כִּֽי-תָבֹ֣א אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָֽמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתָֽי: שׂוֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אָחִ֖יךָ הֽוּא: רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא-יָשִׁ֤יב אֶת-הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹֽסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד:  וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד:  וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם: וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם: לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:

לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן:  וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל-הָֽאָבֽוֹת: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:  וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים: כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:  כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:  כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר-שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת-קוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת-הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא-אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ: וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִשְׁמַע֙ אֶל-דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְר֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ:  אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא:  וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת-הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָֽה: אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗ה וְלֹא-יִֽהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ: דברים.

משא העם, שבעים הזקנים והאצלת הרוח ממשה

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר.

העם מתלונן ומשה נושא את הנטל

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:  וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

העם שראה את יציאת מצרים.

העם שראה את קריעת ים סוף.

העם שראה את המן.

העם שבורא עולם הולך עמו במדבר.

עדיין מתלונן.

נאמר:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה."

ובהמשך:

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר."

התלונות מופנות כלפי משה.

משה הוא הכתובת לכל קושי.

משה הוא המנהיג שאליו בא העם.

משה הוא הנושא את משא הציבור.

אלא שבשלב מסוים גם משה עצמו נשבר תחת העומס.

ואחרי כל תלונות העם, משה התלונן גם הוא:

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: פרשת מִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה- שְׁלַח-לְךָ֣.

תלונתו של משה

לאחר תלונות העם מופיעה תלונתו של משה.

נאמר:

"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ."

ובהמשך:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"הֶאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ."

משה משתמש בלשון של אב ואם הנושאים תינוק.

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק."

ובהמשך הוא אומר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל־הָעָם הַזֶּה."

"כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי."

לא מדובר בכעס בלבד.

מדובר בעומס הנהגה.

משה איננו מבקש כבוד.

הוא מבקש עזרה.

בורא עולם נענה לבקשת משה

בורא עולם איננו מוכיח את משה.

להפך.

הוא נענה לבקשתו.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

ובהמשך:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם."

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

"וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

המטרה ברורה:

להקל על משה.

לחלק את משא ההנהגה.

להעמיד לידו אנשים שיוכלו לשאת בעול ההנהגה יחד עמו.

האצלת הרוח

יש פה דבר מיוחד מאוד.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ."

חשוב להדגיש:

הרוח הואצלה מן הרוח שהייתה על משה.

אך המאציל איננו משה.

המאציל הוא בורא עולם.

נאמר:

"וְאָצַלְתִּי."

ובהמשך:

"וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים."

זה איננו דבר שאדם יכול לעשות מעצמו.

אין אדם יכול להחליט להעביר רוח מאדם לאדם.

הדבר בא מאת בורא עולם.

הזקנים החלו להתנבא

לאחר שהרוח נחה עליהם נאמר:

"וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ."

ומיד:

"וַיִּתְנַבְּאוּ."

הנבואה כאן איננה באה כדי להחליף את משה.

היא באה כדי לסייע לו לשאת בעול העם.

הזקנים אינם משה.

אך הם קיבלו ממנו, באמצעות בורא עולם, חלק מן הרוח שהייתה עליו.

אלדד ומידד

שני אנשים נוספים נותרו במחנה.

נאמר:

"שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד."

ובהמשך:

"וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ."

"וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה."

כאן מתעוררת בעיה בעיני יהושע.

יהושע חושש למעמדו של משה

נאמר:

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם."

יהושע, משרת משה, רואה אנשים נוספים מתנבאים.

ייתכן שהוא חושש לפגיעה במעמדו של משה.

ייתכן שהוא חושש מפיצול הסמכות.

ייתכן שהוא חושב שאין זה תקין שאנשים נוספים מתנבאים במחנה.

אך תשובתו של משה מיוחדת.

מי ייתן כל עם יהוה נביאים

משה משיב ליהושע:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

כלומר:

האם אתה מקנא עבורי?

ואז בא אחד המשפטים היפים ביותר בתורה:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

משה איננו חושש לחלוק את הרוח.

איננו מפחד מגדולתם של אחרים.

להפך.

הוא מאחל אותה לכל העם.

ובלבד:

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

שוב מודגש שהנותן הוא בורא עולם.

הזקנים ושרי האלפים

הפרשה מעוררת מחשבה מי הם אותם זקנים.

נאמר:

"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

הם מתוארים גם כ:

"זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו."

האם אלה האנשים שמונו בעבר בעצת יתרו?

בעצת יתרו נאמר:

"וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת."

ועליהם נאמר:

"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל־עֵת."

גם שם מטרת הדבר הייתה להקל על משה.

וגם כאן נאמר:

"וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם."

ואלה הם נשיאי השבטים, אותם נשיאים שנשלחו לרגל  את הערץ וחזרו כחוטאים, כך שלא מדובר באלה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: מקרא העדה.

ייתכן שיש כאן דמיון בתפקיד.

מחוק התרת הנדר יש חלוקה לקבוצות, הקבוצה המבוגרת ביותר היא קבוצת מבן שישים ומעלה:

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָֹה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים: וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:  וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: ויקרא.

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה.

נראה שהזקנים האלה הם מאלה וזה לא אותו תפקיד כתפקיד הנשיאים:

וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים:

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:

שרי האלפים הם השופטים בעם בדברים הקטנים, את הדברים הגדולים הם הביאו למשה, כך שאם הרוח של משה הואצלה לזקנים לעזר למשה אז נראה שגם לזקנים אלה יובאו הדברים הגדולים למשפט.

אך בשני המקומות המטרה דומה:

שמשה לא יישא לבדו את כל משא העם.

משה ואהרון: שתי הנהגות שונות

מעניין לראות את ההבדל בין משה לבין אהרון.

הכהונה ניתנה לאהרון ולזרעו.

היא עוברת בתוך משפחתו.

לעומת זאת אצל משה אין ירושה של הנהגה.

משה לא סמך את ידיו על בנו.

בסופו של דבר ההנהגה עברה ליהושע בן נון.

משבט אפרים.

לא משבט לוי.

מכאן נראה שתפקידו של משה ותפקידו של אהרון שונים זה מזה.

הכהונה עוברת בזרע אהרון.

הרוח שהייתה על משה יכולה להינתן לאחרים על פי רצון בורא עולם.

סיכום

העם התלונן.

משה נשא את תלונותיו.

ולבסוף גם משה עצמו נשבר תחת המשא ואמר:

"לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי."

בורא עולם נענה לבקשתו.

הוא אסף שבעים זקנים.

הוא האציל מן הרוח שהייתה על משה.

והם החלו להתנבא.

אלדד ומידד התנבאו במחנה.

יהושע חשש.

אך משה השיב:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי."

ואף הוסיף:

"וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהֹוָה נְבִיאִים."

מתוך הפרשה עולה שהרוח, החכמה והנבואה אינן רכושו של אדם.

הן מתנות מאת בורא עולם.

הוא המאציל.

הוא הנותן.

והוא המחליט על מי תנוח רוחו.

"כִּי־יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

הֵן כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת: יחזקאל.

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

עוד בנושא:

אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם– מה זאת אומרת קרואי העדה, ניתן ללמוד ממקרה בצלאל– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:  וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה:  לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת– כמו שבורא עולם קרא לבצלאל לעשות כפי שיעד לו, כך עם הנהגת ישראל הזאת.פרשת הפיקודים- בעריכה.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:  דוד ויונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד:

שאול מבקש להמית את דוד כפי שנלמד מהפרשה הקודמת, מקנאה. ההצלחות של דוד ואהבת העם אליו שמו את שאול במקום שהוא הרגיש שדוד נכנס למקום שלו גם העם וגם ילדיו יהונתן ומיכל גם הם אוהבים את דוד ומגנים עליו מפני אביהם:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד: פרשת דוד.

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ:

וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:

וגם נראה שבורא עולם עם דוד וכל שעשה הצליח בו ולכן:

וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

גם כפי שנלמד מספר מלכים גם בקרב השכנים המדינות השכנות:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו, אֶל-שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע, כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ:  כִּי אֹהֵב, הָיָה חִירָם לְדָוִד--כָּל-הַיָּמִים: מלכים.

צריך לחשוב על שאול כמלך במצב כזה שיש בחור כמו דוד בשכונה, שהוא כבר בהנהגה כאיש צבא ומנצח במלחמות והעם אוהב אותו ילדיו ועבדי שאול אוהבים אותו והצלחותיו הם הצלחות של מלך ומושיע שבורא עולם עימו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ:פרשת דוד.

וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: פרשת דוד.

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת: וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: דוד ויונתן.

והוסיפה המלחמה להיות והוסף על נצחונותיו של דוד ובמשוואה ישרה הוצתה קנאתו של שאול:

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה |רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד: וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא: וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל–בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם–אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת–נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת:  וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת–דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט: דוד ויונתן.

לאחר שדוד נמלט מפני שאול, הוא מגיע אל שמואל ברמה ומספר לו את כל אשר עשה לו שאול. שמואל ודוד יושבים בניות ברמה, ושם מתרחש אחד האירועים המפתיעים בפרשת דוד ויהונתן: שאול שולח מלאכים לקחת את דוד, אך רוח אלוהים שורה עליהם והם מתנבאים. שאול שולח שליחים נוספים — וגם הם מתנבאים. לבסוף שאול עצמו הולך, וגם עליו שורה רוח אלוהים והוא מתנבא עד שנופל ערום כל היום וכל הלילה. הכתוב מסיים באמירה שהפכה למשל בישראל: "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?"

המאמר בוחן את האירוע הזה  ומציג את הקשר בין התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו לבין התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד, המלך המיועד לבוא אחריו.

וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל–שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד–ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה–ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ (בנוית) בְּנָֽיוֹת:  וַיֻּגַּ֥ד לְשָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד (בנוית) בְּנָי֖וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּשְׁלַ֨ח שָׁא֣וּל מַלְאָכִים֮ לָקַ֣חַת אֶת–דָּוִד֒ וַיַּ֗רְא אֶֽת–לַהֲקַ֤ת הַנְּבִיאִים֙ נִבְּאִ֔ים וּשְׁמוּאֵ֕ל עֹמֵ֥ד נִצָּ֖ב עֲלֵיהֶ֑ם וַתְּהִ֞י עַֽל–מַלְאֲכֵ֤י שָׁאוּל֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵ֑מָּה וַיֹּ֣סֶף שָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים שְׁלִשִׁ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיֵּ֨לֶךְ גַּם–ה֜וּא הָרָמָ֗תָה וַיָּבֹא֙ עַד–בּ֤וֹר הַגָּדוֹל֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשֶּׂ֔כוּ וַיִּשְׁאַ֣ל וַיֹּ֔אמֶר אֵיפֹ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל וְדָוִ֑ד וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֔ם אֶל-(נוית) נָי֖וֹת בָּרָמָ֑ה וַתְּהִי֩ עָלָ֨יו גַּם–ה֜וּא ר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וַיִּתְנַבֵּ֔א עַד–בֹּא֖וֹ (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם–ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם–הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל–הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל–הַלָּ֑יְלָה עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם: פרשת דוד ויהונתן. 

בסוף דרכו של שאול הוא רדף את דוד שהיה המלך המיועד לבוא אחריו, הוא הלך למצוא את דוד אצל שמואל שכבר משח את דוד, שאול שולח שליחים שמתנבאים ומשכך לא עומדים במשימה ששאול הטיל עליהם ושולח עוד שליחים וגם את עצמו ושאול גם מתנבא משכך נאמר עליו-

עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם:

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מופיע גם בתחילת מלכותו של שאול, כאשר שמואל מושח אותו למלך.

למעשה שאול בסוף ימין כמו הולך בדרך ההפוכה לדרך הזאת שהוא הלך בה עם המלכתו, במקרה הזה להדחתו.

עם משיחתו של שאול הוא הונחה על ידי שמואל ללכת לבית אביו ואמר לו שיקרו מספר מקרים בדרך אותה הוא הולך וסביר לו מה לעשות, ובדרך הזאת נהיה שאול לנביא, ונאנמר אודותיו שגם הוא בנביאים ולא רק שהמקרה הזה יהיה למשל בישראל, כנראה שבגלל ששאול הוא המלך הראשון בישראל:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם–קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי:וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם:אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ: וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:  וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים: וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה:  פרשת שאול.

שמואל אומר לשאול כי בדרכו לביתו יפגוש קבוצת נביאים, ורוח בורא עולם תצלח עליו:

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר"

הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:

עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים:

הדגשה מרכזית: שאול הולך בדרך ההפוכה — מן התנבאות המלכות אל התנבאות ההדחה

התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו הייתה סימן לבחירתו: רוח בורא עולם צלחה עליו והוא נהפך לאיש אחר.

התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד — היא סימן הפוך: רוח אלוהים עוצרת אותו מלפגוע בדוד, המלך המיועד.

במקום להתנבא כסימן למלכותו, הוא מתנבא כסימן להדחתו. במקום להתנבא בדרך המלוכה — הוא מתנבא בדרך ההפוכה לה.

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מקבל משמעות כפולה:

• בתחילת דרכו: סימן לבחירתו.

• בסוף דרכו: סימן לנפילתו ולהדחתו.

שאול הולך בדרך ההפוכה לדרך שבה הלך עם משיחתו — אז התנבא כסימן לבחירתו; כעת התנבא כסימן להדחתו.

עוד דרך לראות את עניין המתנבאים בדרך שלמעשה עוצרת אותם מלפגוע בדוד ועוד דרך כדי להבין מה זה דבר הנבואה הזה, אפשר גם ממקרה בלק בן ציפור שפנה לבלעם לקלל את ישראל ולמעשה בורא עולם עוצר אותו מעשות זאת:

וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.  וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ–לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.  וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם.  וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי.  הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ–אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.  וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.  וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ.   וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.  וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה. וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה: במדבר.

בלק מבקש לפגוע בישראל — כשם ששאול מבקש לפגוע בדוד

בלק בן ציפור רואה את ישראל ומבקש לפגוע בהם:

"לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ"

הוא שולח מלאכים אל בלעם:

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם… לִקְרֹא־לוֹ"

בלק מבקש: "קָבָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה"

כשם ששאול מבקש: "לָקַחַת אֶת־דָּוִד" להמיתו.

בורא עולם אמר לבלעם לא לעשות כמבוקשו של בלק ובלעם עשה כדבר בורא עולם.

גם בלעם כמו מלאכי שאול התנבא במקרה הזה ויעץ לא לעשות כרצון בלק בדיוק כמו שהמלאכים ששלח שאול שהחלו להתנבא, לא עשו כרצון שאול.

לאחר שהובהר המקרה בפרשה בשלמותו, ניתן לראות הקבלה טבעית למקרה אחר בתורה — בלק ובלעם — שגם בו בורא עולם עוצר אדם מלפגוע במי שנבחר על ידו.

בלעם נעצר על ידי דבר בורא עולם — כשם שמלאכי שאול נעצרים על ידי הנבואה

בורא עולם אומר לבלעם:

"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"

בלעם משיב לשליחי בלק:

"לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה… לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"

בלעם אינו יכול לבצע את רצון בלק — כשם שהמלאכים של שאול אינם יכולים לבצע את רצון שאול.

1. שניהם שולחים מלאכים לבצע פגיעה

• שאול שולח מלאכים לקחת את דוד להמיתו.

• בלק שולח מלאכים לקרוא לבלעם כדי לקלל את ישראל.

2. השליחים נעצרים על ידי דבר הבורא

• מלאכי שאול מתנבאים — ולא יכולים לבצע את הפקודה.

• בלעם מקבל דבר הבורא — ולא יכול לקלל את ישראל.

3. גם המנהיג עצמו נעצר

• שאול עצמו מתנבא ונופל ערום — ואינו יכול לפגוע בדוד.

• בלעם עצמו אומר שאינו יכול לעבור את פי הבורא.

לקרוא עוד:

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- מגילה.

לאחר שדוד נמלט מן הארמון בלילה — “וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה” — מתרחשת דרמה נוספת בחצר המלוכה. דוד מגיע לביתו, ושם מתגלה נאמנותה של מיכל בת שאול, אשת דוד. שאול שולח מלאכים לשמור על הבית כדי להמית את דוד בבוקר, ומיכל נוקטת פעולות נועזות כדי להבריח את בעלה ולהטעות את שליחי אביה. הפרשה מציגה את המתח בין סמכות אב מלך לבין מחויבות נישואין, ומלמדת על אומץ, נאמנות ופחד בתוך בית שאול עצמו.

דוד נמלט לביתו ושאול שולח מלאכים להמיתו

לאחר הבריחה מן הארמון, דוד מגיע לביתו. אך שאול ממשיך לרדוף אחריו:

“וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר”

מיכל מזהירה את דוד מפני הסכנה הקרובה:

“אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה — מָחָר אַתָּה מוּמָת”

היא מבינה שהזמן קצר ופועלת מיד להצלתו.

מיכל מורידה את דוד בעד החלון:

“וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת־דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט”

כדי להטעות את המלאכים, היא יוצרת מראית עין של אדם שוכב במיטה:

• לוקחת את התרפים

• מניחה אותם על המיטה

• שמה כביר העיזים למראשותיו

• מכסה בבגד

כאשר המלאכים מגיעים לקחת את דוד, היא אומרת להם: “חֹלֶה הוּא”

שאול שולח מלאכים נוספים כדי להביא את דוד להמיתו:

“הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ”

אך כשהם מגיעים, הם מגלים שהמיטה ריקה — רק התרפים וכביר העיזים מונחים שם.

שאול זועם על בתו:

“לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת־אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט?”

מיכל משיבה: “הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי — לָמָּה אֲמִיתֵךְ?”

מיכל אומרת לאביה שהיא עשתה כפי שדוד בעלה אמר לה לעשות.

הדגשה מרכזית: מיכל היא אשת דוד על פי דין — בזכות המוהר ששילם בעבורה.

שאול רצה לתת את בתו חינם, אך דוד סירב לקבלה ללא מוהר — ובכך קידש אותה כדת וכדין.

המשמעות ההלכתית־משפחתית ברורה:

• מיכל היא אשתו של דוד על פי דין.

• היא איננה רכוש אביה שאול.

• סמכותו של דוד עליה היא סמכות של בעל — לא של מלך־אב.

• מעשה ההצלה שלה הוא מעשה נאמנות לבעלה, כפי שמחייבת אותה ברית הנישואין.

לכן, כאשר מיכל מצילה את דוד, היא פועלת מתוך מחויבות נישואין — ולא מתוך מרד בלבד.

מיכל בין אביה לבין בעלה:

הפרשה מציגה מתח עמוק בתוך בית המלוכה:

• שאול מבקש להמית את דוד.

• מיכל, בתו, מצילה את דוד ומסכנת את עצמה.

• תשובתה לשאול — “הוא אמר אלי” — מלמדת על פחד מפני אביה.

• אך העובדה שדוד שילם מוהר בעבורה מדגישה שמיכל פועלת כראוי לאשת דוד.

היא נקרעת בין שני עולמות: עולם המלוכה ועולם הנישואין — ובוחרת להציל את בעלה.

הפרשה מציבה תמונה של בית מלוכה מתערער: מלך הנאבק ברוחו, בת המלך הנקרעת בין אביה לבין בעלה, ודוד — הנמלט פעם אחר פעם, בדרך שנבחרה לו מלמעלה.

לקרוא עוד:

מאוד יפה לראות שדוד לא הסכים להתחתן עם מיכל ללא מוהר– דוד מבית העניים לא בא כעבד למשפחת שאול המלך. הוא לא בא בחינם למשפחת העשירים הזאת- מעודכן.

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

הפרשה נפתחת ברצונו של שאול להרוג את דוד, ונודע הדבר ליהונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:

יהונתן מזהיר את דוד מפני כוונות אביו, אך אינו מסתפק בכך. הוא מדבר עם שאול ומנסה להניא אותו מכוונתו להרוג את דוד,

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם:

יהונתן מזכיר לשאול שדוד סיכן את נפשו, נלחם בפלשתים, וה' עשה באמצעותו תשועה גדולה לכל ישראל. שאול ראה את הישועה ושמח בה, ולכן יהונתן שואל אותו: למה לחטוא בדם נקי ולהמית את דוד חינם?

דברי יהונתן נשמעים אצל שאול, ושאול נסוג מכוונתו.

וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת:

שאול נשבע בבורא עולם שלא יהרוג את דוד.

יהונתן מודיע לדוד על דברי אביו ומביא אותו שוב אל שאול.

וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:

דוד חוזר אל חצר המלוכה, ושוב נמצא לפני שאול כאילו לא אירע דבר.

שוב פורצת מלחמה בפלשתים. דוד יוצא להילחם ומכה בהם מכה גדולה.

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:

הצלחתו של דוד שוב מעוררת את קנאתו של שאול ואת רוחו הרעה.

וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה | רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד:

וזה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה — אל הנגינה של דוד.

דוד מנגן לשאול להרגיע אותו מרוחו הרעה.

כאן נמצא אחד הרגעים המטלטלים בפרשה:

שאול יושב בביתו וחניתו בידו, ודוד מנגן — כפי שהיה בתחילת דרכו בחצר המלך, עוד לפני שנוסף מטען הקנאה של שאול בדוד.

תחשבו על דוד: רגע לפני כן הוא נמלט על נפשו מפני שאול, ורגע לאחר מכן הוא שב לנגן לפניו, להרגיע את רוחו הרעה — אותה רוח המבקשת להמית את דוד עצמו.

זהו מצב אנושי קשה מאוד: דוד מנגן למלך שמנסה להרגו. הוא ממלא את תפקידו, למרות הסכנה הממשית. חשוב לזכור את ראשית דרכו של דוד בחצר המלוכה: בתחילת דרכו בחצר המלוכה זה היה תפקידו — לנגן לשאול כשהייתה עליו רוח רעה — וזאת עוד לפני שנוסף המטען שהביא את שאול לשנוא את דוד, מטען הקנאה והידיעה שדוד הוא הבא אחריו ולא בנו.

הפעם הנגינה אינה מפייסת את שאול:

וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

שאול שובר את שבועתו ושב לרדוף את דוד.

וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

לקרוא עוד:

ורוחו של שאול רעה ועבדיו מציעים לו מוסיקה טובה שתעשה לו ראש טוב, על הכיפאק כמו שאומרים- מוסיקה ככלי להרגיע את הנפש. הכלי הטיפולי הזה נודע כבר אז.

פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

אין שבועה- אין נדר- לימודים מתהלים.

דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: פרשת הפקודים.

בפרשת הפקודים נאמר:

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה, וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:

ומיד לאחר מכן נאמר:

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה,

ו:

וּמַטֵּה בִּנְיָמִן

נמצא שאפרים הוא העומד בראש המחנה, ועליו נמצאים מטה מנשה ומטה בנימין.

הדבר דורש ביאור: מדוע דווקא אפרים הוא ראש המחנה, והרי מנשה הוא הבכור מבני יוסף, ובנימין הוא בנה השני של רחל, ואילו אפרים הוא הצעיר מבין שני בני יוסף?

כדי להבין זאת יש לחזור לברכת יעקב ליוסף ולשני בניו. יעקב אבינו אמר ליוסף:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:  וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: בראשית.

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: בראשית.

שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

בכך קבע יעקב ששני בני יוסף מקבלים מעמד של שבטים בישראל, וכשם שראובן ושמעון נמנו כשבטים, כך אפרים ומנשה נעשו שני שבטים.

אלא שבהמשך אותה ברכה מתגלה דבר נוסף:

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל

יוסף עצמו סידר את בניו כך שמנשה הבכור יהיה מול יד ימינו של יעקב, ואפרים הצעיר מול יד שמאלו, אבל יעקב אבינו שִׂכֵּל אֶת יָדָיו ושם את ימינו דווקא על ראש אפרים.

וכאשר יוסף חשב שזו טעות, אמר לו יעקב:

יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.

כלומר, מנשה אכן יהיה גדול ויהיה לעם, אבל אפרים הקטן ממנו יגדל יותר, ולכן יעקב מקדים את אפרים למנשה ומעניק לו את הברכה המיוחדת של יד ימין.

ולא זו בלבד, אלא שיעקב מסיים ואומר:

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

הרי שהקדמת אפרים אינה דבר מקרי, אלא סדר שנקבע בברכת יעקב, ואחר כך נעשה חלק מסדר ישראל.

לכן, כאשר התורה מתארת את מחנות ישראל ואומרת:

דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם,

אין זה פלא שאפרים עומד בראש, שהרי כבר בברכת יעקב נקבע:

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

אפרים נעשה כאן למוביל, למרות שמנשה הוא הבכור.

ומכאן גם מתבאר מבנה המחנה:

וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

ולאחריו

וּמַטֵּה בִּנְיָמִן:

אפרים, מנשה ובנימין הם צאצאי יעקב מרחל — יוסף ובנימין בני רחל, ויוסף הוא אביהם של אפרים ומנשה — ולכן שלושתם עומדים יחד תחת דגל מחנה אפרים.

הדבר מתאים גם למעלתו של שבט אפרים בהמשך תולדות ישראל.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: יהושע.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:  וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: שמואל.

יהושע בן נון, ממשיך דרכו של משה, היה מאפרים, ועליו נאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם. וכן אלקנה מתואר כ־ אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם,  והוא אביו של שמואל, שעליו נאמר שאמו חנה זכתה להביא לעולם את מי שעתיד להנהיג ולשפוט את ישראל.

וכאן אנו מגיעים לעניין השופטים והכהנים:

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ:  עַל-פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר-יֹֽאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-יַגִּ֥ידוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: פרשת שופטים ושוטרים.

התורה מצווה: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. נמצא שהנהגת ישראל כוללת גם את הכהן וגם את השופט, וכל אחד ממלא את תפקידו.

ולכן יש להבחין בין שופט לבין כהן: השופט אינו הכהן, אלא שני תפקידים נפרדים. משה רבנו היה השופט, ולצדו עמד אהרן הכהן; לאחר מכן יהושע בן נון היה המנהיג והשופט, ולצדו אלעזר הכהן.

אפשר להבין את הקשר בין שופט לבין מושיע מתוך ספר שופטים, שהרי כאשר ישראל זעקו אל בורא עולם, נאמר:

וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם: שופטים.

וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ולאחר מכן נאמר על עתניאל: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל. הרי שהשופט אינו רק מי שפותר סכסוכים, אלא הוא המנהיג שבא להושיע את ישראל כאשר בורא עולם שולח אותו.

אמנם בעת הזאת השופט הראשון המוזכר בספר שופטים, עתניאל בן קנז, הוא מיהודה, ולא מאפרים. נמצא שאין לומר שכל השופטים באו מאפרים, אלא ששבט אפרים זכה למקום מרכזי ביותר בהנהגת ישראל, ובמיוחד דרך יהושע בן נון ושמואל. השבט שהיה בראש המחנה במדבר לא היה בהכרח השבט שממנו יבוא כל שופט, אבל מעמדו של אפרים כראש המחנה נשען על הברכה הקדומה של יעקב: וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.

לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר:  רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה:  לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ:  אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: תהלים.

דבר זה מקבל ביטוי גם בספר תהלים, כאשר נאמר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף... לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישׁוּעָתָה לָּנוּ. דווקא כאן שוב מופיעים שלושת השבטים — אפרים, בנימין ומנשה — בסדר שבו אפרים קודם, בהתאם למעמדו כראש הדגל והמחנה.

ולכן כשאנו קוראים בפרשת הפקודים דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, אנו רואים את המשך אותה יד יעקב שנחה על ראש אפרים. מה שנקבע בברכה לדורות — וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה — מתגלה אחר כך בסדר המחנות: אפרים בראש, עליו מנשה, ולצדו בנימין.

כך מתחברים זה לזה הסיפור, הברכה, השבט והמחנה: מן הברכה של יעקב — אל מעמדו של אפרים, מן מעמדו של אפרים — אל דגל המחנה, ומדגל המחנה — אל הנהגת ישראל לאורך הדורות.

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ– במקרה הזה הולכים לכהן, ולשופט לפתח אוהל מועד– פרשת שופטים ושוטרים.

לאחר הנצחון על גוליאת דוד בן ישי שבא ממכלאות צאן נהיה איש ידוע בישראל ואהוב מאוד, גם על ילדיו של שאול :

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל: שמואל פרשת דוד.

שאול משאיר את דוד אצלו, לא נותן לו לשוב לבית אביו, זיהה "טאלנט" ומשאיר אותו אצלו.

וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו: 

ודוד מצליח גם בביתו של שאול:

ברית אחים בין דוד ויהונתן:

וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ: וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ:

למעשה יהונתן נותן לדוד את מדיו, ומדיו של יהונתן הם מדים של בן מלך, יורש המלך וגם תפקידו:

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל–שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

כך תוארה מידת אהבתו של יהונתן לדוד:

וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ:

והם נהיים חברים לנשק. צריך לחשוב על הסימליות שבן המלך נותן לדוד את מדיו שלו ולא רק מדיו:

וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת–הַמְּעִיל֙:

והכי חשוב, גם את כיליו:

אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד–חַרְבּ֥וֹ וְעַד–קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד–חֲגֹרֽוֹ: 

מעיל מסמל משרה, כלים הם כלי המשרה, אין ערך למעיל ללא הכלי, ללא הכלי המעיל עקר.

הכל בחבילה אחת.

וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

דוד התקבל גם על ידי העם וגם על עבדי המלך, אנשי המלך:

וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל–הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל:

ומפה התחילה קנאת שאול בדוד, דוד זכה באהבת העם כנכנס למקום המלך:

וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכָּל–עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ (לשור) לָשִׁ֣יר וְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים: וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ (באלפו) בַּאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו:וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה:  וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה: פרשת דוד.

לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים

ומיום זה והלאה (ולא למעלה):

וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) עוֹיֵ֣ן אֶת–דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה:

וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח רוּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים | רָעָ֤ה | אֶל–שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ–הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם | בְּי֑וֹם וְהַחֲנִ֖ית בְּיַד–שָׁאֽוּל: וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת–הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּעֲמָֽיִם: וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר: וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר–אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם: וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל–דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: פרשת דוד.

והוא מנסה להרוג את דוד ורואה נס ומבין שלא כדאי לו ל"התעסק" כמו שאומרים, עם דוד:

וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי–הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר:

ושולח אותו לשדה הקרב, מתוך מקום שהוא מקווה שהפלישתים יהרגו אותו, שהפלישתים יעשו את מה שהוא מפחד לעשות, שאול פחד מדוד יען כי הוא הבין שרוח אלהים בו ומתוך המקום הזה הוא פחד מבורא עולם ולכן:

וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

ומבקש לתת לדוד את ביתו מירב ומקווה שנישואיו לביתו יהיו לו למוקש:

וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר–ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו: וְכָל–יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת–דָּוִ֑ד כִּֽי–ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל–דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן–לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה–לִּ֣י לְבֶן–חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל–תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ: וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ

דוד שלא יודע על מחשבות ליבו של שאול ובן למעמד שאינו מעמד אצולה הוא מרגיש שהוא לא ראוי מבחינת שהוא עני והיא בת מלך...

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ:

דוד לא הסכים להתחתן עם מירב חינם כהצעה הזאת.

ולכן:

וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת–מֵרַ֥ב בַּת–שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה:

בעת שהיא הייתה אמורה להתחתן עם דוד, היא ניתנה לעדריאל במקום.

ושאול לא מתייאש ולאחר שנודע לו שמיכל אוהבת את דוד הוא מציע אותה לדוד,

וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֶת–דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי–ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי–ב֖וֹ יַד–פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל–דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם: וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת–עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל–דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל–עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ: וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ–רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה: וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד: וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים: וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה:  וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: שמואל פרשת דוד.

תחשבו שדוד המלך היה מתחתן חינם עם בת המלך, זאת היתה עת שהיה מלך בישראל ועל פי משפט המלך עם ישראל היו עבדי המלך כי המלך היה משיח של בורא עולם.

אם דוד היה מתחתן חינם עם מיכל זה כמו שמעביד מחתן את העבד שלו עם אחת מנערותיו ומשכך החוק הזה עליו:

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:  אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: שמואל- פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה–תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין–חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת–דָּוִ֖ד בְּיַד–פְּלִשְׁתִּֽים: 

מאה עורלות פלישתים..

ודוד מביא לו מאתיים:

וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ | ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת–עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן–ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת–מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: 

ומיכל אוהבת את דוד וגם בורא עולם עם דוד ושאול עודנו מקנא ומפחד יותר כי גם העם אוהב את דוד וגם עבדיו של שאול אוהבים את דוד וגם יהונתן בנו של שאול אוהב את דוד ועכשיו גם בתו מיכל גם היא אוהבת את דוד:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

פרשת משפט המלך- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

מאוד מעניין מה שקוראים לו "קווי האופי" של דוד.

בדבר תורה זה מתוארות תכונותיו של דוד בדבר בורא עולם לשמואל וכפי שהעידו מכריו אודותיו בפני שאול.

יש גם איזכור אודות שאול שעליו נאמר עם משיחתו שהיה משכמו ומעלה, הדבר מלמד אודות תכונות מנהיג נכונות:

נפרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי: וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר–תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר–אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ: וַיַּ֣עַשׂ שְׁמוּאֵ֗ל אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וַיָּבֹ֖א בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֶּחֶרְד֞וּ זִקְנֵ֤י הָעִיר֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֹ֥ם בּוֹאֶֽךָ: וַיֹּ֣אמֶר | שָׁל֗וֹם לִזְבֹּ֤חַ לַֽיהוָה֙ בָּ֔אתִי הִֽתְקַדְּשׁ֔וּ וּבָאתֶ֥ם אִתִּ֖י בַּזָּ֑בַח וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶת–יִשַׁי֙ וְאֶת–בָּנָ֔יו וַיִּקְרָ֥א לָהֶ֖ם לַזָּֽבַח: וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת–אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד יְהוָ֖ה מְשִׁיחֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל אַל–תַּבֵּ֧ט אֶל–מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל–גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י | לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב: וַיִּקְרָ֤א יִשַׁי֙ אֶל–אֲבִ֣ינָדָ֔ב וַיַּעֲבִרֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹֽא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֖י שַׁמָּ֑ה וַיֹּ֕אמֶר גַּם–בָּזֶ֖ה לֹא–בָחַ֥ר יְהוָֽה: וַיַּעֲבֵ֥ר יִשַׁ֛י שִׁבְעַ֥ת בָּנָ֖יו לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–יִשַׁ֔י לֹא–בָחַ֥ר יְהוָ֖ה בָּאֵֽלֶּה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי–שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה–נָ֧א רֽוּחַ–אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ: יֹאמַר–נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ: וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל–עֲבָדָ֑יו רְאוּ–נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי: וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֮ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַיהוָ֖ה עִמּֽוֹ: וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים אֶל–יִשָׁ֑י וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחָ֥ה אֵלַ֛י אֶת–דָּוִ֥ד בִּנְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בַּצֹּֽאן:  וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד–דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל–שָׁאֽוּל: וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי–ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל–יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד–נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי–מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי:וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת–הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה: שמואל- פרשת דוד.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל:

הפרשה נפתחת בזמן ביניים בין שאול לדוד, קודם לזאת הודיע שמואל לשאול שתמה מלכותו על שלא עשה כדבר בורא עולם, הדבר העציב את שמואל, שמואל אהב את שאול,  למרות ששאול חטא שמואל אהב אותו, כמו שאב אוהב בן. במקרה הזה שמואל היה זה שנשלח למצוא ומשוח את שאול למלך וליווה אותו עוד מצעדיו הראשונים ומשכך ההקבלה לאהבת אב את בנו.

ובעודו מבכה את שאול בורא עולם מקים אותו מאבלו, ושולח אותו למשוח את המלך הבא:

מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ: 

וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר–תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר–אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ:

מאוד מעניין הניסוח שמסביר מי זה המלך ובשם מי הוא מולך על ישראל, זה כמו כהנים ולויאים שהם נתונים לבורא עולם שקבע מי השבט ומי הכהן לכהן לו:

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: שמות.

בורא עולם קובע מי לקרב אליו:

וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: במדבר.

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: במדבר.

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:  יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: במדבר.

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:

כמו עם הכהן כך עם המלך:

וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל–יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא–נָסֹ֖ב עַד–בֹּא֥וֹ פֹֽה: וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה:

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד:

וכל זה קרה ששאול עודו מלך, דוד המלך נמשח בעוד שאול מולך, ובעוד רוח בורא עולם צולחת על דוד, רוח רעה מבעתת את שאול, הייתה החלפה בעוד שאול מולך:

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי–שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה–נָ֧א רֽוּחַ–אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ: 

כדי להבין את הרוח הצולחת על זה והמרעה על זה, אפשר להמשיל הדבר לבצלאל שעם מינויו לתפקיד בניית אהל מועד, בורא עולם מילא אותו רוח חכמה להצליח בתפקיד.

אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם– מה זאת אומרת קרואי העדה, ניתן ללמוד ממקרה בצלאל– רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:  וָֽאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה:  לַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת– כמו שבורא עולם קרא לבצלאל לעשות כפי שיעד לו, כך עם הנהגת ישראל הזאת.פרשת הפיקודים- בעריכה.

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי:

היה גם את הפחד של שמואל שכנראה ידע ששאול יפגע בו אם ידע שהוא הולך למשוח מלך חדש במקומו, והוא פחד ממשימה זאת. שמואל למרות שהלך לבית לחם להמליך את דוד בשליחות בורא עולם, הוא פחד משאול, ולכן בורא עולם אישר לו לא לאמר את מטרת שליחותו ואמר לו לאמר שהוא הולך לזבוח, ברור שאין מה לשמואל לפחד משאול כשבורא עולם איתו ובכל זאת נאמר לשמואל להסתיר את מטרת לכתו לבית לחם, זאת אומרת שהדבר היה צריך להעשות ללא ידיעת שאול. אסור היה ששאול ידע שנמשח מיועד למלוכה במקומו.

נלמד כעת- פרשת דוד- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–כָּל–הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר–בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל–הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ: וְגַ֨ם–שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר–נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם: וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה–יֹּשִׁעֵ֙נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹֽא–הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ: וַיַּ֗עַל נָחָשׁ֙ הָֽעַמּוֹנִ֔י וַיִּ֖חַן עַל–יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל–אַנְשֵׁ֤י יָבֵישׁ֙ אֶל–נָחָ֔שׁ כְּרָת–לָ֥נוּ בְרִ֖ית וְנַעַבְדֶֽךָּ: וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם נָחָשׁ֙ הָעַמּוֹנִ֔י בְּזֹאת֙ אֶכְרֹ֣ת לָכֶ֔ם בִּנְק֥וֹר לָכֶ֖ם כָּל–עֵ֣ין יָמִ֑ין וְשַׂמְתִּ֥יהָ חֶרְפָּ֖ה עַל–כָּל–יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו זִקְנֵ֣י יָבֵ֗ישׁ הֶ֤רֶף לָ֙נוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְנִשְׁלְחָה֙ מַלְאָכִ֔ים בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִם–אֵ֥ין מוֹשִׁ֛יעַ אֹתָ֖נוּ וְיָצָ֥אנוּ אֵלֶֽיךָ:   פרשת שָׁאוּל֙.

שאול מומלך למלך לקול תרועת העם:

וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: 

היו מישראל שלא קיבלו את שאול כמלך ובעת שהעם אישר ואמר יחי המלך הם לא אמרו:

וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה–יֹּשִׁעֵ֙נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹֽא–הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ:

וכמתנגדים למלך בקשו לפרוש מישראל ופנו בהצעת ברית לנחש העמוני:

וַיַּ֗עַל נָחָשׁ֙ הָֽעַמּוֹנִ֔י וַיִּ֖חַן עַל–יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל–אַנְשֵׁ֤י יָבֵישׁ֙ אֶל–נָחָ֔שׁ כְּרָת–לָ֥נוּ בְרִ֖ית וְנַעַבְדֶֽךָּ:

נחש העמוני שהיה שונא לישראל הסכים לקבל אותם בתנאי שיעקרו את עינם הימנית, שהנכונות שלהם לעשות זאת תהיה כמו סוג של הצהרת נאמנות:

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם נָחָשׁ֙ הָעַמּוֹנִ֔י בְּזֹאת֙ אֶכְרֹ֣ת לָכֶ֔ם בִּנְק֥וֹר לָכֶ֖ם כָּל–עֵ֣ין יָמִ֑ין וְשַׂמְתִּ֥יהָ חֶרְפָּ֖ה עַל–כָּל–יִשְׂרָאֵֽל:

והוא ביקש לעשות בדרך כזאת שתשים חרפה לישראל באמצעות הבוגדים האלה שיצטרפו אליו בדבר הזה, בהקרבה הזאת.

הבקשה הזאת היתה קיצונית גם לשמע אוזן של הלא מקבלים את שאול והם ניסו לבדוק אם יש דרך חזרה:

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו זִקְנֵ֣י יָבֵ֗ישׁ הֶ֤רֶף לָ֙נוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְנִשְׁלְחָה֙ מַלְאָכִ֔ים בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִם–אֵ֥ין מוֹשִׁ֛יעַ אֹתָ֖נוּ וְיָצָ֥אנוּ אֵלֶֽיךָ: 

זאת אומרת שאם לא יקבלו אותם חזרה, אז הם יעקרו את עינם הימנית כדי לקיים ברית עם עמון.

וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת שָׁא֔וּל וַיְדַבְּר֥וּ הַדְּבָרִ֖ים בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂא֧וּ כָל–הָעָ֛ם אֶת–קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ: וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל בָּ֣א אַחֲרֵ֤י הַבָּקָר֙ מִן–הַשָּׂדֶ֔ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל מַה–לָּעָ֖ם כִּ֣י יִבְכּ֑וּ וַיְסַ֨פְּרוּ–ל֔וֹ אֶת–דִּבְרֵ֖י אַנְשֵׁ֥י יָבֵֽישׁ: וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ עַל–שָׁא֔וּל (בשמעו) כְּשָׁמְע֖וֹ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר אַפּ֖וֹ מְאֹֽד: וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל–גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֮ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים | לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ וַיִּפֹּ֤ל פַּֽחַד–יְהוָה֙ עַל–הָעָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד:וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף:וַיֹּאמְר֞וּ לַמַּלְאָכִ֣ים הַבָּאִ֗ים כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּן֙ לְאִישׁ֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד מָחָ֛ר תִּהְיֶֽה–לָכֶ֥ם תְּשׁוּעָ֖ה (בחם) כְּחֹ֣ם הַשָּׁ֑מֶשׁ וַיָּבֹ֣אוּ הַמַּלְאָכִ֗ים וַיַּגִּ֛ידוּ לְאַנְשֵׁ֥י יָבֵ֖ישׁ וַיִּשְׂמָֽחוּ: וַֽיֹּאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יָבֵ֔ישׁ מָחָ֖ר נֵצֵ֣א אֲלֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָּ֔נוּ כְּכָל–הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶֽם: וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּ֨שֶׂם שָׁא֣וּל אֶת–הָעָם֮ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁים֒ וַיָּבֹ֤אוּ בְתוֹךְ–הַֽמַּחֲנֶה֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּכּ֥וּ אֶת–עַמּ֖וֹן עַד–חֹ֣ם הַיּ֑וֹם וַיְהִ֤י הַנִּשְׁאָרִים֙ וַיָּפֻ֔צוּ וְלֹ֥א נִשְׁאֲרוּ–בָ֖ם שְׁנַ֥יִם יָֽחַד: שמואל- פרשת שאול.

ואנשי יביש שלחו את המלאכים/שליחים כדי לבדוק אם יש דרך חזרה וספרו לעם את דרישת מלך עמון מהם כדי לקיים עימם ברית לאחר שלא אישרו את שאול, הדברים האלה לא היו לעם כשמחה לאיד כל כך שהם לא קיבלו את שאול. נהפוך הוא, הדבר העציב את העם:

וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת שָׁא֔וּל וַיְדַבְּר֥וּ הַדְּבָרִ֖ים בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂא֧וּ כָל–הָעָ֛ם אֶת–קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ:

שאול ששמע את בכי העם התעניין מה קרה:

וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל בָּ֣א אַחֲרֵ֤י הַבָּקָר֙ מִן–הַשָּׂדֶ֔ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל מַה–לָּעָ֖ם כִּ֣י יִבְכּ֑וּ וַיְסַ֨פְּרוּ–ל֔וֹ אֶת–דִּבְרֵ֖י אַנְשֵׁ֥י יָבֵֽישׁ: וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–אֱלֹהִים֙ עַל–שָׁא֔וּל (בשמעו) כְּשָׁמְע֖וֹ אֶת–הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר אַפּ֖וֹ מְאֹֽד:

וכשרוח בורא עולם מצליחה אותו, הוא כועס מאוד על הדבר שככה רצה נחש לעשות להם ולא רק הוא לא נוטר טינה להם ואומר להם שהוא יושיע אותם,  שאול לא השתמש בדבר כדי לנקום באלה שלא אישרו אותו, נהפוך הוא:

וַיֹּאמְר֞וּ לַמַּלְאָכִ֣ים הַבָּאִ֗ים כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּן֙ לְאִישׁ֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד מָחָ֛ר תִּהְיֶֽה–לָכֶ֥ם תְּשׁוּעָ֖ה (בחם) כְּחֹ֣ם הַשָּׁ֑מֶשׁ וַיָּבֹ֣אוּ הַמַּלְאָכִ֗ים וַיַּגִּ֛ידוּ לְאַנְשֵׁ֥י יָבֵ֖ישׁ וַיִּשְׂמָֽחוּ:

צריך לחשוב על מקרה הסירוב לקבל את שאול כמלך בהקבלה לעם ישראל שביקש מלך מתוך מקום שהוא מאס בבורא עולם ובכל זאת בורא עולם שלך להם את שאול כמושיע, הבחירה במלך במקום בורא עולם היא חטא יותר גדול מלא לקבל את המלך, אז כמו ששאול נשלח להושיע את העם לאחר שבחר במלך, כך שאול היה נכון להושיע את אנשי יביש למרות שלא קיבלו אותו בתחילה.

וַיֹּ֤אמֶר הָעָם֙ אֶל–שְׁמוּאֵ֔ל מִ֣י הָאֹמֵ֔ר שָׁא֖וּל יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ תְּנ֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים וּנְמִיתֵֽם: וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל לֹֽא–יוּמַ֥ת אִ֖ישׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֥י הַיּ֛וֹם עָשָֽׂה–יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה: וַיֵּלְכ֨וּ כָל–הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת–שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ–שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל–אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד–מְאֹֽד:

ולאחר ששאול עשה מה שעשה הוא למעשה יצר תמיכת המתנגדים לו מרצונם ובתמיכה מלאה של העם נערך שוב פעם טקס המלכה, המלכה שנית של המלך באישור כולם ושמחה בישראל, כל ישראל התלכדו להסכמה אחת.

בהמשך אנשי יביש היו נאמני המלך שאול:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן:  וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל:  וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: וְעַתָּה יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה: וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם: שמואל- מלכות דוד.

למחשבה, צריך להבין שבורא עולם הצליח את שאול לא לנקום במתנגדים לו מהעם, מה זה אומר מבחינה דמוקרטית, מה זה אומר למנהיגים בני ימינו על הדרך שהם מתיחסים לבני עמם שמתנגדים להם. איך מתייחסים למחלוקות בעם. במיוחד שמקרה זה מקרה קיצון.

יהורם גאון דיבר על הדבר בראיון עם אילה חסון, הוא אמר שמחלוקות זה לא דבר שהופך אותנו לאויבים ולפעמים הדבר מצמיח אותנו, בסופו של יום אנשי יביש היו מנאמניו הגדולים ביותר של שאול.

זה אותו הדבר כמו עם דוד המלך שלא הרג את שאול שרדף אחריו, למרות ששאול רצה להרוג את דוד, דוד לא הרגו כשהייתה יכולת לעשות זאת.

לקרוא עוד:

פרשת שאול- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- לימודי מגילה.

שאול יצא מבית אביו כדי למצוא את האתונות שברחו ולא מצא את האתונות הלך לדרוש עזרה מאיש האלהים, משמואל, יום לפני הפגישה עם שמואל בורא עולם אמר לשמואל שיבוא האיש המיועד למשוח אותו לנגיד.

ראשית הדבר הזה נהיה לאחר שהעם ביקש מלך ובורא עולם נעתר לבקשתם למרות שבקשה זאת נחשבה לעם לחטא.

בורא עולם הביא לשמואל את המיועד למלוכה במקרה הזה  כשברחו האתונות ממשק אביו ושאול יצא למצוא את האתונות עד שהגיע לשמואל.

וַֽיַּעֲל֖וּ הָעִ֑יר הֵ֗מָּה בָּאִים֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וְהִנֵּ֤ה שְׁמוּאֵל֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתָ֔ם לַעֲל֖וֹת הַבָּמָֽה: וַֽיהוָ֔ה גָּלָ֖ה אֶת–אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא–שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר: כָּעֵ֣ת | מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל–עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת–עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת–עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי: וּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת–שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי: שמואל- פרשת שאול.

ושאול מגיע לעיר ובורא עולם אומר לשמואל שזה האיש:

וּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת–שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי:

זה מזכיר את סיפור יוסף, שהלך למצוא את אחיו ולאחר שמכרו אותו אחיו הגיע למצרים וכשהיה רעב בארץ אביו ואחיו הגיעו לשבר מזון במצרים ויוסף היה שם לעזור להם.

כביאור תהלים:

וַיִּקְרָא רָעָב, עַל-הָאָרֶץ;    כָּל-מַטֵּה-לֶחֶם שָׁבָר.שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ;    לְעֶבֶד, נִמְכַּר יוֹסֵף.עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו (רַגְלוֹ);    בַּרְזֶל, בָּאָה נַפְשׁוֹ.עַד-עֵת בֹּא-דְבָרוֹ--    אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ.שָׁלַח מֶלֶךְ, וַיַתִּירֵהוּ;    מֹשֵׁל עַמִּים, וַיְפַתְּחֵהוּ.שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ;    וּמֹשֵׁל, בְּכָל-קִנְיָנוֹ.לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ;    וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם.וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם;    וְיַעֲקֹב, גָּר בְּאֶרֶץ-חָם.

ושאול שביקש את עזרת איש האלהים מגיע בית איש האלהים הוא שמואל:

וַיִּגַּ֥שׁ שָׁא֛וּל אֶת–שְׁמוּאֵ֖ל בְּת֣וֹךְ הַשָּׁ֑עַר וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה–נָּ֣א לִ֔י אֵי–זֶ֖ה בֵּ֥ית הָרֹאֶֽה: וַיַּ֨עַן שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ אָנֹכִ֣י הָרֹאֶ֔ה עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ: וְלָאֲתֹנ֞וֹת הָאֹבְד֣וֹת לְךָ֗ הַיּוֹם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת הַיָּמִ֔ים אַל–תָּ֧שֶׂם אֶֽת–לִבְּךָ֛ לָהֶ֖ם כִּ֣י נִמְצָ֑אוּ וּלְמִי֙ כָּל–חֶמְדַּ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל הֲל֣וֹא לְךָ֔ וּלְכֹ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיךָ: וַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן–יְמִינִ֤י אָ֙נֹכִי֙ מִקַּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכָּֽל–מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: פרשת שָׁאוּל֙.

קרה המקרה והאיש שהוא פוגש בשער הוא שמואל:

וַיִּגַּ֥שׁ שָׁא֛וּל אֶת–שְׁמוּאֵ֖ל בְּת֣וֹךְ הַשָּׁ֑עַר וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה–נָּ֣א לִ֔י אֵי–זֶ֖ה בֵּ֥ית הָרֹאֶֽה: וַיַּ֨עַן שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ אָנֹכִ֣י הָרֹאֶ֔ה עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ:

שמואל מזמין אותו לאכל עימו בשולחן הזה:

עֲלֵ֤ה לְפָנַי֙ הַבָּמָ֔ה וַאֲכַלְתֶּ֥ם עִמִּ֖י הַיּ֑וֹם:

וכמובן שמציע את עזרתו לשאול:

וְשִׁלַּחְתִּ֣יךָ בַבֹּ֔קֶר וְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ אַגִּ֥יד לָֽךְ:

שאול מופתע מהמחווה הלא צפויה:

וַיַּ֨עַן שָׁא֜וּל וַיֹּ֗אמֶר הֲל֨וֹא בֶן–יְמִינִ֤י אָ֙נֹכִי֙ מִקַּטַנֵּי֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִשְׁפַּחְתִּי֙ הַצְּעִרָ֔ה מִכָּֽל–מִשְׁפְּח֖וֹת שִׁבְטֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וְלָ֙מָּה֙ דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: 

שמואל מסביר לו שהמקום הזה שמור לו מראש בדבר בורא עולם:

וַיִּקַּ֤ח שְׁמוּאֵל֙ אֶת–שָׁא֣וּל וְאֶֽת–נַעֲר֔וֹ וַיְבִיאֵ֖ם לִשְׁכָּ֑תָה וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ בְּרֹ֣אשׁ הַקְּרוּאִ֔ים וְהֵ֖מָּה כִּשְׁלֹשִׁ֥ים אִֽישׁ: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ לַטַּבָּ֔ח תְּנָה֙ אֶת–הַמָּנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָ֑ךְ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ שִׂ֥ים אֹתָ֖הּ עִמָּֽךְ: וַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּח אֶת–הַשּׁ֨וֹק וְהֶעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם | לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֤ה הַנִּשְׁאָר֙ שִׂים–לְפָנֶ֣יךָ אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר–לְךָ֥ לֵאמֹ֖ר הָעָ֣ם | קָרָ֑אתִי וַיֹּ֧אכַל שָׁא֛וּל עִם–שְׁמוּאֵ֖ל בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: פרשת שָׁאוּל֙.

אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר–לְךָ֥:

שמואל מודיע לשאול שהוא המלך הנבחר:

הֵ֗מָּה יֽוֹרְדִים֙ בִּקְצֵ֣ה הָעִ֔יר וּשְׁמוּאֵ֞ל אָמַ֣ר אֶל–שָׁא֗וּל אֱמֹ֥ר לַנַּ֛עַר וְיַעֲבֹ֥ר לְפָנֵ֖ינוּ וַֽיַּעֲבֹ֑ר וְאַתָּה֙ עֲמֹ֣ד כַּיּ֔וֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ֖ אֶת–דְּבַ֥ר אֱלֹהִֽים: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם–קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי:וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה: פרשת שָׁאוּל֙.

ומושח אותו:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: 

וביחד עם זאת מודיע לשאול שנמצאו האתונות, שהיו הסיבה הראשונה לבקשת שאול להעזר בשמואל איש האלהים:

נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ:

לאחר משיחת שאול בשמן ולאחר שנהיה משיח, שמואל הדריך אותו בתחילת דרכו.

לפני הכל הוא ביקש משאול ללכת לבית אביו תחילה כדי שאיחור שאול לשוב הביתה לא יביא את אביו לדאוג לו ולא לאתונות:

וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙:

קודם כל להסיר דאגה מאביו של שאול ואז הלאה.

שמואל מדריך את שאול ללכת בדרך שהיא דרך אשר תעשה ממנו נביא, הקורות אותו בדרך היו למעשה סדרת פעולות שהפכה את שאול לאחר משיחתו- לנביא:

וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם: אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר: וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ: וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים: פרשת שָׁאוּל֙.

תחנה ראשונה בדרך:

וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם:

תחנה שנית:

אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:

לאחר מכן:

וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ:

תחנה שלישית:

וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: 

לאחר מכן:

וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: 

מה שקרה פה זה גם הצגת שאול, בדרך שמוכיחה לעם שהוא הנבחר, שאול הוצג לעם באותות.

שאול התנבא לעיני העם כדי לתת הוכחה לעם וגם לשאול עצמו שאמר קטונתי.. האיש משבט בנימין הקטן, האח הקטן של יוסף שיום אחד מודיעים לו שהוא נבחר להיות מלך:

וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:

המלך הוא נביא:

וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: 

והמלכתו של שאול תוך ששמואל מזכיר את חטא העם שבקשו להם מלך,

וַיַּצְעֵ֤ק שְׁמוּאֵל֙ אֶת–הָעָ֔ם אֶל–יְהוָ֖ה הַמִּצְפָּֽה: וַיֹּ֣אמֶר | אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּֽה אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וָאַצִּ֤יל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּד֙ כָּל הַמַּמְלָכ֔וֹת הַלֹּחֲצִ֖ים אֶתְכֶֽם: וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת–אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר–ה֣וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכָּל–רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹֽתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי–מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם: וַיַּקְרֵ֣ב שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל–שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט בִּנְיָמִֽן: וַיַּקְרֵ֞ב אֶת–שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ (למשפחתו) לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן–קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא: וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל הַכֵּלִֽים: וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכָּל–הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–כָּל–הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר–בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל–הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ: וְגַ֨ם–שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר–נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם: פרשת שָׁאוּל֙.

ובקשה זאת מוזכרת לעם מפי שמואל ביום המלכת שאול שהיה בחור ראוי ובחור טוב משכמו ומעלה שבורא עולם בחר בו, והאיזכור הזה במעמד הזה נזכרת לעם כחובה לעם ולא לזכות:

וְאַתֶּ֨ם הַיּ֜וֹם מְאַסְתֶּ֣ם אֶת–אֱלֹהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁר–ה֣וּא מוֹשִׁ֣יעַ לָכֶם֮ מִכָּל–רָעוֹתֵיכֶ֣ם וְצָרֹֽתֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ כִּי–מֶ֖לֶךְ תָּשִׂ֣ים עָלֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּבוּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְשִׁבְטֵיכֶ֖ם וּלְאַלְפֵיכֶֽם: 

ושאול שעד אותו יום היה בחור מהעם משבט קטן,  לא ידע מאיפה בא לו הדבר והוא בכלל הלך למצוא את האתונות של אביו שברחו ועל הדרך מודיע לו שמואל שהוא המלך הנבחר ושאול ברח.. התחבא ... ובורא עולם אמר איפה למצוא אותו..

וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן–קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא: 

וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ:

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל הַכֵּלִֽים:

ותחשבו על זה, על שאול שיום אחד מודיעים לו שהוא מלך והוא נבהל בורח ומתחבא וככה בהנחיית בורא עולם הם לוכדים אותו ושולפים אותו מהמחבוא וממלכים אותו למלך ויחי המלך, זה מצחיק אותי:

וַיָּרֻ֙צוּ֙ וַיִּקָּחֻ֣הוּ מִשָּׁ֔ם וַיִּתְיַצֵּ֖ב בְּת֣וֹךְ הָעָ֑ם וַיִּגְבַּהּ֙ מִכָּל–הָעָ֔ם מִשִּׁכְמ֖וֹ וָמָֽעְלָה: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–כָּל–הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר–בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל–הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל–הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ: וְגַ֨ם–שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר–נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם: פרשת שָׁאוּל֙.

וַיָּרִ֧עוּ כָל–הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: 

וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת–כָּל–הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ:

לאחר המלכת שאול, שאול הלך לביתו עם אנשי חיל עימו:

גַ֨ם–שָׁא֔וּל הָלַ֥ךְ לְבֵית֖וֹ גִּבְעָ֑תָה וַיֵּלְכ֣וּ עִמּ֔וֹ הַחַ֕יִל אֲשֶׁר–נָגַ֥ע אֱלֹהִ֖ים בְּלִבָּֽם:

על אנשי החיל של שאול נאמר שבורא עולם נגע בליבם, שאלה אנשי החיל, שאלו הולכים עם המלך הזה שבורא עולם הפך את ליבו:

וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: 

ושוב כמו במקרה שלמה:

וְעַתָּה, יְהוָה אֱלֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ, תַּחַת דָּוִד אָבִי; וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ--בְּתוֹךְ עַמְּךָ, אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ:  עַם-רָב, אֲשֶׁר לֹא-יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי:  כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: מלכים.

יען כי גם במקרה זה:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ: דברים.

לקרוא עוד:

פרשת שאול- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- לימודי מגילה.

וַתֹּאבַ֙דְנָה֙ הָאֲתֹנ֔וֹת לְקִ֖ישׁ אֲבִ֣י שָׁא֑וּל וַיֹּ֨אמֶר קִ֜ישׁ אֶל–שָׁא֣וּל בְּנ֗וֹ קַח–נָ֤א אִתְּךָ֙ אֶת–אַחַ֣ד מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְק֣וּם לֵ֔ךְ בַּקֵּ֖שׁ אֶת–הָאֲתֹנֹֽת: וַיַּעֲבֹ֧ר בְּהַר–אֶפְרַ֛יִם וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ–שָׁלִ֖שָׁה וְלֹ֣א מָצָ֑אוּ וַיַּעַבְר֤וּ בְאֶֽרֶץ–שַׁעֲלִים֙ וָאַ֔יִן וַיַּעֲבֹ֥ר בְּאֶֽרֶץ–יְמִינִ֖י וְלֹ֥א מָצָֽאוּ: הֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בְּאֶ֣רֶץ צ֔וּף וְשָׁא֥וּל אָמַ֛ר לְנַעֲר֥וֹ אֲשֶׁר–עִמּ֖וֹ לְכָ֣ה וְנָשׁ֑וּבָה פֶּן–יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן–הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ: פרשת שָׁאוּל֙.

פֶּן–יֶחְדַּ֥ל אָבִ֛י מִן–הָאֲתֹנ֖וֹת וְדָ֥אַג לָֽנוּ:

יפה לראות את בינת הלב של שאול.

כשהתארך הזמן למצוא את האתונות והידיעה של שאול שאבא שלו יחדל מדאגה לאתונות וידאג להם כי אחרו לשוב.

אפשר לראות פה את אהבתו של שאול לאביו שלא רצה להדאיג את אביו, שאביו לא יהיה מהמצוקה מהדאגה לו.. אפשר לראות שלשאול היתה בינת לב וזה יפה.

אני חושבת שיותר נכון לאמר בינת הלב מלאמר אינטליגנציא ריגשית.

במחשבה שנית יש  הבדל בין בינת הלב לאינטליגנציא ריגשית, אינטליגנציא ריגשית היא יותר ממקום מושכל כמו תכנות.

באינטליגנציא ריגשית יש משהו כמו במצווה של ואהבת לרעך כמוך, לאהוב את  רעך כמוך זה לבחון את מערכת רגשותיך שלך כלפי עצמך ומתוך המקום שיודע מה לא טוב לך, לקיים את המצווה הזאת שחברך כמוך לדבר כזה או אחר במערכת הרגשות שלך עצמך.

ופה יש יותר שימוש של שכלתנות לעשות כדבר הלב לאדם ושמתאים את מערכת הרגשות שלך עצמך ופועל יוצא מכך על רעך, על אדם שאינו אתה.

לשאול היה לב שומע לאביו, הוא דאג שאביו ידאג והאדם הזה עם הלב השומע לאביו נבחר על פי בורא עולם להיות מלך בישראל.

כמבואר:

וַֽיְהִי–אִ֣ישׁ (מבן)-(ימין) מִבִּנְיָמִ֗ין וּ֠שְׁמוֹ קִ֣ישׁ בֶּן–אֲבִיאֵ֞ל בֶּן–צְר֧וֹר בֶּן–בְּכוֹרַ֛ת בֶּן–אֲפִ֖יחַ בֶּן–אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל: וְלוֹ–הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל–הָעָֽם: שמואל- פרשת שאול.

מזכיר גם את שלמה בתחילת ימיו כמלך, שביקש לב שומע מבורא עולם לשפוט את העם.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: {הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ: מלכים.

בעת הזאת אני חושבת על החיילים במלחמה הזאת שהיו כאלה שנמנעו מלספר למשפחה על הסכנה שהם נמצאים בה והיו שבמותם ציוו על משפחתם את החיים במובן שמותו לא ישנה את חיי משפחתו מבחינת רצונו באהבתו שהמשפחה תמשיך להיות שמחה גם אחרי לכתו של האוהב הזה.

לקרוא עוד:

פרשת שאול- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול- לימודי מגילה.

כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר: הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי: הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ: אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד:  משלי.

וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר:

לפני שנלמד בענין המלך הזה נבין מי הוא מלך. אעשה זאת במשוואה ההפוכה,

המלך הזה (על משפט המלך) הוא לא נבחר עם כמו היטלר למשל. היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות שגם היהודים בגרמניא בחרו בבחירות האלה וקיבלו את חוקת הדמוקרטיא שהנבחר מושל גם בבוחר הזה שלא בחר בנבחר. מבחינת חוקת הדמוקרטיא, היהודים שהשתתפו בבחירות ההן ושהייתה להם זכות בחירה קיבלו בזאת את היטלר כמושל עליהם בגרמניא. חוק גרמניא הוא לא החוק בארץ הזאת, בארץ הזאת המלך הוא נבחר של בורא עולם:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע:  וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו (בדרכו) בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ: וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ: וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ: שמואל.

מלך בישראל הוא כשלמה כדוד כשאול.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ: וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ: לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים:הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה: וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ: וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה: וַיהוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי: וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַיהוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי: שמואל.

שבורא עולם בחר בהם ונביאיו משחו אותם למלוכה על קנינו של בורא עולם- העם הזה והארץ הזאת על טובותיה:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא: דברים.

יען כי:

משל שאול שעשה כדבר העם ולא כדבר בורא עולם ומשכך הורד הוא וזרעו אחריו ממלוך על ישראל, הוא המשל הכי נכון למי הוא המלך בישראל. מלך, בן עמינו שנביא בורא עולם משח אותו ועושה כרצון בורא עולם ולא כרצון העם באם רצון העם סותר את דבר תוריתינו.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: שמואל.

ובענייני לב המלך הזה:

וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: משלי עשרים וחמש.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה:  וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא:  וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט:  הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:  וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ:  וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ: מלכים.

הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:

ומשכך:

שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר: משלי עשרים וחמש.

ובפני מלך כזה:

אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד: משלי עשרים וחמש.

וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי: וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים: וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת (איביך) אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא:  וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ: וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא (מן) (המערה) מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ: הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְהוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא: שמואל.

וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא:

את דברים אלה אמר דוד על שאול המלך.

למחשבה,

מפה נלמד שבן גביר סטרוק וסמוטריץ' כחברים בממשלה אינם המלכים האלה שיש להם זכות  להחיל את משפט המלך ולהקריב את בני ישראל השבויים ולמשול בצה"ל למות למלחמותיהם כמלחמתינו כדי להשיב את בוחריהם לעזה, אין להם את הזכות הזאת:

וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ:

וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ:

אין להם זכות להחרים את הגראס ולשים מישראל בכלא ולתת לאנשיהם למכור אותו:

וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:

לקרוא עוד:

לימודים מספר שמואל- פרשת משפט המלך.

משה היה מנהיג שידוע בעמידתו למען העם. אך הדבר אינו אומר שמשה לא הוכיח את העם.

שני מקרים, המקרה הראשון, משה שופט ומביא בדין את החוטאים בעם, הוא ושבט הלוי עימו והמקרה השני עמידתו של משה למען העם לפני בורא עולם:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַֽאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אֽוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶֽחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ לָמָּה֩ יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָֽחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃

וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃

וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָֽעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַֽעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃

וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃ וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָֽנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃

וַֽיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃

וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֨זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ 

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

וַיֹּ֣אמֶר אַֽהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ וָֽאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָֽאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃

וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַֽהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָֽמֵיהֶֽם׃ וַיַּֽעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַֽיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָֽסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֨עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃

וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃

וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֨רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָֽקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃

וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַֽהֲרֹֽן׃

לימודים:

מפרשת ויקהל:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַֽאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אֽוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶֽחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ לָמָּה֩ יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָֽחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃

וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃

לימודים:

ולמה הדברים מודגשים ואמורים, ברור שקשה לחשוב על משה המנהיג שהכה את העם כשחטא ועם זאת גם דיבר למענו בפני בורא עולם. זאת מחשבה פתוחה, שכנראה יש שהרימו גבה על החטא ועונשו. זה ברור לכולנו.

תתייחסו לדבר כמלחמת אזרחים, שיש קבוצת אנשים בוגדת ומלחמה כזאת בעם. גם בעת הזאת מדברים על מלחמת אזרחים בישראל, במלחמת אזרחים אנשים מתים. לאורך כל ההיסטוריא היו מלחמות אזרחים על אידיאה ומתו אנשים על האידיאה הזאת והזאת שמנגד לה.. ואומרים שהטובים נצחו.. האמריקאים הצפונים נצחו את האמריקאים הדרומים..

מבלי להתייחס למלחמת האזרחים הזאת בישראל בעת קדם זאת שמתו בה כשלושת אלפים מהעם. המחשבה היא  אודות הרועה. ומה זה רועה, רועה הוא אדם שמוביל את עמו ומשכך ככל רועה גם זה ברפת, הרועה גם מוכיח את העם.

לא מדובר פה בפוליטיקה, מדובר פה בהנהגה.

אחריות מנהיג:

חלק ראשון- וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית:

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַֽהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹֽתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיַּ֣רְא אַֽהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַֽיהוָ֖ה מָחָֽר׃ וַיַּשְׁכִּ֨ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּֽעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

לבקשת העם, אהרן עשה להם עגל מסכה שעליו העם אמר:

וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

בחטא העגל העם חדל להאמין לבורא עולם והטיל דופי גם במשה שליח בורא עולם.

לאחר שראו את הניסים והנפלאות שעשה בורא עולם ביד משה הם אמרו ככה:

כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

העם למעשה, האשים את משה שהוא לא מאה אחוז כמו שאומרים. הזוי. וכאילו הם נסחפו ללכת אחרי שרלטן כמו שאומרים. עבדו עליהם.

ושוב, אחרי כל הניסים והנפלאות שהם ראו.

וזאת לאחר כמה ימים שמשה התבושש.

מהר סרו מן הדרך.

ניתן לראות את חטא העגל כמבחן לעם, כמבחן שהם לא עמדו בו: 

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֨רֶךְ֙:

מַהֵ֗ר

העם לא חיכה למשה כשהיה בהר, כמו חשב שמשה לא יחזור לאחר ארבעים יום וארבעים לילה שמשה לא היה עימם:

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ פרשת ויקהל.

כמבואר בתהלים:

יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה:  וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב:  שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם:  נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף:  וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית: תהלים.

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית:

בהמשך משה אמר לעם שהוא יבקש ויעשה כדי לכפר על חטאי העם:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

עכשיו תחשבו על הדור הזה שמחכה אלפיים שנה שישוב בורא עולם את שבות עמו. אין להתפלא שסרו פה ושם מן הדרך.

ולמרות זאת משה הגן על העם היה כסנגור לעם בפני בורא עולם:

וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ פרשת ויקהל.

משה כמו העמיד עצמו על המאזניים נגד העם,

וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃

למעשה משה אמר שהוא הולך עם עמו ואם לא יסולח לעמו שלו אז גם לא יסולח כי הוא עם העם באותה הסירה.

והוא היה צדיק.

הוא כמו ערב לעם בצדקתו שלו:

ביאור ממקרה מרים שדיברה לא יפה על משה שלקח לו אישה כושית:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:  פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: במדבר.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:

וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:

גם במקרה זה שכמו עם העם גם עם מריםף משה יצא להגנת אחותו:

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

כדי להבין את צדקת הצדיק על הכלל, אפשר להבין ממקרה סדום, שאם היה שם צדיק אז בורא עולם לא היה מחריב את סדום, אז אדרבא ואדרבא ביחס לעמו.

ברור שמשה לא חטא את חטא העגל ובכל זאת משה לא הוציא עצמו מהעם שביקש שבורא עולם יסלח לעם. למרות שבורא עולם אמר לו שיגדל אותו וממנו משך ליעקב משה עמד בפרץ הזה למען העם ולמרות שהובטח לו יותר, הוא הגן על העם.

יש רועה ויש רועה:

חלק שני- וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל–שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי–עָבַ֥רְתִּי אֶת–פִּֽי–יְהוָ֖ה וְאֶת–דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: 

משה היה מנהיג מאוד אוהב לעם, ובמקום הזה הוא לא חשך שבטו מצאן מרעיתו, אפשר להבין זאת מדבריו לאהרן המנהיג שנענה לדרישת העם במקום שדרישה זאת מרעה לו, זה כמו שלא תמנע מהטלאים לשתות מנחל הקישון:

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אַֽהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ וָֽאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָֽאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃ פרשת ויקהל.

מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

ההסכמה של אהרן לדרישת העם היא הרעה של הרועה לצאן ולא הטבה עימו.

כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

ההסכמה של אהרן לבקשת העם לעשות להם עגל היא חטא לאהרן שבזאת הביא רעה על העם הזה ושוב בהסכמתו לרצון העם בוא אשם שהביא עליהם רעה.

היה את אותו מקרה עם שאול.

בסופו של יום תמה מלכות בית שאול, על שעשה כרצון העם ולא כדבר הבורא:

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל–שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי–עָבַ֥רְתִּי אֶת–פִּֽי–יְהוָ֖ה וְאֶת–דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת–חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת–דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף–מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת–מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ: שמואל.

נתינת מלכותו של שאול לטוב ממנו מלמדת על אחריות של שאול על הרעה הזאת ולכן:

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת–מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ:

ושוב, כאמור לאהרן כך גם לשאול.

מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

ההסכמה של אהרן לדרישת העם היא הרעה של הרועה לצאן ולא הטבה עימו.

כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

ולמרות שהוא עשה כרצון העם, האשמה עליו, על המנהיג. עד כדי כך אחריות המנהיג הנדרשת ממלך שבורא עולם בחר אותו למלוך על ישראל עמו:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא: דברים.

נלמד כעת- פרשת משפט המלך- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.

בעת שלנו ניתן לראות שיש הבדל גדול מאוד בין מה שנדרש מנבחר עם למה שנדרש ממלך שבורא עולם בחר אותו.

נראה שגם נבחרי העם בעצמם אינם קרובים להעמיד את עצמם במקום הזה שדורש מעצמם להיות מנהיג כזה בישראל. מנהיג שדורש מעצמו את לעמוד בתנאים שנדרשו לעמוד בהם מלכים שבורא עולם בחר בהם. 

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל–שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי–עָבַ֥רְתִּי אֶת–פִּֽי–יְהוָ֖ה וְאֶת–דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: 

סיכום- שמואל לא הסכים לעמוד בפרץ למען שאול כמו שמשה עמד בפרץ למען העם.

יִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה:  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ: שמואל.

שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ:

בתחילה כשהעם ביקש מלך, שמואל לא הסכים לרצון העם. בהמשך שמואל עשה כרצון העם רק לאחר אישור הבורא.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם:

בהמשך, ביקש שאול משמואל לשאת בחטאו, לכפר בעדו:

וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל–שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי–עָבַ֥רְתִּי אֶת–פִּֽי–יְהוָ֖ה וְאֶת–דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת–חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה: וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת–דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל–יִשְׂרָאֵֽל: מלכים.

 וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת–חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה: 

 וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ:

שמואל לא הסכים לכפר בעד שאול כשם שהסכים משה לכפר בעד העם:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ פרשת וַיַּקְהֵ֣ל.

ומשה אומר לעם שהוא יבקש ויעשה כדי לכפר על חטאי העם:

וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ (ועינו) וְעֵינָיו֙ הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת: וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים: וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל–שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: וַיָּ֣רָץ אֶל–עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי–קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא–קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב: וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל–עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא–קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב: דבר בישראל.

וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל–עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא–קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב:

את עלי ושמואל אפשר לראות כמו משה ויהושע שהיה משרת משה:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה: דברים.

יהושע לא היה כהן ולא היה לוי. הוא היה שופט ונביא  שלצידו כיהן אלעזר בן אהרן הכהן:

להבנה, על המשל הזה:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:  וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: דברים.

השופט והכהן והלוי בימים ההם מתקיימים זה לצד זה וזה לא תופס את מקומו של זה.

וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ–לָכֶם נְתַתִּיו:  כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ–יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם.  לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.  חֲזַק, וֶאֱמָץ:  כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: יהושע.

וכמו שיהושע המשיך את משה ויהושע לא היה בנו של משה, כך שמואל המשיך את עלי ושמואל לא היה בנו של עלי.

שנות הרעב הגיעו ובאו גויים לשבר מזון אצל פרעה בארץ מצרים, גם המצרים בעצמם באו לשבר מזון אצל פרעה, אצל יוסף.

זאת אומרת, שהיתה הבדלה בין העם לבין המושל ובמקרה הזה לעם המצרי בעת משילות פרעה בעת יוסף היה קנין משלו ואת הקנין הזה העמיד העם המצרי בתמורה למזון בעת הרעב, בעת המשבר הכלכלי, שלב אחר שלב מכרו המצרים את קנינם ובסופו של יום גם את עצמם. בשנים האלה העם המצרי הפך לעבד לפרעה מה שלא היה לפני שנות הרעב:

וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָֽרָעָֽב׃ וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹֽׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃ פרשת ויסע ישראל.

תחילה כשלא היה לחם והמצרים הביאו כסף בתמורה ללחם:

וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד

וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙

וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃

ובהמשך שנגמר הכסף:

וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃  וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑ים וַיְנַֽהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֨חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃ פרשת ויסע ישראל.

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ 

הביאו את הבקר:

וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑ים

ובהמשך אחרי שנגמר הכסף, והבקר ועוד מיני בהמות הביאו את האדמות:

וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃ לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֨חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֨נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָֽאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָֽרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶֽעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶֽעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָֽכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃ פרשת ויסע ישראל.

וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָֽרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃

וארץ מצרים הפכה לקנינו של פרעה:

וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃

ויוסף עושה עימם הסכם עבודה כעובדים את קנינו של פרעה:

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַֽאֲשֶׁ֥ר בְּבָֽתֵּיכֶ֖ם וְלֶֽאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃ פרשת ויסע ישראל.

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה:

וההסכם שהם מנהלים כתמול שלשום את האדמות ונותנים מיסים לפרעה חמישים מהתבואות לפרעה וארבע חמישיות למצרים:

וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩:

ופה בעת הזאת נהיה העם המצרי לעבד לפרעה:

וַיֹּֽאמְר֖וּ הֶֽחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃ וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָֽיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה: פרשת ויסע ישראל.

וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃

וחוקת עולם:

וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ:

זאת היתה העת שיוסף קנה את כל אדמות מצרים שכל הנכסים של מצרים הולאמו למדינה. זאת החלוקה בעת הלאמה.

(הלאמה - נכסים לאומים).

לאחר שיוסף קנה את נכסי העם המצרי, למעשה העם המצרי עבד במפעלים שהיו מפעלי מדינה. פרעה היה המלך של מצרים ויוסף קנה את כל מקנה העם ולכן העם המצרי הפך להיות כולו עובדי מדינה כמו שאומרים. לנוכח ידיעתינו כמה משלמים היום בעולם מיסים כמו מס הכנסה ומע"מ ומס רכוש ועוד כמה וכמה מיסים עקיפים, אני חושבת שיוסף היה מושל הגון לבקש עשרים אחוז מס וזאת כשברור לנו שלא היו עוד מיסים עקיפים שהוטלו על העם.

וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה:

ההסכם הזה של יוסף עם העם המצרי הוא עד עצם היום הזה:

וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩:

השאלה הנשאלת היא איפה פרעה...

שלא כמו העם המצרי, עם ישראל בא למצרים עם מקנה משלו, ועבד את המקנה שלו בארץ גושן שנתן להם פרעה.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם׃ וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃ וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵֽינוּ׃ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ פרשת ויסע ישראל.

כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ:

התפקיד של כל רועה ורועת צאן הוא להוביל את הצאן למקום בו יש לצאן מרעה. במקרה זה הובילו יעקב ובניו את צאן המקנה שלהם לארץ מצרים.

וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃

היה להם מקנה שמהמקנה הזה הם התפרנסו, הבעיה היתה שלא היה להם ולצאן מזון. ושוב, היה להם מקנה, מקנה שהוא כמו כל עסק, ועסק מניב, והניב גם במצרים שממקנה זה הם התפרנסו ולא בחינם, ולא כעבדים במקנה פרעה. ולא רק:

וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃ פרשת ויסע ישראל.

וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃

למחשבה:

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.  וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: שמות

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ויקרא.

וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן:  מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ: וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם: תהלים.

אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה: משלי אחד ועשרים.

מִזַּעֲקַת דָּל:

ולא מזעקת אדם שאינו דל.

ברור שדל לא יכול להענות לזעקת דל אחר.

אתה לא יכול להאשים אדם עני שלא עזר לעני.

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח:

זאת אומרת שאפשר לזבוח בזאת:

צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:

לזבוח בזאת, גם בימים שאין אהל מועד, בימים של לאחר חורבן בית המקדש.

זבח לעולה כנלמד- צדקה טובה מזבח גם הזבח היקר ביותר- פרים. אם אתה עשיר כשווי פר לעני שבורא עולם ציווה לתת להם, העניים, הגר באם עני והיתום והאלמנה באם המה עניים. אם אתה מעמד ביניים כשווי כבש, ואותו הדבר הלאה, אם ידך אינה משגת את זאת ואת זאת אז עוף.

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

יש למידה מזה:

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי:

אדם שנכנס לכלא הוא אדם ענוש, כשהפתי רואה את הענוש נכנס לכלא, הוא לרוב מחכים לא לעשות כדבר הזה שעשה הענוש.

בַּעְנָשׁ לֵץ:

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

לעומת הלמידה הנלמדת מזאת, יש למידה מהחכם, שהיא לא ממקום של לקח ממקרה שקרה כמו המקרה הנ"ל, זאת למידת דעת מלקח דעת, שהדעת היא הנר לך.

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם:

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה: משלי עשרים ואחד.

זה כמו שיש לך כלי מלחמה אפילו המתקדמים ביותר, אתה לא תנצח בלי בורא עולם.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה: משלי עשרים ואחד.

אם בורא עולם אמר ככה יעשה, אין עצה שיכולה להיות טובה מזאת, כל עצה אחרת היא לא נכונה למשל.

פילגש זה לא חטא על פי תורת ישראל, בעת הזאת העצה להוקיע פילגש היא עצה שהיא נגד בורא עולם. לעומת הפילגש בעולת הבעל ששכבה עם איש שאינו בעלה היא אמורה להיות מוקעת. בעת הזאת יש נטיה להטות משפט של זאת בזאת וזה מעשה שהוא נגד עצת בורא עולם.

כמו בעניין ההומו. איש השוכב את זכר משכבי אישה הוא תועבה ועדיין מפלגות החרדים בחרו באוחנה להיות יו"ר כנסת ישראל.

מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר: משלי עשרים ואחד.

שהחברים של איוב באו לנחמו הם הבינו שאין ערך למילים– וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד— כל מילה מיותרת– וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר– המילה מותר היא ההפך ממחסור– בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר– כמו בשיר העצב אין לו סוף– כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד:

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃ וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃ וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מִקֵּ֖ץ.

וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙

אַבְרֵ֑ךְ

וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ:

צריך לחשוב על המילה אברך:

ובהמשך הוא היה האיש שכולם באו אליו לשבר מזון:

תִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָֽרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃ וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֨יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ׃ וְהָֽרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּֽחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְכָל־הָאָ֨רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ פרשת מִקֵּ֖ץ.

כמו שביטוח לאומי מחלק סל מזון דרך חב"ד וש"ס. ויש שקוראים להם אברכים.

וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃ וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ 

וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ פרשת מקץ.

בארוחת יוסף עם אחיו היו שני שולחנות:

שולחן יוסף:

וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ:

ואחיו ישבו לפניו במשמעות שיוסף ישב בראש השולחן והם לפניו לפי סדר שנות חייהם:

וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ:

יוסף שהיה מושל מצרים לא ישב באותו שולחן עם המצרים יען כי:

כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ 

במקום הזה במצרים יוסף העברי למרות שהיה מושל מצרים, האיש שעל פיו ישק דבר וזאת בפקודת מלך מצרים האדם החזק ביותר בעולם מבחינה כלכלית בעת ההיא, ויוסף שרק כיסא פרעה גדל ממנו, לא ישב עם המצרים כי יוסף כעברי היה תועבה להם.

שולחן המצרים:

לַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם:

אותו הדבר עם אחיו ואביו שירדו מצרימה ושוכנו בגושן כי מלאכתם היתה רעיית צאן והדבר נחשב כדרך כלכלית זרה למצרים ולא כאורחות מצרים ומשכך במקום הזה, ישראל ובניו היו תועבה למצריים, לא כל תועבה היא תועבת יחסי אישות בדיוק כמו שלא כל תשוקה היא תשוקה מינית:

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם׃ וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃ פרשת ויסע ישראל.

כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃

מלאכתם היתה תועבה למצרים, ממקרה זה בו  אמרו ישראל ובניו לפרעה שהם אנשי מקנה מנעוריהם נלמד שישראל ובניו שבאו למצרים באו עם מקנה.

היה להם מקנה שמהמקנה הזה הם התפרנסו, הבעיה היתה שלא היה להם ולצאן מזון.

ושוב, היה להם מקנה, מקנה שהוא כמו כל עסק, ועסק מניב, והניב גם במצרים שממקנה זה הם התפרנסו ולא בחינם, ולא כעבדים במקנה פרעה.

וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ:

זאת ביאת ישראל למצרים, לא כעבדים בעולים במקנה פרעה.

יש עבדים ויש עבדים. ישראל במצרים עבדו במקנה שלהם ולא במקנה פרעה.

שלא כמו העם המצרי שמכר את המקנה שלו לפרעה, עם ישראל בא עם מקנה משלו, ועבד את המקנה שלו בארץ גושן שנתן להם פרעה.

עם ישראל כגר במצרים בא עם מקנה משלו, הוא לא השתלט על מקנה מצרים ולא העביד את המצרים כעבדים לו בארץ שלהם.

ברור שבארץ הזאת, בארץ ישראל שהוריש בורא עולם לישראל החוקה היא אחרת ביחס לישראל בארץ ישראל המצרים הם תועבה לישראל:

מתוקף זאת:

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ: ויקרא.

ומתוקף זאת: