב אודות מסעות דוד בברחו מפני שאול הסופר מזכיר שבעת שברח אביתר בן אחימלך הכהן הוא ברח כשהאפוד בידו, הוא בא עם אפוד לדוד:וַיְהִ֗י בִּ֠בְרֹחַ אֶבְיָתָ֧ר בֶּן–אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶל–דָּוִ֖ד קְעִילָ֑ה אֵפ֖וֹד יָרַ֥ד בְּיָדֽוֹ: פרשת סלע המחלוקת.ומה זה האפוד:וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב: שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר: וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר: וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם: מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָֹה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב: וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת: וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר: וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן: וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד: וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן (מטבעתו) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד: וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָֹה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: שמות.מן הטבח ניצל רק אביתר והאפוד עימו.האפוד מגיע עמו אל מחנה דוד.מיד לאחר מכן מודגש כשאביתר הכהן הפליט לצידו:וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּי–בָ֥א דָוִ֖ד קְעִילָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל נִכַּ֨ר אֹת֤וֹ אֱלֹהִים֙ בְּיָדִ֔י כִּ֚י נִסְגַּ֣ר לָב֔וֹא בְּעִ֖יר דְּלָתַ֥יִם וּבְרִֽיחַ: וַיְשַׁמַּ֥ע שָׁא֛וּל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם לַמִּלְחָמָ֑ה לָרֶ֣דֶת קְעִילָ֔ה לָצ֥וּר אֶל–דָּוִ֖ד וְאֶל–אֲנָשָֽׁיו: וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּ֣י עָלָ֔יו שָׁא֖וּל מַחֲרִ֣ישׁ הָרָעָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל–אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן הַגִּ֖ישָׁה הָאֵפֽוֹד: וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שָׁמֹ֤עַ שָׁמַע֙ עַבְדְּךָ֔ כִּֽי–מְבַקֵּ֥שׁ שָׁא֖וּל לָב֣וֹא אֶל–קְעִילָ֑ה לְשַׁחֵ֥ת לָעִ֖יר בַּעֲבוּרִֽי: הֲיַסְגִּרֻ֣נִי בַעֲלֵי֩ קְעִילָ֨ה בְיָד֜וֹ הֲיֵרֵ֣ד שָׁא֗וּל כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁמַ֣ע עַבְדֶּ֔ךָ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַגֶּד נָ֖א לְעַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה יֵרֵֽד: וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲיַסְגִּ֜רוּ בַּעֲלֵ֧י קְעִילָ֛ה אֹתִ֥י וְאֶת–אֲנָשַׁ֖י בְּיַד–שָׁא֑וּל וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה יַסְגִּֽירוּ:"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְהוָה"מבורא עולם מבקש דוד תשובה לשאלותיו ולהכרעותיו.דוד מושיע את קעילה"הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה""הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים""לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה"בזמן ששאול עסוק ברדיפה, דוד עוסק בהצלת עיר ישראלית.גם כאשר אנשיו חוששים:"הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִיהוּדָה יְרֵאִים"דוד שב ופונה אל בורא עולם.לאחר שבורא עולם מבטיח את הניצחון, יוצא דוד למלחמה:"וַיּוֹשַׁע דָּוִד אֶת יֹשְׁבֵי קְעִילָה"קעילה: מבחן הכרת הטובה"הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ""וַיֹּאמֶר יְהוָה יַסְגִּירוּ"זמן קצר לאחר שנושעו, מתברר כי אנשי קעילה יהיו מוכנים להסגיר את דוד.הפסוקים מלמדים כי הצלה איננה מבטיחה נאמנות.דוד איננו נלחם באנשי העיר ואיננו דורש מהם הכרת טובה. הוא שומע את דבר בורא עולם ועוזב את המקום.יהונתן: הנאמנות הגדולה"וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים""וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל""וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה"בתוך עולם של הלשנות והסגרות מופיע יהונתן.הוא אינו מוסר מידע. הוא אינו מחפש תועלת אישית.הוא מחזק את דוד ומכיר בכך שבורא עולם בחר בו להיות מלך ישראל.הזיפים: ההסגרה הנוספת"הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ""וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ"שוב מגיע מידע מדויק אל שאול.שוב נדמה כי דוד עומד להילכד.ושוב מתברר כי התוכנית האנושית אינה מכריעה את המציאות.סלע המחלוקות: הישועה ברגע האחרון"וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם""וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ""עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת"זהו שיאו של המרדף.שאול כמעט משיג את מטרתו.ואז, ברגע האחרון ממש, משתנה המציאות. הפלשתים פולשים, ושאול נאלץ לעזוב הכול ולצאת להגנת הממלכה.כך מתברר שוב כי בורא עולם הוא המכוון את המאורעות.סיכום"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ"זהו הפסוק המסכם את כל הפרשה.דואג מלשין.אחימלך נהרג.נוב נחרבת.אנשי קעילה מוכנים להסגיר.הזיפים מוסרים מידע.שאול רודף בכל כוחו.אך מעל כל אלו פועל בורא עולם.מן הרגע שבו יצא דוד מנוב ועד הרגע שבו ניצל בסלע המחלוקות חוזר המקרא ומלמד כי ההיסטוריה של ישראל איננה נקבעת רק בידיהם של מלכים, מצביאים או בעלי כוח. בורא עולם הוא המוליך את המאורעות והוא המכין את הדרך למלך שנבחר על ידו.לכן חותם הכתוב את כל התקופה במילים:"וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ".שאול רודף, אולם איננו משיג. מלשינים קמים, אך אינם מצליחים. סכנות מופיעות מכל עבר, אך הישועה מגיעה פעם אחר פעם. בכך מתגלה כי בורא עולם שומר על דוד ומוביל אותו אל הייעוד שנקבע לו למלוך על ישראל. |
כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה– וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה:
כאשר קוראים את הפסוקים העוסקים במחלוקת קורח והמשך הפרשה העוסק בטומאת מת ובטהרה, ניתן להבחין ברעיון יסודי החוזר ביניהם. אין הכוונה דווקא לתוכן המאורעות עצמם, אלא למשמעות העקרונית העולה מן הלשונות שבהן משתמשת התורה.בפרשת קורח נאמר:וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה: פרשת קרח חקת.כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה:ביטוי זה מלמד כי נוכחות הבורא איננה מתוארת רק במקום מסוים או במבנה מסוים, אלא בתוך בני האדם עצמם:הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: הוּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם-לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר: כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ: פרשת קורח חוקת.כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א:בהמשך נאמר בעניין טומאת מת שטמאה את האדם שנגע במת:אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א:ובהקשר זה מודגשת חובת הטהרה. מכאן ניתן ללמוד כי כאשר האדם נדרש לשמור על טהרה, אין מדובר רק בדרישה טקסית או חיצונית, אלא בשמירה על המשכן שבו שוכנת הקדושה. אם נוכחות הבורא היא "בתוכם", הרי שגוף האדם וחייו נעשים בעלי משמעות של משכן.אפשר להמשיל זאת להוראות יצרן של מכונה יקרת ערך. יצרן המכונה יודע מהו הדלק המתאים לה, אילו טיפולים עליה לעבור, ומהם התנאים שיאפשרו לה לפעול בצורה מיטבית ולאורך זמן. כאשר המשתמש פועל בהתאם להוראות, המכונה מפיקה את מלוא יכולתה ומאריכה ימים. כאשר הוא מתעלם מהן, יש ירידה "בביצועים"רעיון זה מקבל חיזוק נוסף בתיאור מינויו של בצלאל:וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ לַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃ וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ: פרשת תרומה.וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָהבצלאל קיבל שפע של חכמה, תבונה ודעת כדי לבנות את המשכן. ניתן לראות בכך גם משל לאדם עצמו. כשם שבניית המשכן דורשת דיוק והתאמה לתוכנית שקבע הבורא, כך גם בניית אישיותו וחייו של האדם דורשת הליכה בדרך שהתווה הבורא. כאשר הכלי נבנה כראוי, הוא מסוגל להכיל יותר חכמה, יותר תבונה ויותר דעת.האדם הוא משכן לשכינה, ועל כן עליו לשמור על טהרתו ועל תקינותו. הטהרה איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לשמירת המשכן הפנימי. וככל שהאדם שומר על המשכן שניתן לו:וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה: בראשית.לכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אינו מתאר רק בניין שנבנה במדבר, אלא גם קריאה מתמדת לכל אדם לבנות, לשמר ולטהר את המשכן שבתוכו.לקרוא עוד:וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ– דרך משה נאמר לבצלאל מה עליו לעשות ובורא עולם מילא את בצלאל רוח חוכמה. ושוב, כמו ברכת הכהנים, הכהנים יאמרו את הברכה ובורא עולם יברך.וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֨תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת-מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם– מדובר פה על טומאת הגוף, הגוף כמשכן– מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם– כדי להבין מה אומר הדבר משכני אשר בתוכם מפה– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת– על המשל הזה–וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה– וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים– פרשת הטמא והטהור.וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם– ההוראות מפי משה, יש גם את זה– דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם– זה מפי אהרן ובניו וזרעו הלאה– פרשת תרומה. |
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד: ייחוד הבורא בספר דברים: מן האותות והמופתים אל ההכרה כי יהוה הוא האלוהים ואין עוד מלבדו:
ייחוד הבורא בספר דבריםשְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ: דברים.מן ההתגלות אל הידיעהספר דברים הוא נאומו האחרון של משה רבנו לישראל בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ולאחר שמתו בני הדור שיצא ממצרים בעקבות חטאיהם, עומד משה לפני דור חדש. רבים מבני דור זה נולדו במדבר ולא ראו בעיניהם את שעבוד מצרים ואת מכותיה.עם זאת, לא היה זה דור של הסתר פנים. זהו דור שגדל לאור גילוי שכינת הבורא: אוהל מועד היה בקרב המחנה, הארון נסע לפני העם, המן ירד מן השמים, וחוקי התורה ומשפטיה נמסרו לו על ידי משה. משום כך שב משה ומבאר לדור הנכנס לארץ את התורה, את קורות אבותיו ואת היסוד שעליו תעמוד אמונתו בארץ המובטחת.בתוך הקשר זה מציב ספר דברים את אחד היסודות הגדולים של התורה: ייחוד הבורא.כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: דברים.אין הספר מסתפק בהצהרה שיש בורא לעולם, אלא מבסס את ידיעת הבורא על אירועים שהעם כולו היה עד להם. משה רבנו מלמד את ישראל כי האמונה בבורא העולם אינה בנויה על השערה פילוסופית בלבד, אלא על ידיעה הנשענת על עדות לאומית ועל מעשים גלויים שנעשו לעיני עם שלם.על כן נאמר:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.דקדוק הפסוק מלמד הרבה.לא נאמר: שמעת לדעת.לא נאמר: חשבת לדעת.לא נאמר: הסקת לדעת.אלא:הָרְאֵתָ לָדַעַת.מן הראייה אל הידיעה.מן ההתגלות אל ההכרה.ומן המעשים אל ההבנה כי יהוה הוא אלוהי השמים והארץ.הראייה של אותות יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכל הנפלאות במדבר נועדה להביא את ישראל לידיעה ברורה כי הבורא הוא אחד ואין עוד מלבדו.יציאת מצרים כהוכחת הבוראמשה מפנה את ישראל לשאלה שאין לה אח ורע בהיסטוריא:הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וַיֶּחִי.וכן:אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים...יציאת מצרים אינה רק הצלה מעבדות. היא גילוי של כוח הבורא הפועל בתוך המציאות ושולט בכל כוחותיה.בכל מכה ומכה התגלה דבר נוסף על הבורא.היאור הפך לדם.הצפרדע עלתה מן המים.הכינים יצאו מן העפר.הברד ירד מן השמים.החושך כיסה את הארץ.והים נבקע.מי ששולט במים, בארץ, בבעלי החיים, באש, בברד, בחושך, במחלות ובחיי האדם, מגלה בכך שאינו חלק מן הטבע אלא אדון הטבע כולו.מכאן מתברר כי יציאת מצרים מחזירה את ישראל למעשה בראשית. הגואל הוא גם הבורא. מי שמסוגל לשנות את חוקי הטבע לעיני כל, הוא גם מי שקבע אותם מלכתחילה.כָּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי־אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: ישעיהו.אותות ומופתים לביסוס השליחותעוד לפני יציאת מצרים נדרש משה להציג אותות ומופתים בפני ישראל.מדוע?מפני שהעם אינו נדרש לקבל טענה ללא ראיה. אפילו משה, גדול הנביאים, אינו בא ואומר: "האמינו לי מפני שאני אומר". הוא מקבל אותות כדי להוכיח ששליחותו מאת בורא עולם.כך גם ביחס להתגלות כולה. הבורא אינו דורש מן העם להאמין ללא בסיס, אלא מראה אותות ומופתים לעיני העם כולו.תחילה הוא מראה.אחר כך הוא מלמד.תחילה הוא מגלה.אחר כך הוא מצווה.העיקרון העולה מספר דברים הוא שהבורא מבסס את דבריו על מעשים גלויים. לכן התורה חוזרת שוב ושוב על הביטויים:לְעֵינֵיכֶםלְעֵינֵינוּאַתָּה הָרְאֵתָהראייה היא יסוד הידיעה.בחירת ישראלהֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ: רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: דברים.לאחר שהתברר כי הבורא הוא אדון השמים והארץ, מוסיף משה:הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.ורק לאחר מכן נאמר:רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.הסדר משמעותי.תחילה מתברר כי יהוה הוא אדון הכול.רק לאחר מכן מתברר כי מתוך כל אשר ברא בחר בישראל.בחירת ישראל איננה הוכחה לאלוהותו, אלא תוצאה של אלוהותו. הוא בחר בישראל מפני שהוא אדון הכול ובידו הסמכות לבחור.ישראל כעם נבראבספר ישעיהו נאמר:אֲנִי יְהוָה, קְדוֹשְׁכֶם; בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל, מַלְכְּכֶם:וכן בתהלים:תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃הרעיון העולה מכאן הוא שעם ישראל אינו מציאות עצמאית אלא יצירה של הבורא.בספר דברים נאמר:וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.כשם שהשמש והירח הם ברואים, כך גם עם ישראל הוא בריאה. אין הוא מקור הקדושה אלא מקבל הקדושה.זהו אחד היסודות הגדולים של ייחוד הבורא.כל מה שאינו הבורא הוא נברא.השמש נבראה.הירח נברא.הכוכבים נבראו.האדם נברא.ישראל נברא.וכל המציאות כולה נבראה.ורק הבורא לבדו אינו נברא.ומכאן נובע יסוד ייחוד הבורא: כל מה שאינו הבורא תלוי בו, ואילו הוא לבדו קיים מעצמו.וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: דברים.לכן אין לעבוד אלא אותו.אין עוד מלבדוזוהי נקודת השיא של כל המהלך:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.האותות והמופתים אינם מטרה לעצמם.יציאת מצרים אינה מטרה לעצמה.כיבוש הארץ אינו מטרה לעצמו.כל אלה מובילים למסקנה אחת:יש בורא אחד.יש מנהיג אחד לבריאה.יש מקור אחד למציאות.יש רצון אחד המקיים את העולם.יש אדון אחד לכל הנבראים.משום כך ממשיכה התורה:שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד.לאחר שהעם ראה את מעשי הבורא, הוא נקרא להבין את משמעותם: אחדות הבורא וייחודו.נעשה ונשמערְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: דברים.משום שהבורא הוא יוצר העולם ונותן התורה, קיום התורה אינו רק ציות אלא הכרה במציאות.לכן אומר משה:וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם.החכמה שבתורה נובעת ממי שנתן אותה.ברור שאם בורא עולם נתן לנו את התורה הזאת, אז ברור שזה הכי טוב והכי נכון להשכיל ממנה, זה ברור, בורא עולם שעשה כל זאת עשה גם זאת, ברור שזה הכי נכון להשכיל בו.כשם שהבורא הוא מקור המציאות, כך תורתו היא מקור החכמה.אין כאן הפרדה בין ייחוד הבורא לבין התורה. התורה מוצגת כהמשך ישיר להתגלות הבורא בימי קדם.ייחוד הבורא וסמכותו לקבוע את עבודתוהתורה מדגישה כי עבודת הבורא אינה מתחילה בבחירת האדם אלא בבחירת הבורא.הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲלֶ֖ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ בְּכָל-מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: כִּ֣י אִם-בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּֽעֲלֶ֣ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ: דברים.המילה החוזרת בפרשה היא "יבחר". לא המקום אשר תבחרו אתם. לא המקום אשר ייראה קדוש בעיניכם. לא המקום אשר תמצאו בו התעוררות רוחנית. אלא המקום אשר יבחר בורא עולם.עיקרון זה נובע ישירות מייחוד הבורא. הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, הרי שגם קביעת עבודתו בידו בלבד. האדם אינו יוצר את הקדושה ואינו מחליט היכן תשרה השכינה. תפקידו הוא לדרוש את המקום אשר בחר בו הבורא ולבוא שמה.משום כך נאמר:וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹֽתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהֹוָֽה: דברים.לא רק הקרבנות קשורים למקום הנבחר. גם המעשרות, התרומות, הנדרים והנדבות. כל עבודת הקודש של ישראל מתכנסת אל אותו מקום שבחר בו הבורא לשום את שמו שם.זהו ההפך הגמור מדרכם של עובדי האלילים. שם האדם קובע היכן לעבוד. כאן הבורא קובע.התורה מדגישה כי עבודת הבורא אינה מתחילה בבחירת האדם אלא בבחירת הבורא.כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה...המילה החוזרת בפרשיות אלו היא:"יבחר"לא המקום אשר יבחרו בני האדם.לא המקום אשר ייראה קדוש בעיניהם.לא המקום אשר תימצא בו התעוררות רוחנית.אלא המקום אשר יבחר בורא עולם.לכן מזהירה התורה:לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל-הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: וַֽעֲבַרְתֶּם֘ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל-אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם-בֶּֽטַח: דברים.לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.ייחוד הבורא מחייב גם ייחוד בעבודתו.וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל-הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל-הָֽאֲדָמָֽה: דברים.עיקרון זה נובע ישירות מייחוד הבורא. אם הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, הרי שגם קביעת עבודתו בידו בלבד.האדם אינו יוצר את הקדושה ואינו מחליט היכן תשרה השכינה. תפקידו הוא לדרוש את המקום אשר בחר בו הבורא ולבוא שמה.וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹֽתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: דברים.עד הדור האחרוןוּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ דברים.וכן נאמר:תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ.העדות על ייחוד הבורא אינה מיועדת רק לדור יוצאי מצרים.כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָֽעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר.כל דור מקבל את העדות מן הדור הקודם.כל דור שומע על האותות והמופתים.כל דור לומד מחדש כי הבורא שהוציא את ישראל ממצרים הוא הבורא שברא שמים וארץ.וכך נשמרת הקריאה המרכזית של ספר דברים מדור לדור:הבורא הוא בורא הכול.הוא גאל את ישראל.הוא בחר בישראל.הוא נתן את תורתו לישראל.והמסקנה העולה מכל אלה היא אחת:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.סיכום: מן הראייה אל הידיעהאין העין משגת את הבורא, כי אין הנברא משיג את מי שברא אותו, ואין השכל מקיף את מי שנתן לשכל את כוחו. עצמות הבורא נסתרת מן האדם, ואין בשר ודם יכול לעמוד על עומק מהותו.אולם לא לכך מכוונת התורה.התורה אינה דורשת מן האדם להשיג את עצמות הבורא, אלא להכיר את ייחודו.לא נאמר לישראל לראות את הבורא עצמו.נאמר להם לראות את מעשיו.לראות את יציאת מצרים.לראות את האותות והמופתים.לראות את מעמד סיני.לראות את הנהגתו המתמדת בעולם.ומתוך המעשים להכיר את הפועל.ומתוך הגילוי לדעת את מי שנתגלה.זהו אחד היסודות הגדולים העולים מספר דברים.לא מן הנסתר מתחילה הידיעה.אלא מן הגלוי.לא מן המופשט מתחילה ההכרה.אלא מן המעשה.לא מן ההשערה מגיעים אל האמונה.אלא מן העדות.משום כך חוזר משה רבנו פעם אחר פעם:לְעֵינֵיכֶם.לְעֵינֵינוּ.אַתָּה הָרְאֵתָ.הראייה מולידה ידיעה.הידיעה מולידה הכרה.וההכרה מולידה קבלת עול מלכות שמים.כל המהלך הגדול של ספר דברים מוביל לנקודה אחת:השמש נבראה.הירח נברא.הכוכבים נבראו.האדם נברא.ישראל נברא.וכל אשר בשמים ובארץ נברא.ורק הבורא אינו נברא.ומשום כך:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.זהו לבו של ספר דברים.וזוהי הקריאה העולה ממנו לדור הראשון ולדור האחרון:שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. |
לימודים מדברים- כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ… וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את.
בתורת ישראל מסופר גם מעשה הבריאה, בד בבד עם יציאת מצרים בורא עולם נודע לישראל בדרך של אותות ומופתים שלמעשה היו כהוכחה לעם על מעשה הבריאה עליו סופר להם:כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: דברים.זה כמו שמשה נשלח כשליח של בורא עולם וכדי שיאמינו לו שהוא האיש בורא עולם נתן לו אותות ומופתים לעשות לעיני העם וזאת עוד לפני שהלך לדבר עם פרעה. זאת אומרת שהיו נדרשים אותות ומופתים לתת למשה כדי שהעם יאמין שמשה נשלח להושיע אותם על פי דבר בורא עולם. שמשה שליח בורא עולם.כָּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי־אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: ישעיהו.כמו האותות והמופתים שהראה משה לעם כך בורא עולם הראה לעם מופתים שלמעשה היו הוכחה שיש בורא לעולם שלנו שברא את העולם הזה כפי שמסופר בתורת בורא עולם:וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם-לְ֠יִרְאָה אֶת-יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל-דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: לִשְׁמֹ֞ר אֶת-מִצְוֹ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת-חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ: הֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ: רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: דברים.בורא עולם ברא את כל האדם.כמו שבורא עולם ברא את האדם כך ברא את ישראל.עם ישראל כעם הוא עם שנברא כעם:אֲנִי יְהוָה, קְדוֹשְׁכֶם; בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל, מַלְכְּכֶם: ישעיהו.בורא אתכם, אך גם את השמש ואת הירח:וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.ומשכך אתה משתחווה לבורא ולא לברוא. וכמו השמש וכמו הירח, גם אתה ישראל כעם, עם נברא:וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔הלִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:ולאחר כל זאת ייחוד האל:שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה | אֶחָֽד: וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל-לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל-יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: דברים.ברור שאם בורא עולם נתן לנו את התורה הזאת, אז ברור שזה הכי טוב והכי נכון להשכיל ממנה, זה ברור, בורא עולם שעשה כל זאת עשה גם זאת, ברור שזה הכי נכון להשכיל בו.נעשה ונשמע:רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: דברים.בארץ הזאת שבורא עולם נתן לנו, הוריש לנו והכניע גויים גדולים ועצומים בלכתו לפנינו:שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ: דברים.גם יעקב הלך לפני משפחתו לפני הפגישה עם אחיו עשיו שכל משפחתו מאחוריו, כך הלך יעקב כשהיה חשד סביר שעשיו אחיו ילחם בו.וַיִּשָּׂ֨א יַֽעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֨יהָ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַֽחֲרֹנִֽים׃ וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֨רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ בראשית.וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ דברים.תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃ תהלים.כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָֽעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.עד הדור האחרון. |
לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא– אתה לא יכול להיחשב כנושא את שם הבורא לשווא אם לא נשאת על פיך בשבועה את שם הבורא.
לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִשָּׂ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: פרשת הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים.לַשָּֽׁוְא:על כל שמשתמע מכך כנלמד מתהלים:שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִםעל הגוים האלה:אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:אנחנו קוראים בשם הבורא,וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: תהלים.פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: תהלים.יש קריאה לשווא ויש שלא לשווא.אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: דברים.כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה:ולחזק את הדבר:הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַֽעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: פרשת הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים.וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:ולא לשווא להשבע בשמו.אסור לשקר בשבועה לבורא, שמישהו משביע אותך בבורא עולם לאמור את האמת אסור לשקר אחרי שנשבעת לאמר את האמת בבית המשפט למשל.או להפר שבועה שנשבעת לבורא וזאת לפני שהתרת את הנדר הזה בשבועה.התרת נדרים זה ענין רציני ומפה להבין את גודל שמירת הלשון מצד אחד ומצד שני הקפדה יתרה על הלשון שמשווה לנדר את כל היוצא מפיה. לא כל אמירה או הבטחה נעשית בשבועה בשמו של בורא עולם. וזאת גם מבחינת דין ומשפט, יש הבדל בין אמירת דבר בשבועה לבורא עולם לאמירת דבר שלא בשבועה לבורא עולם. אם נשבעת בבורא עולם על דבר כזה או אחר ולא קיימת אז נשאת את שם הבורא לשווא, אתה לא יכול לשאת או להשבע בשם הבורא לשווא אם לא נשאת על פיך בשבועה את שם הבורא על דבר כזה או אחר. |
וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה- הדור הרביעי כמו שאדם וחווה כשהיו נכונים לגן עדן בטרם ידעו טוב ורע.
וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָעדבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָהיש פסוק אחד בפרשתנו שמאיר לא רק את חטא המרגלים, אלא שאלה עמוקה הרבה יותר: מה הופך דור לדור הראוי להיכנס לארץ.כך נאמר:וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: פרשת מקרא העדה- שלח לךומשה חוזר על הדברים בספר דברים:וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: דברים.המילים "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע" מעוררות שאלה: מדוע דווקא חוסר הידיעה של טוב ורע קשור לכך שהדור הזה ייכנס לארץ?כדי להבין זאת, צריך לחזור להתחלה.1. חטא המתאווים – כשהעבר מתחיל להיראות טוב יותרעוד לפני חטא המרגלים מופיעה בעיה אחרת: התאווה.וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.פרשת מקרא העדה- שלח לךהעם מתחיל לזכור את מצרים דרך האוכל.אבל במצרים היה גם עבדות, שיעבוד, מכות ויציאה לחירות. כאשר התאווה משתלטת, הזיכרון נעשה בררני: מה שהיה בעבר קשה – לפתע נראה טוב יותר.הם אינם מסתפקים במה שניתן להם, אלא רוצים את מה שהיה במצרים.והתוצאה קשה:וַיָּקֻמוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. פרשת מקרא העדה- שלח לךהשם "קברות התאווה" השם של הקבר הוא כשם החטא.עוד בנושא:לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל– נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורה2. חטא המרגלים – כשהפחד משנה את המציאותואז מגיע חטא המרגלים.וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃ פרשת מקרא העדה- שלח לךהמרגלים רואים את הארץ. הם אפילו מביאים ממנה פירות:וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פרשת מקרא העדה- שלח לךאבל הראייה משתנה כאשר הפחד נכנס לתמונה:וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: פרשת מקרא העדה- שלח לךהמשפט "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" הוא אולי לב הבעיה.הם לא רק מפחדים מהאויב. הם מתחילים לראות את עצמם כקטנים כחסרי אמונה בבורא שהולך לפניהם וזה חטאם.עוד בנושא:מי שמאמין לא מפחד- שליחות המרגלים: משימת המודיעין בארץ כנען, והמחלוקת על משמעות הממצאים המבדילה בין המאמין לבין מי שאינו מאמין.3. ושוב – הרצון לחזור למצריםהתגובה של העם היא חזרה אל העבר:וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָ֔ה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: פרשת מקרא העדה- שלח לך.שתי התופעות חוזרות:התאווה גורמת למצרים להיראות טובה יותר.הפחד גורם לארץ להיראות מסוכנת יותר.4. הדין.וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ עַד־מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֨נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃ אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ פרשת מקרא העדה- שלח לךהבטחת הארץ לא מתבטלת.אבל מי שייכנס אליה הוא לא הדור החוטא.מבני עשרים שנה ומעלה נחשבו לדור החוטא.לעומתם מבני עשרים שנה ומטה היו הנכונים לעלות לארץ ולדרוש אותה.עוד בנושא:וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ– כפי שנלמד בהמשך– וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.פרשת ירושת הארץ– בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ. הדין היה שעד שימות הדור הזה עם ישראל כולל ילדיו שלא נחשבו חוטאים נשארו במדבר, חיים לא קלים שגם ילדיהם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר. תחשבו על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת.5. "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע" – החיבור לאדם הראשוןהאמירה על הדור הנכון שאינם יודעים טוב ורע למעשה מבדילה בין האבות לבנים:וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.דברים.הביטוי "טוֹב וָרָע" מחזיר אותנו לספר בראשית:וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.בראשית.ואז מגיע הנחש:וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.בראשיתהדמיון כאן אינו אומר שסיפור אדם וחוה וסיפור דור המדבר הם אותו סיפור.אבל קיים דפוס דומה:אדם וחוה רואים, מתאווים ובוחרים.דור המדבר רואה את מצרים דרך התאווה, רואה את הארץ דרך הפחד, ובסופו של דבר מאבד את האפשרות להיכנס אליה.לעומתו אדם וחווה מגורשים מגן עדן:וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ בראשית.גם אדם וחווה, וגם דור המדבר היו כאלה שלא היו נכונים למקום אותו יעד להם בורא עולם.כמו שאדם וחווה היו נכונים לגן עדן לפני שידעו טוב ורע, כך הדור שלא ידע טוב ורע היה נכון לארץ.עוד בנושא:בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.6. אדם וחוה מול דור המדבר – שתי תבניות של ראייה
ומכאן אפשר להבין מדוע התורה מדגישה דווקא את הדור הבא כמי ש**"לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע"**.7. הציצית – תיקון לראייהמיד לאחר פרשת המרגלים והתאווה מגיעה מצוות הציצית.וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם׃ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃ מא אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ פרשת מקרא העדה- שלח לךהציצית מציעה דרך אחרת להשתמש בראייה.לא:ראייה → תאווה → מעשה.אלא:ראייה → זכירה → מצווה → ואל תעשה.אותו כוח של ראייה יכול להוביל לשני כיוונים.השאלה אינה רק מה אנחנו רואים, אלא מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו רואים.8. דוד ושלמה – לא כל דור בונההעיקרון הזה מופיע שוב, הפעם בדורות של המלוכה.דוד רוצה לבנות בית לבורא עולם.וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. שמואל.אבל דוד הוא מלך של מלחמות והכנה.שלמה מסביר זאת לחירם:אַתָּ֨ה יָדַ֜עְתָּ אֶת־דָּוִ֣ד אָבִ֗י כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֗יִת לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו מִפְּנֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר סְבָבֻ֑הוּ עַ֤ד תֵּת־יְהוָה֙ אֹתָ֔ם תַּ֖חַת כַּפּ֥וֹת רגלו רַגְלָֽי׃ וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב אֵ֣ין שָׂטָ֔ן וְאֵ֖ין פֶּ֥גַע רָֽע׃ וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דָּוִ֤ד אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר בִּנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֶתֵּ֤ן תַּחְתֶּ֨יךָ֙ עַל־כִּסְאֶ֔ךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃מלכים.דוד לא נכשל בכך שלא בנה.תפקידו היה אחר.הוא נלחם, איחד, ביסס והכין.שלמה הגיע לאחר תקופה אחרת זמן ללא מלחמה ואין שטן ואין פגע רע, והארץ נכונה לבנין הבית לשם בורא עולם:"וְעַתָּה יְהוָ֧ה אֱלֹהַי הֵנִיחַ לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע."אלה תנאים שצריכים להתקיים כדי שהארץ תהיה נכונה וזאת על משל הדור הרביעי שהיה נכון ושלא ידע טוב ורע. ואם הארץ לא נכונה אז לא יבנה הבית ולעתים גם יכול להיות מצב שהעם יגלה מארצו כשם שגלו אדםוחוה מגן עדן. במקרה הזה שוב, עד שיבוא הדור הנכון כמבואר מתהלים:מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קָדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו׃אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃לֹֽא־יַשִּׁ֣יא אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃וֶ֥אֱֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשֽׁוּעָתִֽי׃כח אַף־אָ֭נִי בְּכ֣וֹר אֶתְּנֵ֑הוּ עֶ֝לְי֗וֹן לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃לְ֭עוֹלָם אשמור־ אֶשְׁמָר־ ל֣וֹ חַסְדִּ֑י וּ֝בְרִיתִ֗י נֶֽאֱמֶ֥נֶת לֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֣י לָעַ֣ד זַרְע֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ כִּימֵ֥י שָׁמָֽיִם׃אִם־יַֽעַזְב֣וּ בָ֭נָיו תּֽוֹרָתִ֑י וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י לֹ֣א יֵֽלֵכֽוּן׃אִם־חֻקֹּתַ֥י יְחַלֵּ֑לוּ וּ֝מִצְוֺתַ֗י לֹ֣א יִשְׁמֹֽרוּ׃וּפָֽקַדְתִּ֣י בְשֵׁ֣בֶט פִּשְׁעָ֑ם וּבִנְגָעִ֥ים עֲוֺנָֽם׃וְ֭חַסְדִּי לֹֽא־אָפִ֣יר מֵֽעִמּ֑וֹ וְלֹֽא־אֲ֝שַׁקֵּ֗ר בֶּאֱמֽוּנָתִֽי׃לֹֽא־אֲחַלֵּ֥ל בְּרִיתִ֑י וּמוֹצָ֥א שְׂ֝פָתַ֗י לֹ֣א אֲשַׁנֶּֽה׃לו אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקָדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃לז זַ֭רְעוֹ לְעוֹלָ֣ם יִֽהְיֶ֑ה וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי׃לח כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם וְעֵ֥ד בַּ֝שַּׁ֗חַק נֶֽאֱמָ֥ן סֶֽלָה׃עוד בנושא:משלי- אחד- שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ– אנחנו יודעים מי היה האבא של שלמה, אך מה קורה שהאבא שלך הוא מהאנשים האלה– יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם– במקרה כזה שמוסר אביך מתנגש עם מוסר תורה– וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ:למחשבה – האם הדור הזה המושל בעת הזאת בירושלים הוא הדור הנכון למשול בה.No justice- No peace. No peace- No templeוַיָּקָם֩ דּ֨וֹר אַחֵ֜ר אַחֲרֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹא–יָֽדְעוּ֙ אֶת–יְהוָ֔ה וְגַם֙ אֶת–הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל– כשם שרוח בורא עולם ריחפה על פני המים כך הענן ירד על המשכן והיו שראו זאת בחייהם– וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב: וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י– הדור הזה לא יודע מה היה ומה שהיה הוא שיהיה. |
וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה: מדברי מרים ואהרן על אחריות הדיבור והידיעה שסוף דבר הכול נשמע– וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ.
דבר התורהוַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּוּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: פרשת מקרא העדה- שלח לך.אחד הפסוקים הקצרים והחזקים בפרשה הוא:"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."מרים ואהרן מדברים ביניהם. לכאורה מדובר בשיחה פרטית, בין אח לאחות, על משה.ואז."וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."וזה מרכז הענין.בורא עולם שמע את דברי מרים ואהרן.לאחר מכן באה הקריאה:"צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד."ואחריה:"וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן."ורק לאחר מכן בא המשפט.רעיון זה מופיע גם בדברי שלמה:"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ."הפסוקים מלמדים דבר רחב יותר ממעשה מרים ואהרן עצמו.אדם יכול לחשוב שדבריו נשארים בחדר שבו נאמרו.הוא יכול לחשוב שרק האדם שמולו שמע אותם.הוא יכול לחשוב שאם הדברים לא נכתבו, לא פורסמו ולא נשמעו ברבים, הרי שהם נעלמו.אך הפסוק אומר:"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."השמיעה איננה מוגבלת למה שבני אדם שומעים.דבר הנאמר בפה נשמע גם למעלה.ולכן מזכירה התורה דווקא כאן:"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."הדיבור האנושי איננו אובד.הוא נשמע.ומאותו רגע הוא גם נשפט.בורא עולם שמע את דבר מרים ואהרן ולאחר מכן:וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:על המשל הזה:אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: וְאִם יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: מלכים.לכן אפשר לראות בפרשה זו המחשה לדברי שלמה:"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ."תחילה שמיעה.לאחר מכן מעשה.ולבסוף משפט.זהו הלקח העולה מן הפסוקים:"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."וסוף דבר, הכול נשמע.ועוד כמה מילים על ימינו, העובדה שבורא עולם מסתיר פניו מעמנו אינה אומרת שהוא לא רואה אותנו ואינה אומרת שהוא לא שומע אותנו: |
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם– לפעמים אדם רואה אותך כקטן לעומתו, הדבר הוא לא משוואה שכך אתה צריך לראות את עצמך.
דבר התורהוְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם- מקרא העדה- שלח לך."וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים": כיצד האדם רואה את עצמו מול מי שנראה גדול ממנובדברי המרגלים ישנה הדגשה מיוחדת שאיננה עוסקת רק ביושבי הארץ, אלא גם באופן שבו הם ראו את עצמם.המרגלים אומרים:"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."קודם כול הם מתארים את תחושתם שלהם. הם ראו את עצמם כקטנים לעומת יושבי הארץ. הם ראו את בני הענק, ומולם הרגישו כחגבים.לאחר מכן הם מוסיפים:"וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."גם כאן ההדגשה מעניינת. המרגלים אינם מספרים לנו מה אמרו בני הענק עליהם. הם אינם מביאים דברים ששמעו מפיהם. תחילה הם מתארים כיצד ראו את עצמם, ולאחר מכן הם משערים שכך גם ראו אותם יושבי הארץ.הפסוק איננו אומר רק שהיו שם ענקים. הוא מדגיש גם את נקודת המבט של המרגלים על עצמם.לפי הדגשה זו, יש הבדל בין גודלו של אדם העומד מולך לבין הדרך שבה אתה בוחר לראות את עצמך מולו. העובדה שאדם אחר נראה גדול, חזק או מרשים ממך, אינה מחייבת שתראה את עצמך קטן בעיניך.דוד אמר לגוליאת שהוא בא עם בורא עולם ומשכך הוא לא רואה אותו גדול ממנו,וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל–דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו: וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת–דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי–הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם–יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל–דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי–אַתָּ֥ה בָֽא–אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת–דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו: וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת–בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא–אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ: הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת–רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל: וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי–לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ: וְהָיָה֙ כִּֽי–קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי: וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת–יָד֜וֹ אֶל–הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל–פָּנָ֖יו אָֽרְצָה: וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן–הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד–דָּוִֽד: וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת–חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת–בָּ֖הּ אֶת–רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי–מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ: וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד–בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד–גַּ֖ת וְעַד–עֶקְרֽוֹן: וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת–מַחֲנֵיהֶֽם: וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת–רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת–כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ: וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת–דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל–אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן–מִי–זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי–נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם–יָדָֽעְתִּי: וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן–מִי–זֶ֖ה הָעָֽלֶם: וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן–מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן–עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי: שמואל.הפלשתי ראה את דוד כנער צעיר ובז לו:"וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר."מבחינת גוליית, דוד היה קטן ממנו.אך דוד לא קיבל את נקודת המבט הזאת על עצמו. הוא אומר:"וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת."ובהמשך:"כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה."דוד אינו בוחן את עצמו מול גוליית רק לפי גודל הגוף, כלי הנשק או הכוח הגופני. הוא רואה את המעמד כולו מתוך ההכרה שבורא עולם עמו.לכן, בשונה מן המרגלים שאמרו:"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."דוד איננו רואה את עצמו כחגב מול גוליית. הוא איננו מקבל על עצמו את תחושת הקטנות, אף על פי שהעומד מולו גדול וחזק ממנו.בדומה לדוד, גם כלב בן יפונה ויהושע בן נון עמדו מול אותה מציאות שראו המרגלים. גם הם ראו את הארץ וגם הם ראו את יושביה. אולם תפקידם היה לשכנע את העם שלא לפחד מיושבי הארץ, משום שבורא עולם נמצא עם ישראל.הדגש העולה מן הפסוקים הוא שהשאלה איננה רק מי עומד מול האדם, אלא גם כיצד האדם תופס את עצמו מול מי שעומד מולו.המרגלים ראו את עצמם כחגבים, ולכן גם שיערו שכך רואים אותם אחרים:"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."לעומתם, דוד לא הגדיר את עצמו לפי מבטו של גוליית עליו. הוא ראה את המציאות מתוך אמונתו בבורא עולם, ולפיכך לא ראה את עצמו קטן וחסר סיכוי.על פי רוח הדברים העולה מן הפסוקים שהובאו, פעמים רבות אדם עלול להקטין את עצמו מול מי שנראה גדול ממנו. אולם עצם העובדה שאחר נראה גדול, חזק או מרשים יותר, אינה מחייבת לראות את עצמך קטן בעיניך. המרגלים בחרו להדגיש את תחושת הקטנות שלהם, ואילו דוד, כלב ויהושע פעלו מתוך הסתכלות אחרת, שבה הכוח איננו נמדד רק לפי גודלו של האדם העומד ממול, אלא גם לפי האמונה והביטחון המלווים את העומד מולו. |
מן המן אל הבשר: געגוע למאכלי מצרים, תלונת העם שמאס במן ושפע השלו כענישה- עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא.
המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישהדבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לךוְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת הֶחָצִ֥יר וְאֶת הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:וְר֜וּחַ נָסַ֣ע מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן הַיָּם֒ וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישהמתוך הפסוקים עולה כי העם התרפק על מאכלי מצרים והתאווה לבשר. זכר הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים מילא את מחשבתם, עד שאמרו:"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ."העם קבל על כך שאין לנגד עיניו אלא המן, בעוד זיכרון מאכלי מצרים נעשה למוקד געגוע ותאווה.מנגד, התורה מתארת את המן עצמו בפרטים. היא מתארת את מראהו:"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח."וכן את אופן הכנתו:"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת."ועוד מתארת התורה את טעמו:"וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן."מן התיאור הזה ניתן ללמוד מה היה המן אשר אכלו במדבר. למרות שתיאורו מובא בפירוט, העם הפנה את מבטו אל מאכלי מצרים וקבל על כך שאין לפניו אלא המן.בעקבות התלונה והתאווה לבשר, נתן בורא עולם לעם שלווים. התורה מדגישה את גודל השפע:"הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים."אפילו הממעיט, זה שאסף פחות מכולם, אסף עשרה חומרים. בכך מדגישה התורה את השפע הגדול של השלו שניתן לעם.אולם נתינת הבשר לא הוצגה בפסוקים רק כמילוי בקשתם, אלא גם כתגובה לתלונתם. נאמר להם מראש:"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם... וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם."אלא:"עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא."השפע שלא לברכה, השפע כאקט ענישה:והטעם לכך נאמר בפסוק עצמו:"יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם."בכך מודגשים התאווה לבשר והקובלנה שאין לפני העם אלא המן. קובלנה זו מוצגת כתלונה כלפי בורא עולם שהוציא אותם מעבדות לחירות, ליווה אותם במדבר, האכיל אותם ודאג לכל צורכיהם.סוג של כפיות טובה. |
וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם: וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר– וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף— עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א— העוף, הבשר שבורא עולם נתן להם הומשל למטר של עפר וחול ים.
העם שראה ניסים גדולים מידי פעם מטיל ספק בבורא עולם המוציא אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים ומוליך אותם במדבר בענן ובעמוד אש ועדיין:וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע-גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲ֣נוּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו: וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת-הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֶֽסְפָה-לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי-הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן-הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת-כָּל-דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם:התלונה:וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:ולמתלוננים:וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א :עד שימאס לכם מבשר, כמו שאוכלים סטיק הכי משובח כל יום צהרים וערב.. גם הוא ימאס בסופו של יום:וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑אכביאור דוד:וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם: וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר: הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף: וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו: וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ: תהלים.וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:העוף, הבשר שבורא עולם נתן להם הומשל למטר של עפר וחול ים:וְר֜וּחַ נָסַ֣ע | מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן-הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל-הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ יוֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל-פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ: וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל-הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל-הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל | יוֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת-הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה: הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד: וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי-שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת-הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים: מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד:אחרי כל האותות והמופתים בשחרור ממצרים, ודאגה לכל צרכיהם במדבר והם התלוננו על בורא עולם ועוד אמרו יותר טוב היה במצרים.. וקיבלו כתאוותם וענישה ומכה גדולה למתאווים.ואותו הדבר ניתן לראות עם המרגלים שנשלחו לתור את הארץ:כמו המתלוננים במדבר על סיר הבשר כך נרפות התרים את הארץ שבקשו להניא את העם מלעלות לארץ ולכבוש אותה כשהם מתארים בפחד את יושבי הארץ:דבר המרגלים מלבד כלב בן יפונה ויהושע:וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻ֤רוֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם-יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.דבר כלב בן יפונה שהציע לעלות ולכבוש את הארץ:וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:שלא ככלב בן יפונה, הם מפחדים.וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ:והעם אחריהם:וַתִּשָּׂא֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת-קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: וַיִּלֹּ֨נוּ֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל-הָֽעֵדָ֗ה לוּ-מַ֨תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ-מָֽתְנוּ: וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.ושוב פעם בעת קשה זאת מצרים שוב נראית להם טובה יותר מללכת עם בורא עולם.וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה:וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.וגם במקרה הזה משה עומד בפרץ למען העם:וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַד-אָ֥נָה יְנַֽאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד-אָ֨נָה֙ לֹֽא-יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאֽוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי-גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי-הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹֽחֲךָ֛ אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: וְאָֽמְר֗וּ אֶל-יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר-עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה | אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: וְהֵֽמַתָּ֛ה אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת-שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל-נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: יְהֹוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים: סְלַֽח-נָ֗א לַֽעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד-הֵֽנָּה: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.וגם במקרה הזה בקשתו של משה נתקבלה:וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.ולסיכום:הדור הזה על תלונותיו האלה, על נפילת רוחו ואמונתו, לא יגיע לארץ:וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: וְאוּלָ֖ם חַי-אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶת-כָּל-הָאָֽרֶץ: כִּ֣י כָל-הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת-כְּבֹדִי֙ וְאֶת-אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר-עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ:המתפקדים של העת הזאת לא יגיעו לארץ:אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי-אָ֨נִי֙ נְאֻם-יְהֹוָ֔ה אִם-לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:מבן עשרים שנה ומעלה כגיל ההתפקדות:וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:עד מות הדור הזה.עוד ארבעים שנה במדבר:בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.מספר הימים שתרו המרגלים את הארץ היה ארבעים יום, לכל יום עוד שנה במדבר.ארבעים שנה.דין העם:בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.דין המוציאים את דיבת הארץ:וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:דין הדוברים טובות על הארץ:וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן-הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת-הָאָֽרֶץ:ודין ילדי הדור הזה, שאינם מבני עשרים שנה ומעלה, שהם עד בני עשרים יגיעו לארץ, אך כנושאי עוון אבותיהם במקום להגיע לארץ באותה עת הם הגיעו לארץ אחרי עוד ארבעים שנה במדבר עד מות הדור החוטא מבן עשרים שנה ומעלה:וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם:הזנות הזאת זאת לא הזנות שאדם מוכר את גופו ליחסי אישות.ומפה לציווי הזה:וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: במדבר.עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:הפתילים צריכים להיות בצבע תכלת.וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַֽעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַֽעֲשֵׂה אֵפֹד תַּֽעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּֽעֲשֶׂה אֹתֽוֹ: שמות.יש ענין עם התכלת..גם עם הארגמן.למחשבה,אַתֶּם זֹנִיםאתם הזונים ולא אלה שתר לבבכם או עינכם אחריהם.וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם:ושאלה לאחר עוד ארבעים שנה במדבר, יזהרו מאוד אחרי הארבעים שנה האלה, לא לעשות מה שאבותיהם עשו במדבר, הם הרגישו על בשרם את אבותיהם וככאלה יזהרו מאוד לא לעשות את חטאי אבותיהם, על משל הנכווה ברותחין יזהר בפושרין.לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם: וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ: וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: תהלים.הדור הזה נחשב לתמים כפי שנאמר בספר דברים לפני הכניסה לארץ בדבר משה לעם:וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה: גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ: דברים.לקרוא עוד:פרשת ירושת הארץ– בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ. הדין היה שעד שימות הדור הזה עם ישראל כולל ילדיו שלא נחשבו חוטאים נשארו במדבר, חיים לא קלים שגם ילדיהם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר. תחשבו על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת. |
כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי–אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם– אני חשבתי על עוד דבר בשנה הזאת, תחילתו של סיפור היה כשההנהגה הייתה מושחתת ובאה אחריה עוד הנהגה מושחתת- מעודכן.
וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת–בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל: וַיְהִ֞י שֶׁם–בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: וְלֹֽא–הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ (בדרכו) בִּדְרָכָ֔יו וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ–שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט: וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל–שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה: וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה–לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל–הַגּוֹיִֽם: וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה–לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל–יְהוָֽה: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל–שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר–יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי–אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם: כְּכָֽל–הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר–עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד–הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם–לָֽךְ: וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי–הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם: שמואל- פרשת משפט המלך.וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה–לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ:וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה–לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל–יְהוָֽה:כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי–אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם:אני חשבתי על עוד דבר בשנה הזאת,הרי מה שקרה בסוף ימיו של שמואל, קרה גם בימיו של עלי.ההנהגה הייתה מושחתת ובאה אחריה עוד הנהגה מושחתת.השחיתות הרעה לעם בעת עלי, ומשכך שמואל המשיך במקום בניו.בגלל שבני עלי חטאו, הייתה דאגה שלא יהיה משך הנהגה ומשכך יכלה לבוא עת של גלות הארץ במובן שבורא עולם לא יוסיף להתגלות לעם דרך נביא, כי לא היה משך לנביא. כאמור שמואל היה קרש הצלה, כפי שניתן ללמוד עוד ולקרוא פה:צריך לחשוב על הדבר מתחילת הסיפור, אם חנה לא הייתה נודרת נדר לתת את הנולד לבורא עולם לנזיר לעובדו, לא היה לנו שופט מושיע כשמואל:וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל:ובהמשך עוד פעם אותו מקרה גם עם בניו של שמואל ומפה באה הדרישה למלך,בני שמואל הלכו בדרכים לא טובות:וְלֹֽא–הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ (בדרכו) בִּדְרָכָ֔יו וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ–שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט:זה ברור.התלונה צודקת.למרות שהתלונה צודקת, הפתרון שהם הציעו לא נכון.אם השופטים חוטאים הדבר לא אומר שהפתרון הוא שימת מלך, יען כי:כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.משה, לא היה מלך.יהושע לא היה מלך.שמואל לא היה מלך.מנהיגי ישראל עד שבני שמואל חטאו לא היו מלכים על ישראל. בורא עולם היה מלך ישראל עד שבני ישראל בקשו מלך, דרישה שמשמעותה שלא בורא עולם מולך עליהם:כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי–אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם:ומה זאת אומרת מאסו, למה יש פה ביטוי למיאוס.הם לא האמינו בתשועת הבורא:וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ:עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:ברור שכמו שנמצא שמואל היה נמצא שופט נביא מושיע לעשות את התפקיד הזה, כמו שקרה עד הנה.אם השופט חוטא, נכון להביא שופט חדש כמו בימי שפוט השופטים. נכון לבקש שופט חדש, בדיוק כמו במקרה עלי שבניו חטאו ושמואל הוא שירש את מקום השפיטה שישב בו עלי ולא בניו של עלי.וזה היה דבר ידוע לישראל ממקרה קרוב לזמן זה:וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא–הִפִּ֥יל מִכָּל–דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה: וַיֵּ֙דַע֙ כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד–בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה: וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה: דבר בישראל.וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה:שמואל כממשיך לעלי קיים את נראות בורא עולם דרך שמואל.הפתרון הנלמד והידוע לעם ממקרה שמואל הוא הפתרון הנכון והעם ביקש מלך ולא שופט חדש ונכון להמשיך את שמואל ולכן:וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל–שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר–יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי–אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם:לקרוא עוד:פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ- כאשר ישא-איש את בנו.ושוב לקרוא פה:וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל:לימודים מספר שמואל- פרשת משפט המלך. |
אפשר לראות הקבלה במעשה שבאה לשוות את העגל לאלהים- פרשת ויקהל– כתובה מעודכנת.
כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ פרשת ויקהל.כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ההעובדה שאתה נמצא קרוב לפסל ותמונה לא אומרת שאתה משחווה:כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖הההשתחוות היא החטא.כמו שקורה הרבה בישראל, שאתה הולך ברחוב ואתה רואה פרסומות של איסתא עם תמונה של אלהים אחרים המזמינה אותך לתור בהודו..אתה לא חוטא במקום הזה, גם אם נסעת להודו, האיסור- הוא איסור להשתחוות לדבר.כאומר אלה אלהיך ישראל כפי שאמרו בחטא העגל:וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַֽהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: פרשת ויקהל.אפשר לראות הקבלה במעשה שבאה לשוות את העגל לאלהים:
בעת שאהרון בנה לעם ישראל את העגל הוא ביקש מהעם תרומה לבנין העגל:פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ומתרומה זאת הוא עשה את העגל:בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑הגם לבנית אוהל מועד נתבקש העם להביא תרומה:וַיֵּ֥צְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃ וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַֽיהוָֽה׃ וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃ כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֨סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָֽעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃ וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃ וְכָ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָֽעִזִּֽים׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת׃ וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃ מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת׃וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָֽהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל ׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֜ה חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַֽעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֮ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַֽעֲשֹׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר׃ פרשת ויקהל.
| ||||||||||
אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ– וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר– וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר– כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ:
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתֽוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ פרשת מופת.ובהמשך הנסיון:וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָֽדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַֽאֲשֶׁ֥ר בְּאָֽהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְלֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ פרשת מופת.ובהמשך:וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֨חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָֽאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי׃ רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ פרשת מופת.הנסיון היה בזה:וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃העם נדרש לקחת מהמן לפי מידה, כמה שהוא יכול לאכול באותו יום ועד הבוקר לא להותיר והיו מקרים כאלה שלקחו יותר ממה שצריכים:וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְלֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּֽוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ובבוקר עם עלות השמש, נמס המן שלא נאכל. לא הייתה תועלת בלצבור אוכל.ומשכך מה הנסיון, במחשבה שלי הם לקחו יותר כי רצו לדאוג ליום המחר, זאת אומרת שהם לא בטחו בבורא עולם שיתן אוכל גם ביום שאחרי.כביאור תהלים:כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: תהלים. |
לישראל היתה נפילה באמונה בעת מצוקה– לעומת ישראל, לפרעה היתה נפילת יראה ברווחה שבאה לאחר המכה– מעודכן.
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם: הִנֵּה יַד יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר: וַיָּשֶׂם יְהוָֹה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָֹה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד: וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.וַיָּ֥שֶׂם יְהוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַֽעֲשֶׂ֧ה יְהוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃שימת מועד לדבר, למעשה מדייקת את הדבר למקרה שאינו מקרה שיכול להתפרש ככל המקרים, העובדה שהושם מועד למכה ושבא המועד ובאה המכה, למעשה שמה את פרעה ועבדיו במקום שהם לא יכולים להטיל ספק בענין מי המכה בהם, שימת המועד למעשה מחזקת את האמונה וגם מביאה את היראה:וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּֽפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַֽעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּֽעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אֽוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְאוּלָ֗ם בַּֽעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶֽעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּֽעֲב֖וּר הַרְאֹֽתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ עֽוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֨הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּֽסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה׃וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כָּל־הָֽאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃ וַֽאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָֽאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־הַשָּׁמַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֨הוּ֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָֽיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.גם במקרה הברד כמו במקרה הדבר הושם מועד:הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֨הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּֽסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה׃במקרה הדבר היה סוג של מבחן אמונה, למצרים:הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃נאמר להם מראש שתבוא מכה, ומי שהבין וירא את בורא עולם יוכל להציל את מקנהו מי שלא, לא:וַֽאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ובהמשך:וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָֹה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ: חמישי וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה: וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה: פרשת מופת.וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה:וַיְחַזֵּ֣ק יְהוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹֽצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָֽרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃וַיֹּֽאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֨נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָֽדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃וַֽאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃ פרשת מופת.אפשר לראות שעם כל מכה באה יראה גדולה של פרעה ועבדיו מבורא עולם לאחר מכן ועם זאת הסכים לרגע להכנע אך שבאה הרווחה שוב פעם הייתה נפילת יראה שעם הרווחה באה קשיחות הלב של פרעה הדבר היה ידוע מראש:וַֽאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּֽבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו׃לעומת פרעה, בהמשך לאחר שישראל יצאו ממצרים ולאחר אותות ומופתים גדולים מאוד כשבאה מצוקה לישראל הייתה בישראל נפילת אמונה בבורא עולם.וילינו (וַיִּלּ֜וֹנוּ) כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּֽרָעָֽב׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתֽוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו (תַלִּ֖ינוּ) עָלֵֽינוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶֽאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֨קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹֽא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּֽתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּֽתֵיכֶֽם׃וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּֽעָנָֽן׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֨יִם֙ תֹּֽאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: פרשת מופת.ובכל זאת במקום הזה התקיים המבחן לישראל, כמבואר בתהלים:בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה: תהלים.בצרה, בעת עבדות קרא עם ישראל לבורא עולם ובורא עולם חילץ אותו ומחולץ נבחן במקרה הזה בזאת:אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה:יש הבדל בין נפילה שבאה ממקום מצוקה לבין נפילה שבאה ממקום רווחה. |
וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת:
וַיֹּ֨אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָֽאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ פרשת ואלה שמות.וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִםוַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔יםכביאור תהלים:לַמְנַצֵּ֬חַ | לְעֶֽבֶד-יְהוָ֬ה לְדָוִֽד: נְאֻֽם-פֶּ֣שַׁע לָ֭רָשָׁע בְּקֶ֣רֶב לִבִּ֑י אֵֽין-פַּ֥חַד אֱ֝לֹהִ֗ים לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו: תהלים מזמור שישה ושלושים.אֱ֝לֹהִ֗ים לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו:פרעה ביקש מהמילדות שפרה ופועה להמית את הבנים עם לידתם ולהחיות את הבנות , בנות ישראל לא עשו כבקשתו וזאת יען כי הן היו בנות מאמינות בבורא עולם ומתוך המקום הזה הן לא פחדו ולא עשו כדבר פרעה, צריך לחשוב על הדבר בהקשר מעשי העולים מפולין שחטפו ילדים מהעדה התימנית:"בשנת 1985, העיד בוועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:
ברור שהבנות האלה זה לא הבנות האלה.לאחר שבנות ישראל העבריות לא עשו כבקשתו של פרעה, פרעה התלונן למה עשו כדברו ובנות ישראל אמרו לו שהעבריות הן לא כנשים המצריות.כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת, הָֽעִבְרִיֹּ֑ת.הנשים העבריות רואות את בורא עולם ולא את פרעה.ובתחבולות המילדות הצליחו "לסובב" את פרעה:וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ואלה שמותיהן:שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃יש לדאוג ששמות בתי היולדות בישראל יקרא על שם שתי הנשים הגיבורות האלה.וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: |
פרשת מקץ- הדגשים למחשבה ולמידה.
וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף בַּֽחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃ וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַֽחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃ וַתֹּאכַ֨לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָֽרַקּ֖וֹת וְהָֽרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃ וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָֽאִיקָֽץ׃ וָאֵ֖רֶא בַּֽחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃ וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹֽמְח֖וֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם׃ וַתִּבְלַ֨עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃ וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָֽרָעֹ֜ת הָֽעֹלֹ֣ת אַֽחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הָֽרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִֽהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃ ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְ֠קָמוּ שֶׁ֜בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָֽרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָֽרָעָ֥ב הַה֖וּא אַֽחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַֽחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּֽעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֹׂתֽוֹ׃פרשת מקץ.למעשה החלום אותו חלום המשל הוא לא אותו משל. המשל הוא רק משל הפתרון הוא אותו פתרון. זה לא משנה אם המשל הוצג כשיבולת או כפרה או כל מיני מזונות אחרים..הפרות הדַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת הבָּשָׂ֑ר לא אכלו את הפָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת הבָּשָׂ֖ר. זה משל.שנות הבצורת היו יותר חזקות משנות השובע. הרעב היה יותר גדול מהשובע. לכן השנים האלה כילו את השנים הטובות כאילו לא היו בכלל.אין כל הגיון לחמר את המשל. ולהביא אישה מומשלת לפרה בריאת בשר ויפת תואר.בשנים הבריאות גרע יוסף את השומן של שנים אלה וצבר אותם, שהגיעו השנים הדלות, זאת היתה העת שהוא נהנה והרוויח מהצבר שהוא צבר מהשומן של השנים הבריאות- פרשת מקץ. |
וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִֽישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יַֽעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃ וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֨כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּֽעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃ וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֨בַע֙ שְׁנֵ֣י הָֽרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּֽרָעָֽב׃ פרשת מקץ.עצת יוסף לפרעה היתה לחסוך בשנים הטובות הוא הציע לו לגרוע מהתבואות חמישית.כל חודש הוא שם עשרים אחוז בצד.וזאת הוא עשה במשך ארבע עשרה שנים.בארבע עשרה שנה הוא צבר צבר של כ- שלוש שנים.וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃בהמשך ולאחר שקנה יוסף את כל אדמות מצרים הוא החיל את חוק החמישית:וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַֽאֲשֶׁ֥ר בְּבָֽתֵּיכֶ֖ם וְלֶֽאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃וַיֹּֽאמְר֖וּ הֶֽחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃ וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָֽיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃ פרשת ויסע ישראל.וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩:וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ:צריך לחשוב על החמישית הזאת מבחינת ערכה. מבחינת ההון שעשה יוסף לפרעה. |
יָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃ וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃ וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַֽעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹֽא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃ וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃ פרשת מקץ.וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: יהושע.בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: |
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃ וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃ וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃ וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַֽחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַֽאֲנִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃ וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָֽקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֨מוּ֙ וַיֵּֽרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃ פרשת מקץ.מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙:מזמרות, מה זומרים בארץ:בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה: וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים: עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי: וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה: וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: מלכים.וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם:וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ:וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה: |
וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ פרשת מקץ.יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ארוחת צהרים. מנהג קדום לאכול בצהרים. |
וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֨סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֨ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֨ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃ וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃וַיֹּֽאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ וַיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃ וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃ וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃ פרשת מקץ.וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃יוסף היה האיש על בית פרעה.והיה לו איש שהיה על ביתו.בתחילת דרכו של יוסף במצרים הוא היה האיש שעל בית פוטיפר.ועם האיש הזה דיברו אחי יוסף.אתם מכירים את האיש הזה, כבכיר שמנהל את עסקיהם של הטייקונים. כמו כראדי אצל תשובה, כמו ניר גלעד אצל עופר שיש לו גם אישור חתימה על צ'קים למשל.העובדה שניר גלעד על ביתו של עופר לא אומרת שהוא כיוסף.![]() |
כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃ פרשת מקץ.כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י:ואני, אנא אני בא- פרשת וישב יעקב. |
וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵֽעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַֽעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃ וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃ כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃ וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃ וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ מַֽהֲרוּ֮ וַֽעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃ וְיָֽשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹֽאנְךָ֥ וּבְקָֽרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃ וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהֽוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָֽמִן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִ֨נְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃ וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּֽתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃ וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃ וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃ לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃ וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹֽשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃ וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃ וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹֽא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: פרשת מקץ.זה לא סצנה מסרט. יש סרטים שהשתמשו בסצנה הזאת בסרט.מבחינה רעיונית הרגע הזה זה רגע דרמטי:וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵֽעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַֽעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃שהדרך שהוא מוצג מבחינה רעיונית לימדה הרבה תסריטאים. |
זה נאמר על יוסף- וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ– וזה נאמר על גדעון- וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן
וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַֽאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃ פרשת מקץ.בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃בלעדי יוסף.וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ פרשת מקץ.אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ולא רק:וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַֽחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּֽעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֹׂתֽוֹ׃ פרשת מקץ.יוסף הדגיש שבורא עולם יענה לפרעה לא הוא בורא עולם דיבר מיוסף, והדגיש שלא הוא העונה לפרעה, כביאור פרעה:וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃ וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ פרשת מקץ.אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃למחשבה ראשונה:וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל: וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו: שופטים.וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן |

