תפריט סגור

לימודי תורה- משילות.

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם-היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, ייצוג שבטי ורצון העם.

יסודות הדמוקרטיא ומוסדות השלטון בפרשת דברים: היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, ייצוג שבטי ורצון העם

משה והצורך במערכת הנהגה רחבה

פרשת דברים מציגה בפנינו תיאור מרתק של הקמת מערכת הנהגה לעם ישראל. אין מדובר רק במינוי מנהיגים או בהעברת סמכויות, אלא בתיאור של מבנה שלטוני מדורג, הכולל הנהגה מרכזית, נציגות שבטית, בעלי תפקידים בדרגות שונות, מערכת משפט והכרעות בעניינים מדיניים וביטחוניים.

וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִֽיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:  אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:  הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם: וַֽתַּֽעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת:  וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: פרשת ירושת הארץ.

משה, שהנהיג את ישראל עד אותה עת, מכיר בכך שהעם התרבה, והנהגתו אינה יכולה עוד להתבסס על אדם אחד בלבד. הוא אומר לעם:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".

הקושי אינו רק מספרי. משה מתאר שלושה תחומים של אחריות: טורח העם, משאו וריבו. כלומר, הנהגת עם גדול מחייבת טיפול בענייני העם, בניהול ענייניו וביישוב הסכסוכים שבין אנשיו.

מכאן עולה הצורך להקים מערכת הנהגה שתוכל לשאת באחריות, לחלק את העבודה ולתת מענה לצורכי העם.

הקמת היררכיית הנהגה – בחירת נציגים מתוך השבטים

משה מציע לעם הצעה הנוגעת לדרך בחירת בעלי התפקידים:

"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם".

שלוש דרישות מוצגות כאן ביחס למנהיגים: חכמים, נבונים וידועים.

אין מדובר במינוי שרירותי של אנשים על ידי המנהיג המרכזי. משה פונה אל העם ומבקש ממנו להביא אנשים מתוך השבטים עצמם. הנציגים צריכים להיות מוכרים לשבטיהם, כלומר, בעלי מעמד והיכרות בקרב בני השבט שאותם הם עתידים לייצג.

אפשר להמשיל כל שבט למסגרת ייצוגית, בדומה למפלגה בימינו: כל שבט הוא יחידה בעלת זהות משלה, ומתוכה מוצעים אנשים הראויים לעמוד בראש העם.

העם משיב למשה ומקבל את ההצעה:

"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".

יש כאן נקודה חשובה מאוד: משה אינו מסתפק בסמכותו כמנהיג כדי להקים את המערכת. הוא מציג את ההצעה בפני העם, והעם מביע את הסכמתו.

ההסכמה העממית היא חלק מתהליך הקמת מוסדות ההנהגה. אפשר לראות בכך יסוד של שלטון המבוסס על רצון העם, על ייצוג ועל הסכמה, גם אם אין מדובר בדמוקרטיא במובנה המודרני.

לאחר הסכמת העם משה ממנה את בעלי התפקידים:

"וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם".

כאן מתגלה מבנה היררכי ברור: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. לצד המנהיגים מופיעים גם השוטרים, בעלי תפקידים במערכת המנהל והאכיפה.

אין זו הנהגה של אדם אחד, ואף לא קבוצה מצומצמת של שרים. מדובר במערכת מדורגת, שבה לכל דרג אחריות על קבוצה בהיקף אחר.

ההיררכיא מאפשרת לחלק סמכויות, להעביר אחריות כלפי מטה, לטפל בענייני העם ברמות שונות ולהבטיח שהנהגת העם לא תתרכז כולה בידיו של אדם אחד.

מערכת המשפט – סמכות מקצועית ועצמאות ההכרעה

לצד מערכת ההנהגה והניהול, משה מציב מערכת משפטית ומגדיר את עקרונות פעולתה:

"וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".

ההוראות לשופטים ברורות: לשמוע את הצדדים, לשפוט צדק, לא להכיר פנים במשפט ולא לפחד מאיש.

המשפט אינו אמור להיות כפוף למעמדו של האדם, לעושרו, לכוחו או להשתייכותו. הקטן והגדול נשמעים באותה מידה.

הפסוק "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" מעניק למשפט מעמד עקרוני שאינו תלוי ברצונו של בעל השררה. השופט אינו אמור לשרת את המנהיג או את החזק, אלא את הצדק.

גם חלוקת הסמכויות באה לידי ביטוי בהמשך הציווי: עניין קשה שהשופטים אינם יכולים להכריע בו יועבר למשה.

"וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".

כלומר, קיימת מערכת הכרעה מדורגת. הסמכות המשפטית אינה מבטלת את סמכות ההנהגה המרכזית, אך גם אינה מתמזגת בה לחלוטין. לכל דרג תפקיד וסמכות משלו.

משה מוסיף:

"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן".

המערכת אינה מסתיימת במינוי בעלי תפקידים. יש צורך בהנחיות, בכללים ובחובות המוטלים על בעלי הסמכות ועל העם.

הקבינט המדיני – החלטה והסכמה לקראת ירושת הארץ

לאחר תיאור הקמת מערכת ההנהגה והמשפט, התורה מתארת אירוע נוסף, שאפשר לראות בו דוגמה לתהליך קבלת החלטות מדיניות.

לאחר היציאה מחורב וההגעה לקדש ברנע, משה פונה אל העם:

"וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת".

היעד ברור: ירושת הארץ. משה מציג בפני העם את ההזדמנות ואת ההנחיה לעלות ולרשת את הארץ.

אולם העם מבקש לבצע תחילה פעולה מקדימה:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן".

העם מבקש לשלוח אנשים שיבחנו את הארץ, יאספו מידע ויחזרו עם דיווח על הדרך ועל הערים שאליהן עתידים להגיע.

משה משיב:

"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר".

אפשר לראות כאן תהליך של קבלת החלטה מדינית: העם מעלה הצעה הנוגעת לביטחון ולדרך הכניסה לארץ, והמנהיג המרכזי מאשר אותה.

אפשר לראות כאן מנהיג שומע ומקשיב וגם מקבל הצעות מהעם:

בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: משלי.

במונחים של מוסדות שלטון בני זמננו אפשר להקביל את הדיון לישיבת קבינט מדיני-ביטחוני. אין מדובר כמובן בקבינט מודרני, אלא בדמיון במבנה קבלת ההחלטות: הצעה העולה מקרב העם, בחינתה ואישורה בידי המנהיג, ולאחר מכן ביצועה.

הרשות המבצעת – משלחת שנים עשר המרגלים

לאחר אישור ההצעה משה ממנה את האנשים שיבצעו את המשימה:

"וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ".

שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט, נשלחים לבצע את המשימה.

גם כאן ניכרת הנציגות השבטית. אין מדובר במשלחת שנבחרה מתוך שבט אחד בלבד, אלא בנציגות של כלל השבטים- שיוויון בנטל.

אפשר לראות במשלחת זו את הגוף המבצע את ההחלטה המדינית: לאחר שהתקבלה ההחלטה, נבחרים בעלי התפקידים, והם יוצאים לבצע את המשימה בשטח.

בהקבלה למוסדות בני זמננו, אפשר לראות במבנה הזה דמיון לרשות מבצעת או לגוף מודיעיני המקבל משימה מוגדרת ממערכת ההנהגה.

כישלון המרגלים – אחריות בעלי התפקידים ותוצאות מעשיהם

אלא שהמשימה לא הסתיימה כפי שהיה ראוי שתסתיים.

 וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הוּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ-אֶתֵּ֧ן אֶת-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ-בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: גַּם-בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם-אַתָּ֖ה לֹֽא-תָבֹ֥א שָֽׁם: יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ הָֽעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי-ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: פרשת ירושת הארץ.

המרגלים כשלו בתפקידם. הם דיווחו דיווח שלא שיקף נכונה את משמעות השליחות ואת ההבטחה האלהית בדבר ירושת הארץ. במקום לסייע לעם להתקדם אל יעדו, הדיווח הפך לגורם שהביא לפחד, לחוסר אמון ולמשבר בהנהגה.

יש כאן לקח הנוגע לאחריותם של בעלי תפקידים: אדם שנבחר לייצג שבט או נשלח לבצע משימה מטעם ההנהגה אינו פועל רק מכוח מעמדו. הוא נושא באחריות לתפקיד שהוטל עליו ולתוצאות פעולותיו.

המרגלים לא זכו להיכנס לארץ. גם הדור שיצא ממצרים ולא האמין בתשועת הבורא לא זכה להשלים את המסע.

עם זאת, יש להבחין בין אחריות המרגלים לבין גורל כלל הדור. התורה קובעת את ההבחנה ביחס לבני עשרים ומעלה במפקד ובדיני האחריות של אותו דור:

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: במדבר.

מכאן אפשר ללמוד על ההבחנה שהתורה עושה בין הדור הבוגר שנמנה ונשא באחריות לבין הצעירים ממנו.

"כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

בני עשרים ומטה לא נכללו באותה גזרת דור, והם המשיכו אל ירושת הארץ.

וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ: פרשת ירושת הארץ.

הדבר משתלב בהבנת שתי השבועות: השבועה לאבות, אברהם יצחק ויעקב, וקיומה בדבר הארץ על הדור שלא נושא באחריות חטאי אבותיו,

לֹא יֽוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יֽוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽתוּ: דברים.

ומולה גזרת הדור שלא האמין בתשועת הבורא ולא זכה להיכנס אליה.

יסודות דמוקרטיים בספר דברים – רצון העם לצד הנהגה מרכזית

אפשר לקרוא את תיאור הקמת מערכת ההנהגה בפרשת דברים גם דרך המושגים של דמוקרטיא.

אין הכוונה לטעון שהתורה מציגה שיטת בחירות מודרנית, מפלגות, פרלמנט או הפרדת רשויות במתכונת המוכרת לנו. אולם אפשר לזהות בפרשה יסודות של שלטון ייצוגי ושל הסכמה עממית.

ראשית, משה מכיר במגבלות כוחו של מנהיג יחיד ומציע להקים מערכת של נציגים.

שנית, הנציגים אינם נבחרים מתוך חלל ריק. הם באים מתוך השבטים, והם צריכים להיות אנשים המוכרים לבני שבטם.

שלישית, משה מביא את ההצעה בפני העם, והעם מקבל אותה במפורש:

"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".

רביעית, לאחר ההסכמה העממית מוקמת מערכת היררכית של בעלי תפקידים, עם חלוקת סמכויות ואחריות.

חמישית, מערכת המשפט מקבלת כללים ברורים המחייבים אותה לשוויון בפני המשפט, להיעדר משוא פנים ולעצמאות מפני מורא בעלי השררה.

ולבסוף, גם בתחום המדיני-ביטחוני אנו רואים שהעם יכול להעלות הצעה, והמנהיג יכול לקבלה ולאשר את ביצועה.

מעניין במיוחד לראות שהמנהיגות בפרשה אינה מבוססת על עיקרון אחד בלבד. מצד אחד, משה נבחר בידי הבורא וממלא שליחות אלהית. גם המלך, על פי תפיסת המלוכה בישראל, אינו נבחר רק מכוח רצון העם, אלא נדרש למינוי על פי ציווי האל. מצד שני, מערכת ההנהגה הרחבה מתבססת על נציגים מתוך השבטים ועל הסכמת העם להצעה להקים אותה.

כלומר, הסמכות העליונה וההנהגה המרכזית מתקיימות לצד השתתפות נציגים מהעם ומכל שבט במוסדות השלטון.

סיכום – לא אדם אחד נושא לבדו את משא העם

פרשת דברים מציגה תפיסה של הנהגה שאינה מסתפקת בכוחו ובסמכותו של מנהיג יחיד.

משה מבין שעם שהתרבה זקוק למערכת שלטונית רחבה. הוא מציע חלוקת תפקידים, מקים היררכיה של מנהיגים, מעניק סמכויות לדרגים שונים, מגדיר מערכת משפט ומאפשר לעם להביע את הסכמתו למבנה ההנהגה.

לצד זאת, פרשת המרגלים מדגימה את הקשר שבין החלטה מדינית, מינוי נציגים, ביצוע משימה ואחריות לתוצאות.

אפשר לראות בפרשה יסודות חשובים של שיטת שלטון: ייצוג שבטי (מפלגות), הסכמה עממית, היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, מערכת משפט, אחריות של בעלי תפקידים והשתתפות העם בתהליכי קבלת החלטות.

הדברים מתחילים בהכרה של משה במגבלותיו של אדם אחד:

"לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם".

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ– קריאת שם במקרא אינה רק זיהוי של אדם או מקום, אלא ביטוי למשילות, לאחריות ולמתן משמעות.

קריאת שמות במקרא: ביטוי למשילות, אחריות ומשמעות

קריאת שם במקרא אינה רק זיהוי של אדם או מקום, אלא ביטוי למשילות, לאחריות ולמתן משמעות. פעמים רבות השם משקף את מהותו של האדם, את נסיבות היווצרותו, את הזיכרון שמבקשים להנציח או את הקשר שבין האדם לבין הדבר שעליו הוא מופקד.

בפרשת מטות־מסעי, לאחר שבני גד ובני ראובן מקבלים את נחלתם בעבר הירדן, מספרת התורה:

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ: במדבר- פרשת מטות מסעי.

לכאורה מדובר בפרט טכני בלבד: השבטים בנו ערים והעניקו להן שמות. אולם התורה מבקשת ללמד כאן רעיון רחב ועמוק יותר. האדם אינו רק בונה ומיישב, אלא גם מעניק זהות ומשמעות למקום שבו הוא חי ופועל. הענקת השם היא חלק מן המשילות והאחריות על המקום.


המשילות שניתנה לאדם מאת הבורא

יסודו של רעיון זה מצוי כבר בסיפור הבריאה. כאשר ברא בורא עולם את האדם, הוא העניק לו מעמד מיוחד ותפקיד בעולם:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית )

ובהמשך:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית)

פסוקים אלה מלמדים שמשילותו של האדם בעולם אינה נובעת מכוח שנטל לעצמו, אלא מציווי מפורש של הבורא. בורא עולם הפקיד בידיו את האחריות על הארץ ועל החיים שבה. משום כך המשילות המקראית אינה רישיון לניצול, אלא חובה של אחריות, סדר וניהול נכון של הבריאה.


קריאת השמות כמימוש המשילות

בהמשך מתואר אחד הביטויים הראשונים של המשילות שניתנה לאדם:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית)

האדם הראשון אינו רק צופה בבריאה. הוא מתבונן בה, מבחין בין יצור ליצור ומעניק לכל אחד שם המתאים לזהותו. עצם פעולת הענקת השם היא ביטוי למשילות שניתנה לו מאת בורא עולם, מאת בוראו. באמצעות השם האדם מסדר את עולמו, מגדיר אותו ומעניק לו משמעות.

כך גם בפרשת מטות־מסעי. בני גד ובני ראובן אינם מסתפקים בבניית הערים. הם גם מעניקים להן שמות. בכך הם מבטאים קשר למקום, אחריות עליו וזהות חדשה שהם מעניקים לו.


מן קריאת שמות בעלי החיים אל קריאת שמה של האישה

מעניין שהתורה אינה עוצרת בקריאת השמות לבעלי החיים. באותה נשימה היא מלמדת על בדידותו של האדם:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית).

תוך כדי התבוננותו בבעלי החיים ובבני זוגם, מתברר שלאדם עצמו אין בת זוג הראויה שיכולה לענות לשם הנכון לו להיות עזר כנגדו. משום כך מספרת התורה:

"וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית).

כאשר האדם פוגש לראשונה את האישה, הוא מעניק גם לה שם:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית).

לראשונה בתורה, האדם מסביר בעצמו את ההיגיון שמאחורי השם. אין מדובר בשם אקראי. "אישה" נקראת כך משום שהיא קשורה אל ה"איש" שממנו נלקחה. שוב אנו רואות שהשם במקרא מבטא מהות וקשר פנימי.

בהמשך מעניק האדם לאשתו שם נוסף:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית).

גם כאן התורה מסבירה את משמעות השם. חוה נקראת כך משום שהיא עתידה להיות "אֵם כָּל חָי". השם מבטא ייעוד ותפקיד.

רצף הפסוקים מלמד שהענקת שמות אינה פעולה שולית. תחילה ניתנת לאדם משילות בעולם, לאחר מכן הוא קורא שמות לבעלי החיים, אחר כך לאישה, ולבסוף גם לחוה. התורה מציגה את קריאת השמות כחלק בלתי נפרד מתפקידו של האדם להבין את המציאות ולהעניק לה משמעות.


השם במקרא נושא משמעות

במקרים רבים בתנ"ך השם אינו מקרי אלא נושא רעיון, זיכרון או מסר.

כך נאמר על ישמעאל:

"וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ" (בראשית).

השם משמר את זכר שמיעת מצוקתה של הגר.

על שמואל נאמר:

"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו" (שמואל).

חנה קושרת את שמו של בנה אל תפילתה ואל תשובת יהוה לבקשתה.

כך גם בת פרעה מעניקה למשה את שמו:

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות).

השם מנציח את נסיבות הצלתו מן המים.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהתורה מלמדת את ההיגיון העומד מאחורי השמות. השם מבטא זיכרון, ייעוד, הודיה, הצלה, תקווה או קשר בין האדם לבין יהוה.


כל השפה האנושית בנויה על שמות

העיון במשמעות השם מוביל להבנה רחבה עוד יותר. לא רק שמותיהם של אנשים, בעלי חיים וערים הם שמות. למעשה, השפה האנושית כולה בנויה ממערכת עצומה של שמות.

האדם משתמש בשפה שבפיו ומתוכה הוא יוצר שמות חדשים. הוא מעניק שמות לילדיו, לעריו, לעסקיו, לבעלי החיים שברשותו ואף לרעיונות ולהמצאות חדשות.

כאשר מופיעה מציאות חדשה, האדם מרחיב את השפה באמצעות מילים חדשות. כך למשל חודש בעברית הביטוי "שח־רחוק" עבור הטלפון. השם החדש נבנה ממילים קיימות ומתאר את מהות המכשיר: שיחה עם אדם הנמצא במרחק.

תהליך זה מלווה את האנושות כולה. אוצר המילים מתרחב ללא הרף משום שהאדם ממשיך לפגוש מציאויות חדשות ולהעניק להן שמות חדשים.


כל מילה היא למעשה שם

מכאן ניתן להגיע לתובנה עמוקה אף יותר: כל מילה בלשון היא למעשה שם.

המילה "עץ" היא השם שניתן לסוג מסוים של צומח. המילה "אבן" היא השם שניתן לסוג מסוים של חומר. "הר", "נהר", "ים", "בית", "דרך", "שמים" ו"ארץ" הם כולם שמות שניתנו לדברים במציאות כדי שניתן יהיה לזהותם, להבדילם ולהבין על מה מדובר.

למעשה, השפה כולה היא מערכת של שמות. כל מילה היא ניסיון אנושי להגדיר חלק מן המציאות ולהעניק לו משמעות. באמצעות המילים האדם ממיין את העולם, מתאר אותו, מבין אותו ומתקשר עם הזולת.

אפשר לראות בכך המשך ישיר למעשהו של האדם הראשון. כשם שהוא קרא שמות לברואים שסביבו, כך כל בני האדם בכל דור ממשיכים לקרוא שמות לדברים חדשים, למושגים חדשים ולהמצאות חדשות. הלשון איננה אלא מפה עצומה של שמות שבאמצעותה האדם מארגן את עולמו.


מגדל בבל: השפה, השם ופיזור האנושות

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִֽים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם:  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר: וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ: בראשית.

וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר: וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ:

חשיבותה של השפה מתבררת ביתר שאת בסיפור מגדל בבל. לאחר המבול מספרת התורה:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית).

לכל בני האדם הייתה שפה אחת. מערכת השמות והמושגים הייתה משותפת לכולם. לכן יכלו לפעול יחד מתוך הבנה מלאה.

בני האדם אמרו:

"הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).

גם כאן מופיע מושג מרכזי במאמרנו: השם. אנשי דור הפלגה ביקשו לא רק לבנות מגדל אלא גם "לעשות שם", להותיר זיכרון, כוח וזהות משותפת. במקרה הזה הייתה לעומתיות- השם להם לעומת מי שהם אינם הם:

וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר:

על כך נאמר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית).

הפסוק מדגיש את עוצמתה של השפה המשותפת. השפה מעניקה לבני האדם יכולת לחשוב יחד, לתכנן יחד ולפעול יחד.

לכן אמר בורא עולם:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית).

והתורה מסיימת:

"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).

שוב אנו פוגשים את הקשר שבין מאורע לשם. העיר נקראת "בבל" משום ששם "בָּלַל יְהוָה" את שפת כל הארץ. השם מנציח את שאירע במקום ומעניק לו משמעות לדורות.

סיפור בבל מלמד שהשפה עצמה היא אחד הכלים הגדולים שהעניק יהוה לאדם. כאשר נבללו השפות, נוצרו מערכות שונות של שמות ומילים, אך העיקרון נותר זהה: בכל שפה האדם ממשיך להגדיר את עולמו באמצעות שמות.


סיכום

כאשר התורה מספרת בפרשת מטות־מסעי:

"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ",

אין זו הערה טכנית בלבד. זהו ביטוי לאחת היכולות היסודיות ביותר שהעניק יהוה לאדם.

האדם נברא בצלם אֱלֹהִים וקיבל מאת בוראו משילות על הארץ. אחת הדרכים שבהן מתבטאת משילות זו היא היכולת לקרוא בשם, להגדיר, להבחין ולהעניק משמעות. מכוח יכולת זו הוא קורא שמות לבעלי החיים, לאישה, לילדיו, לעריו, לעסקיו ולהמצאותיו.

מן הרגע שבו קרא האדם הראשון שמות לברואים, דרך קריאת שמה של האישה, שמותיהם של ישמעאל, שמואל ומשה, דרך הערים שנבנו בנחלת בני ישראל, ועד לסיפור מגדל בבל ופיצול הלשונות, חוזר ועולה אותו עיקרון: השם איננו פרט טכני אלא ביטוי להבנת המציאות.

לא רק השמות הפרטיים הם שמות. כל מילה בלשון היא שם לדבר מה במציאות. השפה כולה בנויה מרשת עצומה של שמות שבאמצעותם האדם מסדר את עולמו, מבין אותו ומעניק לו משמעות.

השם, אם כן, איננו רק אמצעי זיהוי. הוא ביטוי למשילות, לאחריות, לזיכרון, לזהות ולהבנת העולם. באמצעות מתן שמות משתתף האדם, שנברא בצלם אֱלֹהִים, במעשה מתמשך של הענקת משמעות לבריאה שברא יהוה.

ההנהגה בשעת משבר- הפסד במלחמה כמבחן העומד בפני מנהיג כאשר אנשיו חווים אובדן, כאב ותחושת כישלון.

הנהגה, אחריות וזכות הניצחון: דוד בצקלג

מבוא

פרשת צקלג היא אחת הפרשות הבולטות בתנ"ך העוסקות במבחן ההנהגה בשעת משבר. לא מדובר רק במלחמה מול העמלק, אלא גם במבחן העומד בפני מנהיג כאשר אנשיו חווים אובדן, כאב ותחושת כישלון.

במרכז הפרשה עומד דוד. באותם ימים הוא נמצא בשירותו של אכיש מלך גת, ולאחר שנשלח בחזרה מן המערכה שבין הפלשתים לישראל הוא יוצא עם אנשיו לצקלג, העיר שניתנה לו למושב. כאשר הוא מגיע אליה מתברר שהעמלק פשט עליה, שרף אותה ולקח את כל תושביה בשבי.

המאורעות המתוארים בפרשה מציגים תמונה מלאה של הנהגה. תחילה מופנית כלפי דוד האחריות על האסון, ובהמשך, לאחר הניצחון והצלת השבויים, מיוחסות לו גם הזכויות על ההצלחה.


הדרך חזרה לצקלג

וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד ה֤וּא וַֽאֲנָשָׁיו֙ לָלֶ֣כֶת בַּבֹּ֔קֶר לָשׁ֖וּב אֶל–אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים עָל֥וּ יִזְרְעֶֽאל: שמואל, פרשת מות שאול.

לאחר שנפרד מאכיש, יוצא דוד מאזור המלחמה וחוזר עם אנשיו דרומה, אל צקלג. בעוד הפלשתים נערכים לקרב הגדול מול ישראל בעמק יזרעאל, פונה דוד חזרה אל המקום שבו השאיר את משפחות אנשיו ואת רכושם.

שלושה ימים נמשך המסע חזרה. אנשיו של דוד שבים מן הדרך בציפייה לפגוש את נשותיהם, ילדיהם ובני ביתם. אלא שבמקום עיר מיושבת ובטוחה ממתין להם מחזה אחר לחלוטין.


האסון בצקלג

בעת ששהו דוד ואנשיו הרחק מביתם ניצלו העמלקים את היעדרם. הם פשטו על הנגב ועל צקלג, שרפו את העיר ולקחו עמם את כל יושביה.

גם משפחתו של דוד נפגעה מן האסון. כשם שנשותיהם וילדיהם של אנשיו נלקחו, כך נלקחו גם שתי נשותיו.

וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל–נֶ֙גֶב֙ וְאֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת–צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ: וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת–הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר–בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד–גָּד֔וֹל לֹ֥א הֵמִ֖יתוּ אִ֑ישׁ וַיִּֽנְהֲג֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לְדַרְכָּֽם: וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל–הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ: וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר–אִתּ֛וֹ אֶת–קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין–בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת: וּשְׁתֵּ֥י נְשֵֽׁי–דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי: שמואל, פרשת מות שאול.


האצבע המאשימה אל המנהיג

תחילה מגיע הבכי. האנשים מגלים כי משפחותיהם נעלמו ואינם יודעים מה עלה בגורלן. הכתוב מתאר בכי כה גדול עד שלא נשאר בהם כוח להמשיך לבכות.

אך לאחר הבכי מגיע גם הכעס.

בני העם אינם מפנים את מבטם רק אל העמלקים שפשטו על העיר. הם מביטים גם אל דוד. הוא המנהיג, הוא העומד בראש המחנה, והוא בעיניהם נושא באחריות למתרחש.

למרות שגם הוא עצמו איבד את נשותיו באותה פשיטה ממש, ולמרות שגם עליו עבר אותו אסון, העם מטיל עליו את האחריות. הדברים מגיעים עד כדי דיבור על סקילתו באבנים.

וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי–אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי–מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל–הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל-(בנו) בָּנָ֣יו וְעַל–בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו:

ברגע זה מתגלה אחד ממאפייניה המרכזיים של ההנהגה. כאשר מצליח המחנה, רבים נהנים מפירות ההצלחה. אולם כאשר באה מפלה, העיניים מופנות אל מי שעומד בראש.


דוד מבקש הכוונה ויוצא למרדף

במקום להישבר תחת הלחץ הפנימי של אנשיו, פונה דוד לבקש הכוונה. הוא שואל האם לרדוף אחרי הגדוד העמלקי שנטל את השבויים ואם יצליח להשיגו.

התשובה שהוא מקבל היא חד-משמעית.

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל–אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן–אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה–נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת–הָאֵפֹ֖ד אֶל–דָּוִֽד: וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד–הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי–הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל:

וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל:

היעד ברור. להשיג את העמלק, להציל את השבויים ולהשיב את אשר נלקח.


מן המפלה אל הניצחון

דוד מוביל את אנשיו למרדף ולמלחמה. מן המקום שבו ניצבה הנהגתו בפני משבר עמוק, הוא מוביל את המחנה להתקפה.

המערכה מסתיימת בניצחון מוחלט. מרבית אנשי עמלק נהרגים, והשלל שנלקח מהם מושב. אבל עיקר הישגו של דוד אינו השלל אלא השבת בני האדם.

הנשים חוזרות, הילדים חוזרים, המשפחות חוזרות.

וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד–הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא–נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם–אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ–נַ֛עַר אֲשֶׁר–רָכְב֥וּ עַל–הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ: וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת–שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד: וְלֹ֣א נֶעְדַּר–לָ֠הֶם מִן–הַקָּטֹ֨ן וְעַד–הַגָּד֜וֹל וְעַד–בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַד כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד:

הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את שלמות ההשבה. איש לא נעדר. דבר לא אבד. מה שנלקח הוחזר.


מן האחריות אל הזכות

לאחר הניצחון משתנה גם יחס העם אל מנהיגו.

אותו דוד שעליו ביקשו להפנות את הזעם לאחר הפשיטה, מזוהה עתה עם הניצחון. השלל הגדול שנלקח מן העמלקים אינו מכונה בשם הלוחמים ואף לא בשם המחנה כולו.

הוא מכונה בשם המנהיג.

וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת–כָּל–הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד:

כשם שהאחריות הונחה על כתפיו בשעת המשבר, כך גם הזכות מיוחסת לו לאחר ההצלחה.

וככזה גם כמכריע כיצד יחולק השלל:

כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

וגם כמחוקק:

וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:


סיכום: שני צדדיה של ההנהגה

פרשת צקלג מציגה תמונה מלאה של הנהגה בזמן מלחמה.

בתחילת הפרשה, לאחר הפשיטה והחטיפה, מופנית האצבע המאשימה אל דוד. הוא אינו היחיד שנפגע, אך הוא היחיד הנושא באחריות כמנהיג. העם רואה בו את הכתובת לשבר שנפל עליו.

בהמשך אותה פרשה עצמה מצליח דוד להוביל את אנשיו לניצחון, להחזיר את השבויים, להשיב את המשפחות ולחלץ את המחנה מן המשבר. אז מיוחסת לו גם ההצלחה, עד כדי כך שהשלל מכונה "שלל דוד".

זהו עיקרון ההנהגה העולה מתוך הכתוב: המנהיג נושא באחריות כאשר באה המפלה, אך גם זוכה בהכרה כאשר באה ההצלחה. האחריות והזכות אינן נפרדות זו מזו.

במובן זה, הדיון העממי המתקיים גם בימינו סביב אחריותם של מנהיגים לאחר אירועים קשים איננו חדש. לאחר אסונות לאומיים ומחדלים, ובהם מתקפת השבעה באוקטובר, נשמעת דרישת העם  שמנהיגים יישאו באחריות למתרחש. זוהי אותה ציפייה המופיעה כבר בפרשת צקלג: העם פונה אל מי שעומד בראש ושואל על אחריותו למפלה.

אולם אותה פרשה מלמדת גם את הצד השני של המטבע. כאשר מושגת הצלה, כאשר השבויים שבים וכאשר בא הניצחון, העם נוטה לייחס את ההישג לאותו מנהיג עצמו. כך מופיעות בפרשה שתי פניה של ההנהגה יחד: אחריות בשעת הכישלון, וזכות בשעת ההצלחה.

דוד במחנה פלשתים ערב מלחמת פלישתים בישראל- פרשה זו מלמדת על המתח שבין אמון אישי לבין תפיסת נאמנות לאומית בעת מלחמה.

פרשת מות שאול: דוד במחנה פלשתים ערב המלחמה

מבוא

אחד האירועים המורכבים ביותר בתולדות דוד המלך מתרחש ערב מלחמת הפלשתים בישראל, המלחמה שבסופה נפל שאול המלך בגלבוע. באותה שעה נמצא דוד במצב יוצא דופן: בעוד הפלשתים נערכים למלחמה נגד ישראל, דוד ואנשיו שוהים בתוך מחנה הפלשתים תחת חסותו של אכיש מלך גת. מצב זה מעמיד את דוד במרכז מתח בין נאמנותו לעמו לבין מעמדו אצל מלך פלשתים שהעניק לו מקלט והגנה.

הפרשה מתארת את האמון שרכש אכיש לדוד, את חשדם של סרני הפלשתים ואת הדרך שבה נמנע בסופו של דבר שיתופו של דוד במלחמה נגד ישראל.

התכנסות מחנות המלחמה

לאחר שנדברו ביניהם אכיש מלך פלשתים וסרני הפלשתים על העלייה למלחמה בישראל, התכנסו מחנות הפלשתים באפקה לקראת היציאה לקרב. מנגד חנו בני ישראל בעין אשר ביזרעאל. גם דוד ואנשיו היו באותה שעה עם מחנה הפלשתים, כחלק מן המערך הצבאי שנאסף לקראת המערכה הגדולה.

וַיִּקְבְּצ֧וּ פְלִשְׁתִּ֛ים אֶת–כָּל–מַחֲנֵיהֶ֖ם אֲפֵ֑קָה וְיִשְׂרָאֵ֣ל חֹנִ֔ים בַּעַ֖יִן אֲשֶׁ֥ר בְּיִזְרְעֶֽאל: וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ עֹֽבְרִ֔ים לְמֵא֖וֹת וְלַאֲלָפִ֑ים וְדָוִ֣ד וַאֲנָשָׁ֗יו עֹֽבְרִ֛ים בָּאַחֲרֹנָ֖ה עִם–אָכִֽישׁ: שמואל, פרשת מות שאול.

מעמדו של דוד במחנה הפלשתי

מיקומו של דוד במחנה הפלשתי אינו מקרי. כמי ששימש כשומר ראשו של אכיש, הוצב דוד עם אחרוני המחנה, לצד המלך עצמו. מקום זה לא היה בין הלוחמים המסתערים בחזית, אלא במקום שבו שהו המלך ואנשי הפיקוד.

וְדָוִ֣ד וַאֲנָשָׁ֗יו עֹֽבְרִ֛ים בָּאַחֲרֹנָ֖ה עִם–אָכִֽישׁ:

מעמד זה נבע מן האמון הרב שרחש אכיש לדוד. לאחר שדוד קיבל מקלט אצל הפלשתים, הפך בעיני אכיש לאדם נאמן שניתן לסמוך עליו. משום כך דרש ממנו להצטרף למחנה היוצא למלחמה והבטיח להעמידו בתפקיד הקרוב ביותר אליו.

וַֽיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וַיִּקְבְּצ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת–מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְהִלָּחֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל–דָּוִ֔ד יָדֹ֣עַ תֵּדַ֗ע כִּ֤י אִתִּי֙ תֵּצֵ֣א בַֽמַּחֲנֶ֔ה אַתָּ֖ה וַאֲנָשֶֽׁיךָ: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–אָכִ֔ישׁ לָכֵן֙ אַתָּ֣ה תֵדַ֔ע אֵ֥ת אֲשֶׁר–יַעֲשֶׂ֖ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל–דָּוִ֔ד לָכֵ֗ן שֹׁמֵ֧ר לְרֹאשִׁ֛י אֲשִֽׂימְךָ֖ כָּל–הַיָּמִֽים: שמואל, פרשת מות שאול.

תמיהת סרני פלשתים

כאשר עברו סרני הפלשתים על פני יחידות הצבא השונות וראו את דוד ואנשיו במחנה, התעוררה אצלם תמיהה גדולה. בעיניהם היה זה מראה חריג: עברים נמצאים בתוך צבא פלשתים העומד לצאת למלחמה נגד ישראל.

לכן פנו אל אכיש ושאלו אותו לפשר נוכחותם של אותם עברים.

וַיֹּֽאמְרוּ֙ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים מָ֖ה הָעִבְרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֨אמֶר אָכִ֜ישׁ אֶל–שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים הֲלֽוֹא–זֶ֨ה דָוִ֜ד עֶ֣בֶד | שָׁא֣וּל מֶֽלֶךְ–יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה אִתִּי֙ זֶ֤ה יָמִים֙ אוֹ–זֶ֣ה שָׁנִ֔ים וְלֹֽא–מָצָ֤אתִי בוֹ֙ מְא֔וּמָה מִיּ֥וֹם נָפְל֖וֹ עַד–הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: שמואל, פרשת מות שאול.

אכיש השיב כי דוד חי עמו זמן רב וכי במשך כל התקופה הזאת לא מצא בו כל פגם. מבחינתו, דוד הוכיח נאמנות מלאה ולכן אין כל סיבה לחשוש ממנו.

זכרו של דוד כמכה פלשתים

אולם סרני פלשתים לא קיבלו את דבריו של אכיש. הם לא ראו בדוד פליט מדיני בלבד, אלא את גיבור ישראל המפורסם, האיש שהכה בפלשתים וזכה לתהילה עצומה בעמו.

לדעתם, דווקא משום עברו הצבאי ופרסומו בישראל היה דוד עלול להפוך לגורם מסוכן בתוך המחנה הפלשתי. הם חששו שבעיצומה של המלחמה יפנה את נשקו נגד מארחיו ובכך ירכוש מחדש את חסדו של שאול.

וַיִּקְצְפ֨וּ עָלָ֜יו שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ שָׂרֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים הָשֵׁ֣ב אֶת–הָאִ֗ישׁ וְיָשֹׁב֙ אֶל–מְקוֹמוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הִפְקַדְתּ֣וֹ שָׁ֔ם וְלֹֽא–יֵרֵ֤ד עִמָּ֙נוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְלֹא–יִֽהְיֶה–לָּ֥נוּ לְשָׂטָ֖ן בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבַמֶּ֗ה יִתְרַצֶּ֥ה זֶה֙ אֶל–אֲדֹנָ֔יו הֲל֕וֹא בְּרָאשֵׁ֖י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵֽם: הֲלוֹא–זֶ֣ה דָוִ֔ד אֲשֶׁ֧ר יַעֲנוּ–ל֛וֹ בַּמְּחֹל֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּֽאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד (ברבבתו) בְּרִבְבֹתָֽיו: שמואל, פרשת מות שאול.

סרני פלשתים אינם מתווכחים עם התרשמותו האישית של אכיש, אלא עם שיקול דעתו. מבחינתם, הסכנה האפשרית גוברת על האמון האישי, ולכן אין מקום לצרף את דוד למערכה.

החלטת אכיש

אכיש קיבל לבסוף את עמדת הסרנים והורה לדוד שלא לצאת עמם למלחמה. עם זאת, הוא הקפיד להבהיר כי אין בהחלטה זו משום הטלת ספק בנאמנותו של דוד. אכיש ממשיך לראות בו אדם ישר ונאמן, אך נאלץ להתחשב בעמדתם של שאר מנהיגי הפלשתים.

גם דוד מזכיר לאכיש את שירותו ואת מעשיו לטובתו, מתוך רצון להראות שלא נתן כל סיבה לחשד. למרות המחלוקת שהתעוררה סביב השתתפותו במלחמה, היחסים בין השניים נשארו תקינים.

לבסוף נפרד אכיש מדוד לשלום, ודוד ואנשיו שבו לצקלג, העיר שניתנה להם על ידי אכיש.

סיכום

פרשה זו מלמדת על המתח שבין אמון אישי לבין תפיסת נאמנות לאומית בעת מלחמה. אכיש האמין לדוד באופן מלא, אולם סרני פלשתים לא בחנו את דוד על פי יחסיו האישיים עם מלכם, אלא על פי זהותו, עברו ומקומו בתוך עם ישראל. בעיניהם, דוד נשאר אותו גיבור ישראל שהכה בפלשתים בעבר, ולכן לא ניתן היה לסמוך עליו בשעת מבחן.

מצבים דומים ניתן למצוא גם בימינו. בתקופות של עימות לאומי או מלחמה, קשרים ושיתופי פעולה פוליטיים עשויים לעורר חשד והתנגדות מצד חלקים בעם, גם כאשר הצדדים המעורבים מצהירים על שותפות מלאה. כך למשל, הישענות של ממשלות בישראל על מפלגות ערביות עוררה בקרב חלק מן העם ביקורת וחששות, במיוחד כאשר במקביל נשמעו מצד גורמים שונים בחברה הערבית התבטאויות שנתפסו בעיני רבים כהזדהות עם אויבי ישראל או כתמיכה בהם. בין אם מקבלים חששות אלו ובין אם חולקים עליהם, עצם קיומם מזכיר את תגובת סרני פלשתים לדוד: החשש מפני אפשרות של נאמנות כפולה גבר בעיניהם על האמון האישי שנתן אכיש.

לכן אין הפרשה עוסקת רק באירוע היסטורי מימי המקרא. היא מעלה שאלות יסוד המלוות חברות ומדינות בכל דור: כיצד נבנה אמון, מה קורה כאשר זהות לאומית וקשרים אישיים נפגשים בשעת משבר, ועד כמה יכולים חששות ביטחוניים לעצב החלטות מדיניות וצבאיות. בפרשת דוד ואכיש אנו מוצאים דוגמה קדומה לשאלות אלו, שאלות שנותרו רלוונטיות גם בתקופתנו.

לאחר הניצחון על העמלקים חזרו לוחמי צבא דוד עם שלל רב. אלה שנלחמו בקרב, טענו כי אלה שלא השתתפו בקרב אינם זכאים לקבל חלק מהשלל- מעודכן.

חלקם של הלוחמים וחלקם של השומרים: משפטו של דוד המלך על חלוקת השלל

בפרשה זו מת שאול, ודוד ממשיך בדרכו כמנהיג וכמפקד צבאי. לאחר המלחמה בעמלק מתגלה בפרק עיקרון משפטי שקבע דוד: חלוקת השלל באופן שווה בין היוצאים לקרב לבין הנשארים לשמור על הכלים.

שש מאות יצאו לדרך – שש מאות נותרו

דוד המלך נס מפני שאול עם שש מאות אנשיו מתחילת הדרך. כעת, לאחר מות שאול, ולאחר מלחמות נוספות שניהל, ובהן המלחמה בעמלק, אנו מוצאים אותו עדיין עם שש מאות אנשי חייל.

כך מתאר הכתוב את יציאתו של דוד למרדף אחר העמלקים:

וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֤וּא וְשֵׁשׁ–מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד–נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ:

וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע–מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵעֲבֹ֖ר אֶת–נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר:

דוד יצא עם שש מאות אנשי חייל וחזר עם שש מאות אנשי חייל.

משפט חלוקת השלל – חלקם של הלוחמים וחלקם של השומרים

לאחר הניצחון על העמלקים חזרו לוחמי צבא דוד עם שלל רב.

וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת–שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד: וְלֹ֣א נֶעְדַּר–לָ֠הֶם מִן–הַקָּטֹ֨ן וְעַד–הַגָּד֜וֹל וְעַד–בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל–אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד: וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת–כָּל–הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד:

אלא שהניצחון הוליד גם מחלוקת פנימית בשורות הצבא.

חלק מהאנשים שיצאו עם דוד למלחמה טענו כי אלה שלא השתתפו בקרב אינם זכאים לקבל חלק מהשלל.

כך מתוארת המחלוקת ואת הכרעתו של דוד:

וַיַּ֜עַן כָּל–אִֽישׁ–רָ֣ע וּבְלִיַּ֗עַל מֵֽהָאֲנָשִׁים֮ אֲשֶׁ֣ר הָלְכ֣וּ עִם–דָּוִד֒ וַיֹּאמְר֗וּ יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר לֹֽא–הָלְכ֣וּ עִמִּ֔י לֹֽא–נִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם מֵהַשָּׁלָ֖ל אֲשֶׁ֣ר הִצַּ֑לְנוּ כִּֽי–אִ֤ם–אִֽישׁ אֶת–אִשְׁתּוֹ֙ וְאֶת–בָּנָ֔יו וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:

דוד אינו מקבל את עמדתם ומשיב להם:

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד לֹֽא–תַעֲשׂ֥וּ כֵ֖ן אֶחָ֑י אֵ֠ת אֲשֶׁר–נָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ וַיִּשְׁמֹ֣ר אֹתָ֔נוּ וַיִּתֵּ֗ן אֶֽת–הַגְּד֛וּד הַבָּ֥א עָלֵ֖ינוּ בְּיָדֵֽנוּ:

וּמִי֙ יִשְׁמַ֣ע לָכֶ֔ם לַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

דוד פוסק כי חלקם של השומרים יהיה שווה לחלקם של היוצאים לקרב. גם מי שלא השתתף בלחימה בפועל, אך נשאר לשמור על הכלים, נחשב לחלק בלתי נפרד מהמערכה.

הרי מה קרה כאן?

היה קרב, והצבא התחלק לשני מחנות: מחנה אחד יצא להילחם, והמחנה השני נשאר לשמור על הכלים.

לאחר הניצחון, הלוחמים שהביאו את השלל טענו כי רק הם זכאים ליהנות ממנו.

הדבר עורר מחלוקת, ומשכך הובא העניין להכרעת המפקד, דוד, שעדיין לא הומלך למלך.

אפשר לראות בכך מעין משפט שדה: מחלוקת שהובאה להכרעת המפקד, והוא פסק בה.

החלק של השומרים שווה לחלקם של הלוחמים. גם השמירה על הכלים היא חלק מהמאמץ המלחמתי, משום שהצבא זקוק למי שישמור על הציוד בזמן שחלק מהאנשים יוצאים לקרב.

אפשר להשוות זאת גם למציאות של ימינו: פיקוד העורף, מערכי לוגיסטיקה, משק לשעת חירום וכל אותם כוחות ומערכות שאינם נמצאים בהכרח בחזית, אך מאפשרים לכוחות הלוחמים לבצע את משימתם.

הכרעה שהפכה לחוק בישראל

דוד לא הסתפק בהכרעה נקודתית במחלוקת שהתעוררה באותו יום. הכתוב מעיד כי הוא קבע את העיקרון כחוק וכמשפט בישראל:

וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

כלומר, ההכרעה של דוד לא נותרה רק פתרון למחלוקת בין אנשיו. היא הפכה לכלל קבוע: היוצאים למלחמה והנשארים לשמור על הכלים חולקים בשלל יחד.

הפסוק המרכזי, שמבטא את העיקרון שקבע דוד, הוא:

כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק | הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל–הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ:

חלוקת השלל גם לזקני יהודה

דוד חוזר לצקלג, אך חלוקת השלל אינה מסתיימת באנשי הצבא בלבד. הוא שולח חלק מהשלל גם לזקני יהודה, במקומות שבהם התהלך הוא ואנשיו במהלך השנים.

כך מתאר הכתוב:

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה:

לַאֲשֶׁ֧ר בְּבֵֽית–אֵ֛ל וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּרָמֽוֹת–נֶ֖גֶב וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּיַתִּֽר:

וְלַאֲשֶׁ֧ר בַּעֲרֹעֵ֛ר וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּשִֽׂפְמ֖וֹת וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּאֶשְׁתְּמֹֽעַ:

וְלַאֲשֶׁ֣ר בְּרָכָ֗ל וְלַֽאֲשֶׁר֙ בְּעָרֵ֣י הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י הַקֵּינִֽי:

וְלַאֲשֶׁ֧ר בְּחָרְמָ֛ה וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבוֹר–עָשָׁ֖ן וְלַאֲשֶׁ֥ר בַּעֲתָֽךְ:

וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וּֽלְכָל–הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר–הִתְהַלֶּךְ–שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו:

דוד מחלק את השלל גם לזקני יהודה, לרעיו וליישובים שבהם התהלך הוא ואנשיו.

הוא אינו מסתפק בחלוקה בין הלוחמים לבין השומרים על הכלים, אלא שולח ברכה משלל אויבי הבורא גם לאותם מקומות ולאנשים שהיו קשורים לדרכו ולמסעותיו.

הכתוב מדגיש את עצם המעשה ואת רשימת המקומות שאליהם נשלחה הברכה:

וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה:

לאחר ניצחונו על העמלקים והשבת השבויים והרכוש שנלקחו מצקלג, שב דוד אל עירו כשעמו שלל רב. אולם דוד אינו רואה בשלל רכוש שנועד רק ללוחמים. לאחר שכבר קבע כי גם האנשים שנותרו לשמור על הציוד יקבלו חלק שווה בשלל, הוא מרחיב את מעגל השותפים ומעניק ממנו גם לזקני יהודה ולידידיו ברחבי הנגב ויהודה.

רשימה זו מגלה כי דוד לא שכח את המקומות שבהם מצא מחסה וסיוע בימי נדודיו מפני שאול. כעת, לאחר שבורא עולם הושיע אותו והעניק בידו ניצחון, הוא חולק את הברכה עם כל מי שסייעו לו בעבר או עמדו לצדו בשנותיו הקשות.

בין מקבלי השלל נזכרים גם:

"וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי".

אזכור הקיני מעורר עניין מיוחד, משום שמדובר בקבוצה ותיקה הקשורה לעם ישראל עוד מימי המדבר.

הקינים מזוהים במסורת המקראית עם משפחתו של יתרו, חותן משה. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הזמין משה את חובב ממשפחת יתרו להצטרף אל העם:

"לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי יְהוָֽה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: במדבר.

מאז אנו פוגשים את הקינים שוב ושוב לצד ישראל. בתחילת ספר שופטים מסופר:

וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה".

הקינים התחברו לשבט יהודה והתיישבו באזור הדרום. הם לא היו חלק משבטי ישראל, אך חיו בקרבתם וקשרו את גורלם בגורל העם.

בהמשך מופיע חבר הקיני, ואשתו יעל נעשית אחת הדמויות המפורסמות בתנ"ך. כאשר נמלט סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, אל אוהלה, היא הכריעה את הקרב במעשה אמיץ והביאה למפלת האויב. משום כך זכתה לשבח מיוחד בשירת דבורה:

"תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי".

גם שאול הכיר בטובה שעשו הקינים עם ישראל לאורך הדורות. כאשר יצא למלחמה בעמלק, הזהיר אותם להתרחק ממחנה העמלקים:

וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם: שמואל.

החסד העתיק שעשו הקינים עם ישראל לא נשכח. דורות רבים לאחר מכן אנו מוצאים את דוד שולח גם אליהם ברכה מן השלל.

מעשהו של דוד מלמד על אחת ממידותיו הבולטות כמנהיג. הוא אינו שוכח את אנשי עברו ואת מי שסייעו לו בשנות המצוקה. הניצחון אינו נתפס אצלו כהישג אישי בלבד, אלא כברכה מאת הבורא  שיש לחלוק אותה עם אחרים. משום כך הוא שולח מתנות לזקני יהודה, לידידיו ולכל המקומות שבהם התהלך הוא ואנשיו.

יש בכך גם הכנה למלכות העתידה. עוד לפני שנמשח למלך על יהודה, דוד יוצר קשר של הכרת טובה עם יישובי הדרום ועם ראשי העם. הוא בונה הנהגה המבוססת לא רק על כוח צבאי, אלא גם על נאמנות, זיכרון הטובה ושותפות גורל.

בסיומה של פרשת צקלג מתגלה אפוא דמותו של דוד לא רק כלוחם מנצח, אלא גם כאדם היודע להוקיר חסד. כשם שהבורא השיב לו את כל אשר אבד, כך הוא משתף אחרים בברכה שקיבל. בתוך רשימת היישובים הארוכה שבספר שמואל מסתתר מסר גדול: הטובה אינה נשמרת אצל האדם בלבד, אלא מתפשטת אל כל המעגלים שסביבו, אל הרֵעים, אל הזקנים, ואל אלה שהלכו עמו בדרך.

משפטו של דוד – סוגיה שנוגעת גם לימינו

בפרק הזה אנו פוגשים הכרעה של דוד, עוד בטרם הומלך למלך, בסוגיה הנוגעת לחלוקת משאבים, לאחר מלחמה.

מצד אחד עומדים הלוחמים שיצאו לקרב וסיכנו את חייהם; מצד שני עומדים האנשים שנשארו לשמור על הכלים, ומילאו תפקיד חיוני שאפשר את המשך הלחימה.

דוד קובע כי אין להפריד ביניהם בכל הנוגע לחלוקת השלל: שניהם חלק מהמערכה, ושניהם זכאים לחלק שווה.

גם חלוקת השלל לזקני יהודה ולמקומות שבהם התהלך דוד ואנשיו היא חלק מהתמונה שמציג הפרק.

אפשר לראות כי גם בימינו יש סוגיות משפטיות וחברתיות הנידונות ברוח העיקרון הזה: מי נחשב שותף במאמץ המשותף, כיצד מכירים בתרומתם של מי שאינם נמצאים בחזית, וכיצד מחלקים את המשאבים ואת פירות ההצלחה בין המשתתפים במאמץ.

זהו משפטו של דוד: חלקם של היוצאים למלחמה וחלקם של היושבים על הכלים – יחדיו יחלקו.

פרשת מטות מסעי–משה, כמנהיג אחראי, שיתף את יהושע ואלעזר בהסכם עם שבט מנשה, כדי שיקיימוהו לאחר מותו – דבר המלמד על חובת ממשיכים לכבד התחייבויות קודמיהם בהנהגה.

בני גד, בני ראובן וחצי שבט מנשה: ההסכם עם משה וההתנחלות בעבר הירדן

בסוף ספר במדבר מתארת התורה את בקשתם של בני גד ובני ראובן לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. בקשה זו מעוררת בתחילה התנגדות חריפה מצד משה, הרואה בה סכנה הדומה לחטא המרגלים. רק לאחר הבהרה והתחייבות מצד השבטים משתנה יחסו, והם זוכים לבסוף בנחלתם.

וּמִקְנֶ֣ה | רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי-גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת-אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה: וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי-גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶל-אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר: עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן: הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם-מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן: פרשת מטות מסעי.

תחילת העניין הייתה במציאות הכלכלית של שני השבטים:

וּמִקְנֶ֣ה | רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי-גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת-אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה:

לאחר שראו כי ארץ יַעְזֵר והגלעד מתאימות למקניהם הרב, באו אל משה, אל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה וביקשו להיאחז במקום זה:

וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם-מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן:

בקשתם הייתה פשוטה: לקבל את נחלתם בצד המזרחי של הירדן ולא לעבור מערבה אל ארץ כנען.

תגובת משה

משה הסביר לגדי ולראובני שברצונם להשאר בצד המזרחי ולא לעבור את הירדן מערבה לארץ ירושת ישראל הם נחשבים כמרגלים החוטאים שפחדו מהעם היושב בארץ לאחר שראו מי הם ובכך הם נחשבו חוטאים גדולים שלא בטחו בישועת הבורא וכל זאת בשעה ששאר ישראל עתיד לצאת למלחמה על הארץ. משום כך הגיב בתקיפות:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי-גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה: וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה: כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ: וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה: וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר: אִם-יִרְאוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֜ים הָֽעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹֽא-מִלְא֖וּ אַֽחֲרָֽי: בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָֽעֹשֶׂ֥ה הָרָ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵֽל: כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי-גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:

ומיד הוסיף:

וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

משה חשש שבקשתם תחזור על אותו כישלון שאירע בפרשת המרגלים. לכן הזכיר להם את מעשה המרגלים ואת תוצאותיו:

כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ:

וכן:

וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

לדברי משה, המרגלים גרמו לבני ישראל שלא להיכנס אל הארץ שניתנה להם, ובכך חטאו חטא גדול. העונש שנגזר על אותו דור היה:

וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָֽעֹשֶׂ֥ה הָרָ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה:

ולכן הזהיר אותם:

כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה:

משה ראה אפוא בבקשתם סכנה של חזרה על חטא המרגלים, אשר לא בטחו בישועת הבורא לאחר שראו את יושבי הארץ.

לאחר ששמעו את דברי משה, הסבירו בני גד ובני ראובן שאין בכוונתם להשתמט מן המלחמה. הם הציעו הסדר אחר:

וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ: וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם-הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל-מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֨נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ: לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל-בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ:

בדבריהם התחייבו להיות חלוצים לפני בני ישראל, להשתתף במלחמת כיבוש הארץ, ורק לאחר שכל שבטי ישראל יקבלו את נחלתם ישובו אל בתיהם בעבר הירדן.

משכך, אין כאן חזרה על חטא המרגלים. המרגלים חששו להילחם ביושבי הארץ ובכך לא בטחו בישועת הבורא. בני גד ובני ראובן, לעומת זאת, הודיעו במפורש שייצאו ראשונים למלחמה ולא ישובו לבתיהם עד להשלמת התנחלותם של כל שבטי ישראל.

הסכמת משה

לאחר שקיבל את התחייבותם, הסכים משה לבקשתם בתנאי שיעמדו בדבריהם:

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם-תַּעֲשׂ֖וּן אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם-תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה: וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל-חָל֛וּץ אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הֽוֹרִישׁ֛וֹ אֶת-אֹֽיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו: וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִֽהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵֽיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָֽיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַֽאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

לפי דברי משה, אם יקיימו את התחייבותם ויהיו חלוצים לפני ישראל במלחמה, יהיו נקיים ממבורא עולם ומישראל והארץ שממזרח לירדן תהיה להם לאחוזה.

מכאן שישיבתם של בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה בעבר הירדן לא תיחשב להם לחטא, אם יקיימו את התנאי כפי שהבטיחו.

באותה עת עמד עם ישראל ערב חילופי הנהגה. משה ידע כי הוא עצמו לא יכניס את ישראל לארץ, ולכן דאג שההסכם יימסר גם לממשיכי דרכו:

וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם-יַֽעַבְר֣וּ בְנֵי-גָ֣ד וּבְנֵֽי-רְאוּבֵ֣ן | אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת-הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל-חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת-אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַֽאֲחֻזָּֽה: וְאִם-לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹֽכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

לכן נאמר לאלעזר ויהושע:

וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

ובהמשך גם פרטי ההסכם:

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם-יַֽעַבְר֣וּ בְנֵי-גָ֣ד וּבְנֵֽי-רְאוּבֵ֣ן | אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת-הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל-חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת-אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַֽאֲחֻזָּֽה: וְאִם-לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹֽכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:


סיכום

יש גם לימוד חשוב העולה מפרשה זו לדורות. משה רבנו ידע שלא יכניס את ישראל לארץ, ושההנהגה עומדת לעבור ליהושע בן נון. למרות זאת, הוא לא הסתפק בהסכם שעשה בעצמו עם בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה, אלא דאג ליידע את אלעזר הכהן, את יהושע בן נון ואת ראשי המטות על כל פרטי ההתחייבות:

וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.

משה הבין שהנהגה אחראית אינה מסתיימת בקבלת החלטות נכונות, אלא גם בהעברתן המסודרת למי שימשיך אחריו. כמנהיג התחייבויותיו  אינן שייכות לאדם מסוים אלא לעם כולו, ולכן על המנהיג הבא לדעת מה הוסכם ומה הובטח.

גם בימינו, כאשר בעל תפקיד הנהגה מסיים את תפקידו ומחליפו נכנס לתפקיד, מצופה שתהיה העברת אחריות מסודרת. כשם שמשה עדכן את יהושע ואת אלעזר בפרטי ההסכם עם שבטי עבר הירדן, כך ראוי שמנהיג יוצא יעדכן את הבא אחריו בהחלטות, בהסכמים ובהתחייבויות שקיבל, כדי שתהיה המשכיות שלטונית וכדי שהעם יוכל לסמוך על כך שהתחייבויות שניתנו בשמו יכובדו גם לאחר חילופי ההנהגה.

פרשת בני גד ובני ראובן מלמדת אפוא לא רק על נאמנותם של השבטים להתחייבותם, אלא גם על אחריותם של מנהיגים לדאוג שרצף ההתחייבויות הציבוריות יישמר, גם כאשר מתחלפים האחראים על הנהגת העם.

"אפשר בלי מדינה, לחיות טוב עם הערבים… היה די טוב שמושלים כאן ערבים, היה המצב הכי טוב" הרב לנדו– ומנגד, נשמעים גם דבריו של אוסאמה סעדי..

עת כנוס אבנים – אחדות העם בעת מלחמה

דברי הרב דב לנדו, מנהיגה הרוחני של דגל התורה, כפי שפורסמו בחדשות 12, מחייבים התייחסות רצינית.

בין הדברים שאמר:

"אפשר בלי מדינה, לחיות טוב עם הערבים... היה די טוב שמושלים כאן ערבים, היה המצב הכי טוב. הערבים מושלים, היו מכבדים אותם ולא מתערבים להם. מביאים כסף לארץ, הערבים אוהבים כסף" 5.10.2026

וכן:

"אני לא יודע מה היה קורה אם בהתחלה לא הייתה מדינה והיו עושים כאן שלטון של או"ם – היה מצב מצוין" 5.10.2026

אלה דברים קשים, המעוררים שאלות על היחס למדינה, להקמתה ולריבונות היהודית בארץ ישראל אך ברור מפה מדוע לא תהיה ליהדות התורה להצטרף לקואליציא שמציע יאיר גולן עם הערבים.

ומנגד, נשמעים גם דבריו של אוסאמה סעדי.

בעקבות ניצחון הרשימה המשותפת, הקדיש סעדי את הניצחון לתושבי עזה, הגדה המערבית וירושלים, ואמר:

"כאשר הפלנו את הממשלה הפשיסטית הזאת, ממשלת רצח העם, ממשלת הטיהור האתני, אנחנו מעניקים את הניצחון הזה לבני עמנו בעזה, בגדה המערבית ובירושלים הכבושה". 28.10.2026

אלה דברים שראוי שעם ישראל יכיר. מדובר בנציג פוליטי המקדיש את ניצחונו לבני עמו בעזה ובשטחים הפלסטיניים, תוך שהוא מכנה את ממשלת ישראל ממשלת רצח עם וטיהור אתני.

וכאן אני מבקשת לעצור ולשאול:

אם אלה המציאות והעמדות הנשמעות בזירה הפוליטית, מדוע דווקא בעת הזאת  מתעקשים להעמיק את השסע בעם ישראל. עם אלה רוצה גוש השינוי להתאחד, על אלה רוצה גוש השינוי להשען.

קריאה לעם ישראל:

בעת הזאת אחרי הבחירות יש הקוראים לממשלת אחדות של גוש השינוי עם הערבים.ומה אני אומרת:בעת הזאת כשעם ישראל נלחם במלחמה מהקשות ביותר שידענו.בעת של גל אנטישמיות הגדול ביותר שידענו מאז השואה.אני טוענת שקודם כל אחדות בעם, אחדות בשדה הקרב.לא ייתכן שיהיה שסע ביין חייל בוחר ליכוד לביין חייל בוחר אייזנקוט הנלחמים שכם אל שכם בלבנון או בעזה או על המטוס בדרך לאיראן, וזאת כשיש אחדות לחייל בוחר אייזנקוט עם הבוחרים ערבים נגד חייל בוחר הליכוד.תמצאו את דרך השווה.עת כנוס אבנים.

למחשבה ראשונה:

מה תוצאות בחירת החיילים והחיילות, למי בחרו החיילים והחיילות. זה מאוד חשוב לדעת מה דעתם של אלה.בעניין ממשלת אחדות, אני אומרת על פיהם יישק דבר.

למחשבה שנית:

חשבתם על שירות המלחמה, על שירות המלחמה של ימינו אנו לעומת שירות המלחמה של הדור הראשון והשני בארץ ..  באב אל וואד שיר הרעות... דודו... צריך לחקור את הדבר על מה שרו אלה ומה שרים אלה ועל כך שעוד לא נשמע שיר על הפצוע והחובשת והשיר על שתיינו מאותו הכפר על חברה שאיבדה חברה בקרב.. על חבר שאיבד חברה בקרב..

צריך לחשוב על זה.

מקרה בנות מנשה היה מקרה מיוחד. מקרה שלא היה ברור מהחוקה שקיבלנו מה לעשות– ממקרה זה נלמד מהו משפט האורים והתומים.

משפט האורים והתומים הוזכר ביחד עם מקרה בנות המנשה. מקרה בנות מנשה היה מקרה מיוחד. מקרה שלא היה ברור מהחוקה שקיבלנו מה לעשות. מקרה שלאב אין בנים, לא היה חוק ברור מי יורש אדם שאין לו בנים ויש לו בנות כדי להבין את משפט האורים והתומים נדבר על התהליך ולא על המקרה עצמו:


משפט האורים והתומים

לאחר מינוי יהושע מוסיפה התורה הוראה מיוחדת:

"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה."

פסוקים אלה מלמדים כי לאחר תקופת משה קיים מנגנון מוגדר לבירור שאלות המחייבות הכרעה לפני ה'.יש לשים לב ללשון:

"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד."

וכן:

"וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה."

מדובר בהליך מסודר ולא בהחלטה שרירותית. כאשר מתעורר עניין הדורש בירור, קיימת דרך להביא את המשפט לפני הבורא.


פרשת בנות צלפחד: מקרה שאין לו פתרון מפורש

עוד קודם לכן מתואר מקרה מיוחד:

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:"

התורה מדגישה היכן הוצגה התביעה:

"וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר:"

ולאחר מכן הן מציגות את טענתן המלאה:

"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־יְהֹוָה בַּעֲדַת־קֹרַח כִּי־בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ."

כאן עולה שאלה שלא נמצא עבורה חוק מפורש קודם לכן: מה הדין כאשר אדם נפטר ואין לו בנים?


הבאת המשפט לפני הבורא:

תגובת משה היא לב העניין:

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה."

נקודה זו חשובה במיוחד.

משה אינו פוסק מכוח סמכותו האישית.

הוא אינו קובע דין חדש מדעת עצמו.

הוא מביא את המשפט לפני בורא עולם.

זהו בדיוק העיקרון העומד בבסיס משפט האורים והתומים: כאשר אין תשובה מפורשת בחוקה הקיימת, מביאים את המשפט לפני הבורא.


מן ההכרעה הפרטית אל החוק הכללי

לאחר מכן מתקבלת התשובה:

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."

אולם התורה אינה מסתפקת במענה למקרה המסוים. מיד לאחר מכן היא הופכת את ההכרעה לחוק:

"וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם־אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם־אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם־אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה."

זהו אחד המקומות הברורים בתורה שבהם מקרה מסוים הופך ל:

"חֻקַּת מִשְׁפָּט."


הערר של בני מנשה

אולם גם בזה לא הסתיים הדיון.

בהמשך מעלים בני מנשה שאלה נוספת:

"וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

טענתם מפורטת:

"וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ..."

הם מצביעים על בעיה חדשה שנוצרה בעקבות ההכרעה הראשונה.

ושוב באה הכרעה:

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהֹוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים."

ובהמשך:

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

גם כאן אנו רואים כיצד שאלה חדשה מובילה לקביעה משפטית משלימה.


סיכום

משפט האורים והתומים, בנות צלפחד וערר בני מנשה מציגים יחד מודל שלם של הכרעה משפטית בתורה.

מצד אחד קיימת חוקה מחייבת:

"וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט."

ומצד שני מתעוררים מקרים שלא פורטו מראש.

במקרים כאלה אין להתעלם מן החוק ואין להמציא חוק חדש מדעת האדם. מביאים את המשפט לפני הבורא.

בימי משה:

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה."

לאחר משה:

"וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה."

ומתוך ההכרעה נוצרת לעיתים:

"חֻקַּת מִשְׁפָּט."

פרשת בנות צלפחד ופרשת מטות־מסעי מדגימות כיצד שאלה חדשה, הכרעת בורא עולם והשלמתה כחקיקה כתקדים משפטי משתלבים יחד במסגרת תהליכים במשפט שהתורה מציגה לישראל.

 

וַיִּהְיוּ לְנֵס: זיכרון קורח ועדתו כמופת לדורות על גבולות הכהונה, סדרי הקדושה בהקבלה להנהגת ישראל וחלוקת הנחלות כפי שקבע הבורא בישראל:

לאחר המאורעות הקשים שבאו בעקבות חטא בעל פעור והמגפה שפגעה בעם, מצווה בורא עולם על משה ועל אלעזר הכהן לערוך מפקד חדש לבני ישראל. דור המדבר הולך ונשלם, ודור חדש עומד להיכנס אל הארץ ולקבל את נחלתו:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב: וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם (קרואי) קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָה: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: פרשת אחרי המגפה.

הזכרת המעשה במקום זה איננה מקרית. בשעה שהתורה מונה את המשפחות ואת העומדים לרשת את הארץ, היא שבה ומזכירה את אלה שביקשו לערער על הסדר שקבע הבורא.

נאמר על מאתיים וחמישים האנשים שהקריבו קטורת שלא כדין:

וַיִּהְיוּ לְנֵס:

מותם היה לנס ולזיכרון. אין הכוונה לנס במובן של ישועה, אלא לדבר העומד לעיני הכול ומשמש אות ואזהרה לדורות.

על כך למדנו בפרשת קורח:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: במדבר- פרשת קורח.

המחתות ששימשו את החוטאים לא הושמדו. הן נלקחו, רוקעו והונחו כציפוי למזבח:

וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.

והתורה מפרשת במפורש את תכליתן:

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע זיכרון?

לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.

כלומר, מדובר בזיכרון שנועד ללמד כי עבודת הקטורת ומשרת הכהונה אינן נתונות לבחירתו של אדם. אין אדם קובע לעצמו את תפקידו בקודש, אלא הבורא הוא שקובע לכל שבט, לכל משפחה ולכל אדם את מקומו.

עיקרון זה עולה גם מדיני הנחלות:

וְלֹֽא תִסֹּב נַֽחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

ככה בורא עולם קבע וכך יהיה, לאדם אין קביעה בדבר.

כשם שלכל שבט נקבעה נחלתו, כך נקבע גם סדר הקדושה בישראל. האדם אינו משנה סדר זה על דעת עצמו.

לאחר מות נדב ואביהוא לא נתמלא מקומם בכהנים אחרים משבטים אחרים. לכהונה המשיכו רק בני אהרן הנותרים:

וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה: פרשת אחרי המגפה.

הכהונה נותרה בידי אלעזר ואיתמר, בני אהרן. גם בני משה לא נכנסו למעמד הכהונה. מכאן עולה ההבחנה שבין תפקידו של משה לבין תפקידו של אהרן, ובין הנהגת העם לבין עבודת המקדש.

יסוד זה מתבטא שוב במינוי יהושע. כאשר משה מתבשר כי לא ייכנס לארץ, הוא מבקש מנהיג לישראל. בורא עולם מצווה אותו למנות את יהושע בן נון, אך במקביל קובע את מקומו של אלעזר הכהן:

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן: וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה: אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו: וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה: וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: פרשת אחרי המגפה.

והלאה כשאלעזר בהנהגה ביחד יהושע  כשם שהנהיגו אהרון ומשה יחד לפניהם.

תפקיד יהושע הוא לא כתפקיד אלעזר.

וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה:

יהושע נבחר להנהיג את העם, אך תפקידו אינו תפקיד הכהן. הוא עומד לפני אלעזר הכהן, ואלעזר הוא השואל במשפט האורים לפני ה'. כך נשמרת ההבחנה בין תחומי האחריות השונים שנקבעו מלמעלה.

לפיכך, כשם שמשה ואהרן פעלו יחד וכל אחד במקומו, כך עתידים יהושע ואלעזר לפעול יחד, וכל אחד במסגרת התפקיד שנקבע לו.

מתוך כך מתבארת משמעות חטאו של קורח. קורח לא הסתפק במעמדו כלוי, אלא ביקש את מקום הכהונה, מקום שלא ניתן לו. התורה מלמדת כי יש הבדל בין ישראל, לוי וכהן, וכל אחד מהם קרוב אל הקודש במידה שנקבעה לו.

ניתן ללמוד עוד על הדבר בפרשה זאת שמזכירה את בנות צלפחד, שם מדובר בנחלת קרקע בתוך שבטי ישראל. בנות צלפחד שלאביהן לא היו בנים ביקשו שלא ייגרע שם אביהן מתוך משפחתו ולכן נקבעה הלכה מיוחדת לגבי ירושת הנחלה כאשר אין בן.  המנשה שלא כלוי יורש נחלת אדמה, זאת לא חוקה של הלוי שאינו יורש נחלת אדמה, לא נראה מקרה של בת כהן שנכנסת למקום הכהן באם לאביה אין בנים. משפט בת כהן לא כמשפט בת ישראל. כשם  שמשפט כהן אינו כמשפט נשיא למשל:

וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ: לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ: וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן: וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו: וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת אחרי המגפה.

כאן עוסקת התורה בירושת נחלת הארץ, ועל כן נקבעו דיני הירושה בהתאם למעמד המשפחתי ולמבנה השבטי. אולם כשם שדיני הנחלה נקבעים על פי דבר הבורא, כך גם סדרי הקדושה והכהונה נקבעים על פי דברו.

פרשת "אחרי המגפה" חוזרת אל מאורעות קורח ועדתו כדי ללמד לדור הנכנס לארץ כי יש לזכור את הגבולות שנקבעו בקדושה. המחתות שנעשו ציפוי למזבח, אזכור דתן ואבירם במפקד, מעמדו של אלעזר הכהן לצד יהושע, ודיני הנחלות של בנות צלפחד, כולם מלמדים על סדר שנקבע מאת הבורא. האדם נקרא ללכת בתוך הסדר הזה, לזוכרו ולשומרו, ולא לנסות ליטול לעצמו תפקיד שלא ניתן לו.

כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן– תחשבו על כלב בן יפונה ויהושע בן נון…

לימודים מפרשת אחרי המגפה:

הפקודים המתוארים בפרשה זו נערכו בערבות מואב, על ירדן יריחו, זמן קצר לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל. זהו מפקד שנערך לאחר שנות הנדודים במדבר, לאחר המגפה, ובעת שהעם עומד על סף המעבר מן הצד המזרחי של הירדן אל צדו המערבי.

כפי שנאמר:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פרשת אחרי המגפה.

סך הכול נמנו במפקד זה:

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: פרשת אחרי המגפה.

אולם התורה מדגישה נקודה חשובה במיוחד. בין כל הנפקדים במפקד שנערך בערבות מואב לא היה אף אדם מן הדור שנפקד בתחילת הדרך במדבר סיני:

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרשת אחרי המגפה.

הפסוקים מלמדים שמדובר בשני דורות שונים. המפקד הראשון נערך במדבר סיני, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. עליו נאמר:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.

אלה הם הפקודים שנחשבו לדור שעליו נגזרה הגזירה שלא ייכנס לארץ. לכן, כאשר נערך המפקד השני בערבות מואב, נאמר במפורש:

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.

חשוב לזכור שהגזירה התייחסה לאלה שהיו בני עשרים שנה ומעלה בעת המפקד במדבר סיני. לעומתם, מי שהיו צעירים מגיל עשרים באותה שעה לא נכללו בגזירה זו. בני דור צעיר זה גדלו במשך שנות המדבר, והם שהרכיבו את עיקר העם שעמד על ירדן יריחו והתכונן להיכנס לארץ.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:

אליהם הצטרפו שניים בלבד מבני הדור הקודם:

כִּי אָמַר יְהֹוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבַּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

למחשבה:

תחשבו על כלב בן יפונה ועל יהושע בן נון.

הם היו במצרים. הם יצאו ממצרים עם כל העם. הם עמדו למרגלות הר סיני, הלכו עם ישראל בכל שנות הנדודים במדבר, חוו את כל המאורעות הגדולים והקשים שעברו על העם, וראו דור שלם הולך ונעלם במהלך ארבעים שנות המדבר.

בסופו של דבר, מכל בני דורם שנפקדו בתחילת הדרך, רק הם נותרו בחיים. הם היו העדות החיה לקשר שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. בעוד שכל חבריהם מאותו דור מתו במדבר, הם זכו לעמוד יחד עם הדור החדש על סף הארץ המובטחת ולהיכנס אליה.

בהמשך מתואר כיצד כלב מזכיר ליהושע את אותו מעמד בקדש ברנע ואת ההבטחה שניתנה לו בזכות נאמנותו:

וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי–יְהוּדָ֤ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת–הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר–דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶל–מֹשֶׁ֣ה אִישׁ–הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: בֶּן–אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד–יְהוָ֥ה אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת–הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם–לְבָבִֽי: וְאַחַי֙ אֲשֶׁ֣ר עָל֣וּ עִמִּ֔י הִמְסִ֖יו אֶת–לֵ֣ב הָעָ֑ם וְאָנֹכִ֣י מִלֵּ֔אתִי אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וַיִּשָּׁבַ֣ע מֹשֶׁ֗ה בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמֹר֒ אִם–לֹ֗א הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֨ר דָּרְכָ֤ה רַגְלְךָ֙ בָּ֔הּ לְךָ֨ תִֽהְיֶ֧ה לְנַחֲלָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ עַד–עוֹלָ֑ם כִּ֣י מִלֵּ֔אתָ אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי: וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה יְהוָ֣ה | אוֹתִי֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶת–הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל–מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר–הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן–חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה: עוֹדֶ֨נִּי הַיּ֜וֹם חָזָ֗ק כַּֽאֲשֶׁר֙ בְּי֨וֹם שְׁלֹ֤חַ אוֹתִי֙ מֹשֶׁ֔ה כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה וְלָצֵ֥את וְלָבֽוֹא: וְעַתָּ֗ה תְּנָה–לִּי֙ אֶת–הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר–דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה–שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי–עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְהוָ֤ה אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת–חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: עַל–כֵּ֣ן הָיְתָֽה–חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן–יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה: פרשת הארץ הנשארת.

דבריו של כלב מדגישים את הרצף שבין ההבטחה שניתנה בשנות המדבר לבין קיומה לאחר הכניסה לארץ. ארבעים וחמש שנים עברו מאז נשלח לרגל את הארץ, ובכל אותן שנים נשמרה ההבטחה עד שהגיע הזמן לממשה. כך הפך כלב לאחד משני האנשים היחידים מן הדור שנמנה במדבר סיני, שזכו לראות את הארץ ולהתנחל בה.

לקרוא עוד:

כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה– לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם– מפה נלמד כי בני עשרים ומטה אינם מפקידים לכיפורי נפש ואינם נושאים בחטא הדור, ולכן הם ממשיכים הלאה בירושת הארץ, על פי השבועה לאברהם יצחק ויעקב.

וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה- הדור הרביעי כמו שאדם וחווה כשהיו נכונים לגן עדן בטרם ידעו טוב ורע.

וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ– כפי שנלמד בהמשך– וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

חלוקת הנחלות, האדמה,  מתחלקת בתוך שבט למשפחותיו על פי כמה פקודים יש לכל משפחה- מי הוא הפקוד: מבן עשרים שנה ומעלה ששירת בצבא.

כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה- לימודים מפרשת הארץ הנשארת.

מן הימנעות דוד מהריגת שאול (משיח בורא עולם) ועד השאלות העולות לנוכח רצח רבין (נבחר עם) על המשל הזה- וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹֽר:

פרשת משיח יהוה: דוד ושאול במדבר זיף

לאחר העימות הקודם בין שאול לדוד, שבו הייתה לדוד האפשרות להרוג את שאול והוא נמנע מכך, ולאחר ששאול הודה בטעותו והתחייב שלא לרדוף עוד את דוד, נראה היה שהסכסוך ביניהם הגיע לסיומו. אולם בפועל, הדברים לא נמשכו כך.

הזיפים באו אל שאול בגבעה והודיעו לו כי דוד מסתתר בגבעת החכילה אשר על פני הישימון. בעקבות זאת קם שאול וירד אל מדבר זיף, ועמו שלושת אלפים איש מבחורי ישראל, כדי לבקש את דוד במדבר זיף.

וַיָּבֹ֤אוּ הַזִּפִים֙ אֶל–שָׁא֔וּל הַגִּבְעָ֖תָה לֵאמֹ֑ר הֲל֨וֹא דָוִ֤ד מִסְתַּתֵּר֙ בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֔ה עַ֖ל פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּ֙רֶד֙ אֶל–מִדְבַּר–זִ֔יף וְאִתּ֛וֹ שְׁלֹֽשֶׁת–אֲלָפִ֥ים אִ֖ישׁ בְּחוּרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבַקֵּ֥שׁ אֶת–דָּוִ֖ד בְּמִדְבַּר–זִֽיף: וַיִּ֨חַן שָׁא֜וּל בְּגִבְעַ֣ת הַחֲכִילָ֗ה אֲשֶׁ֛ר עַל–פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹ֖ן עַל–הַדָּ֑רֶךְ וְדָוִד֙ יֹשֵׁ֣ב בַּמִּדְבָּ֔ר וַיַּ֕רְא כִּ֣י בָ֥א שָׁא֛וּל אַחֲרָ֖יו הַמִּדְבָּֽרָה: וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד מְרַגְּלִ֑ים וַיֵּ֕דַע כִּֽי–בָ֥א שָׁא֖וּל אֶל–נָכֽוֹן: 

שוב שאול רודף אחר דוד ומבקש את נפשו, למרות המאורעות הקודמים ולמרות ההכרה שכבר הביע בצדקת דוד.

 וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל–הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה–שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד אֶת–הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁכַב–שָׁ֣ם שָׁא֔וּל וְאַבְנֵ֥ר בֶּן–נֵ֖ר שַׂר–צְבָא֑וֹ וְשָׁאוּל֙ שֹׁכֵ֣ב בַּמַּעְגָּ֔ל וְהָעָ֖ם חֹנִ֥ים (סביבתו) סְבִיבֹתָֽיו: וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר | אֶל–אֲחִימֶ֣לֶךְ הַחִתִּ֗י וְאֶל–אֲבִישַׁ֨י בֶּן–צְרוּיָ֜ה אֲחִ֤י יוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי–יֵרֵ֥ד אִתִּ֛י אֶל–שָׁא֖וּל אֶל–הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֲבִישַׁ֔י אֲנִ֖י אֵרֵ֥ד עִמָּֽךְ: 

ההזדמנות השנייה

כאשר דוד ואבישי הגיעו בלילה אל מחנה שאול, הם מצאו את המלך ישן במעגל, וחניתו וצפחת המים שלו מונחות למראשותיו. אבנר בן נר והעם כולו ישנו סביבו.

וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַאֲבִישַׁ֥י | אֶל–הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה–בָאָ֖רֶץ (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָ֑יו וְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹׁכְבִ֖ים (סביבתו) סְבִיבֹתָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר אֲבִישַׁי֙ אֶל–דָּוִ֔ד סִגַּ֨ר אֱלֹהִ֥ים הַיּ֛וֹם אֶת–אוֹיִבְךָ֖ בְּיָדֶ֑ךָ וְעַתָּה֩ אַכֶּ֨נּוּ נָ֜א בַּחֲנִ֤ית וּבָאָ֙רֶץ֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וְלֹ֥א אֶשְׁנֶ֖ה לֽוֹ: וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל–אֲבִישַׁ֖י אַל–תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּ֠י מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה וְנִקָּֽה: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי–יְהוָ֔ה כִּ֥י אִם–יְהוָ֖ה יִגָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ–יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה: חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְ֠עַתָּה קַח–נָ֨א אֶֽת–הַחֲנִ֜ית אֲשֶׁ֧ר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָ֛יו וְאֶת–צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם וְנֵ֥לֲכָה לָּֽנוּ: וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת–הַחֲנִ֜ית וְאֶת–צַפַּ֤חַת הַמַּ֙יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת יְהוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם: וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל–רֹאשׁ–הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם: 

באותה שעה אמר אבישי לדוד:

"סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ"

לדעת אבישי, זו הייתה הזדמנות שסיפק אלוהים לדוד לסיים את הסכנה הנשקפת לו מצד שאול. אולם דוד סירב בתוקף:

"אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה וְנִקָּה"

זוהי הפעם השנייה שבה עומדת בפני דוד האפשרות להמית את שאול ולהסיר מעליו את האיום המתמשך, ושוב הוא נמנע מכך.

דוד מוסיף ומבהיר כי משפטו של שאול אינו מסור לידיו:

"חַי יְהוָה כִּי אִם יְהוָה יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה"

כלומר, אם נגזר על שאול להיענש או למות, הדבר ייעשה על ידי בורא עולם ובדרכו, ולא על ידי דוד.

החנית וצפחת המים

במקום לשלוח יד במשיח יהוה, דוד לוקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים אשר למראשותיו.

המעשה נועד לשמש הוכחה ברורה לכך שהיה בידו של דוד להגיע עד המלך עצמו בעת שהיה חסר הגנה לחלוטין. שאול היה שרוי בתרדמת ששלח יהוה על המחנה כולו, ואיש לא ראה, לא ידע ולא התעורר.

לאחר מכן התרחק דוד אל ראש ההר וקרא אל אבנר בן נר ואל אנשי המחנה.

וַיַּעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּעֲמֹ֥ד עַל–רֹאשׁ–הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּינֵיהֶֽם: 

תוכחת דוד לאבנר

וַיִּקְרָ֨א דָוִ֜ד אֶל–הָעָ֗ם וְאֶל–אַבְנֵ֤ר בֶּן–נֵר֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא תַעֲנֶ֖ה אַבְנֵ֑ר וַיַּ֤עַן אַבְנֵר֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י אַתָּ֖ה קָרָ֥אתָ אֶל–הַמֶּֽלֶךְ: וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל–אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא–אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֙וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֙מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל–אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי–בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת–הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ: לֹא–ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי–יְהוָ֗ה כִּ֤י בְנֵי–מָ֙וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל–אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל–מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְעַתָּ֣ה | רְאֵ֗ה אֵֽי–חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת–צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר (מראשתו) מְרַאֲשֹׁתָֽיו: 

דוד מוכיח את אבנר על כישלונו בשמירת המלך:

"לָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ"

דבריו נאמרים בלשון חריפה. דוד מדגיש כי די היה באדם אחד שיגיע אל המחנה כדי להשחית את המלך, וכי השומרים נכשלו בתפקידם. לשם כך הוא מציג את הראיה הברורה לכך שהגיע למקום מושבו של שאול: החנית וצפחת המים של המלך.

פניית דוד אל שאול

וַיַּכֵּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶת–ק֣וֹל דָּוִ֔ד וַיֹּ֕אמֶר הֲקוֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד קוֹלִ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה–בְּיָדִ֖י רָעָֽה: וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע–נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם–יְהוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם | בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּֽי–גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים: וְעַתָּ֗ה אַל–יִפֹּ֤ל דָּֽמִי֙ אַ֔רְצָה מִנֶּ֖גֶד פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּֽי–יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת–פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים: 

לאחר ששאול מזהה את קולו של דוד, פונה אליו דוד ושואל:

"לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ"

דוד שב ומעמיד את העובדות לפני שאול. הוא מזכיר שלא עשה כל רע ושאין בידו עוון המצדיק את הרדיפה אחריו.

עצם העובדה שחניתו וצפחת המים של שאול נמצאות בידי דוד מוכיחה כי אילו רצה דוד לפגוע במלך, היה יכול לעשות זאת בקלות. אולם הוא נמנע מכך במודע.

הודאת שאול השנייה

וַיֹּאמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי–דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא–אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד:

כשם שהודה בעבר בחטאו, כך גם כאן אומר שאול:

"חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד... הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד"

זוהי הודאה נוספת של שאול בכך שטעה ברדיפתו אחר דוד.

גם לאחר הפרת התחייבותו הקודמת, דוד אינו נוקם בשאול ואינו מנצל את חולשתו. במקום זאת הוא משיב לו את חניתו ואומר:

"הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ"

יהוה הוא השופט והדיין

 וַיַּ֤עַן דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר הִנֵּ֖ה (החנית) חֲנִ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְיַעֲבֹ֛ר אֶחָ֥ד מֵֽהַנְּעָרִ֖ים וְיִקָּחֶֽהָ: וַֽיהוָה֙ יָשִׁ֣יב לָאִ֔ישׁ אֶת–צִדְקָת֖וֹ וְאֶת–אֱמֻנָת֑וֹ אֲשֶׁר֩ נְתָנְךָ֙ יְהוָ֤ה | הַיּוֹם֙ בְּיָ֔ד וְלֹ֣א אָבִ֔יתִי לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה: וְהִנֵּ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר גָּדְלָ֧ה נַפְשְׁךָ֛ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּעֵינָ֑י כֵּ֣ן תִּגְדַּ֤ל נַפְשִׁי֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וְיַצִּלֵ֖נִי מִכָּל–צָרָֽה: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ בְּנִ֣י דָוִ֔ד גַּ֚ם עָשֹׂ֣ה תַעֲשֶׂ֔ה וְגַ֖ם יָכֹ֣ל תּוּכָ֑ל וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ לְדַרְכּ֔וֹ וְשָׁא֖וּל שָׁ֥ב לִמְקוֹמֽוֹ:

בהמשך מדגיש דוד את העיקרון שעל פיו פעל:

"וַיהוָה יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ"

דוד מוסר את הדין לבורא עולם. אף על פי ששאול רדף אותו וביקש את נפשו, דוד אינו רואה בעצמו את מי שמוסמך להעניש את משיח יהוה.

לכן הוא מדגיש פעם נוספת:

"וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ יְהוָה"

לפי דבריו של דוד, כאשר מדובר במשיח יהוה, ההכרעה הסופית נתונה ביד יהוה בלבד.

נפשו של שאול ונפשו של דוד

מעניינים במיוחד דבריו של דוד:

"וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי יְהוָה וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה"

זוהי למעשה המשוואה העולה מן הדברים.

דוד השכיל להבין כי שאול הוא משיח יהוה, ומשום כך נפשו יקרה. למרות הסכנה שנשקפה לו ממנו, הוא נמנע מלהרגו. משום שנפשו של שאול גדלה בעיני דוד, מבקש דוד כי גם נפשו תגדל בעיני יהוה וכי יהוה יציל אותו מכל צרה.

לו היה דוד הורג את שאול כאשר נקרתה לפניו ההזדמנות, היה הדבר נובע מן הפחד מפני הרודף אחריו. אולם דוד בחר לעשות את רצון הבורא ולא לשלוח יד במשיח יהוה.

סיכום

בפרשה זו חוזר ומודגש העיקרון שעל פיו פעל דוד: אין הוא שולח יד במשיח יהוה, גם כאשר אותו משיח רודף אותו ומבקש את נפשו.

שאול הפר את התחייבותו הקודמת ושב לרדוף את דוד, ואף על פי כן דוד נמנע מלפגוע בו, לוקח רק את החנית ואת צפחת המים כהוכחה ליכולתו, ולאחר מכן משיב את החנית לבעליה.

לדברי דוד, כאשר מדובר במשיח יהוה, גם אם חטא, הדין והמשפט מסורים לבורא עולם:

"כִּי אִם יְהוָה יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה"

בנוסף, דוד עצמו, אף שהיה משיח יהוה, לא נצטווה להרוג את שאול, ומשכך לא עשה זאת.

כמה מילים למחשבה לימינו אנו.

אמנם מנהיג בימינו אנו אינו נבחר בורא עולם ואינו מלך משיח בישראל כשאול ודוד.

אני חושבת על הדבר מבחינת תורנית בענין רצח רבין כהוצאה להורג ללא משפט ולא רק מבחינת משפט לא תרצח, במקרה רבין מדובר במנהיג:

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹֽר: שמות.

יש הבדל בין נשיאים למשיח בורא עולם, נשיאים במקרה הזה נבחרו על ידי משה ובעצת יתרו:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:  וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:  אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: במדבר.

לקרוא עוד:

פרשת משיח יהוה- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ–ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה– שמואל הנביא: לוי משושלת קורח, איש הר אפרים ומנהיג ישראל:

שמואל הנביא: לוי משושלת קורח, איש הר אפרים ומנהיג ישראל

מבוא

דמותו של שמואל הנביא עומדת בנקודת המעבר שבין תקופת השופטים לתקופת המלוכה. הוא היה נביא, שופט, מנהיג רוחני ולאומי, ומי שמשח את שאול ואת דוד למלכים על ישראל. אולם לצד חשיבותו ההיסטורית, עולה שאלה מעניינת לגבי ייחוסו: האם שמואל היה משבט אפרים, כפי שעשוי להשתמע מספר שמואל, או שהיה לוי, כפי שמפורט בספר דברי הימים?

עיון במקורות מלמד כי ספר דברי הימים מייחס את שמואל באופן ברור לשבט לוי דרך משפחת קהת וצאצאי קורח. במקביל, הכינוי "אפרתי" המופיע בספר שמואל עשוי להתייחס למקום מגוריו באזור הר אפרים ולא לשיוכו השבטי. כך מתקבלת תמונה שלמה ועקבית של מוצאו ומעמדו.


הייחוס המלא של שמואל בספר דברי הימים

בספר דברי הימים הראשון שושלתו של שמואל:

וּבְנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ.אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ.תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ.וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת.אֶלְקָנָה בְנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ.אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְּנוֹ.וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה.

ובהמשך אותו פרק מובאת שוב השושלת במסגרת ייחוסו של הימן המשורר, נכדו של שמואל:

הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל.בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ.בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי.בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה.בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח.בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל.

שושלת זו אינה מותירה ספק: בספר דברי הימים נרשם שמואל כלוי מצאצאי קהת וממשפחת קורח.


בני קורח לא מתו

יש משמעות מיוחדת לכך ששמואל מיוחס לקורח.

קורח עצמו הנהיג את המרד נגד משה ואהרן במדבר, אך התורה מדגישה:

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר)

פסוק קצר זה מסביר כיצד שושלת קורח לא נכחדה. צאצאי קורח המשיכו להתקיים לאורך הדורות, ואף מילאו תפקידים חשובים בעבודת המקדש ובשירה. מזמורים רבים בתהילים מיוחסים ל"בני קורח".

שמואל, לפי ספר דברי הימים, היה אחד מצאצאיהם הבולטים ביותר.


האם שמואל היה מאפרים?

אחד המקורות לקושי הוא פתיחת ספר שמואל:

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם ... וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה ... אֶפְרָתִי" (שמואל).

במבט ראשון נראה שאלקנה היה בן שבט אפרים.

אולם קיימת אפשרות פשוטה יותר: "אפרתי" מתאר את מקום מגוריו ולא את השתייכותו השבטית.


ערי הלויים בהר אפרים

הלויים לא קיבלו נחלה שבטית משלהם כפי שקיבלו שאר השבטים.

במקום זאת הם קיבלו ערים הפזורות בתוך נחלות שבטי ישראל. ערי לויים רבות נמצאו בתחומי יהודה, בנימין, אפרים, מנשה ושבטים נוספים.

לכן ייתכן בהחלט שמשפחת אלקנה הייתה:

  • לוויית מבחינת ייחוסה.

  • תושבת הר אפרים מבחינה גאוגרפית.

לפיכך אין סתירה בין שני הספרים.

לפי ספר דברי הימים, שמואל היה לוי, אך לא מיוחס כלל לאהרן.

הכהונה בישראל עברה דרך אהרן ובניו בלבד.


ההשוואה למשה רבנו

הדבר מעלה השוואה חשובה מאוד.

משה רבנו היה:

  • בן שבט לוי.

  • הנביא הגדול בישראל.

  • שופט העם.

  • המנהיג העליון של ישראל.

ובכל זאת, הכהונה ניתנה לאהרן ולבניו ולא למשה.

כלומר, כבר בתורה מופיעה דמות של מנהיג עליון שאיננו כהן אהרוני.

שמואל מתאים לדגם זה:

משה

שמואל

לוי

לוי

נביא

נביא

שופט

שופט

מנהיג ישראל

מנהיג ישראל

אינו כהן אהרוני

אינו כהן אהרוני

לכן אין צורך להסביר את סמכותו של שמואל באמצעות כהונה תורשתית. סמכותו נבעה מנבואתו ומבחירת בורא עולם בו להנהיג את ישראל.


משה, אהרן ושמואל בתהילים

ספר תהילים מחבר בין שלושת האישים:

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְהוָה וְהוּא יַעֲנֵם: (תהילים).

פסוק זה מעמיד את משה, אהרן ושמואל בשורה אחת כמנהיגים רוחניים דגולים.

מעניין שהפסוק אומר:

  • "משה ואהרן בכהניו"

  • "ושמואל בקוראי שמו"

שמואל אינו מוגדר כאן ככהן אלא כאדם שתפילתו נשמעת וכמי שקורא בשם הבורא.


מעמדו הייחודי של שמואל

שמואל היה אישיות יוצאת דופן בתולדות ישראל:

  • הוא שימש כנביא.

  • הוא שפט את ישראל.

  • הוא הנהיג את העם במשך שנים רבות.

  • הוא פעל במשכן (הלוי עובד באוהל מועד).

  • הוא הוכיח מלכים.

  • הוא משח מלכים.

  • הוא עמד בנקודת המעבר מן השופטים למלוכה.

כל זאת מבלי שהיה מלך ומבלי שהיה כהן אהרוני ובכל זאת הוא היה לוי, ממקבלי המעשרות בישראל.


סיכום

העדות המפורשת של ספר דברי הימים מלמדת ששמואל היה לוי משושלת קהת וענף קורח. שושלת זו התקיימה משום ש"בני קורח לא מתו", והיא המשיכה עד לשמואל ולהימן המשורר נכדו.

הכינוי "אפרתי" שבספר שמואל אינו מחייב השתייכות לשבט אפרים, וניתן להבינו כתיאור של מקום המגורים בהר אפרים. הדבר מתאים למציאות שבה הלויים חיו בערים שהיו פזורות בנחלות השבטים השונים.

בדומה למשה רבנו, שהיה לוי, נביא ושופט אך לא כהן אהרוני, גם שמואל היה לוי בעל מעמד רוחני ולאומי עליון, אך לא בן למשפחת הכהונה.

לפיכך עולה מן המקרא תמונה ברורה: שמואל היה לוי מצאצאי קורח, תושב אזור הר אפרים, נביא, שופט ומנהיג ישראל, שסמכותו נבעה מנבואתו ומבחירת בורא עולם בו. כמו יהושע שהמשיך את משה ולא היה לוי ולא היה כהן.

סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהנים: בני בנימין דוחים את דרישת הנאמנות של שאול ומסרבים להרוג את אחימלך ובית אביו.

סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהנים

פרשת הריגת כהני נוב בידי דואג האדומי היא אחת הפרשות הקשות והמטלטלות בתנ"ך. היא מציגה התנגשות חריפה בין סמכותו של המלך לבין החובה המוסרית והדתית של האדם. במרכז הפרשה עומדת תופעה נדירה: עבדי המלך מסרבים למלא פקודה מפורשת של המלך שאול.

אולם כדי להבין את משמעות סירוב הפקודה, יש לעמוד תחילה על הרקע שקדם לו. שאול כינס סביבו את עבדיו ופנה אליהם כאל "בְּנֵי יְמִינִי", בני שבטו. בדבריו ניסה לחזק את נאמנותם אליו והזכיר להם כי הוא מקור כוחם ומעמדם:

"גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?"

שאול מבקש להבהיר כי דוד אינו יכול להעניק להם את המעמד, התפקידים וההטבות שהם מקבלים תחת שלטונו וזאת באם לא יהיו נאמנים לו:

"כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלָי"

ומשכך אם הם רוצים להמשיך להיות יותר קרובים לצלחת אז כדאי להם להיות בצד של שאול, הוא מבקש מהם מידע , לא להסתיר ממנו מידע אודות דוד באם יש להם שלא כמו בנו יהונתן:

וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי:

ובאותה נשימה הוא אומר זאת:

וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי

אין חולה עלי כמשל למביא נזק למחנה שאול, שהיותו במחנה שאול כאדם שכמו מרגל לא מוסר לו מידע ומי שמסתיר מידע מסייע למעשה לדוד ומחזק את עמידתו נגדו ומחליש אותו כמו בנו יהונתן:

כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

ברגע זה קם דואג האדומי ומוסר לשאול את המידע שחיפש. דואג היה נוכח בנוב כאשר דוד הגיע אל אחימלך הכהן וביקש ממנו לחם וחרב. הוא היה עד לכך שאחימלך נתן לדוד צידה, התיר לו לאכול מלחם הקודש ומסר לו את חרב גלית הפלשתי. כעת הוא מספר על כך לשאול:

"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב"

ובהמשך:

"וַיִּשְׁאַל לוֹ בַיהוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"

בעקבות דבריו של דואג מזמן שאול את אחימלך לשיחה. בשיחה זאת הוא מאשים אותם בקשירת קשר עם דוד:

"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי"

אחימלך משיב כי פעל בתום לב. מבחינתו דוד היה נאמן המלך, חתן המלך ואדם נכבד בבית המלוכה:

"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ"

הוא מדגיש שלא ידע דבר על העימות בין שאול לדוד:

"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל"

אולם שאול אינו מקבל את דבריו. הוא גוזר דין מוות על אחימלך ועל כל בית אביו:

"מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ"

לאחר פסק הדין פונה שאול לעבדיו ומצווה עליהם לבצע את ההוצאה להורג:

"סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"

כאן מגיע רגע המבחן.

אותם בני בנימין ששמעו זמן קצר קודם לכן את קריאתו של שאול לנאמנות, את ההבטחות למעמד ואת ההאשמות בדבר קשר נגדו, מסרבים לבצע את הפקודה:

"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה'"

זהו לב הפרשה. למרות היותם אנשי המלך ולמרות השתייכותם לשבט בנימין, שבטו של שאול, הם אינם מוכנים להיות שותפים להריגת כהני הבורא. דווקא לאחר ששאול דרש מהם נאמנות מוחלטת, הם מציבים גבול ברור לסמכותו.

משסירבו בני בנימין לבצע את הפקודה, פנה שאול אל דואג האדומי שאינו מבני עמינו:

"סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"

דואג אינו מסרב. הוא הורג שמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד. אך בכך אינו מסתפק. הוא ממשיך אל נוב עיר הכהנים ומכה אותה לפי חרב:

"מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב"

הניגוד בין עבדי שאול לבין דואג האדומי בולט במיוחד. בני בנימין שמעו את דרישת הנאמנות, היו קרובים למלך ויכלו להרוויח מציות לפקודתו, אך בחרו שלא לשלוח יד בכהני הבורא. דואג לעומתם היה האיש שמסר את המידע על אחימלך והאיש שביצע לבסוף את הפקודה הקשה ביותר.

ושוב זה ההבדל בין דואג האדומי שאינו מבני ישראל לעומת בני שבט בנימין שהם מבני ישראל.

מן הטבח הצליח להימלט אביתר בן אחימלך. הוא ברח אל דוד וסיפר לו על האסון. דוד הבין מיד כי דואג הוא שהביא את הדברים לידיעת שאול:

"יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל"

דוד קיבל את אביתר תחת חסותו ואמר לו:

"שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא... כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי"

סיכום

פרשת נוב מלמדת כי יש מקרים שבהם נאמנות למלך ולשלטון אינה הערך העליון. שאול דרש מעבדיו נאמנות מלאה ואף רמז כי מעמדם תלוי בו, אך כאשר נדרשו להשתתף בהריגת כהני הבורא, הם סירבו. בכך הוכיחו כי קיימים ערכים העומדים מעל הציות לסמכות.

לעומתם, דואג האדומי שאינן בן עמינו בחר בציות מוחלט לפקודת המלך והפך למבצע הטבח בנוב.

סיפור נוב עיר הכהנים מתחיל בדרישת נאמנות של שאול מבני שבטו ומעבדיו, ממשיך בהלשנתו של דואג האדומי על אחימלך הכהן, ומגיע לשיאו בסירובם של עבדי המלך לבצע את גזר הדין שהוטל על כהני הבורא.

דווקא לאחר שנדרשו להוכיח את נאמנותם, הם בחרו שלא לשלוח ידם בכהני הבורא.

מנגד ניצב דואג האדומי, שמסר את המידע לשאול וביצע את הפקודה עד תומה.

סירובם של עבדי שאול להרוג את אחימלך הכהן ואת בית אביו הוא אחד ממעשי הגבורה המוסריים הבולטים בתנ"ך. הם בחרו להסתכן באי-ציות למלך כדי שלא להיות שותפים לשפיכות דמים של כהני הבורא.

לעומתם, דואג האדומי ביצע את הפקודה ללא היסוס והפך לסמל של ציות חסר מצפון וזאת כנראה מתוקף היותו בן עם אחר.

הפרשה מלמדת כי יש מצבים שבהם החובה המוסרית והדתית גוברת על החובה לציית לסמכות.

למחשבה:

גם פה אפשר לקשר את הדבר ליוצרי נז"א כמלשינים עלינו והם שלא כמו דואג האדומי, הם נחשבים בני עמינו.

בין שאול לדוד, בין ישראל לחמאס ולפלישתים: בין אם שמאל ובין אם ימין, אויבי ישראל רואים עם אחד בארץ ובחוץ לארץ- הצעה לדיון.

נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו– על פי תורת ישראל מי הוא הנביא, המלך, הכהנים והמשיח הנביאים ומבחני אמיתות ואמינות:

כִּֽי-תָבֹ֣א אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָֽמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתָֽי: שׂוֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אָחִ֖יךָ הֽוּא: רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא-יָשִׁ֤יב אֶת-הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹֽסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד:  וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד:  וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם: וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם: לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:

לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן:  וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל-הָֽאָבֽוֹת: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:  וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים: כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:  כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:  כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר-שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת-קוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת-הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא-אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ: וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִשְׁמַע֙ אֶל-דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְר֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ:  אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא:  וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת-הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָֽה: אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗ה וְלֹא-יִֽהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ: דברים.

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים)

כך מלמד בורא עולם את ישראל בספר דברים.

מיד לאחר שהתורה מזהירה מפני קוסמים, מעוננים, מנחשים ודורשי מתים, היא מלמדת כיצד ינהיג בורא עולם את עמו: דרך נביא אשר יקים מקרב ישראל.

באותה פרשה מלמדת התורה גם על המלך שימלוך בישראל, על הכוהנים והלויים, ועל הדרך להבחין בין נביא אמת לנביא שקר.

מי הוא מלך, מי הוא נביא וגם אודות כהונה ומשיחה.

מהו משיח

משיח הוא משורש המילה מ.ש.ח.

משיח הוא אדם שנמשח במשחה מיוחדת. המשחה איננה שמן רגיל אלא רקיחה מיוחדת אשר הכין בורא עולם לצורך קידוש ומינוי לתפקיד.

המושח איננו בהכרח משיח בעצמו.

לפיכך, כדי להבין מיהו המשיח, יש לבחון תחילה את המשוחים והמושחים בתורת ישראל.

הכוהנים

משיחת הכוהנים היא משיחת עולם.

משה הוא זה שמשח את אהרן ואת בניו, אלעזר ואיתמר.

כך נאמר:

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי... חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (שמות)

וכן:

וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ... וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם. (שמות)

וכן:

וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם... אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. (שמות)

משיחה זו ניתנה לאהרן ולזרעו כחוקת עולם.

משיחה שבהמשך לאהרן, אלעזר ואיתמר היא המשך זרע הכהונה והלאה מהם.

לעומת הכהונה, משיחת המלך איננה מבוססת על עצם היותו בן למשפחה מסוימת. היסוד הראשון במלכות הוא בחירתו של בורא עולם.

מלך ישראל

כך נאמר בתורה:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (דברים

שלושה יסודות מפורשים כאן:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ.

לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.

בהמשך מלמדת התורה שהמלך חייב להיות כפוף לתורה:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. (דברים)

המלך בישראל איננו מעל התורה. הוא כפוף לה.

מי מושח את המלך

לאחר פרשת המלך באה פרשת הנביא.

התורה מלמדת:

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים)

וכן:

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (דברים)

מי מושח את המלך?

נביאים וכוהנים.

כך משח שמואל את שאול.

כך משח שמואל את דוד.

כך משחו צדוק הכהן ונתן הנביא את שלמה.

מי הוא הנביא

על שמואל נאמר:

וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ. (שמואל)

ובהמשך:

וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה. (שמואל)

שמואל נודע לישראל כנביא.

לא נאמר שמעטים ידעו.

לא נאמר שקבוצה אחת האמינה בכך.

נאמר:

וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל.

אותות הנביא

על תקופה שאין בה נבואה נאמר:

אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה. (תהלים )

מה הם אותם אותות?

כאשר משה חשש שלא יאמינו לו ישראל, נתן לו בורא עולם אותות:

וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. (שמות)

וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (שמות)

וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. (שמות)

ותכליתם הייתה:

לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם. (שמות)

זה הנביא.

זה מלך משיח

כך היה אצל שאול.

תחילה גילה בורא עולם לשמואל:

כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (שמואל)

ולאחר מכן:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ... הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהֹוָה עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד. (שמואל)

ושוב, כדבר בורא עולם בספר דברים:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

כך היה אצל דוד.

תחילה נאמר:

מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ... כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (שמואל)

ובהמשך:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. (שמואל)

ולבסוף:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. (שמואל

כך היה אצל שלמה.

וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא... וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה. (מלכים)

בכל המקרים חוזר אותו סדר:

נביא.

בחירת בורא עולם.

משיחה.

ידיעה.

זה הנביא.

זה מלך משיח.

שאלת המשיח בעת הזאת

לאחר העיון בתורה ובנביאים עולה שאלה פשוטה.

כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא נודעה בחירתו בדרך המתוארת בתורה:

כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא הועמד לפני ישראל באופן שבו הועמדו שאול, דוד ושלמה:

כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא התקיימה לגביו הדרך שהתורה עצמה מתארת:

יש אנשים המאמינים כי אישים שונים בדורות האחרונים הם המשיח.

יש הממתינים לשובו של מנהיג כזה או אחר.

אולם התורה והנביאים מציגים דגם ברור של נביא, של מלך ושל משיחה.

ראוי לבחון כל טענה למשיחיות לאור אותו דגם.

סיכום

צמאונו של דוד לבורא עולם בא לידי ביטוי במזמור:

מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. (תהלים)

מן התורה ומן הנביאים עולה כי משיח איננו תואר של כבוד בלבד.

משיח הוא מי שנבחר על ידי בורא עולם, נודע באמצעות נביא אמת, ונמשח לתפקידו.

לפיכך, שאלת המשיח איננה שאלה שולית. למשיח שנבחר בידי בורא עולם ניתנת סמכות גדולה מאוד. משום כך יש חשיבות רבה לבחון כל טענה למשיחיות על פי הקריטריונים שהתורה והנביאים עצמם קבעו, ולא על פי מסורת מאוחרת, הערכה אישית או אמונת חסידים בלבד.

זהו סדר הדברים שקבע בורא עולם בתורה, ועל פיו ראוי לבחון כל טענה בדבר משיח ישראל.

אחרי כל תלונות העם, משה התלונן גם הוא– הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה – כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק:

משא העם, שבעים הזקנים והאצלת הרוח ממשה

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר.


העם מתלונן ומשה נושא את הנטל

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:  וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

העם שראה את יציאת מצרים.

העם שראה את קריעת ים סוף.

העם שראה את המן.

העם שבורא עולם הולך עמו במדבר.

עדיין מתלונן.

נאמר:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה."

ובהמשך:

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר."

התלונות מופנות כלפי משה.

משה הוא הכתובת לכל קושי.

משה הוא המנהיג שאליו בא העם.

משה הוא הנושא את משא הציבור.

אלא שבשלב מסוים גם משה עצמו נשבר תחת העומס.

ואחרי כל תלונות העם, משה התלונן גם הוא:


וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

תלונתו של משה

לאחר תלונות העם מופיעה תלונתו של משה.

נאמר:

"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ."

ובהמשך:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"הֶאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ."

משה משתמש בלשון של אב ואם הנושאים תינוק.

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק."

ובהמשך הוא אומר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי."

לא מדובר בכעס בלבד.

מדובר בעומס הנהגה.

משה איננו מבקש כבוד.

הוא מבקש עזרה.


בורא עולם נענה לבקשת משה

בורא עולם איננו מוכיח את משה.

להפך.

הוא נענה לבקשתו.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

ובהמשך:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם."

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

"וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

המטרה ברורה:

להקל על משה.

לחלק את משא ההנהגה.

להעמיד לידו אנשים שיוכלו לשאת בעול ההנהגה יחד עמו.


האצלת הרוח

יש פה דבר מיוחד מאוד.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ."

חשוב להדגיש:

הרוח הואצלה מן הרוח שהייתה על משה.

אך המאציל איננו משה.

המאציל הוא בורא עולם.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי."

ובהמשך:

"וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים."

זה איננו דבר שאדם יכול לעשות מעצמו.

אין אדם יכול להחליט להעביר רוח מאדם לאדם.

הדבר בא מאת בורא עולם.


הזקנים החלו להתנבא

לאחר שהרוח נחה עליהם נאמר:

"וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ."

ומיד:

"וַיִּתְנַבְּאוּ."

הנבואה כאן איננה באה כדי להחליף את משה.

היא באה כדי לסייע לו לשאת בעול העם.

הזקנים אינם משה.

אך הם קיבלו ממנו, באמצעות בורא עולם, חלק מן הרוח שהייתה עליו.


אלדד ומידד

שני אנשים נוספים נותרו במחנה.

נאמר:

"שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד."

ובהמשך:

"וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ."

"וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה."

כאן מתעוררת בעיה בעיני יהושע.


יהושע חושש למעמדו של משה

נאמר:

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם."

יהושע, משרת משה, רואה אנשים נוספים מתנבאים.

ייתכן שהוא חושש לפגיעה במעמדו של משה.

ייתכן שהוא חושש מפיצול הסמכות.

ייתכן שהוא חושב שאין זה תקין שאנשים נוספים מתנבאים במחנה.

אך תשובתו של משה מיוחדת.


מי ייתן כל עם יהוה נביאים

משה משיב ליהושע:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

כלומר:

האם אתה מקנא עבורי?

ואז בא אחד המשפטים היפים ביותר בתורה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

משה איננו חושש לחלוק את הרוח.

איננו מפחד מגדולתם של אחרים.

להפך.

הוא מאחל אותה לכל העם.

ובלבד:

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

שוב מודגש שהנותן הוא בורא עולם.

 

הזקנים ושרי האלפים

הפרשה מעוררת מחשבה מי הם אותם זקנים.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

הם מתוארים גם כ:

"זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו."

האם אלה האנשים שמונו בעבר בעצת יתרו?

בעצת יתרו נאמר:

"וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת."

ועליהם נאמר:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל־עֵת."

"וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ."

גם שם מטרת הדבר הייתה להקל על משה.

וגם כאן נאמר:

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

ואלה הם נשיאי השבטים, אותם נשיאים שנשלחו לרגל  את הערץ וחזרו כחוטאים, כך שלא מדובר באלה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: מקרא העדה.

ייתכן שיש כאן דמיון בתפקיד.

מחוק התרת הנדר יש חלוקה לקבוצות, הקבוצה המבוגרת ביותר היא קבוצת מבן שישים ומעלה:

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָֹה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים: וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:  וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: ויקרא.

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה.

נראה שהזקנים האלה הם מאלה וזה לא אותו תפקיד כתפקיד הנשיאים:

וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים:

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:

שרי האלפים הם השופטים בעם בדברים הקטנים, את הדברים הגדולים הם הביאו למשה, כך שאם הרוח של משה הואצלה לזקנים לעזר למשה אז נראה שגם לזקנים אלה יובאו הדברים הגדולים למשפט.

אך בשני המקומות המטרה דומה:

שמשה לא יישא לבדו את כל משא העם.


משה ואהרון: שתי הנהגות שונות

מעניין לראות את ההבדל בין משה לבין אהרון.

הכהונה ניתנה לאהרון ולזרעו.

היא עוברת בתוך משפחתו.

לעומת זאת אצל משה אין ירושה של הנהגה.

משה לא סמך את ידיו על בנו.

בסופו של דבר ההנהגה עברה ליהושע בן נון.

משבט אפרים.

לא משבט לוי.

מכאן נראה שתפקידו של משה ותפקידו של אהרון שונים זה מזה.

הכהונה עוברת בזרע אהרון.

הרוח שהייתה על משה יכולה להינתן לאחרים על פי רצון בורא עולם.


סיכום

העם התלונן.

משה נשא את תלונותיו.

ולבסוף גם משה עצמו נשבר תחת המשא ואמר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי."

בורא עולם נענה לבקשתו.

הוא אסף שבעים זקנים.

הוא האציל מן הרוח שהייתה על משה.

והם החלו להתנבא.

אלדד ומידד התנבאו במחנה.

יהושע חשש.

אך משה השיב:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

ואף הוסיף:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

מתוך הפרשה עולה שהרוח, החכמה והנבואה אינן רכושו של אדם.

הן מתנות מאת בורא עולם.

הוא המאציל.

הוא הנותן.

והוא המחליט על מי תנוח רוחו.

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

הֵן כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

עוד בנושא:

אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם– מה זאת אומרת קרואי העדה, ניתן ללמוד ממקרה בצלאל– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:  וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה:  לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת– כמו שבורא עולם קרא לבצלאל לעשות כפי שיעד לו, כך עם הנהגת ישראל הזאת.פרשת הפיקודים- בעריכה.

קנאה, נאמנות וירושת המלוכה במשפחה המלכותית: קריאה פסיכולוגית בהתערערות סמכותו של שאול וביחסי דוד, יהונתן ומיכל במעבר המלוכה בישראל.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:  דוד ויונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד:

שאול מבקש להמית את דוד כפי שנלמד מהפרשה הקודמת, מקנאה. ההצלחות של דוד ואהבת העם אליו שמו את שאול במקום שהוא הרגיש שדוד נכנס למקום שלו גם העם וגם ילדיו יהונתן ומיכל גם הם אוהבים את דוד ומגנים עליו מפני אביהם:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד: פרשת דוד.

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ:

וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:

וגם נראה שבורא עולם עם דוד וכל שעשה הצליח בו ולכן:

וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

גם כפי שנלמד מספר מלכים גם בקרב השכנים המדינות השכנות:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו, אֶל-שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע, כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ:  כִּי אֹהֵב, הָיָה חִירָם לְדָוִד--כָּל-הַיָּמִים: מלכים.

צריך לחשוב על שאול כמלך במצב כזה שיש בחור כמו דוד בשכונה, שהוא כבר בהנהגה כאיש צבא ומנצח במלחמות והעם אוהב אותו ילדיו ועבדי שאול אוהבים אותו והצלחותיו הם הצלחות של מלך ומושיע שבורא עולם עימו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ:פרשת דוד.

וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: פרשת דוד.

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת: וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: דוד ויונתן.

והוסיפה המלחמה להיות והוסף על נצחונותיו של דוד ובמשוואה ישרה הוצתה קנאתו של שאול:

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה |רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד: וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא: וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל–בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם–אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת–נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת:  וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת–דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט: דוד ויונתן.

בין משבר מנהיגות למשבר זהות: עיון פסיכולוגי בדמויות שאול, דוד, יהונתן ומיכל בספר שמואל מלכות שאול.

מבוא

סיפורי שאול ודוד בספר שמואל- מלכות שאול נמנים עם היחידות הספרותיות והפסיכולוגיות המורכבות ביותר במקרא. מעבר לתיאור ההיסטורי של חילופי הנהגה ומעבר המלוכה מבית שאול לבית דוד, פרקים אלו מציגים דרמה אנושית עמוקה העוסקת במשברי זהות, אובדן מעמד, יחסי אב וילדיו, קנאה, נאמנות וקבלת הגורל.

במוקד העלילה ניצבת דמותו של שאול, המלך הראשון בישראל, אשר נאלץ להתמודד עם מציאות טראגית: בעודו יושב על כס המלוכה, הולך ומתברר כי יורשו המיועד אינו בנו יהונתן ואף לא אחד מצאצאיו, אלא דוד בן ישי. במקביל, שני ילדיו הקרובים ביותר, יהונתן ומיכל, מפתחים קשרי אהבה ונאמנות עמוקים כלפי דוד, ולעיתים אף פועלים בניגוד לרצונו של אביהם כדי להצילו.

מאמר זה מבקש לבחון את מערכת היחסים בין ארבע הדמויות המרכזיות הללו באמצעות קריאה פסיכולוגית של הטקסט המקראי, תוך התמקדות בקשר שבין התערערות מעמדו של שאול כמלך לבין התערערותו הנפשית.


1. דחייתו של שאול כראשית המשבר הנפשי

הטרגדיא של שאול אינה מתחילה עם הופעתו של דוד אלא עוד קודם לכן, ברגע שבו מודיע לו שמואל כי בורא עולם מאס בו מלהיות מלך:

וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל- שמואל.

מבחינה פוליטית, שאול ממשיך למלוך. אולם מבחינה קיומית, מעמדו כבר נסדק. הוא נמצא במצב פרדוקסלי: הוא עדיין מחזיק בסמכות הפורמלית, אך איבד את הלגיטימציה האלוהית שעל בסיסה קיבל אותה.

במונחים פסיכולוגיים ניתן לראות בכך משבר זהות חריף. זהותו של שאול קשורה באופן עמוק למעמדו כמלך. כאשר בשורת הדחייה האלוהית מערערת את מעמדו, מתערער גם יסוד מרכזי בהגדרתו העצמית.

המקרא מדגיש זאת באמצעות הניגוד וההבדלה:

"וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד"

לעומת:

"וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל".

הכתוב מתאר כאן לא רק מעבר של הנהגה אלא גם מעבר של חיוניות רוחנית, ביטחון פנימי ותחושת שליחות.


2. דוד כהתגלמות האיום על המלכות

דוד היה נאמן לשאול, הצלחת דוד היא למעשה הצלחת שאול שמחזקת אותו ואת ממלכתו מול אויבי ישראל. הוא מנגן לפניו, משרת אותו בנאמנות, נלחם עבורו ואף מסכן את חייו למען העם.

אולם מנקודת מבטו של שאול, דוד חדל להיות משרת והופך לסמל.

כל הצלחה של דוד מהווה תזכורת לכך שהמלך העתידי כבר נמצא בזירה.

הצלחותיו הצבאיות, אהדת העם, חוכמתו המדינית והעובדה שבורא עולם מציבים אותו בניגוד כמעט מושלם לדמותו המתערערת של שאול.

במצב כזה נוצרת אצל שאול חוויית איום מתמשכת. הפסיכולוגיא המודרנית מלמדת כי כאשר אדם מאבד ביטחון עצמי, הוא עלול לפרש את הצלחתו של האחר כהוכחה לכישלונו שלו. במצבים קיצוניים מתפתח מנגנון של השוואה פתולוגית, שבו כל הישג של הזולת נתפס כהפסד אישי.

כך למעשה מתפתח יחסו של שאול לדוד. אין מדובר עוד ביריבות פוליטית רגילה אלא בתחושת איום קיומי. דוד מסמל בעבורו את העתיד שאבד לו.


3. קנאה כאבל על העתיד

נהוג לתאר את יחסו של שאול לדוד באמצעות המונח "קנאה". אולם נראה כי קנאתו של שאול מורכבת יותר מקנאה רגילה.

הקנאה מתעוררת כאשר אדם רואה אצל הזולת דבר שהוא עצמו מבקש להשיג. במקרה של שאול, מדובר לא רק בכבוד או בהצלחה צבאית.

שאול מבין בהדרגה שלא רק הוא יאבד את המלכות, אלא שגם שושלתו לא תמשיך למשול.

הכאב הזה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שיהונתן, בנו הבכור ויורשו הטבעי, אינו נאבק בדוד אלא אוהב אותו.

לפיכך, ניתן לראות את קנאתו של שאול כסוג של אבל מתמשך על עתיד שלא יתממש. דוד אינו רק יריב; הוא העדות החיה לכך שחלום המשכיות המלוכה של בית שאול מסתיים.


4. "הרוח הרעה" כתיאור של התפוררות נפשית

המקרא שב וחוזר על תיאור "הרוח הרעה" הפוקדת את שאול.

מן הראוי להיזהר מהחלת אבחנות פסיכיאטריות מודרניות על דמויות מקראיות. עם זאת, ניתן להצביע על מכלול סימפטומים עקבי שהטקסט עצמו מתאר:

  • תנודות קיצוניות במצב הרוח.

  • תחושות רדיפה ואיום.

  • עיסוק כפייתי בדוד.

  • התפרצויות אלימות בלתי נשלטות.

  • קושי להבחין בין נאמנות לבגידה.

  • קבלת החלטות אימפולסיבית.

דוגמה מובהקת לכך היא ניסיונותיו החוזרים של שאול להכות את דוד בחנית, למרות שדוד משרת אותו ואינו פועל נגדו.

מתקיימת הקבלה משוואתית בין אובדן הביטחון במלכות לבין אובדן היציבות הנפשית. ככל שכיסאו של שאול מתערער, כך גוברת סערת נפשו.


5. יהונתן: מודל של קבלת המציאות

מבין כל הדמויות בסיפור, יהונתן הוא אולי הדמות יוצאת הדופן ביותר.

מבחינה מדינית, הוא הנפגע הישיר ביותר מעלייתו של דוד. אילו הדברים היו מתנהלים לפי הדפוס השושלתי המקובל, היה יהונתן יורש את אביו.

לכן ניתן היה לצפות שיפתח כלפי דוד רגשות עוינות. אולם המציאות הפוכה לחלוטין.

המקרא מדגיש שוב ושוב את אהבתו של יהונתן לדוד ואת נאמנותו אליו. הוא מגן עליו, מגשר ומפייס בינו לבין שאול ואף מסכן את יחסיו עם אביו.

ניתן לראות ביהונתן את האמונה. בניגוד לשאול, הנאבק במציאות החדשה, יהונתן מכיר בה ומקבל אותה. הוא מבין שהבחירה האלוהית אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי שלו, והוא אינו מנסה לשנותה בכוח ולהתנגד לה.

מנקודת מבט פסיכולוגית, יהונתן מייצג יכולת נדירה להפריד בין ערך עצמי לבין מעמד וכוח. הוא מסוגל לאהוב את האיש שעתיד לרשת את אשר היה יכול להיות שלו.


6. מיכל: נאמנות אישית מול נאמנות משפחתית

דמותה של מיכל מוסיפה רובד נוסף למורכבות המשפחתית בבית שאול.

כבתו של המלך וכאשתו של דוד, היא נקרעת בין שתי מערכות נאמנות מתחרות. במבחן המכריע היא בוחרת להציל את דוד מפני שליחי אביה ולסייע לו להימלט.

בחירה זו איננה רק צעד משפחתי אלא גם הצהרה ערכית. מיכל מכירה בכך שדוד נרדף שלא בצדק ופועלת בהתאם למצפונה.

מבחינתו של שאול, מדובר בעוד מכה קשה. לא רק העם אוהב את דוד, לא רק יהונתן תומך בו, אלא גם בתו שלו עצמה מעדיפה את נאמנותה לדוד על פני נאמנותה לאביה.

מכאן ניתן להבין עד כמה עמוקה הייתה תחושת הבידוד של שאול בשלב זה של חייו.


7. התמוטטות הסמכות האבהית והמלכותית

היבט מרכזי נוסף בסיפור הוא ההקבלה בין תפקידו של שאול כאב לבין תפקידו כמלך.

בשני התחומים חווה שאול אובדן סמכות.

כמלך, סמכותו נסדקת לנוכח עלייתו של דוד.

כאב, רצונו נדחה על ידי שני ילדיו הקרובים ביותר.

כאשר יהונתן ומיכל נעמדים לצד דוד, שאול חווה לא רק איום על שלטונו אלא גם כישלון אישי בתוך משפחתו.


סיכום

סיפורם של שאול, דוד, יהונתן ומיכל חורג בהרבה ממאבק רגיל על השלטון. זהו מחקר אנושי עמוק על התמודדות עם אובדן, שינוי והעברת הנהגה.

שאול מייצג את הקושי האנושי לשחרר כוח ומעמד כאשר אלה הופכים לחלק בלתי נפרד מהזהות. דוד מייצג את הדמות הנבחרת, אשר עלייתה מעוררת התנגדות דווקא משום שהיא בלתי נמנעת. יהונתן מגלם קבלה בוגרת של המציאות ונאמנות לעקרונות גם במחיר אישי, ואילו מיכל מבטאת את המתח שבין מחויבות משפחתית למחויבות מוסרית.

הדרמה שבין ארבע הדמויות הללו מלמדת כי המשבר המרכזי של שאול אינו פוליטי בלבד. ככל שהוא מבין כי המלכות עוברת לדוד, כך מתגברת תחושת האובדן שלו. מכאן נובעות הקנאה, החרדה, החשדנות והאלימות.

במובן זה, סיפור שאול איננו רק סיפורו של מלך שנפל, אלא סיפורה של נפש המתקשה לקבל את סופיות כוחה, השפעתה ומעמדה.

לקרוא עוד:

הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים נאמר על שאול פעמיים בתחילת מלכותו ובסוף מלכותו- ההבדל בין התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו לבין התנבאותו בסוף מלכותו.

לאחר שדוד נמלט מפני שאול, הוא מגיע אל שמואל ברמה ומספר לו את כל אשר עשה לו שאול. שמואל ודוד יושבים בניות ברמה, ושם מתרחש אחד האירועים המפתיעים בפרשת דוד ויהונתן: שאול שולח מלאכים לקחת את דוד, אך רוח אלוהים שורה עליהם והם מתנבאים. שאול שולח שליחים נוספים — וגם הם מתנבאים. לבסוף שאול עצמו הולך, וגם עליו שורה רוח אלוהים והוא מתנבא עד שנופל ערום כל היום וכל הלילה. הכתוב מסיים באמירה שהפכה למשל בישראל: "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?"

המאמר בוחן את האירוע הזה  ומציג את הקשר בין התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו לבין התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד, המלך המיועד לבוא אחריו.

וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל–שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד–ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה–ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ (בנוית) בְּנָֽיוֹת:  וַיֻּגַּ֥ד לְשָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד (בנוית) בְּנָי֖וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּשְׁלַ֨ח שָׁא֣וּל מַלְאָכִים֮ לָקַ֣חַת אֶת–דָּוִד֒ וַיַּ֗רְא אֶֽת–לַהֲקַ֤ת הַנְּבִיאִים֙ נִבְּאִ֔ים וּשְׁמוּאֵ֕ל עֹמֵ֥ד נִצָּ֖ב עֲלֵיהֶ֑ם וַתְּהִ֞י עַֽל–מַלְאֲכֵ֤י שָׁאוּל֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵ֑מָּה וַיֹּ֣סֶף שָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים שְׁלִשִׁ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיֵּ֨לֶךְ גַּם–ה֜וּא הָרָמָ֗תָה וַיָּבֹא֙ עַד–בּ֤וֹר הַגָּדוֹל֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשֶּׂ֔כוּ וַיִּשְׁאַ֣ל וַיֹּ֔אמֶר אֵיפֹ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל וְדָוִ֑ד וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֔ם אֶל-(נוית) נָי֖וֹת בָּרָמָ֑ה וַתְּהִי֩ עָלָ֨יו גַּם–ה֜וּא ר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וַיִּתְנַבֵּ֔א עַד–בֹּא֖וֹ (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם–ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם–הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל–הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל–הַלָּ֑יְלָה עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם: פרשת דוד ויהונתן. 

בסוף דרכו של שאול הוא רדף את דוד שהיה המלך המיועד לבוא אחריו, הוא הלך למצוא את דוד אצל שמואל שכבר משח את דוד, שאול שולח שליחים שמתנבאים ומשכך לא עומדים במשימה ששאול הטיל עליהם ושולח עוד שליחים וגם את עצמו ושאול גם מתנבא משכך נאמר עליו-

עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם:

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מופיע גם בתחילת מלכותו של שאול, כאשר שמואל מושח אותו למלך.

למעשה שאול בסוף ימין כמו הולך בדרך ההפוכה לדרך הזאת שהוא הלך בה עם המלכתו, במקרה הזה להדחתו.

עם משיחתו של שאול הוא הונחה על ידי שמואל ללכת לבית אביו ואמר לו שיקרו מספר מקרים בדרך אותה הוא הולך וסביר לו מה לעשות, ובדרך הזאת נהיה שאול לנביא, ונאנמר אודותיו שגם הוא בנביאים ולא רק שהמקרה הזה יהיה למשל בישראל, כנראה שבגלל ששאול הוא המלך הראשון בישראל:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם–קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי:וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם:אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ: וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:  וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים: וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה:  פרשת שאול.

שמואל אומר לשאול כי בדרכו לביתו יפגוש קבוצת נביאים, ורוח בורא עולם תצלח עליו:

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר"

הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:

עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים:

הדגשה מרכזית: שאול הולך בדרך ההפוכה — מן התנבאות המלכות אל התנבאות ההדחה

התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו הייתה סימן לבחירתו: רוח בורא עולם צלחה עליו והוא נהפך לאיש אחר.

התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד — היא סימן הפוך: רוח אלוהים עוצרת אותו מלפגוע בדוד, המלך המיועד.

במקום להתנבא כסימן למלכותו, הוא מתנבא כסימן להדחתו. במקום להתנבא בדרך המלוכה — הוא מתנבא בדרך ההפוכה לה.

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מקבל משמעות כפולה:

  • בתחילת דרכו: סימן לבחירתו.

  • בסוף דרכו: סימן לנפילתו ולהדחתו.

שאול הולך בדרך ההפוכה לדרך שבה הלך עם משיחתו — אז התנבא כסימן לבחירתו; כעת התנבא כסימן להדחתו.

עוד דרך לראות את עניין המתנבאים בדרך שלמעשה עוצרת אותם מלפגוע בדוד ועוד דרך כדי להבין מה זה דבר הנבואה הזה, אפשר גם ממקרה בלק בן ציפור שפנה לבלעם לקלל את ישראל ולמעשה בורא עולם עוצר אותו מעשות זאת:

וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.  וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ–לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.  וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם.  וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי.  הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ–אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.  וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.  וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ.   וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.  וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה. וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה: במדבר.

בלק מבקש לפגוע בישראל — כשם ששאול מבקש לפגוע בדוד

בלק בן ציפור רואה את ישראל ומבקש לפגוע בהם:

"לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ"

הוא שולח מלאכים אל בלעם:

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם… לִקְרֹא־לוֹ"

בלק מבקש: "קָבָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה"

כשם ששאול מבקש: "לָקַחַת אֶת־דָּוִד" להמיתו.

בורא עולם אמר לבלעם לא לעשות כמבוקשו של בלק ובלעם עשה כדבר בורא עולם.

גם בלעם כמו מלאכי שאול התנבא במקרה הזה ויעץ לא לעשות כרצון בלק בדיוק כמו שהמלאכים ששלח שאול שהחלו להתנבא, לא עשו כרצון שאול.

לאחר שהובהר המקרה בפרשה בשלמותו, ניתן לראות הקבלה טבעית למקרה אחר בתורה — בלק ובלעם — שגם בו בורא עולם עוצר אדם מלפגוע במי שנבחר על ידו.

בלעם נעצר על ידי דבר בורא עולם — כשם שמלאכי שאול נעצרים על ידי הנבואה

בורא עולם אומר לבלעם:

"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"

בלעם משיב לשליחי בלק:

"לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה… לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"

בלעם אינו יכול לבצע את רצון בלק — כשם שהמלאכים של שאול אינם יכולים לבצע את רצון שאול.

1. שניהם שולחים מלאכים לבצע פגיעה

  • שאול שולח מלאכים לקחת את דוד להמיתו.

  • בלק שולח מלאכים לקרוא לבלעם כדי לקלל את ישראל.

2. השליחים נעצרים על ידי דבר הבורא

  • מלאכי שאול מתנבאים — ולא יכולים לבצע את הפקודה.

  • בלעם מקבל דבר הבורא — ולא יכול לקלל את ישראל.

3. גם המנהיג עצמו נעצר

  • שאול עצמו מתנבא ונופל ערום — ואינו יכול לפגוע בדוד.

  • בלעם עצמו אומר שאינו יכול לעבור את פי הבורא.

לקרוא עוד:

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- מגילה.

מיכל מצילה את דוד מאביה המבקש להמיתו ומגלה נאמנות לבעלה דוד תחילה לפני נאמנותה לאביה המלך כעושה דבר בעלה– מעודכן.

לאחר שדוד נמלט מן הארמון בלילה — “וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה” — מתרחשת דרמה נוספת בחצר המלוכה. דוד מגיע לביתו, ושם מתגלה נאמנותה של מיכל בת שאול, אשת דוד. שאול שולח מלאכים לשמור על הבית כדי להמית את דוד בבוקר, ומיכל נוקטת פעולות נועזות כדי להבריח את בעלה ולהטעות את שליחי אביה. הפרשה מציגה את המתח בין סמכות אב מלך לבין מחויבות נישואין, ומלמדת על אומץ, נאמנות ופחד בתוך בית שאול עצמו.

וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל–בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם–אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת–נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת:  וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת–דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט: וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת–הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֙שֶׂם֙ אֶל–הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד:  וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים לָקַ֣חַת אֶת–דָּוִ֑ד וַתֹּ֖אמֶר חֹלֶ֥ה הֽוּא: וַיִּשְׁלַ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת–הַמַּלְאָכִ֔ים לִרְא֥וֹת אֶת–דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הַעֲל֨וּ אֹת֧וֹ בַמִּטָּ֛ה אֵלַ֖י לַהֲמִתֽוֹ: וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וְהִנֵּ֥ה הַתְּרָפִ֖ים אֶל–הַמִּטָּ֑ה וּכְבִ֥יר הָעִזִּ֖ים מְרַאֲשֹׁתָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–מִיכַ֗ל לָ֤מָּה כָּ֙כָה֙ רִמִּיתִ֔נִי וַתְּשַׁלְּחִ֥י אֶת–אֹיְבִ֖י וַיִּמָּלֵ֑ט וַתֹּ֤אמֶר מִיכַל֙ אֶל–שָׁא֔וּל הוּא–אָמַ֥ר אֵלַ֛י שַׁלְּחִ֖נִי לָמָ֥ה אֲמִיתֵֽךְ: פרשת דוד ויהונתן.

דוד נמלט לביתו ושאול שולח מלאכים להמיתו

לאחר הבריחה מן הארמון, דוד מגיע לביתו. אך שאול ממשיך לרדוף אחריו:

“וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר”

מיכל מזהירה את דוד מפני הסכנה הקרובה:

“אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה — מָחָר אַתָּה מוּמָת”

היא מבינה שהזמן קצר ופועלת מיד להצלתו.

מיכל מורידה את דוד בעד החלון:

“וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת־דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט”

כדי להטעות את המלאכים, היא יוצרת מראית עין של אדם שוכב במיטה:

  • לוקחת את התרפים

  • מניחה אותם על המיטה

  • שמה כביר העיזים למראשותיו

  • מכסה בבגד

כאשר המלאכים מגיעים לקחת את דוד, היא אומרת להם: “חֹלֶה הוּא”

שאול שולח מלאכים נוספים כדי להביא את דוד להמיתו:

“הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ”

אך כשהם מגיעים, הם מגלים שהמיטה ריקה — רק התרפים וכביר העיזים מונחים שם.

שאול זועם על בתו:

“לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת־אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט?”

מיכל משיבה: “הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי — לָמָּה אֲמִיתֵךְ?”

מיכל אומרת לאביה שהיא עשתה כפי שדוד בעלה אמר לה לעשות.

הדגשה מרכזית: מיכל היא אשת דוד על פי דין — בזכות המוהר ששילם בעבורה.

שאול רצה לתת את בתו חינם, אך דוד סירב לקבלה ללא מוהר — ובכך קידש אותה כדת וכדין.

המשמעות ההלכתית־משפחתית ברורה:

  • מיכל היא אשתו של דוד על פי דין.

  • היא איננה רכוש אביה שאול.

  • סמכותו של דוד עליה היא סמכות של בעל — לא של מלך־אב.

  • מעשה ההצלה שלה הוא מעשה נאמנות לבעלה, כפי שמחייבת אותה ברית הנישואין.

לכן, כאשר מיכל מצילה את דוד, היא פועלת מתוך מחויבות נישואין — ולא מתוך מרד בלבד.

מיכל בין אביה לבין בעלה:

הפרשה מציגה מתח עמוק בתוך בית המלוכה:

  • שאול מבקש להמית את דוד.

  • מיכל, בתו, מצילה את דוד ומסכנת את עצמה.

  • תשובתה לשאול — “הוא אמר אלי” — מלמדת על פחד מפני אביה.

  • אך העובדה שדוד שילם מוהר בעבורה מדגישה שמיכל פועלת כראוי לאשת דוד.

היא נקרעת בין שני עולמות: עולם המלוכה ועולם הנישואין — ובוחרת להציל את בעלה.

הפרשה מציבה תמונה של בית מלוכה מתערער: מלך הנאבק ברוחו, בת המלך הנקרעת בין אביה לבין בעלה, ודוד — הנמלט פעם אחר פעם, בדרך שנבחרה לו מלמעלה.

לקרוא עוד:

מאוד יפה לראות שדוד לא הסכים להתחתן עם מיכל ללא מוהר– דוד מבית העניים לא בא כעבד למשפחת שאול המלך. הוא לא בא בחינם למשפחת העשירים הזאת- מעודכן.

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה | רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד– דוד מנגן לשאול להרגיע את רוחו הרעה — אותה רוח המבקשת להמית את דוד עצמו.

הפרשה נפתחת ברצונו של שאול להרוג את דוד, ונודע הדבר ליהונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:

יהונתן מזהיר את דוד מפני כוונות אביו, אך אינו מסתפק בכך. הוא מדבר עם שאול ומנסה להניא אותו מכוונתו להרוג את דוד,

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם:

יהונתן מזכיר לשאול שדוד סיכן את נפשו, נלחם בפלשתים, וה' עשה באמצעותו תשועה גדולה לכל ישראל. שאול ראה את הישועה ושמח בה, ולכן יהונתן שואל אותו: למה לחטוא בדם נקי ולהמית את דוד חינם?

דברי יהונתן נשמעים אצל שאול, ושאול נסוג מכוונתו.

וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת:

שאול נשבע בבורא עולם שלא יהרוג את דוד.

יהונתן מודיע לדוד על דברי אביו ומביא אותו שוב אל שאול.

וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:

דוד חוזר אל חצר המלוכה, ושוב נמצא לפני שאול כאילו לא אירע דבר.

שוב פורצת מלחמה בפלשתים. דוד יוצא להילחם ומכה בהם מכה גדולה.

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:

הצלחתו של דוד שוב מעוררת את קנאתו של שאול ואת רוחו הרעה.

וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה | רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד:

וזה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה — אל הנגינה של דוד.

דוד מנגן לשאול להרגיע אותו מרוחו הרעה.

כאן נמצא אחד הרגעים המטלטלים בפרשה:

שאול יושב בביתו וחניתו בידו, ודוד מנגן — כפי שהיה בתחילת דרכו בחצר המלך, עוד לפני שנוסף מטען הקנאה של שאול בדוד.

תחשבו על דוד: רגע לפני כן הוא נמלט על נפשו מפני שאול, ורגע לאחר מכן הוא שב לנגן לפניו, להרגיע את רוחו הרעה — אותה רוח המבקשת להמית את דוד עצמו.

זהו מצב אנושי קשה מאוד: דוד מנגן למלך שמנסה להרגו. הוא ממלא את תפקידו, למרות הסכנה הממשית. חשוב לזכור את ראשית דרכו של דוד בחצר המלוכה: בתחילת דרכו בחצר המלוכה זה היה תפקידו — לנגן לשאול כשהייתה עליו רוח רעה — וזאת עוד לפני שנוסף המטען שהביא את שאול לשנוא את דוד, מטען הקנאה והידיעה שדוד הוא הבא אחריו ולא בנו.

הפעם הנגינה אינה מפייסת את שאול:

וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

שאול שובר את שבועתו ושב לרדוף את דוד.

וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

לקרוא עוד:

ורוחו של שאול רעה ועבדיו מציעים לו מוסיקה טובה שתעשה לו ראש טוב, על הכיפאק כמו שאומרים- מוסיקה ככלי להרגיע את הנפש. הכלי הטיפולי הזה נודע כבר אז.

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

אין שבועה- אין נדר- לימודים מתהלים.

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה–ומיד לאחר מכן נאמר– וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה, ו: וּמַטֵּה בִּנְיָמִן– מדוע דווקא אפרים הוא ראש המחנה, והרי מנשה הוא הבכור מבני יוסף.

דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: פרשת הפקודים.

בפרשת הפקודים נאמר:

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה, וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:

ומיד לאחר מכן נאמר:

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה,

ו:

וּמַטֵּה בִּנְיָמִן

נמצא שאפרים הוא העומד בראש המחנה, ועליו נמצאים מטה מנשה ומטה בנימין.

הדבר דורש ביאור: מדוע דווקא אפרים הוא ראש המחנה, והרי מנשה הוא הבכור מבני יוסף, ובנימין הוא בנה השני של רחל, ואילו אפרים הוא הצעיר מבין שני בני יוסף?

כדי להבין זאת יש לחזור לברכת יעקב ליוסף ולשני בניו. יעקב אבינו אמר ליוסף:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:  וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: בראשית.

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: בראשית.

שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

בכך קבע יעקב ששני בני יוסף מקבלים מעמד של שבטים בישראל, וכשם שראובן ושמעון נמנו כשבטים, כך אפרים ומנשה נעשו שני שבטים.

אלא שבהמשך אותה ברכה מתגלה דבר נוסף:

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל

יוסף עצמו סידר את בניו כך שמנשה הבכור יהיה מול יד ימינו של יעקב, ואפרים הצעיר מול יד שמאלו, אבל יעקב אבינו שִׂכֵּל אֶת יָדָיו ושם את ימינו דווקא על ראש אפרים.

וכאשר יוסף חשב שזו טעות, אמר לו יעקב:

יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.

כלומר, מנשה אכן יהיה גדול ויהיה לעם, אבל אפרים הקטן ממנו יגדל יותר, ולכן יעקב מקדים את אפרים למנשה ומעניק לו את הברכה המיוחדת של יד ימין.

ולא זו בלבד, אלא שיעקב מסיים ואומר:

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

הרי שהקדמת אפרים אינה דבר מקרי, אלא סדר שנקבע בברכת יעקב, ואחר כך נעשה חלק מסדר ישראל.

לכן, כאשר התורה מתארת את מחנות ישראל ואומרת:

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם,

אין זה פלא שאפרים עומד בראש, שהרי כבר בברכת יעקב נקבע:

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

אפרים נעשה כאן למוביל, למרות שמנשה הוא הבכור.

ומכאן גם מתבאר מבנה המחנה:

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

ולאחריו

וּמַטֵּה בִּנְיָמִן:

אפרים, מנשה ובנימין הם צאצאי יעקב מרחל — יוסף ובנימין בני רחל, ויוסף הוא אביהם של אפרים ומנשה — ולכן שלושתם עומדים יחד תחת דגל מחנה אפרים.

הדבר מתאים גם למעלתו של שבט אפרים בהמשך תולדות ישראל.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: יהושע.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:  וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: שמואל.

יהושע בן נון, ממשיך דרכו של משה, היה מאפרים, ועליו נאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם. וכן אלקנה מתואר כ־ אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם,  והוא אביו של שמואל, שעליו נאמר שאמו חנה זכתה להביא לעולם את מי שעתיד להנהיג ולשפוט את ישראל.

וכאן אנו מגיעים לעניין השופטים והכהנים:

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ:  עַל-פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר-יֹֽאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-יַגִּ֥ידוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: פרשת שופטים ושוטרים.

התורה מצווה: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. נמצא שהנהגת ישראל כוללת גם את הכהן וגם את השופט, וכל אחד ממלא את תפקידו.

ולכן יש להבחין בין שופט לבין כהן: השופט אינו הכהן, אלא שני תפקידים נפרדים. משה רבנו היה השופט, ולצדו עמד אהרן הכהן; לאחר מכן יהושע בן נון היה המנהיג והשופט, ולצדו אלעזר הכהן.

אפשר להבין את הקשר בין שופט לבין מושיע מתוך ספר שופטים, שהרי כאשר ישראל זעקו אל בורא עולם, נאמר:

וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם: שופטים.

וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ולאחר מכן נאמר על עתניאל: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל. הרי שהשופט אינו רק מי שפותר סכסוכים, אלא הוא המנהיג שבא להושיע את ישראל כאשר בורא עולם שולח אותו.

אמנם בעת הזאת השופט הראשון המוזכר בספר שופטים, עתניאל בן קנז, הוא מיהודה, ולא מאפרים. נמצא שאין לומר שכל השופטים באו מאפרים, אלא ששבט אפרים זכה למקום מרכזי ביותר בהנהגת ישראל, ובמיוחד דרך יהושע בן נון ושמואל. השבט שהיה בראש המחנה במדבר לא היה בהכרח השבט שממנו יבוא כל שופט, אבל מעמדו של אפרים כראש המחנה נשען על הברכה הקדומה של יעקב: וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.

לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר:  רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה:  לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ:  אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: תהלים.

דבר זה מקבל ביטוי גם בספר תהלים, כאשר נאמר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף... לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישׁוּעָתָה לָּנוּ. דווקא כאן שוב מופיעים שלושת השבטים — אפרים, בנימין ומנשה — בסדר שבו אפרים קודם, בהתאם למעמדו כראש הדגל והמחנה.

ולכן כשאנו קוראים בפרשת הפקודים דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, אנו רואים את המשך אותה יד יעקב שנחה על ראש אפרים. מה שנקבע בברכה לדורות — וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה — מתגלה אחר כך בסדר המחנות: אפרים בראש, עליו מנשה, ולצדו בנימין.

כך מתחברים זה לזה הסיפור, הברכה, השבט והמחנה: מן הברכה של יעקב — אל מעמדו של אפרים, מן מעמדו של אפרים — אל דגל המחנה, ומדגל המחנה — אל הנהגת ישראל לאורך הדורות.

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ– במקרה הזה הולכים לכהן, ולשופט לפתח אוהל מועד– פרשת שופטים ושוטרים.

מאוד יפה לראות שדוד לא הסכים להתחתן עם מיכל ללא מוהר– דוד מבית העניים לא בא כעבד למשפחת שאול המלך. הוא לא בא בחינם למשפחת העשירים הזאת- מעודכן.

לאחר הנצחון על גוליאת דוד בן ישי שבא ממכלאות צאן נהיה איש ידוע בישראל ואהוב מאוד, גם על ילדיו של שאול :

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל: שמואל פרשת דוד.

שאול משאיר את דוד אצלו, לא נותן לו לשוב לבית אביו, זיהה "טאלנט" ומשאיר אותו אצלו.

וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: 

ודוד מצליח גם בביתו של שאול:

ברית אחים בין דוד ויהונתן:

וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ:

למעשה יהונתן נותן לדוד את מדיו, ומדיו של יהונתן הם מדים של בן מלך, יורש המלך וגם תפקידו:

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

כך תוארה מידת אהבתו של יהונתן לדוד:

וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

והם נהיים חברים לנשק. צריך לחשוב על הסימליות שבן המלך נותן לדוד את מדיו שלו ולא רק מדיו:

וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙:

והכי חשוב, גם את כיליו:

אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: 

מעיל מסמל משרה, כלים הם כלי המשרה, אין ערך למעיל ללא הכלי, ללא הכלי המעיל עקר.

הכל בחבילה אחת.

וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

דוד התקבל גם על ידי העם וגם על עבדי המלך, אנשי המלך:

וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

ומפה התחילה קנאת שאול בדוד, דוד זכה באהבת העם כנכנס למקום המלך:

וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכָּל–עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ (לשור) לָשִׁ֣יר וְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים: וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ (באלפו) בַּאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו:וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה:  וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה: פרשת דוד.

לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים

ומיום זה והלאה (ולא למעלה):

וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה:

וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח רוּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים | רָעָ֤ה | אֶל–שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ–הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם | בְּי֑וֹם וְהַחֲנִ֖ית בְּיַד–שָׁאֽוּל: וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת–הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּעֲמָֽיִם: וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר: וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר–אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם: וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל–דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: פרשת דוד.

והוא מנסה להרוג את דוד ורואה נס ומבין שלא כדאי לו ל"התעסק" כמו שאומרים, עם דוד:

וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר:

ושולח אותו לשדה הקרב, מתוך מקום שהוא מקווה שהפלישתים יהרגו אותו, שהפלישתים יעשו את מה שהוא מפחד לעשות, שאול פחד מדוד יען כי הוא הבין שרוח אלהים בו ומתוך המקום הזה הוא פחד מבורא עולם ולכן:

וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

ומבקש לתת לדוד את ביתו מירב ומקווה שנישואיו לביתו יהיו לו למוקש:

וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ: וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ

דוד שלא יודע על מחשבות ליבו של שאול ובן למעמד שאינו מעמד אצולה הוא מרגיש שהוא לא ראוי מבחינת שהוא עני והיא בת מלך...

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ:

דוד לא הסכים להתחתן עם מירב חינם כהצעה הזאת.

ולכן:

וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

בעת שהיא הייתה אמורה להתחתן עם דוד, היא ניתנה לעדריאל במקום.

ושאול לא מתייאש ולאחר שנודע לו שמיכל אוהבת את דוד הוא מציע אותה לדוד,

וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֶת–דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל–דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם: וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת–עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל–דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל–עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ: וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ–רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה: וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים: וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה:  וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: שמואל פרשת דוד.

תחשבו שדוד המלך היה מתחתן חינם עם בת המלך, זאת היתה עת שהיה מלך בישראל ועל פי משפט המלך עם ישראל היו עבדי המלך כי המלך היה משיח של בורא עולם.

אם דוד היה מתחתן חינם עם מיכל זה כמו שמעביד מחתן את העבד שלו עם אחת מנערותיו ומשכך החוק הזה עליו:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:  אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: שמואל- פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

מאה עורלות פלישתים..

ודוד מביא לו מאתיים:

וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: 

ומיכל אוהבת את דוד וגם בורא עולם עם דוד ושאול עודנו מקנא ומפחד יותר כי גם העם אוהב את דוד וגם עבדיו של שאול אוהבים את דוד וגם יהונתן בנו של שאול אוהב את דוד ועכשיו גם בתו מיכל גם היא אוהבת את דוד:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

לקרוא עוד:

פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

הפרס המוצע לאדם שינצח את גוליאת: וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל– וזה פרס רציני- להזכיר, עם המלכת המלך שאול העם נהיה עבד המלך- מעודכן.

וַיַּאַסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת–מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיֵּאָ֣סְפ֔וּ שֹׂכֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר לִיהוּדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֛וּ בֵּין–שׂוֹכֹ֥ה וּבֵין–עֲזֵקָ֖ה בְּאֶ֥פֶס דַּמִּֽים: וְשָׁא֤וּל וְאִֽישׁ–יִשְׂרָאֵל֙ נֶאֶסְפ֔וּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֑ה וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה לִקְרַ֥את פְּלִשְׁתִּֽים: וּפְלִשְׁתִּ֞ים עֹמְדִ֤ים אֶל–הָהָר֙ מִזֶּ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֛ל עֹמְדִ֥ים אֶל–הָהָ֖ר מִזֶּ֑ה וְהַגַּ֖יְא בֵּינֵיהֶֽם: וַיֵּצֵ֤א אִֽישׁ–הַבֵּנַ֙יִם֙ מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גָּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גָּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת: וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל–רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל–רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו: וְעֵ֣ץ חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ–מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו: שמואל- פרשת דוד.

הפלשתים וישראל נערכו למלחמה בינהם.

מהמתואר אפשר לראות בעיני רוחנו את ההערכות צבא ישראל מצד אחד צבא פלישתים מצד שני ומחכים בזמן הזה יוצא איש שמכונה איש הביניים כמו שליח מטעם צבא פלישתים לדבר לפני המלחמה:

וַיֵּצֵ֤א אִֽישׁ–הַבֵּנַ֙יִם֙ מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גָּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גָּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת: 

והוא מציע הצעה מאוד מעניינת:

וַֽיַּעֲמֹ֗ד וַיִּקְרָא֙ אֶל–מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י הַפְּלִשְׁתִּ֗י וְאַתֶּם֙ עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל בְּרוּ–לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי:

האיש קורא לדו קרב:

וַֽיַּעֲמֹ֗ד וַיִּקְרָא֙ אֶל–מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י הַפְּלִשְׁתִּ֗י וְאַתֶּם֙ עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל בְּרוּ–לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי: 

בתקציר דבר הוא אמר דבר פשוט למה לצאת למלחמה גדולה בה ימותו הרבה אנשים, בואו נעשה דו קרב. ועל פי תוצאות הדו קרב תקבע תוצאת המלחמה:

אִם–יוּכַ֞ל לְהִלָּחֵ֤ם אִתִּי֙ וְהִכָּ֔נִי וְהָיִ֥ינוּ לָכֶ֖ם לַעֲבָדִ֑ים וְאִם–אֲנִ֤י אֽוּכַל–לוֹ֙ וְהִכִּיתִ֔יו וִהְיִ֤יתֶם לָ֙נוּ֙ לַעֲבָדִ֔ים וַעֲבַדְתֶּ֖ם אֹתָֽנוּ:

ומצהיר על ה"רכורד" שלו וחוזר על הצעתו:

וַיֹּ֙אמֶר֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי אֶת–מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה תְּנוּ–לִ֣י אִ֔ישׁ וְנִֽלָּחֲמָ֖ה יָֽחַד: פרשת דוד.

והוא האדם שעימו ילחם הנציג מטעם ישראל ואלה מידותיו וכלי מלחמתו:

מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גָּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גָּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת: וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל–רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל–רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו: וְעֵ֣ץ חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ–מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו:

אם נחשב את גובהו של גוליית לפי טווח הערכים האפשרי של האמה, נקבל:

.בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו: וְעֵ֣ץ חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ–מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו:

אם נחשב את גובהו של גוליית לפי טווח הערכים האפשרי של האמה, נקבל:

אורך אמה

חישוב (6 אמות + זרת)

גובה בס"מ

גובה במטרים

45 ס"מ

6×45+22.5

292.5

2.93 מ'

46 ס"מ

6×46+23

299

2.99 מ'

48 ס"מ

6×48+24

312

3.12 מ'

📏 כלומר, גוליית היה בגובה שבין 2.9 ל־3.1 מטרים, תלוי באורך האמה שבו משתמשים. זה גובה יוצא דופן — בערך כמו אדם שגובהו פי אחד וחצי משחקן כדורסל ממוצע.

ואלה מדיו וכליו:

וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: 

וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן= חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים

זאת אומרת ששקל היא יחידת מדה ידועה, כמו יחידת מידה שהושמה השם קילוגרם שזה 1000 גרם.

שקל הוא כמידת משקל.

כמו שיש קילו פולי קקאו וקילו פולי קפה שיש להם ערך שונה. כמו שקילו כסף יותר זול מקילו זהב. 

סוג החומר כמידת ערך.

כך ההוערך השריון של גוליאת:

וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: 

משקל חלקי מדיו של גוליית, לפי הנתונים המפורשים בתנ״ך והמרת שקלים לשקלים מקראיים (≈ 11.4 גרם לשקל):

🛡️ טבלת משקל מדיו של גוליית

פריט

משקל בשקלים

סוג חומר

חישוב מודרני

משקל בק״ג

שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים

5000

נחושת

5000×11.4 גרם

≈ 57 ק״ג

לַהֶבֶת הַחֲנִית

600

ברזל

600×11.4 גרם

≈ 6.84 ק״ג

המשקל הכולל של שני הפריטים שהמקרא נותן להם ערך מספרי הוא:

57 ק״ג+6.84 ק״ג≈63.84 ק״ג

כלומר, רק השריון והלהב של החנית מגיעים לכ־64 ק״ג — וזה בלי לכלול את כובע הנחושת, מצחת הרגליים, הכידון שעל כתפיו ושאר כלי המלחמה שלא נמדדו בשקלים.

חוזק ההגנה שעל ראשו:

וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל–רֹאשׁ֔וֹ

ועל גופו:

וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת–אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: 

על רגליו:

וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל–רַגְלָ֑יו

וכתפיו:

וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו: 

הערכות

פריטמשקל בשקלים (מקרא)סוג חומרהערכת משקל מודרנית לפריטים ללא נתוןמשקל משוער
כובע נחושת (קסדה)לא נמסרנחושתקסדות נחושת עתיקות: 2–3 ק״ג≈ 2.5 ק״ג
מצחת נחושת על רגליו (מגן־שוקיים)לא נמסרנחושתזוג מגן־שוקיים נחושת: 3–5 ק״ג≈ 4 ק״ג
כידון נחושת בין כתפיולא נמסרנחושתכידון נחושת גדול: 4–7 ק״ג≈ 5.5 ק״ג
עץ החנית (מקל החנית)לא נמסרעץ קשהמוט עץ עבה כ"מנור אורגים": 3–5 ק״ג≈ 4 ק״ג

סיכום משקל כולל

נחשב את כל החלקים:

57+6.84+2.5+4+5.5+4=79.84 ק״ג

כלומר, הערכת המשקל הכולל של מדיו של גוליית היא בערך 80 ק״ג.

עם הגנה קדמית כלשהיא שהולכת לפני.

וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו:

וצריך לחשוב מה זה נושא הצינה.

טבלת משקל ציוד אישי של חייל מודרני

פריט

סוג החומר

משקל ממוצע בק״ג

הערות

מדים קרביים (מכנס + חולצה)

בד עמיד (ניילון/כותנה)

1.5–2

כולל חגורה ושרוולים ארוכים

נשק אישי (רובה M16 / M4 / תבור)

פלדה, פולימר

3–4

תלוי בדגם ובאביזרים (כוונת, דורגל וכו׳)

קסדה בליסטית

קוולאר / פוליאתילן

1.2–1.5

מגינה מפני רסיסים וירי קל

אפוד מגן (עם פלטות קרמיות)

קוולאר + קרמיקה

5–8

תלוי ברמת המיגון ובגודל הפלטות

ברכיות ומגני מרפקים

פלסטיק קשיח + ריפוד

0.5–1

זוג ברכיות ומרפקים יחד

נעליים קרביות

עור / סיבי ניילון

1.5–2

זוג נעליים תקניות

קסדה תקשורתית (עם מערכת קשר)

קוולאר + אלקטרוניקה

1.8–2.2

בשימוש ביחידות מיוחדות

תחמושת אישית (מחסניות, רימונים)

מתכת

3–5

תלוי בכמות התחמושת

ציוד נוסף (מים, תיק גב, ציוד עזרה ראשונה)

פלסטיק, בד

5–10

משתנה לפי משימה

⚙️ סיכום משקל כולל

חייל קרבי מודרני נושא על גופו בממוצע:

1.5+3.5+1.3+6.5+0.8+1.8+4+7=≈ 27–30 ק״ג

כלומר, המשקל הכולל של ציודו האישי של חייל קרבי כיום נע סביב 30 ק״ג, תלוי ביחידה ובמשימה.

ובזמן הזה במגרש המלחמה במשך ארבעים יום גוליאת חוזר על הצעתו, עד שיואיל מישהו מבני ישראל להענות לאתגר:

וַיִּגַּ֥שׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַשְׁכֵּ֣ם וְהַעֲרֵ֑ב וַיִּתְיַצֵּ֖ב אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: פרשת דוד.

ואין מתנדבים:

ודוד מגיע לשדה הקרב:

וְשָׁא֤וּל וְהֵ֙מָּה֙ וְכָל–אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק הָֽאֵלָ֑ה נִלְחָמִ֖ים עִם–פְּלִשְׁתִּֽים:וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד בַּבֹּ֗קֶר וַיִּטֹּ֤שׁ אֶת–הַצֹּאן֙ עַל–שֹׁמֵ֔ר וַיִּשָּׂ֣א וַיֵּ֔לֶךְ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יִשָׁ֑י וַיָּבֹא֙ הַמַּעְגָּ֔לָה וְהַחַ֗יִל הַיֹּצֵא֙ אֶל–הַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וְהֵרֵ֖עוּ בַּמִּלְחָמָֽה: וַתַּעֲרֹ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלִשְׁתִּ֔ים מַעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את מַעֲרָכָֽה: שמואל פרשת דוד.

פוגש את אחיו ושומע אודות הדו קרב והפרס המוצע:

וַיִּטֹּשׁ֩ דָּוִ֨ד אֶת–הַכֵּלִ֜ים מֵעָלָ֗יו עַל–יַד֙ שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים וַיָּ֖רָץ הַמַּעֲרָכָ֑ה וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם: וְה֣וּא | מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ (ממערות) מִמַּעַרְכ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד: וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת–הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד: וַיֹּ֣אמֶר | אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר–יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ | עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת–בִּתּוֹ֙ יִתֶּן–ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל: שמואל פרשת דוד.

הפרס שהציע שאול היה עושר גדול ואת בתו שלו לאשה למנצח את גוליאת ולא רק:

וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל:

חפשי במשמעות שהעם היה עבד המלך וזאת על פי משפט המלך.

להזכיר,

בקשת העם למלך נענתה, שמואל נצטווה לאמר לעם את משפט המלך. עם המלכת המלך העם נהיה עבד המלך.

ההיתרים שיש למלך כמולך על העם, עם הסתייגות:

וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי–הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם:

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל–דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל–הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם:

כלהלן:

אֶת–בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ: 

וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים

וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙

וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ

וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי–מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ: 

וְאֶת–בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת: 

וְאֶת–שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת–כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו: 

ביאור:

וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו:

וְאֶת–עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת–שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת–בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת–חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ: 

צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ–ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים:

וכאמור בפרשה זאת זה הפרס המוצע לאדם שינצח את גוליאת:

וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל:

וזה פרס רציני, דוד ומשפחתו יצאו לחופשי, דוד שלא כמו כל העם, נהיה אדם חופשי.

אחד מתואריו של דוד המלך הוא עבד בורא עולם.

וכאמור דוד שומע את דבר גוליאת ורואה גם את הפחד של העם ממנו:

וַיִּטֹּשׁ֩ דָּוִ֨ד אֶת–הַכֵּלִ֜ים מֵעָלָ֗יו עַל–יַד֙ שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים וַיָּ֖רָץ הַמַּעֲרָכָ֑ה וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם: וְה֣וּא | מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ (ממערות) מִמַּעַרְכ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד: וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת–הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד: וַיֹּ֣אמֶר | אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר–יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ | עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת–בִּתּוֹ֙ יִתֶּן–ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל: שמואל פרשת דוד.

וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת–הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד:

מאוד מעניינת תשובת דוד להם וזאת אם משווים את הדבר לשאול המלך שעשה כרצון העם כי ירא היה מהעם להבדיל מדוד שלא ירא את היראה כשם שיראו העם מהפלישתים:

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶֽל–הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַה–יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יֵעָשֶׂ֔ה לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ: שמואל- פרשת דוד.

מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: 

כמוכיח על הדבר, על חוסר ההגיון של עם ישראל שבורא עולם הוא אלהיו והם מפחדים מהפלשתים:

על המשל הזה:

כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: תהלים.

לקרוא עוד- פה:

פרשת משפט המלך- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם ושלא כמו בני האדם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב- ומשכך: אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ– גבוהו ומראהו לא היו תנאי סף למי המלך המיועד- מעודכן.

מאוד מעניין מה שקוראים לו "קווי האופי" של דוד.

בדבר תורה זה מתוארות תכונותיו של דוד בדבר בורא עולם לשמואל וכפי שהעידו מכריו אודותיו בפני שאול.

יש גם איזכור אודות שאול שעליו נאמר עם משיחתו שהיה משכמו ומעלה, הדבר מלמד אודות תכונות מנהיג נכונות:

דוד

שאול

בורא עולם:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י | לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב: 

וַֽיהוָ֔ה גָּלָ֖ה אֶת–אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא–שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר: כָּעֵ֣ת | מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל–עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת–עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת–עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי:

כתב סופר:

יֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא

וַֽיְהִי–אִ֣ישׁ (מבן)-(ימין) מִבִּנְיָמִ֗ין וּ֠שְׁמוֹ קִ֣ישׁ בֶּן–אֲבִיאֵ֞ל בֶּן–צְר֧וֹר בֶּן–בְּכוֹרַ֛ת בֶּן–אֲפִ֖יחַ בֶּן–אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל: וְלוֹ–הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל–הָעָֽם: 

מכריו

וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֮ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: 

 וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: 

וַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן–יְמִינִ֤י אָ֙נֹכִי֙ מִקַּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכָּֽל–מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: 

גוליאת:

וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת–דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי–הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם–יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל–דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי–אַתָּ֥ה בָֽא–אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת–דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו: פרשת דוד.

 

וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר–תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר–אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ: וַיַּ֣עַשׂ שְׁמוּאֵ֗ל אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וַיָּבֹ֖א בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֶּחֶרְד֞וּ זִקְנֵ֤י הָעִיר֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֹ֥ם בּוֹאֶֽךָ: וַיֹּ֣אמֶר | שָׁל֗וֹם לִזְבֹּ֤חַ לַֽיהוָה֙ בָּ֔אתִי הִֽתְקַדְּשׁ֔וּ וּבָאתֶ֥ם אִתִּ֖י בַּזָּ֑בַח וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶת–יִשַׁי֙ וְאֶת–בָּנָ֔יו וַיִּקְרָ֥א לָהֶ֖ם לַזָּֽבַח: וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת–אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד יְהוָ֖ה מְשִׁיחֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י | לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב: פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י | לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב:

כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם

רואות האדם הם רואות עינים.

וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב:

ובורא עולם חוקר לב ובוחן כליות.

ולכן נאמר לשמואל שרוח אלהים בו, לא לשפוט לפי מראה עיניים.

בפעם הזאת שלא כבמקרה שאול שהיה גבה קומה:

אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ:

גובה וקומה ומראה הם לא הערכים הנמדדים למלוכה, גבוהו ומראהו לא היו התכונה הנדרשת ממלך והעובדה שהזכירו אותו ככזה הייתה רק תיאור אך לדבר לא הייתה משמעות מבחינה שהדבר היה כתנאי למי המלך הנבחר.

על שאול נאמר שהוא גבה קומה ומשכמו ומעלה, על דוד נאמר שהוא טוב רואי ויפה עניים:

וַיִּקְרָ֤א יִשַׁי֙ אֶל–אֲבִ֣ינָדָ֔ב וַיַּעֲבִרֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹֽא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֖י שַׁמָּ֑ה וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֛י שִׁבְעַ֥ת בָּנָ֖יו לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–יִשַׁ֔י לֹא–בָחַ֥ר יְהוָ֖ה בָּאֵֽלֶּה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: פרשת דוד.

וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: 

טוב רואי מהבחינה הזאת:

וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב:

וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ;    וַיִּקָּחֵהוּ, מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת, הֱבִיאוֹ:    לִרְעוֹת, בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל, נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם, כְּתֹם לְבָבוֹ;    וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם: תהלים.

כְּתֹם לְבָבוֹ;

וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:

לקרוא עוד:

נפרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ– מאוד מעניין הניסוח שמסביר מי זה המלך ובשם מי הוא מולך על ישראל.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי: וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר–תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר–אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ: וַיַּ֣עַשׂ שְׁמוּאֵ֗ל אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וַיָּבֹ֖א בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֶּחֶרְד֞וּ זִקְנֵ֤י הָעִיר֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֹ֥ם בּוֹאֶֽךָ: וַיֹּ֣אמֶר | שָׁל֗וֹם לִזְבֹּ֤חַ לַֽיהוָה֙ בָּ֔אתִי הִֽתְקַדְּשׁ֔וּ וּבָאתֶ֥ם אִתִּ֖י בַּזָּ֑בַח וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶת–יִשַׁי֙ וְאֶת–בָּנָ֔יו וַיִּקְרָ֥א לָהֶ֖ם לַזָּֽבַח: וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת–אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד יְהוָ֖ה מְשִׁיחֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י | לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב: וַיִּקְרָ֤א יִשַׁי֙ אֶל–אֲבִ֣ינָדָ֔ב וַיַּעֲבִרֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹֽא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֖י שַׁמָּ֑ה וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֛י שִׁבְעַ֥ת בָּנָ֖יו לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–יִשַׁ֔י לֹא–בָחַ֥ר יְהוָ֖ה בָּאֵֽלֶּה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי–שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה–נָ֧א רֽוּחַ–אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ: יֹאמַר–נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ: וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל–עֲבָדָ֑יו רְאוּ–נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי: וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֮ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים אֶל–יִשָׁ֑י וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחָ֥ה אֵלַ֛י אֶת–דָּוִ֥ד בִּנְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בַּצֹּֽאן:  וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד–דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל–שָׁאֽוּל: וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי–ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל–יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד–נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי–מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי:וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת–הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה: שמואל- פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל:

הפרשה נפתחת בזמן ביניים בין שאול לדוד, קודם לזאת הודיע שמואל לשאול שתמה מלכותו על שלא עשה כדבר בורא עולם, הדבר העציב את שמואל, שמואל אהב את שאול,  למרות ששאול חטא שמואל אהב אותו, כמו שאב אוהב בן. במקרה הזה שמואל היה זה שנשלח למצוא ומשוח את שאול למלך וליווה אותו עוד מצעדיו הראשונים ומשכך ההקבלה לאהבת אב את בנו.

ובעודו מבכה את שאול בורא עולם מקים אותו מאבלו, ושולח אותו למשוח את המלך הבא:

מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ: 

וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר–תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר–אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ:

מאוד מעניין הניסוח שמסביר מי זה המלך ובשם מי הוא מולך על ישראל, זה כמו כהנים ולויאים שהם נתונים לבורא עולם שקבע מי השבט ומי הכהן לכהן לו:

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: שמות.

בורא עולם קובע מי לקרב אליו:

וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: במדבר.

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: במדבר.

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:  יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: במדבר.

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:

כמו עם הכהן כך עם המלך:

וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה:

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד:

וכל זה קרה ששאול עודו מלך, דוד המלך נמשח בעוד שאול מולך, ובעוד רוח בורא עולם צולחת על דוד, רוח רעה מבעתת את שאול, הייתה החלפה בעוד שאול מולך:

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי–שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה–נָ֧א רֽוּחַ–אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ: 

כדי להבין את הרוח הצולחת על זה והמרעה על זה, אפשר להמשיל הדבר לבצלאל שעם מינויו לתפקיד בניית אהל מועד, בורא עולם מילא אותו רוח חכמה להצליח בתפקיד.

אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם– מה זאת אומרת קרואי העדה, ניתן ללמוד ממקרה בצלאל– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:  וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה:  לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת– כמו שבורא עולם קרא לבצלאל לעשות כפי שיעד לו, כך עם הנהגת ישראל הזאת.פרשת הפיקודים- בעריכה.

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי:

היה גם את הפחד של שמואל שכנראה ידע ששאול יפגע בו אם ידע שהוא הולך למשוח מלך חדש במקומו, והוא פחד ממשימה זאת. שמואל למרות שהלך לבית לחם להמליך את דוד בשליחות בורא עולם, הוא פחד משאול, ולכן בורא עולם אישר לו לא לאמר את מטרת שליחותו ואמר לו לאמר שהוא הולך לזבוח, ברור שאין מה לשמואל לפחד משאול כשבורא עולם איתו ובכל זאת נאמר לשמואל להסתיר את מטרת לכתו לבית לחם, זאת אומרת שהדבר היה צריך להעשות ללא ידיעת שאול. אסור היה ששאול ידע שנמשח מיועד למלוכה במקומו.

נלמד כעת- פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.